באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.
חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.
'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.
די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים
אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"
בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:
עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).
הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.
שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.
רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:
מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…
רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.
ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:
בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.
מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.
בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.
תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.
אולי תאהבו גם:
