לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.

רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.

הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.

אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם  המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:

ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.

 

המיתוס של פרומותאוס

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.

פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.

כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל  בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.

פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.

על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.

בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.

הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:

"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט:  א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."

המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".

 

השפעתו של פרוּג על ביאליק

הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).

בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.

דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:

 

אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…

 

לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?

יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.

אחד הטקסטים החשובים ביותר מהם נשאבו ידיעות על חייו של ביאליק, הוא מכתב ששלח ביאליק לידידו יוסף קלוזנר, אשר ביקש ממנו לכתוב עבורו את קורות חייו.

למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.

הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:

"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.

…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…

אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."

הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.

עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.

בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":

 

אָבִי

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,

כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,

פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;

דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו,

הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,

מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,

נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,

רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,

נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,

לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה.

…–

כָּכָה רְאִיתִיו תָּמִיד, וְנַפְשִׁי עָלַי הִשְׁתּוֹחָחָה,

בְּהִנָּתְקוֹ מִדֵּי בֹקֶר מֵעִם חֵיק אֱלֹהִים, מְקוֹר חַיָּיו,

עִם הִתְפַּשְּׁטוֹ מַחְלְצוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת, טַלִּיתוֹ וְטוֹטְפוֹתָיו,

וּבְעוֹד עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה,

וּבְעוֹד אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת כּוֹכָבִים רְחוֹקָה,

יֵצֵא נִכְנָע וּמַחֲרִישׁ וְנָבוֹךְ כְּמֻכֵּה יָרֵחַ

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹת יָמָיו הַזְּעוּמִים וּלְעִצְּבוֹן יָדָיו:

שֶׁבֶת יוֹם-תָּמִים אֶל-עַקְרַבִּים בְּתוֹךְ מִרְזַח סְרוּחִים,

גָּמֹעַ הֶבֶל פִּיהֶם וְהִתְגָּאֵל בְּרוּחַ שִׂפְתֵיהֶם.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

בסיום השיר מתאר ביאליק את מות אביו וקבורתו:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַּלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי-אָדָם,

בְּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדּוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לְבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻלָּהּ תְּפִלּוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַּקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".

שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות  "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."

האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?

אור שבא לו בירושה מאביו.

 

להרחבה:

מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77

פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977

זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך:  "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210