סידור התפילה האבוד של יהודי קטלוניה יוצא לאור

בתום עבודה של שנים רבות, הצצה לשחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה

"יתברך היוצר וישתבח הבורא שברא העולם כולו לכבודו. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו, יום בו נפתח מחדש חלון ברקיע ושבים זרמי תפילותינו אל איתנם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים שזכיתי להוציא לאור עולם במהדורה מותאמת לימינו את סידור התפילה של קהילות קודש קטלוניא ובאמצעותו להחזיר עטרה ליושנה להנהיג מנהגי הקהילות הקדושות שחיו ופעלו בימי הביניים בארץ קטלוניא, ולנסיה ומיורקא."

בשני משפטים אלה פותח ד"ר עידן פרץ את "סידור קטלוניא" – השחזור המלא הראשון של סידור התפילה בו התפללו קהילות היהודים היושבות בקטלוניה, ולנסיה ומיורקה – שלוש ממלכות שהיו חלק של אותה מלכות. במאה הי"ב התאחדה קטלוניה עם אראגון לממלכה מאוחדת שנקראה 'מלכות אראגון' ובמאה הי"ג נכבשו ולנסיה ומיורקה והפכו לחלק של אותה מלכות. אחרי נישואי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבלה במאה הט"ו התאחדו מלכות אראגון עם ממלכת קסטיליה ועל בסיס איחוד זה תוקם ספרד המודרנית. עם נוסח סידור זה התפללו גדולי חכמי קטלוניא שלפני גירוש ספרד: הרמב"ן, רבנו יונה ג'ירונדי, הרשב"א, רבנו ניסים ור' חסדאי קרשקש, בין עוד רבים אחרים. כשלוש שנים עבד ד"ר פרץ, שמשמש כיום ראש מחלקת נדירים בספרייה הלאומית, על מלאכת השחזור. את סידור התפילה, שמעולם לא נדפס במלואו (אלא כמחזור מצומצם עבור הימים הנוראיים), שיחזר בהסתמך על שישה כתבי יד שונים, כשהמוקדם שביניהם (כתב יד השמור במוסקבה באוסף גינצבורג) מתוארך לשנת 1352 בערך, משמע ליותר ממאה שנה לפני הגירוש. המאוחר שבכתבי היד – השמור ברומא בספריית קזנטנזה הועתק בשנת 1507 – פחות מעשרים שנה לאחר הגירוש. "אני לא הוספתי מילה משלי, הכל מתוך כתבי היד", הוא מבהיר.

מלבד נוסח התפילות צירף ד"ר פרץ גם פירושים מקוריים שמצא בכתבי היד, ובייחוד בכתב יד גינצבורג. הפירושים נוגעים להלכות, מנהגים והנהגות. דוגמה לפירוש כזה, אנו מוצאים בדיון על מישוש הציציות. במהלך קריאת שמע מתבקש המתפלל למשש את ציציות הטלית. בפירוש המצורף לסידור, אותו חיבר ככל הנראה תלמידו של רבנו יונה גירונדי, החכם מביא דוגמה מאחד הגאונים שנשאל: "כשיקרא אדם ק"ש (קריאת שמע) אם צריך למשמש בציציותיו, כשיגיע "ועשו להם ציצית" אם לא – והשיב דאין צריך, שאם אתה אומר כן נמצא אתה מחייבו ללכת לביתו לראות המזוזה כשיגיע וכתבתם על מזוזות . וגם לאחוז התפילין כשיגיע וקשרתם. אלא ודאי אין ראוי לעשות כן" – משמע, כפי שאין אדם צריך ללכת לראות את מזוזת ביתו כשהיא מוזכרת בתפילה, כך אין צריך הוא לגעת בציציות טליתו כשהן מוזכרות. לסיכום החכם מכריע כדעת ר' יהודה אלברג'לוני שמבדיל בין מזוזה ובין ציצית ותפילין: "והרב אל ברצלוני ז"ל לא הרחיק דבר זה כל כך, וחילק בין מזוזה ובין ציצית ותפילין שהן מוכנים אצלו".

תוספת נוספת למסורות המוכרות לנו כיום אנו מוצאים בעת אמירת ה"זימון" לפני ברכת המזון: כאשר שלושה או יותר יהודים יושבים לסעוד, מקובל שאחד מהם מזמן את השאר לברכה במילים: נְבָרֵך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ, והם עונים: בָּרוּך שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חַיֵּינוּ. בנוסח קטלוניה נוסף משפט יפה וקולע: ["בָּרוּך מַשְׂבִּיעַ רְעֵבִים . בָּרוּך מַשְׁקֶה צְמֵאִים"]

כתב היד המרכזי (והקדום ביותר) שעליו הסתמך ד"ר עידן פרץ, מוסקבה גינצבורג 821

כיצד התנהלה העבודה בפועל? המכשול הראשון הגדול שעמד בפני המשחזר היה המידע שהופיע בקטלוג המכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מידע שלא היה מדויק. "לעתים צוינו נוסחי תפילה שונים בכתבי יד כנוסח קטלוניא" – מוסיף עידן פרץ – "ודווקא כתבי יד שבנוסח קטלוניא כנוסחים אחרים. השיבוש בקטלוג נובע מכך שהמידע הועתק בעבר מקטלוגים מודפסים והוא לא תמיד מדויק, וגם בגלל שנוסח התפילה של קטלוניא לא נחקר עד היום לעומק."

בשלב הזה התייעץ ד"ר פרץ עם מומחים בחקר נוסחי התפילה ובעזרתם הכין רשימה של כתב יד המכילים בוודאות את נוסח קטלוניא. "אחר כך הכנתי רשימת מאפיינים של הנוסח ושל המנהגים השונים שמצאתי בכתבי היד (רשימה זו מופיעה בהקדמה לסידור).

השתמשתי בכתב היד א' (גינצבורג) כבסיס. בשלב ראשון הכנתי תוכן עניינים של כל כתבי היד. עשיתי השוואה של כל החלקים של הסידור בין 6 כתבי היד ורשמתי את ההבדלים. בסידור לקחתי כבסיס את הגרסה הקדומה ביותר וציינתי את ההבדלים בנוסח או של כתיב בהערות שוליים ולפעמים בטקסט בתוך סוגריים מרובעים. החלקים של הסידור שלא נמצאים בכתב יד א' הועתקו מתוך כתבי יד האחרים וכך צויין בהערות שוליים."

בקשה לרמב"ן שיוצאת לאור לראשונה בסידור קטלוניא מתוך כתב-יד רומא קזנטנזה 2741

כל מי ששוחח עם ד"ר עידן פרץ לא יכול שלא להבחין במבטא הספרדי – ליתר דיוק, הקטלאני – המתגלגל מפיו. אני שואל אותו איך מגיע אדם לשחזר סידור אבוד? "אני יליד ברצלונה ותמיד סיקרן אותי לדעת מה היה נוסח התפילה שחכמים כינו אותו "נוסח קטלוניא". כידוע נוסח התפילה הקדום הזה לא שרד כי הקהילות של יהודי קטלוניא לא שרדו את הפרעות, את הרדיפות וגם את השואה. כיום אין קהילה שמתפללת לפי נוסח זה. התחלתי במחקר היסטורי בעקבות היהודים שברחו מקטלוניא אחרי פרעות קנ"א (1391) והגירוש של שנת רנ"ב (1492) והגעתי לממצאים חשובים בקהילות של מגורשי קטלוניא באיטליה, האימפריה העות'מנית ובאלג'יר." כך נודע לו על הסידור האבוד, וכך הסתמנה המטרה הסופית: "לשחזר את הנוסח המלא ולהיות נאמן ככל האפשר לגרסה הקדומה ביותר".

לתמיכה בפרויקט לחצו כאן

כתבות נוספות

הצצה לתעשיית הזיופים המשגשגת של כתבי יד מארצות ערב

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

בתי קפה פתוחים בשבת… באישור רבני

מסמכים מפראג מהמאה השמונה עשרה מעידים שבתי קפה יהודים פעלו בשבתות באישור ההנהגה הרבנית בעיר

הספרייה הלאומית | 18.07.19

סודות כתבי היד העבריים פנקס קהילה שבת

משחק דמקה בקפה למבלין, מאת לואי לאופולד בוילי

באמצע המאה השמונה עשרה היו חייה הדתיים של הקהילה היהודית של פראג בשיאם: תשעה בתי כנסת ידועים ועשרות ישיבות פעלו אז ברחבי העיר. אבל דווקא בימים שבהם עסקו חכמיה היהודים של פראג בלימוד תורה נרחב והישיבות התפקעו מתלמידים – החל מוסד אחר לצבור פופולריות: בית הקפה. מעט אחרי שהגיע הקפה למערב אירופה נעשו בתי הקפה פופולריים, ולרוב הציעו ללקוחותיהם מעבר לספל משקה; הם היו אתר לבילוי זמן הפנאי במשחקים ובדיונים על אירועי השעה בחברתם של ידידים וזרים. דרשות רבניות וחיבורי רבנים מהתקופה מתריעים מפני האיום הרוחני שנשקף מבתי הקפה. הסביבה המגוונת ותרבות הפנאי שהציעו בתי העסק הללו זינבה באורח החיים היהודי המסורתי, שכלל פולחן דתי ולימוד.

חרף הפוטנציאל להתנגשות תרבויות, הרשומות מהתקופה ב'פנקס בית הדין' – פרוטוקול בית המשפט הרבני של פראג – מעידות שבימות השבוע נפתחו בעיר בתי קפה יהודיים, ולתדהמתם של קוראים מודרניים – אפילו בשבתות, ונהנו מאישור ההנהגה הרבנית בעיר, כפוף לפיקוח רבני-הלכתי קפדני ומפורט.

'פנקס בית הדין הרבני של קהילת קודש פראג', השמור כיום במוזיאון היהודי בפראג, כתוב בכתב יד והרשומות בו מתעדות את החלטות בית הדין הרבני – אחד המוסדות החשובים בניהול הקהילה היהודית בעיר. ראשיתו של הפנקס, הכתוב בערבובייה של עברית ויידיש, בשנת 1755, הוא שרד את השואה אף שהקהילה שאותה תיעד נמחקה כליל, ומספק עדות חשובה לחיי היום-יום היהודיים באירופה.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections — פנקס מהעיר הלברשטאדט, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

די במספרים לבדם – שבעה דיונים על בתי קפה בתקופה של חמש עשרה שנה – המופיעים בפנקס בית הדין של פראג, כדי לספר לנו עד כמה בוער ומורכב היה הנושא. הרשומות מעידות על התקדמות מהירה משלילת זכויות והטלת מגבלות חמורות לתמיכה מעוטת-הסתייגויות. נראה שחברי הקהילה אימצו בחפץ לב את תרבות בתי הקפה ולא היה בכוונתם לוותר עליהם. הרשומות בפנקס חושפות גם את סגנון ההנהגה הדתית שאימצו בתי הדין הרבניים בפראג במקרה זה: במקום להתנגד לאופנה תרבותית שאיימה על החיים המסורתיים, החליטו הרבנים לקבל את האופנה החדשה, והדבר סיפק בידם הזדמנות לשלוט במידת ההשפעה שלה על הקהילה ולהכיל אותה, ולשלב את המוסד החדש שקם בחייהם המסורתיים של היהודים

אחד הדיונים הראשונים המופיעים בפנקס, משנת 1757 לערך, מתחיל בנקיטת קו נוקשה: ההעדפה הברורה הייתה שבתי הקפה בתחומי הגטו היהודי יהיו סגורים, ושהאנשים יקדישו עצמם ללימוד תורה. מאחר שהדבר אינו אפשרי, הוחלט שבתי הקפה ייפתחו לשעה אחת בבקרים, אחרי תפילת שחרית בבית הכנסת, ולאחר מכן לשעה נוספת בערב, אחרי תפילת מנחה. נשים כלל לא הורשו להיכנס לבתי הקפה. אשר ליום השבת נכתב בפנקס, "אין להעז ללכת לבית הקפה ולשתות קפה בשבת קודש. עבירה זו תיענש בקנס גדול!"

בעקבות הדיון שלעיל מופיעה בפנקס עוד פסקה, שנוספה ככל הנראה כעבור כמה ימים או שבועות:

עם זאת, בשל יגיעות המלחמה (ככל הנראה הכוונה למצור על הפראג באביב 1757, כחלק ממלחמת שבע השנים), ועניינים אחרים, מחו בפנינו רבים, שאל לנו להיות נוקשים כל כך בעניין… על מנת להתרחק מדרך הרע, בימי שבת קודש אסור יהיה בתכלית להגיע לבתי קפה ולשתות קפה, אבל המעוניינים יכולים לעשות זאת בבתיהם. ובימי השבוע, הביקור בבית הקפה אסור בשעות שבהן מתפללים בבית הכנסת הישן (אלטנשול).

הפסקה הנוספת מפרה משמעותית את האיזון, כאשר היא מתירה ליהודים לבקר בבתי קפה בכל שעות היום למעט בשעות התפילה; רכישת הקפה מותרת גם בימי שבת. נראה שמוכרי הקפה היהודים קיימו סידור, שבמסגרתו שילמו הלקוחות לפני שבת או אחריה, וכך יכלו להכין את הקפה מבלי לחלל את השבת, ואולי נעזרו בגויים לבישול הקפה עצמו. הדאגה העיקרית כאן היא מראית העין בבילוי בבית הקפה בשבת, ולכן לקחת את הקפה לשתייה בבית היא בבחינת פשרה ראויה, אבל גם היא לא החזיקה מעמד לאורך זמן.

The famous bridges over the River Vltava, Prague. — הגשרים המפורסמים מעל לנהר הוולטאבה, פראג

שתי הרשומות הבאות המופיעות בנושא זה בפנקס – מהשנים 1758 ו-1761 – חתומות כל אחת בידי שמונה בעלי בית קפה יהודים. אחד מהם מצהיר שהקפה יימכר בשבת אך ורק עד שעת הצוהריים, ואחר מציין שהקפה יימכר בשבת בלי חלב, ככל הנראה כדי להימנע מהגשת מוצרי חלב ללקוחות שזה עתה אכלו ארוחה בשרית.

רשומה רביעית, משנת 1764, מכריזה:

מיום זה ואילך, בימי שבת ומועד, נאסר כליל על נשים להיכנס לבתי הקפה לשתות קפה. וגם בימות השבוע, משעה שש בערב ואילך, אל לנשים להימצא בבית הקפה…

רשומות אלה מניחות שחרף המגבלות שפורסמו במועדים מוקדמים יותר, נשים אכן נכנסות אל בתי הקפה. יתר על כן, בתי הקפה לא רק מספקים קפה לקחת הביתה בשבת, אלא שלקוחות יושבים ושותים קפה במקום, ובית הדין הרבני רק מנסה להגביל את קהל הלקוחות לגברים בלבד.

ברשומה חמישית, משנת 1774, נכתב:

בעלי בתי הקפה באו בפני הרב ובפני בית הדין הרבני, שהזהירו אותם להקפיד להימנע ממכירת קפה בשבת ובמועד לגויים, בשל האיסור על מסחר בשבת. הם מורשים למכור ליהודים בלבד, למען עונג שבת, מאחר שלא כולם מסוגלים להכין בעצמם את הקפה בביתם.

A pinkas from 18th century Prague, the National Library collections. Click to enlarge. — פנקס מהעיירה צולץ שבפולין, מאוספי הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

מבחינתם של הרבנים בפראג במאה השמונה עשרה, התחרתה אווירת הקלילות והמגע בין התרבויות, שאפיינה את בתי הקפה, בתפישה המסורתית של האווירה הראויה ליום השבת. בית הדין הרבני התאמץ לפיכך להגביל את פעילותם של בתי הקפה היהודים בימי שבת, אבל נחל הצלחה חלקית בלבד. ואולם, ברשומה האחרונה בנושא, העניק בית הדין הרבני של פראג לבתי הקפה היהודיים בעיר חותמת כשרות סופית, וציין שיהודים הפוקדים את בתי הקפה בשבת למעשה ממלאים את הציווי הדתי של עונג שבת. חשיבותו התרבותית הגוברת של הקפה באירופה, מרגע שהחלו לייבא אותו אליה כמה עשורים קודם לכן, מוצאת כעת את ביטויה גם בפנקס; המוצר החדש משולב בשפה ההלכתית, ומוגדר, לראשונה, כ"עונג שבת" – ערך חיובי, שאותו יש לשקול בכובד ראש. בית הקפה ובית הכנסת לא מוכרחים להיות יריבים: בגבולות מסוימים יכולים שניהם להיות חלק מיום שבת מלא משמעות ומהנה בפראג.

בשיתוף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים, מחזיקה הספרייה הלאומית באוסף הפנקסים הגדול בעולם. באמצעות שיתוף פעולה אקדמי בינלאומי, מבקש אוסף הפנקסים לאתר, לקטלג ולסרוק דיגיטלית את כל פנקסי הרשומות ששרדו מקהילות יהודיות, ולעשותם זמינים לציבור בחינם. השלב הראשון בפרויקט מתמקד בפנקסי הקהל, פנקסיו של גוף השלטון המרכזי בקהילות היהודיות. בעשרים ביוני קיימה הספרייה הלאומית אירוע השקה לאוסף הפנקסים, בהשתתפות מומחים מכל רחבי העולם, ובהם גם הרצאה של מעוז כהנא על בתי הקפה בפראג.

תוכלו לקרוא עוד על הנושא במאמרו של ד"ר מעוז כהנא, "שבת בבית הקפה של קהילת קודש פראג," ציון עח-א (תשע"ג), 5–50, אותו תוכלו לקרוא כאן.

אולי תאהבו גם:

'פנקס הקהל' במזרח אירופה: דימוי ומציאות

החוויות המיסטיות של גרשם שלום

כך התנסה חוקר הקבלה המפורסם בטכניקות נסתרות

חן מלול | 17.07.19

גרשם שלום סודות כתבי היד העבריים ספרים קבלה

בשלהי שנת 1897 בא לעולם. בן רביעי לבטי ולארתור, משפחה בורגנית מתבוללת בברלין, בירת הקיסרות הגרמנית. על הציונות ועל חקר הדתות למד הילד מדודו תיאובאלד, האח הצעיר של אביו. מאוחר יותר, ובאופן שיטתי יותר, יעמיק את ידיעותיו ואת מחויבותו האינטלקטואלית והלאומית – ואצלו הדברים לא עמדו בסתירה – בחוגים האינטלקטואליים שאליהם יצטרף באוניברסיטאות ברלין ומינכן. עם סיום לימודיו יעזוב את ברלין של ילדותו ונעוריו, ובגיל 25 יעלה לארץ ישראל ויתמנה למרצה באוניברסיטה העברית שנוסדה זה מכבר בירושלים המנדטורית. בזכות מחקריו הרבים בתחום החדש שקומם בארץ – חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית – מצלצל מוכר לרובנו השם גרשם שלום גם כיום, 37 שנה לאחר פטירתו. בזכות אותם המחקרים הוא זכה בפרס ישראל, פרס ביאליק, מספר תארי דוקטור לשם כבוד, השתתף בעשרות ועדות אקדמאיות וציבוריות והוריש לימים את כל תכולת ספרייתו הפרטית לספרייה הלאומית עם מותו.

אבל לפחות לרגע אחד, רגע אחד לפני שכל זה קורה, זה לא הספיק לחוקר הצעיר. הוא רצה גם להתנסות.

עדות כתובה יחידה לאותו הרגע נמצאת בפסקה אחת שכתב שלום, פסקה הקבורה בעמוד 161 בתרגום העברי של מברלין לירושלים – פסקה שלא נמצאת לה מקבילה במהדורה האנגלית והגרמנית של החיבור. על פי עדותו שלו, שהועלתה על הכתב סמוך למותו ופורסמה זמן לא רב לאחריו, המיר החוקר וההיסטוריון את הריחוק האינטלקטואלי בהתנסות מעשית, ואת הטכניקות שמצא בכתבי-יד עתיקים החליט לנסות על עצמו.

וכך כתב שלום באוטוביוגרפיה מברלין לירושלים: "שנתים ישבתי על הדיסטרציה שלי והחילותי לקרוא את ספרי-המופת של הקבלה הקדומה לפי הסדר, עד כמה שהגיעו לידי, הן בדפוס והן בכתב-יד. במינכן נמצאו כמה מספריו של אברהם אבולעאפיה (בכתבי-היד) והחילותי לתהות על קנקנו, ואף ניסיתי לבצע כמה מהוראותיו הלכה למעשה ונוכחתי שהן גורמות שינויים במצבי התודעה והבינותי שיש להבחין בין המטרות השונות ששיטות שונות של קבלה שמו לעצמן, ואין לשים כולן בקדירה אחת. קראתי את הזוהר, אבל בלי פירושים; ניסיתי להבין את אשר לפני ועוד לא שאלתי שאלות של ביקורת היסטורית, ומה-גם שנתברר לי מיד שאין לשאול שאלות מסוג זה בלי לעבור מקודם על ספרות המדרשים. וכמובן יש להוסיף שבשנים ראשונות אלו הושפעתי עמוק מדברי אחד-העם על "שר האומה" הפועל בספרות אנונימית או פסידאפיגרפית (כך, לכל הפחות, הבינותי את אחד-העם)."

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982

בספטמבר 1919 הגיע שלום לספריית מדינת בוואריה במינכן כדי לחבר את עבודת הדוקטורט שלו. באוסף כתבי-היד הקבליים שנשמרו במכון מצא שלום קרוב לחמישים כתבי-יד של יצירות אברהם אבולעפיה – מי שנחשב באותה תקופה לאחד מאבות הקבלה ואף למחבר אפשרי של ספר הזוהר. כמה מהטכניקות שמצא בכתבי-היד של אבולעפיה החליט שלום לנסות על עצמו.

אחד מכתבי-היד שמצא שלום במכון במינכן הוא "אור השכל", מדובר בהעתקה מאוחרת משנת שי"ב/1552 של כתב-יד שהועתק במקור בידי יעקב ברבי חיים בוונציה (וויניאזיאה)

אברהם אבולעפיה: המקובל האקסטטי

בגיל 30 זכה המקובל אברהם אבולעפיה בהתגלות נבואית המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור במטרה לגייר אותו. השנה הייתה 1270. מרגע ההתגלות ועד מותו בשלהי שנת 1291 – ראשית 1292, חיבר אבולעפיה קרוב לחמישים יצירות מקוריות. בצד הפירושים שכתב – ביניהם פירוש מורה הנבוכים לרמב"ם – הקדיש אבולעפיה את מרבית כתיבתו לחיבורם של מספר ספרי הדרכה להשגת נבואה ודבקות באל.

אל מעיין הנבואה האלהית מציע אבולעפיה להגיע דרך שמותיו של האל. השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. אבולעפיה הרחיק לכת, וטען שדווקא בפירוק השמות וביצירת שמות חדשים יגיע המתרגל לנבואה.

ספק אם נוכל לשחזר את הטכניקות המסוימות של אבולעפיה בהם התנסה גרשם שלום במינכן. עם זאת, היות שתורת הקבלה של אבולעפיה שיטתית וסדורה, נוכל לשרטט את המהלך העיקרי שבמרכזה, כפי שפרש אותו עבורנו חוקר הקבלה משה אידל.

העיון בשמות הקדושים מתחלק לשלושה שלבים: בכתב, בדיבור ובמחשבה. ראשית, יש לכתוב את השם הקדוש על צירופיו השונים ("תקח העט והקלף והדיו ותכתוב ותצרף השמות", כותב אבולעפיה בספר אוצר עדן גנוז). בספר אור השכל, ספר הדרכה מיסטית שחיבר אבולעפיה ולו מספר עותקים באוסף כתבי-היד של הספרייה במינכן, מתמקד אבולעפיה בשם המפורש, י-ה-ו-ה, ואותו הוא מפרק ומרכיב מחדש. לכל אחת מארבעת אותיות השם מצרף אבולעפיה את האות אלף – אות שהאמין שהיא חלק מהשם המקורי של האל (א"י, א"ה, א"ו, א"ה), ולצירופים שנוצרו מוסיף ניקוד המבוסס על חמש תנועות – חולם, קמץ, חיריק, צירה וקובוץ.

טבלות לפירוק השם הקדוש, מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

את ארבע הטבלות שנוצרו אמור המתרגל לבטא עתה בדיבור. חלק זה בתרגול הוא המסובך ביותר. תחילה על המתנבא לשיר את כל צירופי האותיות עם ניקודן. אבולעפיה האמין שכמו המוסיקה, כך גם צירופי האותיות משפיעים על הנפש. הלחן המתווסף לצירופים ידאג לכך שהשפעת השמות תתרחב, שוב כמו במוסיקה, גם לגוף.

בעת שירת השמות על המתרגל לשמור על קצב נשימה אחיד. מדובר בתהליך טכני בן שלושה מרכיבים: הכנסת האוויר לפני הדיבור, הוצאת האוויר תוך שירת האות והניקוד, ולבסוף, מנוחה בין הנשיפה לנשימה הבאה, שממנה ימשיך לאות הבאה בתור. הנשימה האחת (המחולקת לשלוש), האמין אבולעפיה, בכוחה להגביר את הרוחני שבאדם.

ובעת שמקפיד אדם לשיר נכון ולנשום נכון, עליו לדאוג גם להניע את ראשו בהתאם לניקוד האותיות. הוראות מפורטות לכך נמצא בספר חיי העולם הבא של אבולעפיה. מטרת הנעת הראש איננה לחקות את סימני הניקוד, אלא להבחין ביניהם בעת הקריאה ("כאשר תמשוך תנועת האות בהזכרה תניע ראשך צד מעלה כנגד השמיים וסגור עיניך ופתח פיך ויאירו דבריך…").

לסיום, על המתרגל להפנים את השמות שקרא. השינוי המרכזי שמבקש להשיג המתרגל הוא המעבר מההבנה השכלית אל ההפנמה שבלב. הפנמת השמות עוברת דרך הדמיון. בספר חיי העולם הבא מבהיר זאת אבולעפיה: "וסותם עיניו ומכוון בדעתו והכוונה הראשונה היא שיצייר [בדמיונו] שיש ארבע מחנות שכינה או משכן סביביו וד' דגלי חמדה בצורות עגולות סובבים המחנה החמישי". רק בשלב זה, ולאחר שכל השלבים הקודמים בוצעו כהלכה, יוכל המתנבא להגיע לדרגה העליונה של ההכרה האנושית: הנבואה.

"וזו היא צורת אותיותיו וניקודם", מתוך כתב-היד "אור השכל" השמור במכון במינכן

בסופו של דבר, עבודת הדוקטורט שתכנן שלום על תפיסת הלשון של אברהם אבולעפיה מעולם לא נכתבה. העבודה הסופית שהגיש עסקה במקורותיו של ספר הבהיר, הנחשב במחקר ליצירה הקבלית המוקדמת ביותר הידועה. כמה כתבי-יד של ספר הבהיר שמורים במינכן, ביניהם גם כתב-היד הקדום ביותר של ספר זה, מסוף המאה השלוש-עשרה. שלום לא זנח את אברהם אבולעפיה, והמשיך לעסוק במקובל האקסטטי בעשורים הבאים.

זכר נוסף להתנסויות הייחודיות של שלום לא נמצא בכתביו. לדעת משה אידל הדבר נובע מהמעמד הרעוע שהיה לשלום בתחילת דרכו האקדמית. העובדה ששלום היה זה שהקים תחום מחקר חדש לחלוטין, חקר הקבלה, הביאה לכך שמרבית שנותיו היה המרצה היחיד לקבלה באוניברסיטה, ועד למותו הפרופסור היחיד בתחום בישראל ובעולם. עד סוף חייו, נחשב חוקר המיסטיקה היהודית לעוף מוזר בין חוקרי התלמוד והתנ"ך של האוניברסיטה העברית. דיבור חופשי מדי על התנסויות מיסטיות משונות היה, לדברי אידל, "עילה לפיטורים".

תודה לדויד לנג, יעקב פוקס, יובל דה-מלאך וצבי לשם על עזרתם בחיבור הכתבה.

לקריאה נוספת:

משה אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, הוצאת מאגנס, 1988

משה אידל, אברהם אבולעפיה: לשון, תורה והרמנויטיקה, הוצאת שוקן, 1994

משה אידל, קבלה: היבטים חדשים, הוצאת שוקן, 1993

גרשם שלום, הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה, ירושלים, 1976

גרשם שלום, מברלין לירושלים, הוצאת עם עובד, 1982

המזרחן היהודי מהמאה ה-19 שיצא נגד הגזענות

הרב מרטון שריינר, מחנך דתי, מזרחן וחוקר שפות שמיות נודע, נאבק בניסיונה של התנועה התרבותית האתנית להוות תחליף לחיי הדת היהודיים.

שאול גרינשטיין | 25.06.19

אסלאם

בניין בית המדרש לרבנים בכיכר גוטנברג בודפשט לקראת סוף המאה ה-19. (צילום: ארכיון הבירה בודפשט / Fortepan, סימול ארכיוני: HU.BFL.XV.19.d.1.05.161)

הרב מרטון שריינר פעל בין השנים 1902-1881 בתחומי הונגריה וגרמניה. מכתבי-היד שלו אשר בספרייה הלאומית עולה כי הוא התנגד למרכיב הגזעני האופייני לרעיונות התרבותיים האתניים (אנתרופולוגיה פיזית), שלפיהם היהדות היא קהילת גזע (תפיסה שמושתתת על הרעיון לפיו הגזע הינו מאפיין תורשתי בלתי משתנה). בנוסף, הוא ראה בטיפוח המנהגים הדתיים צורך היסטורי שמביא לשחרורה של הרוח היהודית. כמו כן, הוא יצא נגד המפלגות הליברליות הגרמניות ונציגיהם היהודים שאימצו את הגישה התרבותית האתנית שלפיה אין כל סתירה בין תורת הדת לבין תגליות המדע ושאף להפרדה מוחלטת בין השניים:

"הנציגים הליברלים [הכוונה לפוליטיקאים יהודים] שכחו שהקהילה היהודית היא קהילה דתית ולא קהילת גזע. …."

"עלינו להחדיר לחיינו הדתיים, כי אהבתנו למנהג היהודי ולחיים היהודיים אינה זקוקה לתמיכה על-טבעית, הרי אנו מכירים בכך שהמוסדות שלנו [הכוונה לקהילה היהודית הדתית ומוסדותיה] הם צרכים היסטוריים, וכי טיפוח המנהג היהודי אף אפשר והביא לחופש הרוח היהודית.…"

"אם המפלגה הליברלית רוצה להיות המאחז של היהדות הרפורמית, אזי אין לה הצדקה בתוך הקהילה. …" .

"אחד הזרמים שמנסה להחליף את הדתות ההיסטוריות הוא התנועה התרבותית האתנית [Ethnische Kulturbewegung]. ככל שהיא מבקשת להגשים את האידיאלים המוסריים הכלליים, היא אמורה להתקבל בשמחה מנקודת המבט של היהדות. אך היא לא יכולה לשמש כתחליף לדת וליהדות בפרט. … הדתות ההיסטוריות נמצאות בסתירה בלתי ניתנת לערעור עם התוצאות המחקריות של המדע. אם היהדות מנוסחת בצורה כזאת שהיא תואמת את המדע, זו כבר לא יהדות. … ובנוגע למוסר החיים: היהדות מלמדת את המוסר הזה בצורה יעילה ללא שום הבדל ברמת השכלתם של המאמינים. עבודת ה', החגים, ובוודאי המוסדות היהודיים, הזכירו מאז ומתמיד למאמיניה של היהדות את הנחיות התורה. …"

"מהדו"חות האחרונים של מועצת המנהלים ניתן לראות שבשלוש השנים האחרונות 347 חברי הקהילה עזבו את היהדות. … אך אנו סבורים, כי … היהדות – כפי שחקר המקרא של ימינו מלמד – הייתה קהילה דתית מאז ימי בית שני. ממנה צמח הרעיון של קהילה דתית, שמגיע אל מעבר לגבולות האומה. … הקהילה שלנו, במעמד המיוחד שלה, היא בסיסם של הנצרות ושל האסלאם. …"

(ציטוטים מתוך כתבי-יד של שריינר שאותם כתב בעקבות פעילותו ומעורבותו בחיי הקהילה היהודית בברלין. סימול ארכיוני בספרייה הלאומית: Arc. Ms Var. 347 03 05)

ביוגרפיה

פעילותו בהונגריה

מרטון שריינר נולד בעיר נאדיוואראד (גם נאגיוואראד, ברומנית Oradea) שבטרנסילבניה בשנת 1863. עיון במסמכים המצויים בארכיונו האישי שבספרייה הלאומית מעלה כי משפחתו הייתה דלת אמצעים. אביו, אלברט שריינר, שנפטר בעוד מרטון היה נער צעיר, היה פקיד של הקהילה המקומית, ומלמד בעל ידע רב בספרות היהודית הדתית, והוא שהעניק למרטון את הידע הבסיסי בספרות היהודית.

תלמיד וסטודנט באוניברסיטה

את לימודי התיכון סיים בבית ספר קתולי בעיר מולדתו. לאחר קבלת תעודת הבגרות עבר לבודפשט, שם הוא נרשם לבית המדרש לרבנים (Országos Rabbiképző – Zsidó Egyetem). בו זמנית הוא למד באוניברסיטת בודפשט (בשמה היום:Eötvös Loránd Tudományegyetem). על התפתחותו הרוחנית השפיעו במידה משמעותית המרצים הנודעים של בית המדרש לרבנים, כגון בנימין-זאב בכר (Wilhelm Bacher), משה-לייב בלוך (Bloch Mózes Löb) ודוד קאופמן (David Kaufmann). באוניברסיטה הקדיש שריינר זמן בעיקר ללימודי פילוסופיה והשפה הערבית. הוא היה תלמידו של המזרחן והחוקר הדגול בתחום מדעי האסלאם, יצחק-יהודה גולדציהר (Ignác Goldziher). מפורסמת התכתבותו של שריינר עם גולדציהר. לפי קינגה דבני (Kinga Dévényi) שריינר כתב מעל 150 מכתבים לגולדציהר. המכתבים נמצאים באוסף המזרחי של האקדמיה ההונגרית למדעים. קטעים ממנה פורסמו ביומנו של גולדציהר שהוצא לאור על ידי הרב אלכסנדר (שנדור) שייבר (Sándor Scheiber).

שריינר קיבל תואר דוקטור בשנת 1886 על סמך חיבורו המדעי תוספות לתולדות ההגייה התנ"כית שיצא לאור שנה קודם לכן. באותה שנה הוא סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים ושימש כרב בקהילת דונפנטלה (Dunapentele, היום: Dunaújváros).

רב מוסמך

בשנת 1887 קיבל תעודת הסמכה לרבנות ועבר לקהילת צ'ורגו (Csurgó) אשר שאפה להעסיק רב שלמד במכון להכשרת רבנים.

בתפקידו כרב, התמקד שריינר בחינוך הנוער. כך הכניס בקהילת צ'ורגו את מנהג תפילת הנערים. את דרשותיו ואת נאומיו הוא נשא בהונגרית ובגרמנית. בשנת 1887 הוא גם פרסם חלק מדרשותיו. הספרייה הלאומית בישראל מחזיקה בכשבעים דרשות ונאומים בכתב יד ששריינר נשא בקהילות רבות בהן התארח או הופיע לרגל אירועים ומועדים בין השנים 1881-1892.

מורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט

שריינר הרגיש בודד בקהילת צ'ורגו הקטנה וניסה להתקבל למשרת רב בקהילות גדולות. בשנת 1891 התקבל כמורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט (Országos Izraelita Tanítóképző Intézet). כמורה, שריינר הפגין אחריות גדולה כלפי חינוך המורים היהודים העתידיים. הוא התמקד במשימות פדגוגיות וכתב ספר לימוד לחינוך דתי על נביאי ישראל. הוא גם לימד את מקצוע הדת בתיכון הקתולי Nagyváradi Premontrei Főgimnázium בו הוא עצמו סיים את לימודיו בשנת 1881. עדות לכך מצויה בחוברות המבחנים של תלמידיו אשר שריינר שמר בארכיונו. בין התלמידים: המורה לעברית הנריק בלאו (Henrik Blau), ארמין שטרן (Ármin Stern), וילמוש רוזנברג (Vilmos Rosenberg), הסופר קורנל היווש (Kornél Hüvös) ועוד רבים.

פעילותו בגרמניה

על אף מסירותו לתפקידו כרב ואהבתו לחינוך הדתי היהודי, שריינר שאף תמיד לאקדמיה. החיפוש שלו אחר הזדמנות לעסוק במחקרים המדעיים הביא בסופו של דבר למעברו לגרמניה.

חבר קהילה פעיל בברלין

מסמכים לא מעט, כגון פרוטוקולים וטיוטות בכתב ידו של שריינר שבספרייה הלאומית מעידים על כך שהוא התעניין ונטל חלק בפוליטיקה של קהילת ברלין. הוא תמך בשוויון החוקתי של הדת היהודית עם הדת הנוצרית, אך התנגד לקיום הפולחן הדתי היהודי בימי ראשון במקום או בנוסף לזה שבשבת.

מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות

שריינר ניסה להתקבל למשרת מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin). תחילה נדחה על ידי דוד קסל (David Cassel), אך מאוחר יותר, כאחד-עשר חודשים לאחר מותו של קסל, התקבל כמרצה מן המניין בתמיכתו של מוריץ לצרוס בדצבמר 1893. גם שם מלוא המאמץ וחובתו כלפי תלמידיו היו מאפייניו. הוא לימד בלשנות, פילוסופיה דתית, היסטוריה דתית של העמים השמיים, פרשנות טקסטים קדומים ועוד. הוא הרגיש במיטבו בברלין והיה מורה מעורר השראה והתעניינות בקרב מאזיניו. מתלמידיו: ליאו בק (Leo Baeck), ג'ורג' אלכסנדר קוהוט (G. A. Kohut), יהודה לייב מאגנס (J. L. Magnes), שמואל אברהם פוזננסקי, אליקים גוטהולד וייל (Gotthold Weil) ועוד.

שריינר סבר שלא עולה על הדעת לעסוק בחקר השפות ללא הפילוסופיה וללא ההתחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים. הוא התייחס לכל טקסט מיועד לפירוש כאל מסמך היסטורי-אינטלקטואלי של האנושות. הוא פנה למקורות האסלאמיים בשפה המקורית על מנת לחקור את ההשפעות הפוסט-אסלאמיות על הספרות היהודית, הפילוסופיה הדתית, תולדות הכתות והבלשנות. חקר ההשפעות הללו היו הנושאים המרכזיים של פעילותו המדעית של שריינר. אך הפעילות החשובה ועשירת התוכן הזאת הופסקה לפתע כאשר שריינר חלה במחלת נפש בשנת 1902. הוא אושפז בסנטוריום בלנקוויץ שבברלין. בספרייה הלאומית מכתבים בודדים שהוא שלח וקיבל בפרק זה של חייו. המכתבים מעידים על כך שעל אף מחלתו שמר על קשר עם אחדים, אך נשאר בסנטוריום עד מותו בשנת 1921. ארכיונו האישי של מרטון שריינר, הכולל חומר ביוגרפי, רשימות, הרצאות, מאמרים, דרשות, התכתבות וכתב-יד של אביו, הועבר לספרייה הלאומית במחצית השנייה של שנת 1965.