"לא זכיתי באור מן-ההפקר"

מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות

חיים נחמן ביאליק

חיים נחמן ביאליק, אוסף שבדרון

 

 

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

תרס"ב.

השיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" הוא אחד השירים המוכרים שכתב ביאליק, ואחד מסמלי שירתו.

רבים מכירים את שורות הבית הפותח של השיר, ושורתו הראשונה "לא זכיתי באור מן ההפקר" הפכה לאמרת כנף שגורה ולניב ידוע.

הרושם הראשוני שמותירות שורות הפתיחה של השיר הוא שלפנינו דובר שירי המתברך בהישגיו וטוען כי בניגוד למחשבה שכישרון פואטי הוא מתת-אל, אין הדבר כך. על מנת לזכות ב"אור", בכתיבת שירה, היה עליו לטרוח ולעמול קשה, וכל הצלחותיו נובעות מעמל זה.

אולם, כפי שהראו פרי והאפרתי במאמרם  המכונן "על כמה מתכונות האמנות של ביאליק" משנת 1966, עד מהרה מתהפך השיר, וביאליק זונח את הטיעון המנסה לשאת חן בעיני הקוראים ולזכות בהערכתם, ועובר להתקפה קשה המופנית לקוראיו:

ביאליק מתאר את תהליך היצירה, כמקור של סבל גדול, ותולה את נביעת היצירה בכאבו האישי. הוא מטיח בקוראיו אשמה בדבר האדישות שלהם לכאבו. הוא רואה בקוראים, העוסקים בשירתו, קהל יעד הנהנה על חשבונו, המכלה את כוחות חייו. הקוראים אינם רגישים כלל לכך שהמילים הנאות שהם מתחממים לאורן נחצבו מדם ליבו.

ביאליק

 

המיתוס של פרומותאוס

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

על הבית השני של השיר "לא זכיתי באור" נכתבו פרשנויות רבות. פרי והאפרתי הצביעו בעקבות לחובר ושפירא על הקשר ההדוק בין שירו של ביאליק ובין המיתוס היווני על פרומתאוס, הם טענו כי השיר הוא ווריאציה של מיתוס זה על דרך ההיפוך.

פרומתיאוס היה בנם של הענקים הטיטאנים יַאפֶּטוֹס וקלימנה. הוא נודע כמי שרצה להגן על האדם חסר הישע מפני זעם האלים וכמי שהעניק לאדם את מתנת האש.

כאשר תבע זאוס מהאדם שיקריב לו קורבנות הגיע האדם לחרפת רעב. בוויכוח שפרץ בין האדם ובין האלים לגבי חלוקת בשר הקורבן, התבקש פרומתאוס לשמש בורר בין הצדדים. פרומתאוס תפס צד ברור בוויכוח: הוא זלזל  בזאוס וצידד בבני האדם. בתגובה על כך זעם זאוס על פרומתאוס, העניש אותו ושלל את האש מבני האדם.

פרומתאוס התייצב שוב כנגד האלים ולימינו של האדם; הוא התגנב אל האולימפוס וגנב ניצוץ אש מגלגליה של מרכבת השמש, מרכבתם של האלים. את האש הסתיר בתוך קנה חלול וירד לארץ להשיב אותה לבני האדם.

על כך נענש פרומתאוס בחומרה. הוא נקשר לצוק בהרים ובכל יום הגיע אל הצוק עיט, לנקר את כבדו של פרומתאוס. הכבד היה צומח במשך הלילה, ולמחרת שוב חזר העיט ואכל את כבדו.

"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817
"פרומתאוס מביא את האש לבני האדם", ציור מעשה ידי היינריך פוגר. 1817

בחזרה לביאליק, ולניצוץ שלו, שבכוחו להבעיר אש גדולה בעולם, ושעליו הוא מעיד, שלא לקח אותו ממקור חיצוני, וכי הוא בא מתוכו פנימה.

הנה כך מבחינים פרי והאפרתי במאמרם, בקשר האמיץ, קשר ניגודי, שבין המיתוס ובין השיר:

"השיר מרמז כמדומה, לסיפור פרומתאוס. מצויים בו חומרים מובהקים מפרשה זו: פרומתאוס גנב אש למען בני האדם. כעונש נקשר בסלע ונשר היה בא יום יום ומנקר את כבדו שהיה צומח מחדש. בשירנו מתהפך הארגומנט באופן מוחלט:  א. לא גנבתי את האש. ב. לא נתתי אותה לבני האדם מרצוני, אלא כנגד רצוני, ואם כן אינני ראוי לכל עונש! ובכל זאת אני נענש. יתר על כן: אני נענש עוד קודם לכן, בשעת יצירת האור. אינני קשור לסלע, הסלע נמצא בתוכי, ועלי לנקר בעצמי את שירתי ולהכאיב לעצמי ("ניקרתיו"). הרמיזה לסיפור פרומתאוס מבליטה איפוא, את הפארדוכס שבכאב היצירה ובכאב ההצלחה."

המשותף למשורר ולענק המיתולוגי המיוסר הוא היצירה, הסבל שמוליד אותה ושבא בעקבותיה, אולם פרומתאוס ההירואי הוא שוחר טובתה של האנושות, ומבקש להביא את האש לבני האדם, ואילו המשורר האנטי הירואי הוא אינדיווידואליסט הפורש מן הבריות ומבכר את הבדידות".

 

השפעתו של פרוּג על ביאליק

הכתיבה על האש כמטאפורה וכסמל לנכס אנושי רוחני בעל ערך, התגלגלה לביאליק דרך שירו של שמעון פרוג, מחשובי המשוררים של תנועת "חיבת ציון", ומי שהשפיע רבות על ביאליק. על הקשר בין שירו של פרוג "אל פרומתאוס" ובין שיר זה עמד פרי בספרו "המבנה הסמאנטי של שירי ביאליק" (1977).

שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית
שמעון פרוג. מתוך: אוסף שבדרון הספריה הלאומית

בשירו "אל פרמתיאוס" ניסח פרוג מונולוג שנושא משה, מנהיג העם היהודי, באוזני פרומתאוס. הוא מספר לפרומתאוס עד כמה סבל בחייו, ומה המחירים הגדולים ששילם, הוא מספר לו על דבקותו באל, ועל נאמנותו לצו האלוקי, בניגוד גמור לפרומתאוס שמרד באל.

דבריו של משה ביחס למקור האש שבחייו, דומים במידה רבה לפתיחת שירו של ביאליק, על מקור האור שלו, ועל מקור הסבל שלו:

ביאליק

 

אם לא זכה ביאליק באור מן ההפקר, ולא בא לו בירושה מאביו, שמא בא לו בירושה ממורו ורבו פרוג…

 

לא בא לי בירושה מאבי – מי היה אבא של ביאליק?

יצחק יוסף ביאליק, אביו של ביאליק, נפטר כאשר היה ביאליק ילד קטן. את רוב שנות גידולו וחינוכו העביר ביאליק בבית סביו, אך זכרונות ילדות מוקדמים של ביאליק מאביו מופיעים במספר מקומות ביצירתו.

אחד הטקסטים החשובים ביותר מהם נשאבו ידיעות על חייו של ביאליק, הוא מכתב ששלח ביאליק לידידו יוסף קלוזנר, אשר ביקש ממנו לכתוב עבורו את קורות חייו.

למכתב זה כתב ביאליק מספר גרסאות, הנבדלות זו מזו, לעיתים בהבדלים מהותיים. המכתבים שמורים בארכיון יוסף קלוזנר בספרייה הלאומית.

הנה עדותו של ביאליק על אביו, מתוך מכתבו:

"במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר.

…ואבי, שהיה בריא וחסון כאלון מטבעו, חלה מחלה ממושכת. העוני התגבר, ופעם אחת הקיצותי בלילה לקול צעקותיה של אמי – והנה מת אבי. יללה, קבורה, אבלוּת – ועוני, עוני…

אלמנוּת, יַתמוּת, עניוּת. עוד אמי מתחזקת לפרנס שלשת יתומיה מעמלה – אבל כוחה כשל, והיא מעבירה אותי לתוך ביתו של אבי אבא הזקן, אלמן באותם הימים, על מנת להתגדל שם. זקן זה גר בקצה העיר השני, גם כן באחד הפרברים, והוא כבן שבעים ושלש בעת ההיא ואני כבן שבע ושמונה."

הרי כאן טעימה קטנה אך קשה מ'פטיש צרותיו הגדולות' של ביאליק.

עדותו הלקונית של ביאליק על אביו שהפעיל בית מרזח עבור איכרים גויים, תוך שהוא הוגה בספר ולומד משנה, מקבלת ביטוי פואטי מרגש במיוחד במחזור שירי "יתמות", בשיר שהקדיש ביאליק לאביו.

בראשית השיר תיאר ביאליק את בית המרזח כמ"ט שערי טומאה, ובתוכם, אביו המשמיע "לחש תורה ותפילה ודברי אלוקים חיים":

 

אָבִי

מוּזָר הָיָה אֹרַח חַיַּי וּפְלִיאָה נְתִיבָתָם,

בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד,

הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס.

בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ,

בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה,

מֵאֲחוֹרֵי חָבִיּוֹת מֶזֶג, עַל-גַּבֵּי סֵפֶר צְהֻב-גְּוִילִים

נִגְלָה עָלַי רֹאשׁ אָבִי, גֻּלְגֹּלֶת קָדוֹשׁ מְעֻנֶּה,

כַּעֲרוּפָה מֵעַל כְּתֵפֶיהָ צָפָה בְעַנְנֵי עָשָׁן,

פָּנִים דָּוִים מִצַּעַר וְעֵינַיִם זֹלְגוֹת דָּם;

דּוּמָם עָמַדְתִּי בֵּין בִּרְכָּיו וְעֵינַי תְּלוּיוֹת בִּשְׂפָתָיו,

הָמוּ שִׁכּוֹרִים מִסָּבִיב וּסְבוּאִים סָפְקוּ בְקִיאָם,

מִפְלְצוֹת פַּרְצוּפִים נֶאֱלָחִים וְזִרְמַת לְשׁוֹן שִׁקּוּצִים,

נַעֲווּ הַכְּתָלִים מִשְּׁמֹעַ, הַחַלּוֹנוֹת חָפוּ פְּנֵיהֶם,

רַק אֶל אָזְנִי לְבַדָּהּ, אֹזֶן יֶלֶד לֹא מְטֻמָּאָה,

נָזַל וַיְפַכֶּה חֶרֶשׁ לַחַשׁ שְׂפָתַיִם טְהוֹרוֹת,

לַחַשׁ תּוֹרָה וּתְפִלָּה וְדִבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים.

לֹא-רַבַּת רָאִיתִי אֶת-אָבִי, לֹא-אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִּי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִּקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי, הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְּמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנָּה וְהִתְיַצָּבָה.

…–

כָּכָה רְאִיתִיו תָּמִיד, וְנַפְשִׁי עָלַי הִשְׁתּוֹחָחָה,

בְּהִנָּתְקוֹ מִדֵּי בֹקֶר מֵעִם חֵיק אֱלֹהִים, מְקוֹר חַיָּיו,

עִם הִתְפַּשְּׁטוֹ מַחְלְצוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת, טַלִּיתוֹ וְטוֹטְפוֹתָיו,

וּבְעוֹד עֵינָיו בְּנַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ כְּכִנּוֹר פְּלָאִים יֶהֱמֶה,

וּבְעוֹד אָזְנוֹ נְטוּיָה אֶל רִנְנַת כּוֹכָבִים רְחוֹקָה,

יֵצֵא נִכְנָע וּמַחֲרִישׁ וְנָבוֹךְ כְּמֻכֵּה יָרֵחַ

לָשׁוּב אֶל סִבְלוֹת יָמָיו הַזְּעוּמִים וּלְעִצְּבוֹן יָדָיו:

שֶׁבֶת יוֹם-תָּמִים אֶל-עַקְרַבִּים בְּתוֹךְ מִרְזַח סְרוּחִים,

גָּמֹעַ הֶבֶל פִּיהֶם וְהִתְגָּאֵל בְּרוּחַ שִׂפְתֵיהֶם.

יוֹם יוֹם – עֲלוֹת לְגַרְדֹּם, יוֹם יוֹם – הֻשְׁלֵךְ לְגֹב אֲרָיוֹת.

בסיום השיר מתאר ביאליק את מות אביו וקבורתו:

וּבְיַרְכְּתֵי בֵית-הָעוֹלָם

מֵאֲחוֹרֵי פַּרְבַּר הַזַּפָּתִים, מְעוֹן חֵלְכָּאִים,

בְּתוֹךְ קִבְרוֹת אֶחָיו, דַּלֵּי-עָם וְאֶבְיוֹנֵי-אָדָם,

בְּלֹא עִתָּם כָּמֹהוּ שְׁפוּתִים לַעֲפַר מָוֶת,

רֻחָץ מֵאֲבַק חֶלְדּוֹ וּמְטֹהָר מִזֹּהַם יָמָיו,

לְבוּשׁ בַּדִּים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִּית בָּלָה, צְהֻבָּה כִגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻלָּהּ תְּפִלּוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיּוּן עֵץ דַּל, נְבוּב נְסָרִים דַּקִּים,

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָּן,

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: "פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר".

שירו של ביאליק "אבי" מעורר למחשבה מה באמת היה מקורו של אותו "נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר", בנפשו של ביאליק המשורר. ניצוץ טהור, מלא חסד ואור ורחמים, שלא כבה לנצח, גם בעולם מלא טומאה, חשכה ואימה. ניצוץ הממיס לבבות ופותח שערי דמעה ומעיינות יצירה, ניצוץ אשר תחת פטיש הצרות הגדולות  "עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי, וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי."

האם אותו "נִיצוֹץ קָטָן" אכן "כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא", כדבריו של ביאליק? או שמא רסיסי זיכרון הדמות ההומיה המאזינה לרינת הכוכבים בשערי הטהרה, בחיק אלוהיה – הם מקור האור, מקור רוממות הרוח, הרגש והעדינות שלאורם זכה ביאליק לגדול?

אור שבא לו בירושה מאביו.

 

להרחבה:

מנחם פרי ויוסף האפרתי: "על כמה מתכונות אומנות השירה של ביאליק", בתוך: 'עכשיו' 17-18, 1966 עמ': 43-77

פרי מנחם: המבנה הסמנטי של שירי ביאליק, תל אביב 1977

זיוה שמיר: גלגולו של ניצוץ. בתוך:  "הניגון שבלבבו"-השיר הלירי הקצר של חיים נחמן ביאליק עמ': 199-210

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

השיר הגנוז שכתב חיים גורי לזכר חברו

"הַלַּיְלָה שׁוּב רָאִינוּ אֶת פָּנֶיךָ, חֲבֵרֵנוּ ג'וֹנִי" - 70 שנים לאחר כתיבתו, אנו חושפים את השיר שנכתב לזכר גדעון (ג'וני) פלאי שנהרג במלחמת השחרור

חיים גורי

הסופר חיים גורי (מימין) וחלל צה"ל גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל (משמאל)

אף על פי שהיה רק בן 25, הספיק סרן גדעון (ג'וני) פלאי לא מעט: הוא נאסר בידי הבריטים בגין פעילות אימונים אסורה בפלמ"ח, ישב בבתי הכלא בירושלים ובעכו, אימן טירונים, היה בן זוגה של ברכה פולד – חברת ההגנה שנהרגה בליל וינגייט ומותהּ הפך לסמל המאבק העברי בשלטון הבריטי – והשתתף בקרבות על שחרור ירושלים. נוסף על כל אלה, הוא נודע בעיקר בשל אישיותו, מנהיגותו ומסירותו לפקודיו שהפכו אותו לנערץ הן בקרב חברי קיבוצו – קריית ענבים, והן בקרב חבריו לנשק.

 

סרן גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל
סרן גדעון "ג'וני" פלאי ז"ל

 

אך אלו היו כל הדברים שהספיק; פלאי נפל בקרב על הקסטל בו' באדר ב תש"ח (17.3.1948). במרץ באותה שנה, כאשר תנועת השיירות בכביש ירושלים-תל אביב השתבשה כמעט לחלוטין, הוחלט בחטיבת הראל לתקוף את בית המוכתר בקסטל, אחת מאבני הנגף הקשות לאורך הכביש. ג'וני וחייליו יצאו להתקפה, ובה הוא נהרג. קברו שוכן ליד קבר אחיו הצעיר אבנר, שכמו לא מעט מילדי קריית ענבים של השנים הראשונות נפטר בגיל צעיר. הקיבוץ, שרק כשנה לפני כן חגג בשמחה את שחרורו של ג'וני מהכלא, איבד בן שלפי כל הסימנים עתיד היה להיות אחד ממנהיגי המדינה.

אחד ממכריו של ג'וני היה חיים גורי, ושנה לאחר נפילתו חיבר המשורר הנודע שיר לזכרו. השיר שנקרא בפשטות "ג'וני", הוקרא על קברו ביום השנה הראשון לנפילתו והודפס בעלון הקיבוץ "פינתנו" שהופץ בכמה עשרות עותקים. מדובר באחד השירים הראשונים שכתב גורי; לצד תחושת ההקלה של סוף המלחמה, הוא מביע גם את חדוות הניצחון המהולה בכאב:

 

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_1.jpg

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_2.jpg

https://blog.nli.org.il/wp-content/uploads/2019/05/anavim_3.jpg
השיר מתוך עלון קיבוץ ענבים. לחצו להגדלה

 

בחלוף השנים נעשו חוברות זיכרון אלו משנת תש"ט לבימות נשכחות, ובזמנו לא זכה השיר להכרה. השיר אף לא שובץ באף אחד מספרי השירים מאת חיים גורי.

לאחרונה הגיע לספרייה הלאומית יוסף עוזיאל, אביו של החייל גבריאל (גבי) עוזיאל שנפל במבצע צבאי בג'נין בשנת 2003 (מבצע שעליו גם קיבל צל"ש אלוף), ומסר לארכיונאי ירון סחיש חוברת אחת שנותרה מאותו עלון קיבוץ. חיים גורי השתתף בכמה אזכרות של גבי עוזיאל, כך סיפר יוסף עוזיאל לירון סחיש, האמון על ארכיון חיים גורי בספרייה הלאומית, וגורלם המשותף של בנו גבי ושל ג'וני – הביא אותו למסור את החוברת הנדירה לספרייה.

השיר הגנוז בחוברת הזכיר לסחיש כי זמן קצר לפני פטירתו של גורי (בינואר 2018) מסר המשורר תיק גדוש בכתבי יד שהיו פזורים במגירות ובארגזים, ונשכחו באחד מארונות ביתו. ואכן, אותו שיר לא ידוע נמצא בכתב ידו של המשורר בתיק האחרון שגורי מסר לספרייה, כמה שבועות בלבד לפני מותו.

רעייתו של חיים גורי, עליזה, סיפרה כי למרות שידעה על השיר המרגש היא לא הכירה אותו היטב, וכי מסיבה זו השיר לא זכה להיכלל באף אחד מספרי השירה שפרסם גורי. לדבריה, בשל פיזור נפשו של בעלה, שלא תמיד זכר את שכתב – אך תמיד זכר את הנופלים, השיר פשוט נשכח באחת ממגירות הבית…

ג'וני
השיר בכתב ידו של גורי. לחצו להגדלה

 

 

כתבות נוספות

הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה

יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר – הרעות של חיים גורי

מוכר הספרים שנפל על הגנת ירושלים בתש"ח

 

כך הציל סרן אייזיק בנקוביץ את עולם הספר היהודי

הצצה נדירה בשני כרכי הספרים האוצרים בתוכם עולם תרבותי שהיה ואבד

1_715-537-auff

בבניין גדול בעל חמש קומות באופנבך ליד פרנקפורט, עמד סרן אייזיק בנקוביץ מול מאות ארגזי הספרים והתלבט מה לעשות. משימתו, כפי שהוגדרה עבור יחידתו – יחידת שימור פרטי תרבות ומורשת מטעם השלטון הצבאי באירופה הכבושה (MFAA) – הייתה להחזיר את כל מה שבזזו הנאצים למדינות שמהן נלקחו.

מיליוני ספרים נגנבו בידי הנאצים בזמן השואה. כמעט שני מיליון מהם עשו את דרכם ממערב וממזרח אירופה אל המכון לחקר השאלה היהודית בפרנקפורט. מכון זה, שייסד אלפרד רוזנברג, האידיאולוג הראשי בשלטון הנאצי, היה חלק מתוכניתו הגרנדיוזית להקים רשת מכוני מחקר ללימודים נאציים תחת פיקוחו של מוסד אקדמי ללימודים נאציים. הוא קיבל את ברכתו של היטלר שביקש להתחיל בהקמת ספרייה, ורצה להמתין להפעלת המוסד רק לאחר המלחמה. למרות זאת, המכון בפרנקפורט החל לפעול כבר במהלך המלחמה, ובזמן השואה הייתה ספרייתו "הספרייה היהודית" הגדולה באירופה.

אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו
אנשי צוותי העבודה של רוזנברג ממיינים ספרים שנגנבו

המכון שלח את רוב הספרים לעיירה האנגן מפאת ההפצצות על פרנקפורט, ובסוף המלחמה הם נמצאו שם בידי הכוחות האמריקניים. כדי לטפל בספרים אלה ובספרים רבים נוספים שהמשיכו להתגלות במחסנים ובמרתפים אחרים, הועברו כולם למחסן באופנבך.

קצין יהודי אחר בשם סימור פומרנץ היה מי שקדם לבנקוביץ בתפקידו. הוא הצליח להחזיר כמיליון ספרים בכמה חודשים בלבד, אך למזלו לא היה עליו למיין את כולם. חלקם הגדול, בעיקר מהולנד ומצרפת, עדיין אוכסן באותם הארגזים שהגיעו ישירות מספריות המקור. היה עליו לבדוק אותם, ולארגן את המשלוח חזרה לארצות שמהם הגיעו.

מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ
מימין: סימור פומרנץ; משמאל: אייזיק בנקוביץ

בנקוביץ, שעד עזיבתו של פומרנץ שימש סגנו ויד ימינו, ידע שלעומת קודמו – יהיה עליו להתמודד עם מאות אלפי ספרים מרחבי אירופה, כאשר מקורו של כל אחד מהם אחר. הספרים היו ברובם מספריות מוסדות יהודיים או אוספים אישיים גדולים, ובחלקם מופיעות חותמות המעידות על כך.

בנקוביץ נכנס לאולם המיון הרחב, הרים כרך תלמוד וראה בו חותמת של רב קהילה מלודז'. בספר שירה ביידיש, ראה שבעבר הלא רחוק היה שייך לספריית בית ספר בווילנה. בספר פילוסופיה יהודית בגרמנית מצא את חותמת הספרייה של הקהילה היהודית בברלין.
לימים יכתוב בנקוביץ בזכרונותיו:

היה משהו עצוב ואבלי בכרכים הללו. כאילו שהם לחשו סיפור געגועים ותקווה מאז ההשמדה […] הייתי מוצא את עצמי מיישר אותם ומארגן אותם בארגזים בתחושה של רכות ועדינות, כאילו היו שייכים למישהו יקר לי שנפטר לאחרונה

בנקוביץ לא ידע אז אם הספרים באמת יוחזרו לארצות שמהן נגנבו. הייתכן שגרמניה תקבל את ספריהם של היהודים שנרצחו בה? האם אוקראינה הסובייטית תקבל סידורי תפילה מבתי כנסת בקייב?

עד שהתקבלה החלטה רשמית, היה על בנקוביץ לעבוד על מלאכת המיון. כמות גדולה כל כך של ספרים דרשה כוח אדם מקצועי ומיומן. כוח אדם היה לו; הצבא הפקיד בידיו עובדים גרמנים שהועסקו במגוון עבודות לאחר המלחמה, אך אלו לא היו ספרנים או בעלי ידע בשפות שונות, והם לא ידעו למיין את הספרים. אומנם בחלק גדול מהספרים היו חותמות, אבל הגרמנים לא ידעו לקרוא את השמות ביידיש, בפולנית ובשפות אחרות.

עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך
עובדים גרמנים ממיינים ספרים במחסן באופנבך

 

אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם
אורזים את הספרים למשלוח חזרה לארצות מוצאם

לבנקוביץ היה רעיון. יחד עם צוותו הוא אסף חתימות שחזרו על עצמן כמה פעמים בספרים שונים במחסן. את החותמת הוא צילם, גזר והדביק בקטלוג חותמות גדול המסודר לפי ארצות. היו ארצות עם מאות חותמות של מוסדות ואוספים, וארצות אחרות עם נציגות קטנה יותר. העובדים הגרמנים לא היו צריכים לקרוא את הכתוב – אלא פשוט לזהות את צורת החותמת והאותיות. כך מוינו מאות אלפי ספרים ונארזו בארגזים לפי ארצות.

בנקוביץ הכין שני כרכים שאגדו אלפי חותמות: בכרך הראשון מופיעות אוסטריה, צרפת, גרמניה, הולנד וארצות נוספות. בכרך השני חותמות מארצות מזרח אירופה כמו צ'כוסלובקיה, ליטא, פולין, רוסיה, בילורוס, ואוקראינה, ונוסף על כך – רשימת ספריות מפורטת בכמה ערים.

במוסדות מסוימים הוחלפו בחלוף השנים מלל החותמות, הצורה או הצבע שלהן. כל החותמות בגלגוליהן השונים מופיעות באותו עמוד מתאים בכרך.

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

 

שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית
שני כרכי הקטלוגים מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

הספרים מוינו הודות לקטלוגים, אבל לא בהכרח הוחזרו לארצות מוצאם. בחלוף הזמן נוספו עוד ספרים שנתגלו בשנים שלאחר המלחמה. חלק גדול מספרים אלה הגיע לבסוף לספרייה הלאומית בירושלים במסגרת חלוקתם בידי תאגיד "תקומה לתרבות ישראל" (JCR), שלקח את סמכויות השלטון על אופנבך מצבא ארצות הברית. כך אנו יכולים למצוא אצלנו כיום ספרים שעליהם מדבקת התאגיד, וחותמת ספריית המקור שממנה נגנבו בידי הנאצים.

לדוגמה, הינה ספר מדרש רבה שניתן לזהותו כחלק מאוסף הספרייה על שם הרב מתתיהו שטראשון בווילנה. עובדי מחסן שלא ידעו לקרוא את המילים בעברית יכלו להיעזר ברשימת החותמות בקטלוג של אופנבך. בספר מצויות גם מדבקת תאגיד ה-JCR.

מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון בקטלוג החותמות; משמאל: חותמת הספרייה
מימין: חותמת בית עקד ספרים על שם שטראשון; משמאל: חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

הינה דוגמה נוספת לספר מספריית הסמינר היהודי בברסלאו, ולידו החותמת שבעזרתה זיהו את מוצא הספר. החותמת מופיעה ברשימת החותמות של גרמניה.

חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו
מימין: חותמת ספריית הסמינר היהודי בברסלאו; משמאל:  חותמת הספרייה בקטלוג החותמות

בדומה לקודמו בתפקיד, גם בנקוביץ לא פעל זמן רב במחסן אופנבך, אך בזמן ששהה שם הספיק למיין את הספרים שהיו ניתנים לזיהוי. לא היה עוד צורך בכרכי החותמות ולכן לקח אותם חזרה לארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליט לתרום את הכרכים לבית הספרים הלאומי בירושלים, וכך מחודש מאי 1947 הם מאוחסנים אצלנו באוסף הארכיונים של הספרייה. לכרכים היו עותקים נוספים, והם נמצאים בארכיונו של סימור פומרנץ – המנהל הראשון של מחסן אופנבך. ארכיונו שמור כיום באוסף American Jewish Historical Society בניו יורק, ויש המשערים שדווקא פומרנץ הוא שהגה את רעיון הקטלוגים. מובן שייתכן כי מדובר בשיתוף פעולה בין פומרנץ לבנקוביץ.

כיום, 70 שנה אחרי, הקטלוגים הכבדים ממחסן הספרים הגנובים באופנבך הם מעין רשימת בית קברות. לא רשימת קברי נרצחי השואה שמקום קבורתם לא נודע, אלא זיכרון נצחי לבתי ספר, ישיבות, אספנים ולמרכזים קהילתיים יהודיים ברחבי אירופה; מוסדות שבהם קול הלימוד והשינון נדם בשואה. זיכרונם של אותם מוסדות מונצח בדפי הכרכים, ועכשיו זמין גם בגישה מקוונת הודות לסריקתם בידי צוות הספרייה הלאומית.

לכרך הראשון 

לכרך השני

מוזמנים לראות את שני הכרכים בסיורים שאנו עורכים בספרייה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

כתבות נוספות

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

לתרגם את הגמרא ליידיש מתחת לאפם של הנאצים

הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

 

 

 

רשימות "רכבת המיוחסים" של קסטנר נחשפות

הספרייה הלאומית חושפת רשימות לא ידועות של נוסעי "רכבת ההצלה" שאירגן ישראל קסטנר בסוף מלחמת העולם השנייה.

רכבת קסטנר

יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944. ארכיון יד ושם

ב-30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט שתחת השלטון הנאצי ועליה 1,684 נפשות. מרביתן היו משפחות שאליהן צורפו גם ילדים יתומים ויחידים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר, שהיה לנושא ונותן מול "ראש המחלקה היהודית" של גרמניה הנאצית אדולף אייכמן, הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה. כך, הצילם קסטנר מן הגורל שחיכה לשאר אחיהם ואחיותיהם שנותרו במדינה הכבושה – אותו הגורל הצפוי לכל יהודי שנלכד במלתעות הנאציות. על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה" שכונתה, לימים, "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעילויותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הועד לעזרה והצלה בבודפשט" נתמחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. ביקורת זו הובילה למשפט דיבה כנגד אחד ממלעיזיו.

למרות שזוכה מכל רבב אשמה במשפט מאוחר, הקביעה של השופט בנימין הלוי במעמד הקראת גזר הדין ב-22 ביוני 1955 כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" הסעירה את מדינת ישראל. הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי סייע בטיהור שמו של קסטנר, אך האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הראשון הובילה שלושה אלמונים חמושים להתנקש בישראל קסטנר בלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ 1957, כששמיעת הערעור עודנה נמשכת.

 

Katzsner
ישראל קסטנר

 

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה חושפת הספרייה הלאומית בפעם הראשונה רשימות לא מוכרות של "רכבת ההצלה". ייחודן של אותן רשימות, שנמסרו לארכיון המרכזי ע"י הרב משה דוד רוזן, הרב הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית, הוא בתיעוד הנוסעים הראשונים שהגיעו לשוויץ לאחר שנעצרה הרכבת (בניגוד למובטח) במחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן. 318 מהנוסעים שוחררו לאחר כחודש והגיעו לשווייץ, והשאר הגיעו לשם רק בדצמבר 1944. חלק ניכר מהניצולים היו מקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, עירו של קסטנר, שסופחה להונגריה בתחילת המלחמה.

העותק של הרשימות נשמר בידי סניף רומניה של הקונגרס היהודי העולמי בבוקרשט, יחד עם תיעוד חשוב אחר על יהודי רומניה וטרנסילבניה בתקופת השואה. חלק ניכר מארכיון הסניף הועבר לימים על ידי הרב רוזן לארכיון המרכזי, שם הוא נרשם לאחרונה מחדש ע"י ד"ר מרים קלויאנו, האחראית על אוסף רומניה בארכיון. בין השאר, ניתן למצוא באוסף זה עדויות חשובות על ניצולי טרנסניסטריה, פרעות יאסי וצפון טרנסילבניה.

ברשימות, שייסרקו ויועלו בקרוב לאתר הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשוויץ. לצד כל אחד מהשמות מצוינת הכתובת בשווייץ שבה הוא שוכן באותם חודשים. כשבודקים את הכתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ.

 

רכבת קסטנר
דף מתוך רשימת 318 הנוסעים ברכבת הראשונה שהגיעה לשווייץ

 

כמו כן, התגלתה רשימה מלאה של היהודים שהגיעו בפועל לשווייץ במשלוח השני. ברשימה זו מספר נמוך יותר מהמספר המוכר על פי רוב – 1354 יהודים. אפשר לראות ברשימות המצורפות כאן את שמו של הרב מסאטמר, וכן בני משפחתו של קסטנר.

רכבת קסטנר

רכבת קסטנר
בתמונה התחתונה ניתן לראות את שמותיהם של בני משפחה של קסטנר (בתמונה התחתונה), בתמונה העליונה מופיע שמו של הרב מסאטמר – יואל טייטלבוים

 

מדובר למעשה ברשימות נוסעים מעודכנות יותר שנכתבו בשוויץ בקיץ 1944 ובחורף 1945, בשונה מהרשימות המוכרות המשקפות שלבים מוקדמים יותר בתהליך ההצלה. אולם, שתי הגרסאות חשובות להבנת סיפורה של קהילת יהודי בודפשט בפרט ויהודי הונגריה בכלל, שמעל 400 אלף מהם נספו בשואה.

לדברי ד"ר יוחאי בן גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות אלו מעידות על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים בינלאומיים, דוגמת הקונגרס היהודי העולמי, להצלת יהודים במקרה זה. הן מלמדות גם על מידת הכנסת האורחים שבה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה.

 

לצפייה בפריט המלא והמקוון

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי