הרב מרטון שריינר פעל בין השנים 1902-1881 בתחומי הונגריה וגרמניה. מכתבי-היד שלו אשר בספרייה הלאומית עולה כי הוא התנגד למרכיב הגזעני האופייני לרעיונות התרבותיים האתניים (אנתרופולוגיה פיזית), שלפיהם היהדות היא קהילת גזע (תפיסה שמושתתת על הרעיון לפיו הגזע הינו מאפיין תורשתי בלתי משתנה). בנוסף, הוא ראה בטיפוח המנהגים הדתיים צורך היסטורי שמביא לשחרורה של הרוח היהודית. כמו כן, הוא יצא נגד המפלגות הליברליות הגרמניות ונציגיהם היהודים שאימצו את הגישה התרבותית האתנית שלפיה אין כל סתירה בין תורת הדת לבין תגליות המדע ושאף להפרדה מוחלטת בין השניים:
"הנציגים הליברלים [הכוונה לפוליטיקאים יהודים] שכחו שהקהילה היהודית היא קהילה דתית ולא קהילת גזע. …."
"עלינו להחדיר לחיינו הדתיים, כי אהבתנו למנהג היהודי ולחיים היהודיים אינה זקוקה לתמיכה על-טבעית, הרי אנו מכירים בכך שהמוסדות שלנו [הכוונה לקהילה היהודית הדתית ומוסדותיה] הם צרכים היסטוריים, וכי טיפוח המנהג היהודי אף אפשר והביא לחופש הרוח היהודית.…"
"אם המפלגה הליברלית רוצה להיות המאחז של היהדות הרפורמית, אזי אין לה הצדקה בתוך הקהילה. …" .
"אחד הזרמים שמנסה להחליף את הדתות ההיסטוריות הוא התנועה התרבותית האתנית [Ethnische Kulturbewegung]. ככל שהיא מבקשת להגשים את האידיאלים המוסריים הכלליים, היא אמורה להתקבל בשמחה מנקודת המבט של היהדות. אך היא לא יכולה לשמש כתחליף לדת וליהדות בפרט. … הדתות ההיסטוריות נמצאות בסתירה בלתי ניתנת לערעור עם התוצאות המחקריות של המדע. אם היהדות מנוסחת בצורה כזאת שהיא תואמת את המדע, זו כבר לא יהדות. … ובנוגע למוסר החיים: היהדות מלמדת את המוסר הזה בצורה יעילה ללא שום הבדל ברמת השכלתם של המאמינים. עבודת ה', החגים, ובוודאי המוסדות היהודיים, הזכירו מאז ומתמיד למאמיניה של היהדות את הנחיות התורה. …"
"מהדו"חות האחרונים של מועצת המנהלים ניתן לראות שבשלוש השנים האחרונות 347 חברי הקהילה עזבו את היהדות. … אך אנו סבורים, כי … היהדות – כפי שחקר המקרא של ימינו מלמד – הייתה קהילה דתית מאז ימי בית שני. ממנה צמח הרעיון של קהילה דתית, שמגיע אל מעבר לגבולות האומה. … הקהילה שלנו, במעמד המיוחד שלה, היא בסיסם של הנצרות ושל האסלאם. …"
(ציטוטים מתוך כתבי-יד של שריינר שאותם כתב בעקבות פעילותו ומעורבותו בחיי הקהילה היהודית בברלין. סימול ארכיוני בספרייה הלאומית: Arc. Ms Var. 347 03 05)
ביוגרפיה
פעילותו בהונגריה
מרטון שריינר נולד בעיר נאדיוואראד (גם נאגיוואראד, ברומנית Oradea) שבטרנסילבניה בשנת 1863. עיון במסמכים המצויים בארכיונו האישי שבספרייה הלאומית מעלה כי משפחתו הייתה דלת אמצעים. אביו, אלברט שריינר, שנפטר בעוד מרטון היה נער צעיר, היה פקיד של הקהילה המקומית, ומלמד בעל ידע רב בספרות היהודית הדתית, והוא שהעניק למרטון את הידע הבסיסי בספרות היהודית.
תלמיד וסטודנט באוניברסיטה
את לימודי התיכון סיים בבית ספר קתולי בעיר מולדתו. לאחר קבלת תעודת הבגרות עבר לבודפשט, שם הוא נרשם לבית המדרש לרבנים (Országos Rabbiképző – Zsidó Egyetem). בו זמנית הוא למד באוניברסיטת בודפשט (בשמה היום:Eötvös Loránd Tudományegyetem). על התפתחותו הרוחנית השפיעו במידה משמעותית המרצים הנודעים של בית המדרש לרבנים, כגון בנימין-זאב בכר (Wilhelm Bacher), משה-לייב בלוך (Bloch Mózes Löb) ודוד קאופמן (David Kaufmann). באוניברסיטה הקדיש שריינר זמן בעיקר ללימודי פילוסופיה והשפה הערבית. הוא היה תלמידו של המזרחן והחוקר הדגול בתחום מדעי האסלאם, יצחק-יהודה גולדציהר (Ignác Goldziher). מפורסמת התכתבותו של שריינר עם גולדציהר. לפי קינגה דבני (Kinga Dévényi) שריינר כתב מעל 150 מכתבים לגולדציהר. המכתבים נמצאים באוסף המזרחי של האקדמיה ההונגרית למדעים. קטעים ממנה פורסמו ביומנו של גולדציהר שהוצא לאור על ידי הרב אלכסנדר (שנדור) שייבר (Sándor Scheiber).
שריינר קיבל תואר דוקטור בשנת 1886 על סמך חיבורו המדעי תוספות לתולדות ההגייה התנ"כית שיצא לאור שנה קודם לכן. באותה שנה הוא סיים את לימודיו בבית המדרש לרבנים ושימש כרב בקהילת דונפנטלה (Dunapentele, היום: Dunaújváros).
רב מוסמך
בשנת 1887 קיבל תעודת הסמכה לרבנות ועבר לקהילת צ'ורגו (Csurgó) אשר שאפה להעסיק רב שלמד במכון להכשרת רבנים.
בתפקידו כרב, התמקד שריינר בחינוך הנוער. כך הכניס בקהילת צ'ורגו את מנהג תפילת הנערים. את דרשותיו ואת נאומיו הוא נשא בהונגרית ובגרמנית. בשנת 1887 הוא גם פרסם חלק מדרשותיו. הספרייה הלאומית בישראל מחזיקה בכשבעים דרשות ונאומים בכתב יד ששריינר נשא בקהילות רבות בהן התארח או הופיע לרגל אירועים ומועדים בין השנים 1881-1892.
מורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט
שריינר הרגיש בודד בקהילת צ'ורגו הקטנה וניסה להתקבל למשרת רב בקהילות גדולות. בשנת 1891 התקבל כמורה במכון להכשרת מורים יהודים בבודפשט (Országos Izraelita Tanítóképző Intézet). כמורה, שריינר הפגין אחריות גדולה כלפי חינוך המורים היהודים העתידיים. הוא התמקד במשימות פדגוגיות וכתב ספר לימוד לחינוך דתי על נביאי ישראל. הוא גם לימד את מקצוע הדת בתיכון הקתולי Nagyváradi Premontrei Főgimnázium בו הוא עצמו סיים את לימודיו בשנת 1881. עדות לכך מצויה בחוברות המבחנים של תלמידיו אשר שריינר שמר בארכיונו. בין התלמידים: המורה לעברית הנריק בלאו (Henrik Blau), ארמין שטרן (Ármin Stern), וילמוש רוזנברג (Vilmos Rosenberg), הסופר קורנל היווש (Kornél Hüvös) ועוד רבים.
פעילותו בגרמניה
על אף מסירותו לתפקידו כרב ואהבתו לחינוך הדתי היהודי, שריינר שאף תמיד לאקדמיה. החיפוש שלו אחר הזדמנות לעסוק במחקרים המדעיים הביא בסופו של דבר למעברו לגרמניה.
חבר קהילה פעיל בברלין
מסמכים לא מעט, כגון פרוטוקולים וטיוטות בכתב ידו של שריינר שבספרייה הלאומית מעידים על כך שהוא התעניין ונטל חלק בפוליטיקה של קהילת ברלין. הוא תמך בשוויון החוקתי של הדת היהודית עם הדת הנוצרית, אך התנגד לקיום הפולחן הדתי היהודי בימי ראשון במקום או בנוסף לזה שבשבת.
מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות
שריינר ניסה להתקבל למשרת מרצה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin). תחילה נדחה על ידי דוד קסל (David Cassel), אך מאוחר יותר, כאחד-עשר חודשים לאחר מותו של קסל, התקבל כמרצה מן המניין בתמיכתו של מוריץ לצרוס בדצבמר 1893. גם שם מלוא המאמץ וחובתו כלפי תלמידיו היו מאפייניו. הוא לימד בלשנות, פילוסופיה דתית, היסטוריה דתית של העמים השמיים, פרשנות טקסטים קדומים ועוד. הוא הרגיש במיטבו בברלין והיה מורה מעורר השראה והתעניינות בקרב מאזיניו. מתלמידיו: ליאו בק (Leo Baeck), ג'ורג' אלכסנדר קוהוט (G. A. Kohut), יהודה לייב מאגנס (J. L. Magnes), שמואל אברהם פוזננסקי, אליקים גוטהולד וייל (Gotthold Weil) ועוד.
שריינר סבר שלא עולה על הדעת לעסוק בחקר השפות ללא הפילוסופיה וללא ההתחשבות בהיסטוריה הדתית והתרבותית של העמים. הוא התייחס לכל טקסט מיועד לפירוש כאל מסמך היסטורי-אינטלקטואלי של האנושות. הוא פנה למקורות האסלאמיים בשפה המקורית על מנת לחקור את ההשפעות הפוסט-אסלאמיות על הספרות היהודית, הפילוסופיה הדתית, תולדות הכתות והבלשנות. חקר ההשפעות הללו היו הנושאים המרכזיים של פעילותו המדעית של שריינר. אך הפעילות החשובה ועשירת התוכן הזאת הופסקה לפתע כאשר שריינר חלה במחלת נפש בשנת 1902. הוא אושפז בסנטוריום בלנקוויץ שבברלין. בספרייה הלאומית מכתבים בודדים שהוא שלח וקיבל בפרק זה של חייו. המכתבים מעידים על כך שעל אף מחלתו שמר על קשר עם אחדים, אך נשאר בסנטוריום עד מותו בשנת 1921. ארכיונו האישי של מרטון שריינר, הכולל חומר ביוגרפי, רשימות, הרצאות, מאמרים, דרשות, התכתבות וכתב-יד של אביו, הועבר לספרייה הלאומית במחצית השנייה של שנת 1965.
מסמכים מתוך ארכיונו האישי של שריינר
הפריטים הנ"ל בספרייה הלאומית: אישור, בקשה.
הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון הרב מרטון שריינר התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.
כתבות דומות: