בתי קפה פתוחים בשבת… באישור רבני

מסמכים מפראג מהמאה השמונה עשרה מעידים שבתי קפה יהודים פעלו בשבתות באישור ההנהגה הרבנית בעיר

בתי קפה פתוחים בשבת... באישור רבני

משחק דמקה בקפה למבלין, מאת לואי לאופולד בוילי

באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.

חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.

'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections
פנקס מהעיר הלברשטאדט, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים

אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"

בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:

עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).

הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

The famous bridges over the River Vltava, Prague.
הגשרים המפורסמים מעל לנהר הוולטאבה, פראג

שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.

רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:

מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…

רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.

ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:

בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections. Click to enlarge.
פנקס מהעיירה צולץ שבפולין, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.

בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.

תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.

 

אולי תאהבו גם:

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

המזרחן היהודי מהמאה ה-19 שיצא נגד הגזענות

הרב מרטון שריינר, מחנך דתי, מזרחן וחוקר שפות שמיות נודע, נאבק בניסיונה של התנועה התרבותית האתנית להוות תחליף לחיי הדת היהודיים.

Zsidó Egyetem

בניין בית המדרש לרבנים בכיכר גוטנברג בודפשט לקראת סוף המאה ה-19. (צילום: ארכיון הבירה בודפשט / Fortepan, סימול ארכיוני: HU.BFL.XV.19.d.1.05.161)

הרב מרטון שריינר פעל בין השנים 1902-1881 בתחומי הונגריה וגרמניה. מכתבי-היד שלו אשר בספרייה הלאומית עולה כי הוא התנגד למרכיב הגזעני האופייני לרעיונות התרבותיים האתניים (אנתרופולוגיה פיזית), שלפיהם היהדות היא קהילת גזע (תפיסה שמושתתת על הרעיון לפיו הגזע הינו מאפיין תורשתי בלתי משתנה). בנוסף, הוא ראה בטיפוח המנהגים הדתיים צורך היסטורי שמביא לשחרורה של הרוח היהודית. כמו כן, הוא יצא נגד המפלגות הליברליות הגרמניות ונציגיהם היהודים שאימצו את הגישה התרבותית האתנית שלפיה אין כל סתירה בין תורת הדת לבין תגליות המדע ושאף להפרדה מוחלטת בין השניים:

"הנציגים הליברלים [הכוונה לפוליטיקאים יהודים] שכחו שהקהילה היהודית היא קהילה דתית ולא קהילת גזע. …."

"עלינו להחדיר לחיינו הדתיים, כי אהבתנו למנהג היהודי ולחיים היהודיים אינה זקוקה לתמיכה על-טבעית, הרי אנו מכירים בכך שהמוסדות שלנו [הכוונה לקהילה היהודית הדתית ומוסדותיה] הם צרכים היסטוריים, וכי טיפוח המנהג היהודי אף אפשר והביא לחופש הרוח היהודית.…"

"אם המפלגה הליברלית רוצה להיות המאחז של היהדות הרפורמית, אזי אין לה הצדקה בתוך הקהילה. …" .

"אחד הזרמים שמנסה להחליף את הדתות ההיסטוריות הוא התנועה התרבותית האתנית [Ethnische Kulturbewegung]. ככל שהיא מבקשת להגשים את האידיאלים המוסריים הכלליים, היא אמורה להתקבל בשמחה מנקודת המבט של היהדות. אך היא לא יכולה לשמש כתחליף לדת וליהדות בפרט. … הדתות ההיסטוריות נמצאות בסתירה בלתי ניתנת לערעור עם התוצאות המחקריות של המדע. אם היהדות מנוסחת בצורה כזאת שהיא תואמת את המדע, זו כבר לא יהדות. … ובנוגע למוסר החיים: היהדות מלמדת את המוסר הזה בצורה יעילה ללא שום הבדל ברמת השכלתם של המאמינים. עבודת ה', החגים, ובוודאי המוסדות היהודיים, הזכירו מאז ומתמיד למאמיניה של היהדות את הנחיות התורה. …"

"מהדו"חות האחרונים של מועצת המנהלים ניתן לראות שבשלוש השנים האחרונות 347 חברי הקהילה עזבו את היהדות. … אך אנו סבורים, כי … היהדותכפי שחקר המקרא של ימינו מלמדהייתה קהילה דתית מאז ימי בית שני. ממנה צמח הרעיון של קהילה דתית, שמגיע אל מעבר לגבולות האומה. … הקהילה שלנו, במעמד המיוחד שלה, היא בסיסם של הנצרות ושל האסלאם. …"

(ציטוטים מתוך כתבי-יד של שריינר שאותם כתב בעקבות פעילותו ומעורבותו בחיי הקהילה היהודית בברלין. סימול ארכיוני בספרייה הלאומית: Arc. Ms Var. 347 03 05)

ביוגרפיה

פעילותו בהונגריה

מרטון שריינר נולד בעיר נאדיוואראד (גם נאגיוואראד, ברומנית Oradea) שבטרנסילבניה בשנת 1863. עיון במסמכים המצויים בארכיונו האישי שבספרייה הלאומית מעלה כי משפחתו הייתה דלת אמצעים. אביו, אלברט שריינר, שנפטר בעוד מרטון היה נער צעיר, היה פקיד של הקהילה המקומית, ומלמד בעל ידע רב בספרות היהודית הדתית, והוא שהעניק למרטון את הידע הבסיסי בספרות היהודית.

תלמיד וסטודנט באוניברסיטה

את לימודי התיכון סיים בבית ספר קתולי בעיר מולדתו. לאחר קבלת תעודת הבגרות עבר לבודפשט, שם הוא נרשם לבית המדרש לרבנים (Országos Rabbiképző – Zsidó Egyetem). בו זמנית הוא למד באוניברסיטת בודפשט (בשמה היום:Eötvös Loránd Tudományegyetem). על התפתחותו הרוחנית השפיעו במידה משמעותית המרצים הנודעים של בית המדרש לרבנים, כגון בנימין-זאב בכר (Wilhelm Bacher), משה-לייב בלוך (Bloch Mózes Löb) ודוד קאופמן (David Kaufmann). באוניברסיטה הקדיש שריינר זמן בעיקר ללימודי פילוסופיה והשפה הערבית. הוא היה תלמידו של המזרחן והחוקר הדגול בתחום מדעי האסלאם, יצחק-יהודה גולדציהר (Ignác Goldziher). מפורסמת התכתבותו של שריינר עם גולדציהר. לפי קינגה דבני (Kinga Dévényi) שריינר כתב מעל 150 מכתבים לגולדציהר. המכתבים נמצאים באוסף המזרחי של האקדמיה ההונגרית למדעים. קטעים ממנה פורסמו ביומנו של גולדציהר שהוצא לאור על ידי הרב אלכסנדר (שנדור) שייבר (Sándor Scheiber).

שריינר קיבל תואר דוקטור בשנת 1886 על סמך חיבורו המדעי תוספות לתולדות ההגייה התנ"כית שיצא לאור שנה קודם לכן. באותה שנה הוא סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים ושימש כרב בקהילת דונפנטלה (Dunapentele, היום: Dunaújváros).

רב מוסמך

בשנת 1887 קיבל תעודת הסמכה לרבנות ועבר לקהילת צ'ורגו (Csurgó) אשר שאפה להעסיק רב שלמד במכון להכשרת רבנים.

בתפקידו כרב, התמקד שריינר בחינוך הנוער. כך הכניס בקהילת צ'ורגו את מנהג תפילת הנערים. את דרשותיו ואת נאומיו הוא נשא בהונגרית ובגרמנית. בשנת 1887 הוא גם פרסם חלק מדרשותיו. הספרייה הלאומית בישראל מחזיקה בכשבעים דרשות ונאומים בכתב יד ששריינר נשא בקהילות רבות בהן התארח או הופיע לרגל אירועים ומועדים בין השנים 1881-1892.

מורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט

שריינר הרגיש בודד בקהילת צ'ורגו הקטנה וניסה להתקבל למשרת רב בקהילות גדולות. בשנת 1891 התקבל כמורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט (Országos Izraelita Tanítóképző Intézet). כמורה, שריינר הפגין אחריות גדולה כלפי חינוך המורים היהודים העתידיים. הוא התמקד במשימות פדגוגיות וכתב ספר לימוד לחינוך דתי על נביאי ישראל. הוא גם לימד את מקצוע הדת בתיכון הקתולי Nagyváradi Premontrei Főgimnázium בו הוא עצמו סיים את לימודיו בשנת 1881. עדות לכך מצויה בחוברות המבחנים של תלמידיו אשר שריינר שמר בארכיונו. בין התלמידים: המורה לעברית הנריק בלאו (Henrik Blau), ארמין שטרן (Ármin Stern), וילמוש רוזנברג (Vilmos Rosenberg), הסופר קורנל היווש (Kornél Hüvös) ועוד רבים.

פעילותו בגרמניה

על אף מסירותו לתפקידו כרב ואהבתו לחינוך הדתי היהודי, שריינר שאף תמיד לאקדמיה. החיפוש שלו אחר הזדמנות לעסוק במחקרים המדעיים הביא בסופו של דבר למעברו לגרמניה.

חבר קהילה פעיל בברלין

מסמכים לא מעט, כגון פרוטוקולים וטיוטות בכתב ידו של שריינר שבספרייה הלאומית מעידים על כך שהוא התעניין ונטל חלק בפוליטיקה של קהילת ברלין. הוא תמך בשוויון החוקתי של הדת היהודית עם הדת הנוצרית, אך התנגד לקיום הפולחן הדתי היהודי בימי ראשון במקום או בנוסף לזה שבשבת.

מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות

שריינר ניסה להתקבל למשרת מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin). תחילה נדחה על ידי דוד קסל  (David Cassel), אך מאוחר יותר, כאחד-עשר חודשים לאחר מותו של קסל, התקבל כמרצה מן המניין בתמיכתו של מוריץ לצרוס בדצבמר 1893. גם שם מלוא המאמץ וחובתו כלפי תלמידיו היו מאפייניו. הוא לימד בלשנות, פילוסופיה דתית, היסטוריה דתית של העמים השמיים, פרשנות טקסטים קדומים ועוד. הוא הרגיש במיטבו בברלין והיה מורה מעורר השראה והתעניינות בקרב מאזיניו. מתלמידיו: ליאו בק (Leo Baeck), ג'ורג' אלכסנדר קוהוט (G. A. Kohut), יהודה לייב מאגנס (J. L. Magnes), שמואל אברהם פוזננסקי, אליקים גוטהולד וייל (Gotthold Weil) ועוד.

שריינר סבר שלא עולה על הדעת לעסוק בחקר השפות ללא הפילוסופיה וללא ההתחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים. הוא התייחס לכל טקסט מיועד לפירוש כאל מסמך היסטורי-אינטלקטואלי של האנושות. הוא פנה למקורות האסלאמיים בשפה המקורית על מנת לחקור את ההשפעות הפוסט-אסלאמיות על הספרות היהודית, הפילוסופיה הדתית, תולדות הכתות והבלשנות. חקר ההשפעות הללו היו הנושאים המרכזיים של פעילותו המדעית של שריינר. אך הפעילות החשובה ועשירת התוכן הזאת הופסקה לפתע כאשר שריינר חלה במחלת נפש בשנת 1902. הוא אושפז בסנטוריום בלנקוויץ שבברלין. בספרייה הלאומית מכתבים בודדים שהוא שלח וקיבל בפרק זה של חייו. המכתבים מעידים על כך שעל אף מחלתו שמר על קשר עם אחדים, אך נשאר בסנטוריום עד מותו בשנת 1921. ארכיונו האישי של מרטון שריינר, הכולל חומר ביוגרפי, רשימות, הרצאות, מאמרים, דרשות, התכתבות וכתב-יד של אביו, הועבר לספרייה הלאומית במחצית השנייה של שנת 1965.

מסמכים מתוך ארכיונו האישי של שריינר

 

מרטון שריינר - תעודת סיום שנה א' של התיכון
תעודת סיום שנת הלימודים 1872/73, שנה א' של לימודי התיכון של מרטון שריינר, כולל גיליון ציונים. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

תעודת בגרות
תעודת הבגרות של מרטון שריינר משנת 1881. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

מסמכים המעידים על משפחת שריינר כדלת אמצעים
משמאל אישור משנת 1879 מטעם הקהילה היהודית בנאדיוואראד על היות משפחת שריינר דלת אמצעים. מימין בקשתו של מרטון שריינר משנת 1881 לקבלת מלגה מטעם קרן התמיכה בתלמידים יהודים נזקקים. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריטים הנ"ל בספרייה הלאומית: אישור, בקשה.

 

כתב ידו של אלברט שריינר
חוברת פירושים לתלמוד, ככל הנראה בכתב ידו של אלברט שריינר, אביו של מרטון. חוברת זו כוללת את הנמען ישראל אפשטיין וכמה חתימות של אישים מהעיר פאפא שבהונגריה. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

דרשה לראש השנה מאת אלברט שריינר
דרשה לראש השנה מאת אלברט שריינר, אביו של מרטון. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

דוח על השוחט
אלברט שריינר, אביו של מרטון היה פקיד של הקהילה. כאן דו"ח על ידיעותיו של שוחט בשם שלמה, שהגיע לקהילת נאדיווארד ללמוד שחיטה. במסמך מוזכר שמו של הרב ישראל יצחק אהרון לנדסברג. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

דרשה לרגל ראש השנה בפני קהילת סקשפהרוואר
שריינר דרש ונאם בגרמנית ובהונגרית בחגים ובאירועים של קהילות רבות. כאן: דרשה בגרמנית בפני קהילת סקשפהרוואר לרגל ראש השנה תרמ"ו (1886). (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

נאומו של מרטון שריינר לרגל חנוכת בית כנסת בראצקווה
נאומו של מרטון שריינר בהונגרית לרגל חנוכת בית הכנסת בראצקווה בשנת תרמ"ה (1886). (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

דרשתו של מרטון שריינר לרגל חתונה בנדיפרקטה
דרשה מאת מרטון שריינר בחתונה בעיר נאדי-פרקאטה בשנת 1886. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

דרשתו של מרטין שריינר לרגל ראש השנה בצ'ורגו
דרשה של מרטון שריינר בהונגרית בפני קהילת צ'ורגו לרגל ראש השנה תרמ"ח (1887). (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

מרטין שריינר - נאום כניסה לתפקיד כרב
נאומו של מרטון שריינר בהונגרית לרגל כניסתו לתפקידו כרב קהילת צ'ורגו בשנת 1887. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

פרשת נחמו - דרשה של מרטין שריינר
דרשה של מרטון שריינר בהונגרית לרגל פרשת שבת נחמו בשנת תרמ"ט (1890). (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

שיר מאת מרטין שריינר על הפסח.
"פסח" – שיר לא מתוארך בהונגרית בעל 18 בתים מאת מרטון שריינר. השיר עוסק בחג הפסח מתוך השוואה בין הווה לעבר. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

מכתב מאת מרטין שריינר אל יצחק גולדציהר
מכתב מאת מרטון שריינר אל מורו יצחק גולדציהר מתקופת כהונתו כרב בקהילת צ'ורגו. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

עבודתו של ארמין שטרן בנושא מונותאיזם
מרטון שריינר הורה לימודי דת לתלמידים היהודים בבית הספר התיכון הקתולי בו הוא בעצמו למד. כאן: עבודתו של ארמין שטרן, אחד מתלמידיו של שריינר. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט בספרייה הלאומית

 

עבודתו של הנריק בלאו בנושא מונותאיזם
עבודתו של תלמיד התיכון הנריק בלאו בנושא מונותאיזם. מאוחר יותר בלאו הפך למורה ללשון עברית. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט בספרייה הלאומית

 

Kornel Hüvös - עסודת בית ספר תיכון
עבודת בית ספר תיכון של התלמיד הסופר היהודי הונגרי קורנל היווש (Kornel Hüvös) בנושא רעיון הקדושה ביהדות. שנת 1893. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

כתביו של מרטין שריינר בנושאים שהקהילות היהודיות עסקו בברלין
שריינר נטל חלק פעיל בפוליטיקה היהודית המקומית בגרמניה. בארכיון הספרייה הלאומית נמצאים כתביו בגרמנית העוסקים בחיים הפוליטיים של קהילת ברלין (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה).

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

Zsido Egyetem Budapest
בית המדרש לרבנים בבודפשט היום. (צילום: שאול גרינשטיין 2019)

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון הרב מרטון שריינר התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות דומות:

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

זישה ברייטברט, ׳שמשון הגיבור׳ המודרני, היה אמן קרקס ונחשב לאיש החזק בעולם. השילוב בין כוח אגדי ליהדות גלויה ומוצהרת הפך אותו לדמות נערצת על יהודי העולם, עד למותו הטרגי וחסר הטעם

אל תתעסקו עם זישה ברייטבארט

זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

התרבות היהודית תמיד העדיפה מוח על פני שרירים והשכלה על פני מכון הכושר. העם היהודי מצטיין בתחומים שונים, אך לאו דווקא בתחומי הספורט והשרירים, אם כי יהודים אחדים, לאו דווקא ישראלים – ובהם למשל השחיין היהודי האגדי מרק ספיץ מארצות הברית והמתעמלת היהודייה ילנה שושונובה מברית המועצות – היו ספורטאים מעולים וזכו במדליות אולימפיות רבות. עם זאת, הדימוי של היהודי כחלש היה נפוץ במיוחד בשנים שבהן לא הייתה ליהודים מדינה, והוא ביטא את העדיפות שנתנה התרבות היהודית לרוח על פני החומר.

לאור הדימוי הרווח הזה בולטת דמותו של זישה ברייטברט.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

 

ברייטברט נולד בסטריקוב שבפולין למשפחה יהודית קשת יום. הדעות חלוקות האם נולד ב־1883 או ב־ 1893. אביו היה נפח, וזישה המשיך את המורשת המשפחתית אך עם טוויסט קל. כבר בצעירותו ניחן זישה בכוח פיזי בלתי רגיל, וכשעבד בסדנה של אביו הוא נהג לכופף ברזלים עם הידיים לתדהמת הלקוחות.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג הנפח, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הייתה סטריקוב תחת שלטון הצאר, ברייטברט התגייס לצבא הרוסי ובאחד הקרבות נפל בשבי הגרמני. עם שחרורו מהשבי הצטרף ברייטברט לקרקס גרמני נודד בשם ׳בוש׳, קיבל את השם זיגמונד, הופיע ברחבי גרמניה ובהמשך גם במדינות אחרות באירופה, ואחר כך נסע עם הקרקס לארצות הברית. גם בקריירה השנייה שלו הוא המשיך לכופף ברזלים, אך לא בסדנה חשוכה אלא לאור הזרקורים. הוא יישר פרסות סוסים, כופף מוטות ברזל, שבר שרשראות עם השיניים והרים משקולות שונות ומשונות – בין השאר גם עגלות על נוסעיהן ופילונים.

ברייטברט שב לפולין, עבר לגרמניה ופגש שם נערה יהודייה, בתו של רב, השניים נישאו ונולד להם בן. סיבוב ההופעות העצמאי שאליו יצא באותן שנים קיבע את דמותו בזיכרון של יהודי מזרח אירופה בדמות ׳איש הברזל׳, ׳האדם החזק בעולם׳, וכמובן ׳שמשון הגיבור׳ המודרני.

breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שמורות כרזות שפורסמו לקראת הופעותיו בפולין. לכרזות היה תפקיד שיווקי, אך בעקיפין היה להן גם תפקיד תעמולתי ולאומי. הן רוממו את הרוח היהודית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והבהירו ליהודים ולסביבתם כי גם ביהודים טמון כוח.

בארכיון שמורות ארבע כרזות ובהן כרזות גדולות מאוד. השפה ומקומות הדפוס מלמדות על הקהלים השונים שצפו בהופעה של ברייטברט. אחת הכרזות, הנושאת את דמותו חותך שרשראות בפיו, הודפסה בקלן שבגרמניה אך נתלתה בפולין – כפי שמעיד הכיתוב בעיפרון על מועד ההופעה. שלוש הכרזות האחרות הודפסו בסטניסלבוב – כיום איוונו פרנקובסק שבאוקראינה – ביידיש ובפולנית, שכן לא רק יהודים נהרו למופעיו.

אחד הפוסטרים מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפרסם של הופעותיו של זיטה ברייטברט
אחד הפוסטרים מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, המפרסם את הופעותיו של זישה ברייטברט

אהבתם של מיליונים

ברייטברט שימש נשיא אגודת הספורט מכבי ברלין וסימל עבור רבים את התחייה היהודית. הוא לא הסתיר מעולם את יהדותו וגם לא את אהדתו למפעל הציוני. היו אפילו שטענו כי ביקר בארץ, אך אין עדויות ממשיות לכך, והסיפורים על ביקורו מעידים בעיקר על הפופולריות שלה זכה ברייטברט גם בארץ ישראל.

הקריירה שלו הייתה קצרה יחסית. היא נמשכה כשש שנים ונקטעה באופן טרגי וטיפשי בתאונת עבודה מיותרת. במסגרת הופעותיו היה ברייטברט מנקב ערמה של פחים באמצעות מסמר שהכה עליו עם ידו שלו. באחת ההופעות נדקר ברייטברט ברגלו ממסמר חלוד ודמו זוהם. לאחר שבועות בבית חולים – בתקופה שקדמה לגילוי האנטיביוטיקה – נפטר ברייטברט בכ״ד בתשרי תרפ״ו (1925) ונטמן בבית העלמין היהודי בברלין.

על הפופולריות שלה זכה ברייטברט יכולה להעיד הידיעה ב׳דאר היום׳ – עיתונו של איתמר בן אב״י – שסיקרה את לווייתו תחת הכותרת “למות שמשון השני – הלוויה ענקית לזישה ברייטברד״:

ההלוויה הייתה ענקית והשתתפו בה אלפי יהודים ונוצרים. בשטח של קילומטרים אחדים מבתי הקברות עמדו מאות מכוניות עם אנשים שבאו אל הלוויה. מספר האנשים היה עצום ושמשי בית הקברות הזקנים מצהירים שאינם זוכרים בחייהם לוויה יהודית ענקית כזאת בברלין. המשטרה נאלצה לשלוח שוטרים רבים ולהשגיח על הסדר ועל התהלוכה.

על הגגות מסביב הועמדו צלמוניות ראינועיות וצילמו מחזות שונים משעת הלוויה …

Breitbart
זיגמונג זישה ברייטברג, מתוך אוסף הפורטרטים של שבדרון בספרייה הלאומית

ליד הקבר הספיד את המת הרב הראשי ד״ר מונק שאמר כי המנוח רכש את אהבתם של מיליונים … ביותר ציין הרב את שבחו של המנוח בזה שבלי לשים לב אל כל הפאר והכבוד שזכה מצד העולם הרחב, לא שכח ברייטברד מעולם כי הוא יהודי. תמיד היה בא לבין אחיו היהודים באשר הם והיה מביע להם את שמחתו הרבה שיש ליהודים כיום האיש החזק ביותר בעולם … בשעת הקבורה התנופף על הקבר דגל שחור בשם אגודת ה׳מכבי׳ בברלין, שזישה ברייטברד היה נשיא הכבוד שלה. נתקבלו מברקי השתתפות בצער וזרי פרחים שהונחו על הקבר מאת אגודות האמנים בפריז, לונדון, רומא, וינה, ורשה.

(׳דאר היום׳, ז׳ במרחשון תרפ״ו, 25.10.1925)

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 34 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

בעזרת פנקסי הקהילה, ניתנת לנו האפשרות לגעת בחייו של היחיד ובחיי הקהל, לאורכם ולעומקם

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

Examining the Frankfurt Pinkas in the National Library of Israel Rare Books Reading Room

בחברה היהודית הקדם-מודרנית שימש הפנקס – קובץ דפים שנכרכו יחדיו –הן בקרב ארגונים קהילתיים הן בקרב אנשים יחידים. מוהלים נהגו לנהל פנקסי מעקב אחר טקסי המילה שערכו, אנשי עסקים תיעדו באמצעותם עסקאות, תלמידי ישיבות העתיקו אל הפנקסים טקסטים שעליהם שקדו ומיסטיקנים ציינו בפנקסים את החטאים שחטאו (ולעיתים גם את החלומות שחלמו). בכך נבדל ה"פנקס" מה"ספר" – הן בצורתו הפיזית הן באופן שבו נאספו בו הטקסטים. הפנקס היה מחברת, שבתחילה הכילה ברובה דפים ריקים, ובעליה העלה בה על הכתב מיני טקסטים או רשומות שבהם היה לו עניין מעת לעת.

מוסדות יהודיים ולא-יהודיים גם יחד, שרצו לתעד את פעילותם, מצאו את צורת התיעוד הזו יעילה במיוחד. בעת החדשה המוקדמת (בשנים 1500–1800 לספירה, לערך) הייתה החברה היהודית במזרח אירופה רשת מסועפת של מוסדות – החל ב"חברות בעלי מלאכה", שהיו גילדות קטנות ומקומיות, וכלה במועצות גדולות חוצות מחוזים, דוגמת "ועד יהודי ליטא" או "ועד ארבע ארצות" בפולין. במרוצת השנים נותרו מהמוסדות הללו פנקסים וחלקי פנקסים, ואלו יוצרים רושם ברור: בראשית העת החדשה היה ניהול פנקס חלק בלתי נפרד מארגון החיים היהודיים.

frankfurt
פנקס פרנקפורט, הספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

'פנקס הקהל' – מחברת התיעוד של הוועד המנהל בקהילה – היה חלק אחד ממערך שלם של פנקסים קהילתיים. האדמניסטרציה הקהילתית הורכבה מגופים רבים אחרים, שניהלו פנקסים משלהם. הגבאים – מנהלי אוצר הקהילה – ניהלו פנקס ובו תיעדו את צורת הארגון של בית הכנסת ככלל, ובפרט ביחס לתגמולים כספיים ותגמולי צדקה, לצד מגוון ההחלטות במסגרת עבודתם. דיינים – שופטי בית המשפט הרבני – נהגו לתעד בפנקס תיקים שנוהלו בפניהם והמוכסים ניהלו רישום בפנקס משלהם באשר למיסים המשוערים מכל חבר בקהילה, והמיסים ששולמו בפועל. ה'קהל' ניהל גם הוא פנקס, ובהיותו הגוף המנהל העליון בקהילה, נחשב הפנקס שלו לחשוב מכולם. צירוף כל הפנקסים השונים הללו מכונה לעיתים "פנקס הקהילה", שמספק מבט עשיר ומגוון על רוחב יריעת חיי הקהילה היהודית.

frankfurt pinkas
ד"ר יואל פינקלמן, אוצר אוסף היודאיקה בספרייה הלאומית, בוחן את פנקס פרנקפורט

אין זו משימה פשוטה, לעמוד על אופן פעולתו של הפנקס ולהבין את תפקידו בחייהם של ועד הקהילה ושל הקהילה בכלל. כפי שהראה פרופ' ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית, במעגלים התרבותיים והפוליטיים של יהודי מזרח אירופה במאה התשע-עשרה והעשרים התפתחו רבדים רבים של תפישות שגויות רבות באשר ל'פנקס הקהל' של ראשית העת החדשה, אבל דורות מאוחרים יותר של חוקרים בכל זאת המשיכו אותן וחזרו עליהן. משכילי המאה התשע-עשרה אימצו השקפה שלפיה פנקס הקהילה היה התגלמות ההיסטוריה כולה של הקהילה היהודית בראשית העת החדשה – מוסד והיסטוריה שכלפיהם חשו אותם משכילים בוז. ברומן הסטירי, 'קבורת חמור', מלגלג פרץ סמולנסקין:

פנקס יימצא בכל עיר ועיר מקום מושב בני-ישראל ועל הפנקס הזה כולם ייכתבו וכל אשר קרה בעיר לזיכרון לדור אחרון. שם יש זיכרון למוכת עץ ולאנוסה, למלשינים ולמוסרים ממון ישראל ביד גוי, למורדים בכבוד הקהל ולמאכלי טריפה, לגונבים כלי-הקודש מבית-התפילה ולנושאי מטפחת בבגדיהם ביום השבת, לבית אשר הוכה שאייה בידי לצים ושדים ולחוטאים אשר בחטאם פרצה המגיפה, או כי לעגו להחברה הקדושה. בכתב הזה ייכתבו כל אלה אשר פרצו חוק ישראל והם המה ישאו עוונם במותם, כי ייקבר קבורת חמור.

zulz
עמוד מתוך פנקס ז'ולז', מתוארך בשנים 1796 עד 1805, מהארכיון המרכזי של העם היהודי. לחצו להגדלה

במאה העשרים גם יהודים ציוניים ממגוון זרמים התייחסו לפנקס באותו אופן רומנטי, אבל חיובי ביותר. רבים מהם ראו בו ביטוי עליון של הגופים האוטונומיים בקרב היהודים בעת החדשה המוקדמת – גופים שנדמו בעיניהם של אותם ציונים למבשרי המוסדות הלאומיים היהודיים שביקשו הם-עצמם לכונן. אחרים ראו בגופי הקהילה הללו את התגלמותה של רוח האומה. אברהם רכטמן, שהשתתף במשלחת האתנוגרפית הגדולה של אנ-סקי בשנת 1912, הביע תחושה זו במונחים ליריים:

הפנקס הוא ראי של חיי העם (folks leben) בדורות קודמים. הפנקס משקף את תחושותיו של העם, את השמחה שלו ואת העצב, כיצד הביע את דאגותיו ומה היו דרישותיו. הפנקס מאפשר לנו לגעת בחייו של היחיד ובחיי הקהל, לאורכם ולעומקם. הפנקסים מלמדים אותנו כיצד נראו אז החיים, כמו גם היחסים בחברה, בין חברה אחת לשנייה, בין קהילה זו לקהילה אחרת, והם מלמדים אותנו גם על יחסם של היהודים לסביבה החיצונית, לעולם הלא-יהודי שהקיף אותם.

שני הטקסטים חולקים, כמובן, תפישה רומנטית עד מאוד של הפנקס כהתגלמות ההיסטוריה ורוחם של היהודים ככלל, אף שהערכים ששני הטקסטים ייחסו לכך היו שונים ביותר.

נוכח תוצר זה, של הדמיון היהודי הפורה יתר על המידה, רצוי לנהל בעניינו של 'פנקס הקהל' דיון מפוכח יותר. למרבה הצער, חרף רצונם העז הן של המשכילים הן של היהודים הלאומיים, הפנקס לא שימש "זיכרון קהילתי". חלקן המכריע של הרשומות עסקו בסוגיות טכניות ביותר, דוגמת מיסוי ועניינים כלכליים אחרים, שהיו בתחום אחריותו של הקהל. אירועים משמעותיים בחיי הקהילה תועדו רק במקרים שבהם נדרש הקהל להחליט החלטות או לתקן תקנות.

halberstadt
עמודים 102-101 מפנקס הקהילה של הלברשטאדט. מתוארך בשנים 1808-1773 מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית. לחצו להגדלה

נוסף על כך, הפנקס לא היה זמין לשימושה של הקהילה בלבד, וחברי הקהל הקפידו בקנאות על הגישה אליו. חוקת קהילת קרקוב משנת 1595 מציינת במפורש כי היחידים שיכולים להחזיק בפנקס הם רשמי הקהילה (שכונו אז "עדים דמטה"), כשהוא נעול בארגז שרק הם מורשים לפתוח.

בקהילות הפולניות-ליטאיות היה 'פנקס הקהל' מסמך טכני עד מאוד. תועדו בו רק נושאים שטופלו בידי הקהל. מובן שמדובר בנושאים שיכלו להיות בעלי חשיבות עצומה מבחינת ניהול הקהילה, אבל לא באופן האידיאליסטי והרומנטי שבו נתפשו בעבר.

בפנקס מופיעות סוגיות מכריעות, כמו שאלת השליטה בגודל האוכלוסייה, באמצעות הענקת זכויות תושב ("חזקת היישוב") או הגבלתן. לעיתים היה לדבר קשר לתקנות הנוגעות לנדוניות, כיוון שרק מי שהיו עשירים דיים לשלם נדוניות נאות יכלו לצרף את ילדיהם לקהילה. סוגייה נוספת שאנו מוצאים בפנקסים היא זו הנוגעת לניהול הבחירות השנתיות לקהל. עוד נושאים שעולים מהפנקסים הם ניהול הצדקה הקהילתית (דבר שלעיתים קרובות נעשה באמצעות תקנות הנוגעות לגבאים), העסקת ל עובדי ציבור (חזנים, שוחטים, רופאים, מיילדות, מורים וכך הלאה), ובעיקר רב הקהילה, ויחסים אל מול הרשויות הלא-יהודיות.

אף ש'פנקס הקהל' לא מאפשר לנו הצצה לנפש היהודית – לטוב או לרע – הוא חושף בפנינו כיצד ארגנו יהודים את הקהילות שלהם, ואיך ניהלו את חייהם לפני מאות שנים.

 

לאתר הפנקסים