החיפוש אחר חילזון התכלת

בפרשת "שלח" מציינת התורה את המצווה לצבוע בצבע התכלת את פתילות הציצית. מה מאחורי ציווי זה?

talit-715x537

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת".

בתקופת המקרא ולאחר מכן בימי בית שני, התעטף עם ישראל בטליתות, כאשר חלק מפתילות הציצית היו צבועות בצבע התכלת. צבע זה לא מגיע מן הצומח, אלא מנוזל המצוי בגופו של חילזון ימי מסוים. מנוזל זה ניתן להפיק את הצבע המיוחד. וכך אומרים חז"ל בתוספתא במסכת מנחות:

"תכלת אינה כשרה אלא מן החילזון"

במסכת מנחות, דף מד', חז"ל מתארים לנו את החילזון, אבל מה שהיה ברור בזמנם נשאר חידה בימינו:

"תנן רבנן: חילזון זהו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין את התכלת לפיכך דמיו יקרין"

ישנן גרסאות ותיאורים נוספים שלא בהכרח מקילים על הזיהוי. דיו רב נשפך במעבר הדורות בניסיון להבין את הדברים ולזהות את החילזון.

תעשיית צבע התכלת באזורינו נעצרה אי שם סביב התקופה הערבית הקדומה. לפי חז"ל הצבע נגנז, אבל יש המסבירים שאין מדובר בגניזת סודות ההפקה (כי הרי מדובר בטכניקות תעשייתיות ידועות), אלא שהתכלת נשמרה בגנזי המלכים, ורק בעלי תפקידים בכירים ואנשי השלטון יכלו להשתמש בו. כך משתמע גם בדברי הרמב"ן (שמות כ"ח):

"ותכלת גם היום לא ירים איש ידו ללבוש חוץ ממלך גוים"

הצבע המלכותי בימי קדם נודע בשם פורפורה או Purpura. חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן התייחס לצבע זה ולתהליך יצירתו מחלזונות החיים לאורך חוף ים התיכון. אומנם הוא מדבר על צבע הארגמן, אבל משערים שניתן היה להפיק ממנו צבעים שונים בספקטרום שבין אדום- סגול- כחול. מובן שהנושא מורכב מאוד; הוא נחקר היטב, וקיימות על אודותיו דעות שונות.

החל מהמאה ה-17 ניסו מדענים לזהות את חלזונות הפורפורה ואת קונכיותיהם. ניתן למצוא כמה ספרים ישנים הדנים בנושא זה באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע בספרייה הלאומית.

(תמונה 1) תמונת קונכיות מתוך הספר Memorias sobre la púrpura de los antiguos, restaurada en España, מדריד 1779
תמונת קונכיות מתוך הספר Memorias sobre la púrpura de los antiguos, restaurada en España, מדריד 1779
תמונה מתוך הספר Purpur-Sneglen, הולנד 1777
תמונה מתוך הספר Purpur-Sneglen, הולנד 1777

ייתכן שבעקבות הכיבוש הערבי תעשיית הפקת צבע התכלת עברה מאזור חופי מזרח התיכון לאירופה לתקופת מה, ונראה שהשימוש בחילזון הוסב לשימוש בהפקת הצבע מן הצומח. חז"ל מזכירים את ה"קלא אילן" כחומר צמחי שצבעו זהה לתכלת החילזון. דעות רבות ישנן באשר לפירוש ולשפת מונח זה.

ספר הערוך, מילון תלמודי מהמאה ה-12, מתאר את הצבע כתכלת, ובלועזית "אינדיקו". צבע האינדיגו מוכר כיום בין השאר בצבע הג'ינס. ה"קלא אילן" היה זהה בצבעו לתכלת מן החי, אבל נאסר מבחינה הלכתית לצביעת פתילי הציצית.

"אני הוא שעתיד להיפרע… ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא" (בבא מציעא ס"א ב')

בכל מקרה, שיטת ההפקה מהחילזון אבדה, ויותר מאלף שנה לא הטילו יהודים תכלת בציציותיהם אלא לבשו רק ציצית לבנה. הפוסקים מדגישים את חשיבות מצוות התכלת, אבל מודעים לכך שכרגע היא בלתי אפשרית.

הראשון שניסה להחזיר את צבע התכלת לציצית היה האדמו"ר מראדזין, הרב גרשון חנוך העניך ליינר (1890-1839).

(תמונה 3) כתב ידו של האדמו"ר מרדזין מתוך אוספי הספרייה הלאומית
כתב ידו של האדמו"ר מרדזין מתוך אוספי הספרייה הלאומית

הספר הראשון שכתב, "מאמר שפוני טמוני חול", נדפס בוורשא ב-1887 ועוסק באפשרות למצוא בימיו את החילזון המוזכר בחז"ל ליצירת צבע התכלת. זמן קצר לאחר מכן פרסם ספר נוסף בשם "מאמר פתיל תכלת". בספר זה טוען הרב ליינר שהצליח לזהות את החילזון.

מאמר "שפוני טמוני חול"
מאמר "שפוני טמוני חול"

מאמר "פתיל תכלת"
מאמר "פתיל תכלת"

לשם מחקריו הגיע הרב ליינר עד לאיטליה:

"העמסנו עלינו ליסע למרחקים ארחות ימים ובאנו לגבול ים התיכון במדינת איטליא בעיר נעאפולי אשר שם מקום היותר נמצא כל חית הים ושם מקום אוסף חית ורמש הים תחת חבורת עושי שכר אגמי נפש חית הים והוא בנין גדול של אבנים במעמקי ארץ על שפת ים התיכון והוא שדרות בנינים חדרים בנוים מזכוכית לבנה (אקווריום) ומי הים תמיד יחלופו חליפות ובהם כל חית הים הולכים חפשים ויתראו ע"י כותלי הזכוכית ושם יתראה כל חיה בכל תהלוכותיה וסדר מאכלה והלוכה וכל פרטי מעשיה וראיתי שם את החילזון חי הולך חפשי והנני לרשום בל סימניו וסדר תהלוכתו"

לדעתו, החילזון הוא בעצם ייצור ימי המוכר בעברית בשם דיונון הרוקחים (sepia officinalis).

מיד קמו מתנגדים לשיטה. מקצתם אף פרסמו ספרים התוקפים את הרב ליינר, לפעמים באופן בוטה מאוד.

ביטול הראשון למאמר, ווארשא תרמ"ח
ביטול הראשון למאמר, ווארשא תרמ"ח

 

בקרת תכלת מאיי אלישה, קראקא תרמ"ח
בקרת תכלת מאיי אלישה, קראקא תרמ"ח

הרב ליינר התייחס להתקפות הללו וניסה להסביר את שיטתו. הוא אף כתב תשובות רבות לשאלות שנשאלו וקיבל הסכמות ממספר רבנים. את הכול העלה הרב על הכתב בספר "עין התכלת" שיצא לאור בידי בנו לאחר פטירת אביו.

כתוצאה מהגילוי של הרב ליינר החלו אלפי חסידי ראדזין לצבוע את ציציותיהם בתכלת לפי נוסחתו. הנוסחה המיוחדת אבדה בזמן השואה, אך התגלתה מחדש בכתביו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג. הרב הרצוג חלק על שיטתו של הרב ליינר, אך בהתכתבויות עם בנו של הרב עוד לפני השואה קיבל את נוסחת התכלת של חסידות ראדזין. כך יכלו החסידים להמשיך ביצירתו גם לאחר השואה.

לרב הרצוג הייתה שיטה משלו.

בהיותו בעל השכלה אקדמית ויכולת מחקרית, הכיר הרב את כתביהם של פליניוס, אריסטו ואחרים המתייחסים לתעשיית צביעת הבדים בעת העתיקה.

הוא הכיר גם מחקרים מודרניים יותר של כימאים אירופאיים, ואף היה בקשר עם מקצתם. את ידיעותיו ומחקריו פרסם בעבודת דוקטורט בשנת 1913 בשם Hebrew Porphyrology. הוא סבר שאת התכלת הפיקו מחילזון הסגולית (Janthina) למרות שהיה מודע לעובדה שהזיהוי בעייתי ובוודאי לא מוחלט.

צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת, עמוד 1
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת

צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת, עמוד 2
צילום עבודת הדוקטורט של הרב יצחק אייזיק הרצוג בנושא חילזון התכלת

בין השאר מסר הרב הרצוג ציציות ראדזין לבדיקה מדעית במעבדה. התוצאות לדעתו הראו שהאדמו"ר מראדזין וחסידיו רומו בידי כימאי איטלקי, וצבע התכלת שלהם מתבסס על חומרים כימיים אחרים.

כ-60 שנה לאחר מכן ד"ר סידני אדלשטיין ערך בדיקה דומה בציציות של חסידי ראדזין והגיע לאותה מסקנה. מדובר בתהליך כימי המוכר כבר משנת 1740. אז יצרו את צבע התכלת מדם שוורים, אבל אפשר היה להכינו מכל חומר מהחי, גם מחילזון. התוצאה זהה; הצבע מגיע מתרכובת חומרים כימיים, החילזון מספק רק את החנקן.

סידני אדלשטיין היה כימאי יהודי אמריקאי ומומחה לצביעת בדים. בעת מחקריו על צבע התכלת הוא נחשף לעבודתו המקיפה של הרב הרצוג ויזם את הוצאתה לאור מחדש. הדוקטורט הודפס בספר, בתוספת מאמרי מחקר חדשים משנת 1987 שנכתבו בידי הביולוג הימי פרופ' אהוד שפניר, ובידי מנהל אוסף אדלשטיין לשעבר ד"ר משה רון.

הדוקטורט הרב הרצוג במהדורה חדשה
הדוקטורט של הרב הרצוג במהדורה חדשה

אדלשטיין היה גם אספן של ספרים בנושא התפתחות המדע והטכנולוגיה. האוסף המקיף שלו הכיל ספרים מהמאה ה-16 ועד היום. תחומי האוסף היו בעיקר ספרים בהיסטוריה של הכימיה והאלכימיה, טכנולוגיה של המדע והיסטוריה של הצביעה, ההלבנה והניקוי היבש של טקסטילים. הוא תרם את ספרייתו לספרייה הלאומית בשנת 1976. באוסף נמצא גם עותק מצולם של הדוקטורט מאת הרב הרצוג.

סידני אדלשטיין
סידני אדלשטיין

בעקבות מחקרים הלכתיים, היסטוריים, ארכיאולוגיים וכימיים, בדורות האחרונים מקובל לזהות את חילזון התכלת עם ארגמון קהה הקוצים (Murex trunculus). צבע התכלת מופק מנוזל הנמצא בבלוטה תת-זימית שבארגמון, ולאחר הוספת חומרים כימיים וחימום בטמפרטורה קבועה מתקבל הצבע המבוקש.

ארגמון קהה הקוצים בקונכיתו (ויקישיתוף)
ארגמון קהה הקוצים בקונכיתו (ויקישיתוף)

בשנים האחרונות התפרסמו ספרים ומאמרים רבים בנושא גילוי צבע התכלת וצביעת הציצית שניתן למצוא גם אצלנו בספרייה הלאומית. ראוי לציין בין השאר את ספרו המקיף של הרב מנחם בורשטיין – "התכלת", ואת הפרסומים הרבים של אגודת פתיל תכלת.

 

1 2

 

כתבות נוספות

מי אתה המלאך מטטרון?

הספרים הנדירים ששמרו על גחלת התפילה בנדידות היהודים

האם בני ישראל באמת חצו את ים סוף?

 

 

פרשו את השטיח האדום: כשבני משפחת המלוכה ביקרו את יהודי אמסטרדם

מסמכים נדירים מהספרייה הלאומית חושפים את היקף ההתלהבות והמסירות שאפיינו את ההכנות לביקורם של וילם החמישי וכלתו, הנסיכה וילהלמינה

amst715

דיוקנו של וילם החמישי, נסיך אורנז', מאת הנרי בון (1801)

קיץ 1768 התגלה להיות תקופה מעניינת לקהילה היהודית באמסטרדם. המנהיגים היהודים המקומיים הזמינו את הזוג המלכותי שזה עתה נישא, וילם החמישי, נסיך אורנז', והנסיכה הפרוסית וילהלמינה, לבקר בקהילה האשכנזית, בתקווה לקשור קשרים טובים ומערכת יחסים איתנה עם חצרו המלכותית של הזוג הטרי. מערכת יחסים טובה עם בני משפחת המלוכה הייתה חיונית ליצירת סביבה אוהדת ותנאים ראויים ליהודים באמסטרדם וברפובליקה ההולנדית בכלל.

פנקס הקהילה של יהודי אמסטרדם השמור בארכיון העירוני של העיר מפרט את ההכנות הקדחתניות שקדמו לביקור, שנקבע ליולי 1768. בין השאר כללו ההכנות גם עריכת אוסף תפילות ופרקי תהילים לכבוד הביקור. התפילות נבחרו בקפידה והקונטרס נאצר בדקדקנות, תוך פירוט סדר התפילות ופרקי התהילים.

 

“Light and Happiness for the Jews”
עמוד השער של הקונטרס, שנדפס על גבי בד סאטן, ובו הכתובת "אורה ושמחה ליהודים" בעברית ובהולנדית. לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו

 

הקהילה הקפידה לוודא שהאורחים המלכותיים יוכלו לעקוב אחר סדרי הטקסים והתפילות שייערכו לכבודם, ולהבין את הנאמר בהם. לפי הפנקס, ראה הקונטרס אור בשלוש גרסאות שונות. הגרסה הראשונה כללה רק שני עותקים מיוחדים, לטובת הזוג המלכותי עצמו. בגרסה זו הופיעו הטקסטים הן בעברית הן בהולנדית, נדפסו על גבי בד סאטן ונכרכו ביד אמן. הגרסה השנייה הודפסה ב-50 עותקים לטובת אנשי החצר המלכותית. עותקים אלה הופיעו גם הם בעברית ובהולנדית גם יחד, נדפסו על גבי נייר ונכרכו בסאטן אדום. הגרסה השלישית הייתה הדפסה עברית פשוטה יותר ב-500 עותקים בעבור חברי הקהילה המקומית שאמורים היו להשתתף בטקס.

 

“Light and Happiness for the Jews”
לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו

 

הקונטרס קיבל את השם "אורה ושמחה ליהודים", ביטוי שמקורו במגילת אסתר, שאותה קוראים לפי המסורת בחג הפורים. זוג העותקים הייחודיים שהודפסו על בד סאטן הוענקו לזוג המלכותי בידי ראש הקהילה במהלך האירועים, ורשומות הקהילה מעידות שהביקור נחשב להצלחה גדולה.

הבה נדלג כמה מאות שנים קדימה, לשנת 2011, לספרייה הלאומית. ד"ר סטפן ליט, מומחה ארכיונים וחוקר פנקסי קהילות בספרייה הלאומית התוודע לסיפור הייחודי בעת שחקר את פנקס הקהילה האשכנזית של יהודי אמסטרדם, וביקש לדעת עוד. הוא יצא למשימה וקיווה לגלות שלפחות אחד מקונטרסי התפילה שהודפסו לרגל הביקור המלכותי עדיין קיים, ושאפשר ללמוד ממנו.

 

“Light and Happiness for the Jews”
פרק תהילים בעברית ובהולנדית מתוך עותק הסאטן של הקונטרס. לחצו כדי לצפות בקונטרס בשלמותו

 

בדיקה זריזה בקטלוג הספרייה הלאומית העלתה שעל מדפי הספרייה נחים לא עותק אחד אלא שניים. הראשון היה עותק דהוי מעט של הגרסה שנדפסה בעברית ובהולנדית ונכרכה בסאטן אדום – אחד מאותם 50 עותקים שהודפסו לרגל הביקור לשימוש הפמלייה המלכותית, בדיוק כפי שתואר בפנקס אמסטרדם.

עותק זה הגיע לספרייה הלאומית מספרייתו הפרטית של החוקר והרב הגרמני-הולנדי, זיגמונד זליגמן.

 

“Light and Happiness for the Jews”

 

לאחרונה רכשה הספרייה הלאומית עותק נוסף מתוך אותה קבוצה של 50 קונטרסים בעברית ובהולנדית, אבל עותק זה כבר אינו כרוך בסאטן האדום המקורי. העותק נכלל בספריית קרן ולמדונה, שאותה רכשה בשנת 2017 הספרייה הלאומית. עם תוספת זו לאוספיה, הספרייה הלאומית מחזיקה כיום במספר הגדול ביותר של עדויות מודפסות מאותו ביקור מלכותי בקיץ 1768. הקונטרסים הודפסו בבית הדפוס היהודי הידוע באמסטרדם, דפוס פרופס. רק עותק אחד נוסף מוכר בעולם מהדפסת קונטרס זה, והוא שמור בספרייה הבריטית שבלונדון.

 

“Light and Happiness for the Jews”

 

באשר לעותק השני ששמור בידי הספרייה הלאומית, ד"ר ליט נדהם לגלות שהיה זה אחד משני העותקים המקוריים שהודפסו להפליא על סאטן לכבודם של בני הזוג המלכותי עצמם! לפי החותמות המתנוססות על דפי הסאטן, הקונטרס הנדיר והיוקרתי הגיע לספרייה הלאומית כחלק מתרומת ספרים גדולה בידי ד"ר יוסף חזנוביץ' מפולין לפני יותר מ-100 שנים – תרומה ששימשה בסיס לאוסף הספרייה.

 

“Light and Happiness for the Jews”

 

אפשר שאתם תוהים – כיצד שם ד"ר חזנוביץ' את ידיו על קונטרס כה נדיר, שרק שני עותקים ממנו הוכנו מלכתחילה? ובכן, למען האמת, איננו יודעים. ואולם, מה שכן ידוע הוא שהזוג המלכותי ככל הנראה לא התעניין במיוחד במתנה הייחודית שקיבל. נראה שהעותק השני של הקונטרס שהופק למענם נעלם ולא הותיר אחריו עקבות. בולטת אף יותר העובדה שניכר כי הביקור ההיסטורי לא הותיר כל עדות נוספת בצורת קונטרסים באף ספרייה הולנדית משמעותית. בשלב זה, העדויות היחידות למאמציה של הקהילה היהודית ולתכנון המדוקדק שהשקיעה בביקור מצויות בפנקס הקהילה שלה, ועמוק בארכיוני הספרייה הלאומית.

 

תודה מיוחדת לד"ר סטפן ליט על עזרתו בהכנת הכתבה.

הספרים הנדירים ששמרו על גחלת התפילה בנדידות היהודים

ספרי התפילה המיניאטוריים הללו עוצבו כך שיהיו קטנים דיים כדי להתאים לכיסו של האדם הנודד בדרכים, כדי שאפשר יהיה לקחתם למסע אל מעבר לים

mini_siddurim_715

ההגירה היהודית מאירופה למערב החלה מאה שנים לפני שעתידה הייתה השואה להשמיד אחוזים גבוהים מהקהילות היהודיות באירופה, והקדימה בהרבה גם את מלחמת העולם הראשונה. משנות העשרים במאה התשע עשרה ועד לשנות השמונים באותה מאה, היגרו ממדינות אירופה לארצות הברית כ-150,000 יהודים. בשנות הארבעים באותה מאה, החלו יהודים, גרמנים בפרט, לעזוב את מולדתם בגלי הגירה, שכן חיפשו אחר חיים טובים יותר ב"דה גולדן מדינה" ("ארץ הזהב") שבאמריקה.

mini

 

באותה העת התמודדו היהודים בגרמניה מול קשיים רבים, לרבות רדיפה, חקיקה מגבילה ומאבק כלכלי, בשעה שתהליכי התיעוש והשיפורים המודרניים חיסלו כמה מהמקצועות השכיחים שבהם עסקו יהודים. הקהילה היהודית אולצה לבחון היטב את מצבה החברתי, ורבים הכירו בעובדה שאם בעתיד טוב יותר רצונם – יהיה עליהם לחפשו במדינה אחרת.

כשיצאו למסעם המפרך אל מעבר לאוקיינוס, לקחו איתם אותם יהודים גרמנים את תרבותם ואת מורשתם – לרבות את תפילותיהם המסורתיות, שאותן נשאו יהודים לאורך מאות בשנים. ברשות הספרייה הלאומית כמה וכמה סידורי תפילה נדירים מאותה תקופת נדודים יהודית.

mini

 

בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה החלו בתי הדפוס ז"ב גוסדורפר וצירנדופר וזומר בפירט (פיורדא) שבגרמניה להוציא לאור ספרי תפילה (סידורים) חדשים, שיועדו במיוחד לאותם מהגרים. ייחודם של אותם סידורים היה בגודלם: הם הכילו את כל התפילות הנדרשות לכל יום בשנה, אבל היו גרסאות מיניאטוריות וקלות לנשיאה של ספרי הסידור הרגילים, בגודל מלא, ששימשו לתפילות היום-יומיות.

mini

 

גודלו של כל ספר כזה קטן מאגרוף, והם יועדו לנשיאה בכיס הבגד של אדם נודד ששם פעמיו למסע ארוך. בעמוד השער של הסידור נכתב ביידיש "תפלה מכל השנה מנחה קטנה להולכי דרך ולעוברי ימים להנוסעים למדינת אמעריקא הע"י". בספרים היו תפילות ליום-יום, תפילות לשבת ולמגוון חגים ומועדים, וכמובן תפילת הדרך, שאותה נושאים היוצאים למסע ארוך.

mini

 

נראה שהספרים המיניאטוריים הללו זכו לפופולריות מסוימת, שכן בתי הדפוס הדפיסו גרסאות רבות מהם לאורך השנים. ברשות הספרייה הלאומית עותקים שנדפסו בשנים 1842, 1854 ו-1860. הספרים נחשבים נדירים מאוד, כיוון שרבים התבלו מאוד מהשימוש שעשו בהם בעליהם במסעותיהם, ומקצת מהעותקים כלל לא שרדו את המסע.

 

כתבות נוספות

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

 

 

 

"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות

חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק, אוסף שבדרון

 

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.

רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.

הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.

אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם  המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:

ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.

ביאליק

 

המיתוס של פרומותאוס

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.

פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.

כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל  בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.

פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.

על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.

"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817
"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817

בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.

הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:

"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט:  א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."

המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".

 

השפעתו של פרוּג על ביאליק

הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).

שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.

דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:

ביאליק

 

אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…

 

לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?

יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.

אחד הטקסטים החשובים ביותר מהם נשאבו ידיעות על חייו של ביאליק, הוא מכתב ששלח ביאליק לידידו יוסף קלוזנר, אשר ביקש ממנו לכתוב עבורו את קורות חייו.

למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.

הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:

"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.

…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…

אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."

הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.

עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.

בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":

 

אָבִי

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,

כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,

פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;

דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו,

הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,

מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,

נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,

רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,

נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,

לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה.

…–

כָּכָה רְאִיתִיו תָּמִיד, וְנַפְשִׁי עָלַי הִשְׁתּוֹחָחָה,

בְּהִנָּתְקוֹ מִדֵּי בֹקֶר מֵעִם חֵיק אֱלֹהִים, מְקוֹר חַיָּיו,

עִם הִתְפַּשְּׁטוֹ מַחְלְצוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת, טַלִּיתוֹ וְטוֹטְפוֹתָיו,

וּבְעוֹד עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה,

וּבְעוֹד אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת כּוֹכָבִים רְחוֹקָה,

יֵצֵא נִכְנָע וּמַחֲרִישׁ וְנָבוֹךְ כְּמֻכֵּה יָרֵחַ

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹת יָמָיו הַזְּעוּמִים וּלְעִצְּבוֹן יָדָיו:

שֶׁבֶת יוֹם-תָּמִים אֶל-עַקְרַבִּים בְּתוֹךְ מִרְזַח סְרוּחִים,

גָּמֹעַ הֶבֶל פִּיהֶם וְהִתְגָּאֵל בְּרוּחַ שִׂפְתֵיהֶם.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

בסיום השיר מתאר ביאליק את מות אביו וקבורתו:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַּלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי-אָדָם,

בְּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדּוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לְבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻלָּהּ תְּפִלּוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַּקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".

שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות  "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."

האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?

אור שבא לו בירושה מאביו.

 

להרחבה:

מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77

פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977

זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך:  "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן