זמן קצר אחרי עלייתה של לאה גולדברג ארצה (1935), בבית קפה בתל אביב. צלם לא ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית
אתה חי ברחוב שנקרא על שמך, ואתה בכלל בחיים! מהעירייה תלו שלט שבין שתיים לארבע אין מטרידים את מנוחת המשורר. מזל שזה רק אתה ואשתך גרים ברחוב. אתה ואשתך ואינספור מבקרים.
בית ביאליק ברחוב ביאליק בתל-אביב, שנת 1945. צילום: הצלמניה, רודי ויסנשטין, מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בהכללה גסה ניתן לומר שאתה מעדיף להסתודד עם חברים בבתי קפה מאשר לעבוד את האדמה בכפיך. אז פעם בכמה זמן, כדי להשקיט את המצפון, אתה מקדיש עוד שיר מהלל לחלוצות ולחלוצים שכן עמלו.
נדבקת במחלה זיהומית מדבקת בזמן שטיפלת בילדים יתומים ברוסיה. החברים שלך בחזרה בארץ פחות מתחברים. הם שולחים אותך להשתעל במקום אחר.
רחל בלובשטיין עם אחיינתה שרה, צלם לא ידוע. אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
את מגיעה לארץ אחרי לימודים בברלין ומגלה שהחברים הספרותיים החדשים שלך החליטו להפתיע אותך. את מאמינה שהם הוציאו לאור על דעת עצמם את ספר השירים הראשון שכתבת? את שמחה עד שאת פותחת אותו ומגלה שהוא מלא בטעויות-דפוס. השמחה הופכת לעצב. אחר-כך לבכי מר. העיקר הכוונה?
המהדורה הראשונה של "טבעות עשן" מאת העולה החדשה ליישוב העברי לאה גולדברג
חלמת לפתוח נתיב חדש ומהפכני בשירה העברית. כולם זוכרים לך בעיקר את עוץ לי גוץ לי.
אברהם שלונסקי בקפה כסית, ברקע ניתן לראות את משה דיין ובתו יעל, שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית
כבחור צעיר הרגשת שהמסורת היהודית חונקת את ההתפתחות שלך, עכשיו שאתה מבוגר אתה עושה כל שביכולתך כדי להציל אותה משכחה.
ביאליק וחברו יהושע חנא רבניצקי עובדים על ספר האגדה. צילום: צבי אורון. מתוך אוסף התצלומים של הארכיון הציוני
את רוצה ילד קטן משלך אבל לא מצליחה להחזיק חבר ליותר מכמה שבועות. את אפילו יודעת איך תקראי לו כשיוולד. כבר כתבת עליו שיר.
השיר "עקרה" מאת רחל בלובשטיין התפרסם לראשונה בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט/ 1929
מפריע לך שאין בספרות העברית מספיק גיבורים להעריץ ומפלצות לשחוט. כך שבזמנך הפנוי אתה מתרגם את הומרוס מיוונית. אתה בשנות הארבעים לחייך. גר עם אשתך, ילדה ושפם בברלין.
שאול טשרניחובסקי, מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית
שום שפעת לא תפיל אותך גברת משוררת. לא לא. אותך תקטוף מחלה אמיתית של משוררים.
רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
אתה כותב שיר אחד מודאג לבת שלך וזהו. כולם נעמדים על הרגליים. חלק נתמכים ברגליים אחוריות. איך טולסטוי כותב בפתיחה של אנה קארנינה?
נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", שנת 1960. צילום: אברהם ברזילי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית
בגלל אי הבנה של סימנים את באיטליה, מסבירה את עצמך למרצה שלימד איתך עד לא מזמן בחוג ועכשיו נצפה בזרועות אישה אחרת. מהי הדרך המהירה מכאן לשדה התעופה? את תוהה.
פרופ' לאה גולדברג באחד משיעוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הצלם אינו ידוע. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש פריצקר, הספרייה הלאומית
מְעִילֵך הַפָּשׁוּט וּפָנָס עַל הַגֶּשֶׁר? מתוקה. תארזי את הדברים שלך בזה הרגע. אין לנו הרבה זמן לבזבז. הוא חוזר.
אלכסנדר פן בן השבע-עשרה. כל הזכויות שמורות לסינילגה אייזנשרייבר-פן
ועכשיו ספרו לנו בתגובות. איפה זה פוגש אתכם?
תודה לאתר האמריקני המנוח הטוסט על ההשראה לכתבה, וליהודים באים על התחקיר הראשוני.
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (שלישי משמאל) בחברת נכבדים אחרים, נושאים את ספרי התורה.
שתי תמונות מהאירוע החגיגי שמורות בספרייה הלאומית, חגה הראשון של תל אביב שנערך בערב חג השבועות של שנת 1918. את שתיהן תרם לספרייה מרדכי בן הלל הכהן שנכח במאורעות ולא שכח לתעדם ביומנו. "היום הזה הבנתי מה זה חג עם", כתב בן הלל הכהן, "קול העם הרעו שאון המתהוללים ברחובות, תרועת ההמון והוללותו". אז מה חיכה לחוגגים? ומדוע עמדו ספרי התורה במרכז חגה הראשון של העיר?
החזרת ספרי התורה הגולים לתל אביב. בתמונה: חיים ויצמן ולצדו הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (במרכז) אוחזים בספרי תורה, בשער החגיגי שהוקם בשדרות רוטשילד לכבוד המאורע, ומסביבם דגלים וכרזות. מימין, בנעליים לבנות, מגבעת ומשקפיים: מרדכי בן הלל הכהן. צילום: אברהם סוסקין
מלחמת העמים פורצת
ערב מלחמת העולם הראשונה, שנת 1914, יכלו המשפחות שהתאספו באותו יום גורלי חמש שנים קודם לכן, היום שבו הוגרלו מגרשי השכונה החדשה "אחוזת בית", לטפוח לעצמם על השכם – הם ותושבי שלוש השכונות הנוספות שחברו לה. ההרפתקה שאליה יצאו בשנת 1909 החלה מוכיחה את עצמה. העיר תל אביב, אז עוד אגד של ארבע שכונות חדשות, מנתה כ-2,000 נפשות, 204 בתים, והכול בשטח של 570 דונם.
כבר בימיה הראשונים הורגשה המלחמה בתל אביב. האימפריה העות'מאנית, שבצילה חסתה ההתיישבות הציונית בארץ, טרם הצטרפה למלחמה, אך התייקרות מוצרי המזון, האבטלה הגואה והכסף האוזל שימשו אות מבשר לבאות. שמונה ימים מפרוץ המלחמה, וקברניטי העיר החליטו להקשיב לאות. ראש ועד תל אביב מאיר דיזנגוף הוא שיזם את הקמת הוועד, שזכה לשם ההולם את הדעה הרווחת אז ביישוב כי המלחמה תסתיים בתוך חודשיים או שלושה: "הוועד להקלת המשבר".
בשלוש השנים הראשונות למלחמה הצליחו תושבי העיר לשמור על שגרת חיים. שלושה ימים לאחר פסח תרע"ז (1917) הגיעה פקודת הגירוש הכללית ואיששה את חששות כולם. בפקודה, שעליה היה חתום מפקד הכוחות העות'מאנים בארץ ישראל ג'מאל פאשה, נצטוו תושבי יפו ותל אביב לעזוב את בתיהם וללכת – לאן? "וללכת לאן אשר ילכו", כתב מרדכי בן-הלל הכהן ביומנו לאחר פגישת השתדלות כושלת אצל מושל יפו, "אך לא לירושלים ולא לחיפה, מפני שהיא יושבת על חוף הים".
משפחה תל-אביבית בעת הגירוש
העילה לגירוש תושבי מחוז יפו הייתה התקדמות הצבא הבריטי אל מישור חוף הנגב. תשעת אלפים יהודי האזור גורשו עם רבים מתושביה הערביים של יפו. רבים ממגורשי תל אביב פנו תחילה לפתח תקווה, שעמדה גם היא בסכנת גירוש, ומשם לכפר סבא, שפיה ומושבות הגליל התחתון.
משפחת הקבלן שמואל וילסון חונה בכפר סבא בדרכם לגליל בעת הגירוש
בשעת משבר זו, לא השכיחה הטרגדיה מלב תושבי העיר המפונה את סמלי ריבונותם הלאומית המתחדשת. תלמידי הגימנסיה הרצליה התקבצו מסביב למבנה בית הספר והשמיעו קריאות 'תחי הגימנסיה! תחי תל אביב!', ומשלחת הנושאת את ספרי התורה של תל אביב הגיעה להפקיד את ספרי הקודש של העיר בפתח תקווה.
בניין גימנסיה הרצליה
פחות משמונה חודשים ארכה הגלות הכפויה על תל אביב. קבוצת נשארים ובה שמונה נפשות (ובהם גם נחום גוטמן בן ה-19, שלימים יתעד את חוויות התקופה בספרו "שביל קליפות התפוזים") נותרה לשמור על הבתים והרכוש בעיר – תחילה ללא ידיעת האימפריה העות'מאנית, אך משקבעו עובדות בשטח, בידיעתה ובאישורה של האימפריה.
ב-17 בנובמבר 1917 נכבשו יפו ותל אביב בידי כוחותיו של הגנרל היל, מפקד הדיוויזיה הבריטית ה-52. יומיים לאחר מכן הגיעו לתל אביב ראשוני השבים. עוד בימי הגלות הפתח-תקוואית החליטו ראשי ועד הגירוש בתל אביב שחזרת התושבים צריכה להתלוות בהבטחה מחודשת: השבת אוטונומיה מוחלטת לתל אביב תוך כדי הבלטת הלאומיות העברית בארץ.
דביזיות הפרשים האוסטרליות. בראש הכוח שמיגר את התורכים באזור יפו ותל אביב
בפועל, התנהלו החזרה והשיקום של תל אביב בעצלתיים. כל עוד השתוללה המלחמה בשטחי הארץ, נאלצו תושביה לדחות את חגיגות השמחה. עם התבססות האימפריה החדשה באזור, האימפריה הבריטית, וחזרת החיים לשגרה הטרום-מלחמתית פנו תושבי תל אביב השבים לחגיגות חגה הראשון של תל אביב: חג שיבת ספרי התורה הגולים.
הסופר והעסקן הציוני אלתר דרויאנוב שנכח באירוע כותב: "יחד עם גולי יפו ותל-אביב גלו גם ספרי-התורה לפתח-תקווה, ויהיו שם שנה ויותר. ברביעי בסיון תרע"ח העלו אותם תל-אביבה, ואותו יום עשתה תל-אביב חג, הוא החג הגדול הראשון. שחגגה מיום היותה ועד עתה. כל הבתים מקושטים פרחים, כל המעקות והגזוזטראות טבולים ירק, מעל כל בית מתנופף דגל לאומי. בראש המגרש – שער נהדר, בצורת שער של מבצר בימי-הבינים, לקבלת התורה, ומעליו מתנופפים דגלי תכלת-לבן. מן השער והלאה לאורך כל המגרש – משמר-כבוד של המכבים. דלגנציות [משלחות] באות זו אחרי זו ומעמידות את דגליהן ליד השער. באחת-עשרה באים ספרי-התורה, עגלה מפוארה, רתומה לשני סוסים יפים ומקושטים, נושאת אותם. ואחרי העגלה – קהל רב וילדי בתי-הספר מסודרים בשתי שורות ארוכות. החכם-באשי רבי בן-ציון עוזיאל, לבוש תלבשתו הרשמית, יוצא לקראת ספרי-התורה ומשמר-כבוד של מכבים מלוה אותו. הרבנים ונכבדי העדות מעלים את ספרי-התורה מתוך העגלה ומכניסים אותם לחופות נהדרות. ובצאת ספרי-התורה מתחת החופות מתחילה התהלוכה, הד"ר וויצמן והחכם-באשי בראש. ומימנם ומשמלאם נכבדי העדות ועסקני-הצבור; מלפני התהלוכה – התזמורת הצבאית של האוסטרלים, ומאחריה – מקהלת תלמידי בתי-הספר. וככה מגיעה התהלוכה עד לבית-הכנסת, ואת ספרי-התורה מכניסים לארון-הקודש".
קבלת הפנים לספרי התורה
שתי חגיגות גדולות נוספות ציפו לתל אביב בשנת שחרורה מהעות'מאנים. האחת לכבוד שיבת מאיר דיזנגוף לעיר (ב-23 בספטמבר 1918). השנייה, קבלת הפנים של ראשי ונכבדי תל אביב לגיבור המלחמה וכובש הארץ, הגנרל אדמונד אלנבי (ב-22 בנובמבר 1918). עם זאת, מעמד החזרת ספרי התורה לעיר – אולי כי סימן עבור השבים את שיבתם שלהם לעיר – נחשב החגיגה הגדולה ביותר של אותה שנה, כה גדולה ומפוארת עד שהיסטוריונים בני ימינו שיערו שהייתה זו החגיגה הגדולה ביותר שידעה תל אביב עד אז (עובדה ידועה), אך גם מאז ועד עצם היום הזה – וכאן אנו כוללים גם את אירוויזיון 2019.
"יתברך היוצר וישתבח הבורא שברא העולם כולו לכבודו. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, יום בו נפתח מחדש חלון ברקיע ושבים זרמי תפילותינו אל איתנם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שזכיתי להוציא לאור עולם במהדורה מותאמת לימינו את סידור התפילה של קהילות קודש קטלוניא ובאמצעותו להחזיר עטרה ליושנה להנהיג מנהגי הקהילות הקדושות שחיו ופעלו בימי הביניים בארץ קטלוניא, ולנסיה ומיורקא."
בשני משפטים אלה פותח ד"ר עידן פרץ את "סידור קטלוניא" – השחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה – שלוש ממלכות שהיו חלק של אותה מלכות. במאה הי"ב התאחדה קטלוניה עם אראגון לממלכה מאוחדת שנקראה 'מלכות אראגון' ובמאה הי"ג נכבשו ולנסיה ומיורקה והפכו לחלק של אותה מלכות. אחרי נישואי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה במאה הט"ו התאחדו מלכות אראגון עם ממלכת קסטיליה ועל בסיס איחוד זה תוקם ספרד המודרנית. עם נוסח סידור זה התפללו גדולי חכמי קטלוניא שלפני גירוש ספרד: הרמב"ן, רבנו יונה ג'ירונדי, הרשב"א, רבנו ניסים ור' חסדאי קרשקש, בין עוד רבים אחרים. כשלוש שנים עבד ד"ר פרץ, שמשמש כיום ראש מחלקת נדירים בספרייה הלאומית, על מלאכת השחזור. את סידור התפילה, שמעולם לא נדפס במלואו (אלא כמחזור מצומצם עבור הימים הנוראיים), שיחזר בהסתמך על שישה כתבי יד שונים, כשהמוקדם שביניהם (כתב יד השמור במוסקבה באוסף גינצבורג) מתוארך לשנת 1352 בערך, משמע ליותר ממאה שנה לפני הגירוש. המאוחר שבכתבי היד – השמור ברומא בספריית קזנטנזה הועתק בשנת 1507 – פחות מעשרים שנה לאחר הגירוש. "אני לא הוספתי מילה משלי, הכל מתוך כתבי היד", הוא מבהיר.
מלבד נוסח התפילות צירף ד"ר פרץ גם פירושים מקוריים שמצא בכתבי היד, ובייחוד בכתב יד גינצבורג. הפירושים נוגעים להלכות, מנהגים והנהגות. דוגמה לפירוש כזה, אנו מוצאים בדיון על מישוש הציציות. במהלך קריאת שמע מתבקש המתפלל למשש את ציציות הטלית. בפירוש המצורף לסידור, אותו חיבר ככל הנראה תלמידו של רבנו יונה גירונדי, החכם מביא דוגמה מאחד הגאונים שנשאל: "כשיקרא אדם ק"ש (קריאת שמע) אם צריך למשמש בציציותיו, כשיגיע "ועשו להם ציצית" אם לא – והשיב דאין צריך, שאם אתה אומר כן נמצא אתה מחייבו ללכת לביתו לראות המזוזה כשיגיע וכתבתם על מזוזות . וגם לאחוז התפילין כשיגיע וקשרתם. אלא ודאי אין ראוי לעשות כן" – משמע, כפי שאין אדם צריך ללכת לראות את מזוזת ביתו כשהיא מוזכרת בתפילה, כך אין צריך הוא לגעת בציציות טליתו כשהן מוזכרות. לסיכום החכם מכריע כדעת ר' יהודה אלברג'לוני שמבדיל בין מזוזה ובין ציצית ותפילין: "והרב אל ברצלוני ז"ל לא הרחיק דבר זה כל כך, וחילק בין מזוזה ובין ציצית ותפילין שהן מוכנים אצלו".
תוספת נוספת למסורות המוכרות לנו כיום אנו מוצאים בעת אמירת ה"זימון" לפני ברכת המזון: כאשר שלושה או יותר יהודים יושבים לסעוד, מקובל שאחד מהם מזמן את השאר לברכה במילים: נְבָרֵך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, והם עונים: בָּרוּך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חַיֵּינוּ. בנוסח קטלוניה נוסף משפט יפה וקולע: ["בָּרוּך מַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים . בָּרוּך מַשְׁקֶה צְמֵאִים"]
כתב היד המרכזי (והקדום ביותר) שעליו הסתמך ד"ר עידן פרץ, מוסקבה גינצבורג 821
כיצד התנהלה העבודה בפועל? המכשול הראשון הגדול שעמד בפני המשחזר היה המידע שהופיע בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מידע שלא היה מדויק. "לעתים צוינו נוסחי תפילה שונים בכתבי יד כנוסח קטלוניא" – מוסיף עידן פרץ – "ודווקא כתבי יד שבנוסח קטלוניא כנוסחים אחרים. השיבוש בקטלוג נובע מכך שהמידע הועתק בעבר מקטלוגים מודפסים והוא לא תמיד מדויק, וגם בגלל שנוסח התפילה של קטלוניא לא נחקר עד היום לעומק."
בשלב הזה התייעץ ד"ר פרץ עם מומחים בחקר נוסחי התפילה ובעזרתם הכין רשימה של כתב יד המכילים בוודאות את נוסח קטלוניא. "אחר כך הכנתי רשימת מאפיינים של הנוסח ושל המנהגים השונים שמצאתי בכתבי היד (רשימה זו מופיעה בהקדמה לסידור).
השתמשתי בכתב היד א' (גינצבורג) כבסיס. בשלב ראשון הכנתי תוכן עניינים של כל כתבי היד. עשיתי השוואה של כל החלקים של הסידור בין 6 כתבי היד ורשמתי את ההבדלים. בסידור לקחתי כבסיס את הגרסה הקדומה ביותר וציינתי את ההבדלים בנוסח או של כתיב בהערות שוליים ולפעמים בטקסט בתוך סוגריים מרובעים. החלקים של הסידור שלא נמצאים בכתב יד א' הועתקו מתוך כתבי יד האחרים וכך צויין בהערות שוליים."
בקשה לרמב"ן שיוצאת לאור לראשונה בסידור קטלוניא מתוך כתב-יד רומא קזנטנזה 2741
כל מי ששוחח עם ד"ר עידן פרץ לא יכול שלא להבחין במבטא הספרדי – ליתר דיוק, הקטלאני – המתגלגל מפיו. אני שואל אותו איך מגיע אדם לשחזר סידור אבוד? "אני יליד ברצלונה ותמיד סיקרן אותי לדעת מה היה נוסח התפילה שחכמים כינו אותו "נוסח קטלוניא". כידוע נוסח התפילה הקדום הזה לא שרד כי הקהילות של יהודי קטלוניא לא שרדו את הפרעות, את הרדיפות וגם את השואה. כיום אין קהילה שמתפללת לפי נוסח זה. התחלתי במחקר היסטורי בעקבות היהודים שברחו מקטלוניא אחרי פרעות קנ"א (1391) והגירוש של שנת רנ"ב (1492) והגעתי לממצאים חשובים בקהילות של מגורשי קטלוניא באיטליה, האימפריה העות'מנית ובאלג'יר." כך נודע לו על הסידור האבוד, וכך הסתמנה המטרה הסופית: "לשחזר את הנוסח המלא ולהיות נאמן ככל האפשר לגרסה הקדומה ביותר".
שלילת דרגותיו של אלפרד דרייפוס, לה פטיט ז'ורנל, 13 בינואר, 1895. מאוספי הספרייה הלאומית
זהו סיפורה של הערת שוליים לשני אירועים מרכזיים בהיסטוריה הצרפתית – פרשת דרייפוס וחניכת מרוץ האופניים הגדול בעולם, הטור דה פראנס – שביוני 1899 הצטלבו דרכיהם – רק לרגע, ובמידה קלה שבקלות.
לאחר תבוסה צורבת במלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, התמקדה הרפובליקה השלישית בצרפת בשיקום גאוותה הלאומית – רבנשיזם.
האופניים, שזה מקרוב הומצאו, היו סמל לבריאות, לכושר גופני ולמודרניות, והאובססיה הלאומית לרכיבה על אופניים הובילה בשנות התשעים של המאה התשע עשרה לעריכתם של מירוצי אופניים בכל רחבי המדינה. התיאבון שלא ידע שובע לרכיבה על אופניים הוביל לעלייה ברצון לצרוך דיווחי חדשות בתחום זה, ובד בבד השתמשו יצרני אופניים וציוד היקפי לרכיבה בתקשורת למטרות פרסום. עיתונים מתחרים ייסדו מירוצי אופניים כדי לקדם את עצמם.
במובנים רבים הייתה הרפובליקה השלישית מדינה מתקדמת, אבל נוסף על כך הייתה גם למודת משברים. אחד מן המשברים – שערוריית תעלת פנמה – ליבה התעצמות של רגשות אנטישמיים, מאחר ששני אנשי העסקים במוקד הפרשה היו יהודים גרמנים. הדבר הוביל לעימותים בין תומכי מלוכה לרפובליקנים, ובין קתולים לחילונים – יריבויות שהתמידו גם לאורך פרשת דרייפוס. מידה מסוימת של אמנסיפציה ושל השפעה פוליטית ומסחרית, שמהן נהנו היהודים בכל המאה התשע עשרה, הוסיפו וליבו את הדימוי האנטישמי בדבר קיומו של "לובי יהודי בין-לאומי".
המלכודת שנטמנה לדרייפוס, "דרייפוס המרטיר", מתוך העיתון הלונדוני דה גראפיק, 1899. מאוספי הספרייה הלאומית
ארבע שנים אחרי הרשעתו המקורית של דרייפוס, שהתבססה על ראיות בדויות, עדיין הוסיפה הסוגייה להכות גלים. אומנם זוהה האשם האמיתי – רב סרן פרדיננד ואלסין אסטרהאזי, אבל עד מהרה נוקה מכל חשד בבית משפט צבאי, שהיה נחוש לתמוך בעמדת הצבא ולהימנע מכל השפלה אפשרית. כשהתפרסם מאמרו של אמיל זולא, "אני מאשים", כבר הייתה המדינה שסועה לשני מחנות נצים, תומכי דרייפוס והמשוכנעים באשמתו.
"אני מאשים", מאמרו המפורסם של אמיל זולא בעיתון ל'אורור, ב-3 בינואר, 1898. מאוספי הספרייה הלאומית
ב-16 בפברואר, 1899, לקה נשיא צרפת, פליקס פור, בדימום מוחי, בעודו חבוק בזרועותיה של פילגשו היהודייה, מרגריט שטיינהל. מותו הפתאומי פתח חלון הזדמנויות לתומכיו של דרייפוס, מאחר שאת מקומו תפס אמיל לובה, סנאטור מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומרקע משפחתי צנוע, שנטה מאוד לתמוך במקופחים. לובה היה פופולרי דיו בקרב חברים אחרים באסיפה הלאומית כדי לגבור בנקל על יריבו במירוץ לנשיאות, אבל באומה השסועה הוא לא זכה לפופולריות רבה. הוא נחשב יריבם של המשוכנעים באשמתו של דרייפוס כיוון שתמך בבחינת משפטיהם של דרייפוס ושל אסטרהאזי.
ב-3 ביוני 1899, הפך בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הצבאי נגד דרייפוס, והורה לקיים משפט חוזר. ביום המחרת, עת נענה לובה להזמנה לצפות במירוץ סוסים במסלול המירוצים 'אוטיי', הייתה האווירה הציבורית מתוחה מאוד.
אלפרד דרייפוס בטקס השבת הדרגות שלו, 21 ביולי 1906. מתוך אוסף משפחת דרייפוס בספרייה הלאומית
לא כמו מסלול המירוצים 'לונגשאמפ', שאותו פקדו תדיר בני המעמדות הנמוכים שהיו לליבת התומכים בלובה, היה 'אוטיי' מגרשם של המעמדות העשירים, תומכי המלוכה ומתנגדי הרפובליקה, שהיו ברובם משוכנעים באשמתו של דרייפוס. נוכחותו של לובה במקום נתפשה מתריסה, ועל רקע ההנחיה לקיים משפט חוזר – נאלץ הנשיא להתמודד במקום מול המון זועם. ההפגנה נעשתה אלימה כמעט, ברגע שבו תפס הנשיא את מקומו ביציע. בין העצורים בתגרה היה גם התעשיין האמיד הרוזן ז'ול-אלברט דה דיון.
לרוזן דה דיון הלוחמני היו שני תחומי עניין עיקריים – הנדסה ודו-קרב. בשלב מסוים החברה שלו, 'דה דיון בוטון', הייתה יצרנית הרכב הגדולה בעולם.
פייר גיפארד, עורך העיתון לה ולו (Le Vélo), ביקר את ההפגנה – בדומה לרוב החברה הצרפתית – והזדזע מיחסם המשפיל של האצילים גסי הרוח לנשיא.
מבחינה פוליטית השתייך גיפארד למחנה השמאל והוא ניסח מאמרים חריפים שבהם ביקר את דה דיון ואחרים שסברו שדרייפוס אשם – חרף העובדה שרבים מהם היו מהמפרסמים החשובים בעיתונו. הדיווח של גיפארד על ההפגנה הרתיחו את דה דיון ותעשיינים אחרים כגון גוסטב קלמנט ואדוארד מישלן, שהיה אנטישמי בוטה.
לה ולו, שעסק בפוליטיקה ובספורט, היה עיתון מוביל בעיתוני הספורט, והדבר אפשר לו לגבות מחירים גבוהים על שטחי פרסום. הוא גם קיבל תמיכה כלכלית מיצרנית הרכב 'דארק' (Darracq) – מתחרה של החברות של דה דיון ושל קלמנט.
הביקורת שהשמיע גיפארד בעקבות התקרית ב'אוטיי', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אנשי העסקים הללו, המשוכנעים באשמתו של דרייפוס, היו גם כך מתוסכלים מהמונופול, הלכה למעשה, שלו זכה לה ולו, שגם נתמך בידי יריביהם. דיון ובני בריתו החליטו למשוך את עסקיהם ואת הפרסום שלהם מלה ולו ולייסד עיתון מתחרה משלהם, ל'אוטו-ולו (L’Auto-Velo), בעריכתו של אנרי דגראנז', אדם בעל ניסיון רב בתחום העיתונות ובעולם הרכיבה על אופניים.
ל'אוטו-ולו, המהדורה הראשונה
דה דיון בחר בדגראנז' לעורך העיתון שלו בשל סגנונו הנוקשה, הדעתני והסמכותי. הוא הניח לו לנהל את העיתון, והכתיב הנחיה אחת בלבד: להביא את לה ולו לפשיטת רגל.
ל'אוטו-ולו הושק ב-16 באוקטובר 1900 והודפס על גבי נייר צהוב, כדי לבדל אותו מהנייר הירוק שעליו הודפס לה ולו – החלטה שעתידה הייתה להותיר רושם עמוק.
בנובמבר 1902, כשהעיתון החדש ששינה בינתיים שמו לל'אוטו, התקשה עדיין להגיע לקוראים – הפצתו הייתה תמיד כרבע מזו של לה ולו – קיים דגראנז' ישיבת חירום. בפגישה זו העלה בספונטניות עיתונאי צעיר בשם גאו לפבר, שלכאורה ניסה נואשות להעלות רעיון כלשהו, את רעיון הטור דה פראנס, בתור מיזם לקידום מכירות.
בתחילה נתקל הרעיון בספקנות מצידו של דגראנז', אבל אחרי שנועץ במנהל הכלכלי של העיתון, החליט בינואר 1903 לייסד את המירוץ. למרבה הפתעתו, 'הטור' הנחיל לעיתון הצלחה מיידית, ונתוני ההפצה האמירו מ-25,000 לערך ל-65,000 אחרי המהדורה הראשונה שדיווחה על המירוץ – תוצאות שהיו הרסניות מבחינת לה ולו, שב-1904 חדל מפעילותו.
ההכרזה על הטור דה פראנס בל'אוטו
מכאן ואילך נהנה ל'אוטו מרווחים אדירים תודות לטור דה פראנס, וכשהתקיים המירוץ בשנת 1923 כבר נמכר העיתון ב-500,000 עותקים ליום. המכירות הגיעו לנתון שיא של 850,000 בזמן המירוץ של 1933.
דגראנז' המשיך להוביל את העיתון עד מותו בשנת 1940, שגם נקנה אז על-ידי תאגיד גרמני. במהלך המלחמה לא היה העיתון בלתי-אוהד כלפי הנאצים, והדבר אפשר לו להוסיף להתפרסם גם תחת ממשל וישי, אבל אחרי המלחמה הוא נסגר, בדומה לכל שאר הפרסומים שאהדו את הגרמנים. על הריסותיו של ל'אוטו נוסד לאחר מכן עיתון הספורט הצרפתי, שזוכה כיום לפופולריות גדולה, ל'אקיפ (L’Equipe).
כך, במבט לאחור, וכאשר מחברים את הנקודות, אפשר לראות שאלמלא אלפרד דרייפוס והחוויה האנטישמית הקשה שעבר – לא היה נוסד הטור דה פראנס.
