ישראל בלקינד ויתומי קישינב

חזונו של הרב: בית הספר שלו יקום מהריסות קישינב. הוא יציל את היתומים, יעלה אותם ארצה וירביץ בהם תורה וחקלאות.

ישראל בלקינד

נערים יהודים יתומי מלחמת העולם הראשונה באירופה אותם אסף והציל ישראל בלקינד

ישראל בלקינד החל את חייו בפלך מינסק ברוסיה. הוא נולד בשנת 1861 בעיירה להויסק (כיום בבלרוס). באותן שנים, אוכלוסיית העיירה הציורית כללה בין כאלף לכאלף ומאתיים תושבים, לפחות מחציתם יהודים. הוריו של ישראל היו חובבי ציון נלהבים במיוחד. אימו ואביו, מוֹרָה לעברית ומייסד "חדר הלימוד" בעיירתם, שלחו את בנם לרכוש השכלה בבתי הספר הכלליים, אך את החינוך העברי, הציוני והיהודי הנחילו לו בבית; את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת חארקוב.

חינוכו של ישראל בלקינד הצעיר השאיר בו אהבה עזה לחינוך עברי והבנה בסיסית באשר לחשיבות העיסוק והמקצוע. לימים, שילוב האידיאולוגיות הפדאגוגיות האלו יצית במוחו של בלקינד הבוגר את הרצון ליצור חינוך פורמאלי אחר, שישלב בין אותן תפישות חינוכיות שהאמין שיתאימו ליהודי ציון בארצם: לימוד עברית ולימוד המקצוע החקלאי. אותו בית ספר יעשה חלום חייו ופועלו של בלקינד.

בהיותו בן עשרים, בפרוץ הפרעות ברוסיה בשנת 1881 שכונו "סופות הנגב", קיבץ בלקינד כמה מחבריו ללימודים לכדי אגודה חובבנית בשם 'דבר אל בני-ישראל ויסעו'. לאחר שהתמסר כולו לחזון העלייה ארצה, החליט להפיץ את הבשורה באירופה ולמצוא שותפים למסע. הקבוצה הקטנה עברה מיתוג מחדש בשם 'בית יעקב לכו ונלכה', או בקצרה: ביל"ו. בתאריך 6 ביולי 1882, הוביל ישראל בלקינד את משלחת ביל"ו הראשונה להתיישבות בארץ ישראל שכללה ארבעה עשר חברים.

דרכו של ישראל הייתה רצופה בכוונות טובות, אך העגינה בארץ לא הביאה עימה בשורות טובות לישראל. בהגעתם ארצה, החל ישראל בנסיונות להגשים את מטרת הארגון שייסד – הלוא היא ההתיישבות היהודית בא"י – וכזו שתתמקד בחקלאות ובעבודת אדמה. בתור אדם שהאמין בחזונו והיה מוכן "ללכת עד הסוף" כדי להגשימו, נקלע בלקינד לא פעם לויכוחים ועימותים אל מול הגופים הבירוקטיים, הממנים וגם הפרטיים, כולל בתוך קבוצתו שלו.

גישתו הצדקנית של ישראל כלפי התוכניות שרקם התבטאה כבר בהתחלה, בהתנהלות בתוך קבוצת עולי ביל"ו החדשים, שהתלבטו אם להצטרף למושבה הרעננה ראשון לציון, או להקים יישוב חדש. עוד מקרה של עימות תוך ארגוני נרשם כשישראל סירב בכל תוקף להקמה של 'משרד פוליטי' בעיר קושטא (איסטנבול) בתורכיה. אופיו ה"דוחפני" של בלקינד להשגת מטרותיו עוד יבוא בעוכריו ויקים עליו אופוזיציה קשוחה, כמו במקרה המושבה ראשון לציון, שאותה האשים בלקינד לא אחת ביחס לא טוב למתיישבים. בסופו של דבר, לאחר שהוכרז "מחולל בעיות" והואשם ב"ארגון התנגדות לפקידי הברון רוטשילד", נגזרה עליו הרחקה מן המושבה, גירוש שהסתיים בהשתקעותו במושבה גדרה הסמוכה.

לאחר העלייה ארצה וההרחקה לגדרה, החל ישראל בלקינד לרקום את חלומו החינוכי, וראה לעיני רוחו בית ספר עברי-חקלאי שמחד גיסא ילמד את הנוער את המקצועות הליבתיים והחינוך העברי, ומאידך גיסא יקנה להם הכשרה מעשית בעבודת האדמה ופיתוח היישוב. הדבר הבולט בחזונו של בלקינד היה שבבית הספר שלו תשלוט הלשון העברית, בשונה מבתי הספר 'מקוה ישראל' ו'אוולינה דה-רוטשילד שבהם הייתה נהוגה לשון זרה.

שנותיו הראשונות בחינוך העברי לא עברו על מי מנוחות. ראשית פתח ביפו את בית הספר העברי בשנת 1889, אך זה נסגר לאחר שלוש שנים, בעיקר עקב קשיים כלכליים. לאחר מכן היה למורה בבית הספר 'אליאנס'. מעבר לפעילותו החינוכית, התפנה ישראל לכתיבת ספרי לימוד וחינוך בשפה העברית, והיה למעשה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל.

 

ישראל בלקינד
ישראל בלקינד

 

בשנת 1903 שוב היכו הפוגרומים. לאחר מציאת גופת נער נוצרי צפונית לקישינב והפצת עלילת דם בעיתון, שלפיה רצחו היהודים את הנער כדי להכין מדמו מצות לחג הפסח, ובעידוד הכנסייה המקומית, שטפו הפורעים בתאריך שישה באפריל 1903, יום ראשון של הפסחא, את רחובות קישינב. במשך שלושה ימים התעללו בגברים, נשים וטף. 49 יהודים נרצחו באכזריות, כ-600 נפצעו בעינויים הקשים. כ-700 בתי עסק יהודיים נחרבו ונשדדו. רק לאחר שלושה ימים שבהם התעלמו הממשלה ורשויות החוק מהרצח המוטרף – שכח הפוגרום.

תוצאות הפוגרום עודדו את הקהילות היהודיות ברוסיה לציונות, והביאו את הקולקטיב היהודי לפתיחות באשר לרעיון העלייה לארץ ישראל. אנשי רוח ופוליטיקאים יהודים, כמו בנימין זאב הרצל, החלו לראות בהקמת מדינה יהודית פתרון יחידי ובר קיימא למצוקת היהודים שבתפוצות. פוגרום קישינב ניבא את הבאות.

 לאחר שנפוצו החדשות באשר למצעדי הרצח בקישינב, הזדעקו יהודי העולם. אוסישקין מיהר לפרסם בעיתון 'המליץ' קריאה נרגשת להקמת קופה משותפת שתדאג לכלכלתם ולרווחתם של הילדים שנותרו ללא אם ואב עקב מסע ההרג. "עלינו להושיעם, אם לא לכולם לכל הפחות למקצתם, בתור ציונים, תשועה נצחית, על זה הנני בא להעירכם […] ליסוד קופה בעד היתומים שהוריהם נהרגו בימי הרעש", קרא אוסישקין. זמן קצר לאחר מכן פרסם יצחק ניסנבוים הרחבה לרעיונו של אוסישקין והוסיף: "בארץ ישראל יש לנו לחנך את היתומים רק לעבודה אחת: עבודת האדמה".

בלקינד, ששהה ברוסיה בזמן הפרעות, מיהר ליצור קשר עם אוסישקין. אכן, בעיניו הרעיון לא היה רק טוב, אלא גם הגיוני. בלקינד החליט: בית הספר החזוני שלו יקום מהריסות קישינב. הוא יציל את היתומים, יעלה אותם ארצה וירביץ בהם תורה וחקלאות. כך, בשיתוף הוועד לגידול וחינוך ילדים בקישינב, פירסמו בעיתון הצפירה את הידיעה הבאה: "בהתאספנו פה היום אנחנו החתומים מטה […] החלטנו לאחד את הצעת אוסישקין עם הצעת בלקינד על אודות יסוד בית ספר לעבודת האדמה בארץ ישראל".

בלקינד ושאר המעורבים אספו כחמישה עשר אלף רובל, ולמוחרת פרסום הידיעה נסע אוסישקין לארץ ישראל כדי להתחיל את תהליך קניית הקרקע לביסוס בית הספר. בלקינד יצא לקישינב כדי לאתר את קבוצת היתומים הראשונה ולהעלות אותם איתו לישראל.

אך בציבור לא שרר קונצנזוס. בעיתונות מיד החלו לייחס את רעיון הצלת היתומים ואיסוף התרומות לאוסישקין בלבד, תוך כדי שמזיזים את ישראל בלקינד החוצה מן התמונה. סוקולוב חש שאלו העוסקים בהצלת ילדי קישינב עושים זאת בפזיזות ובטפשות, מה שלא יביא תועלת. א"ש הירשברג יצא בביקורת נזעמת אף יותר ופרסם מאמר כנגד בלקינד בעיתון 'הצפירה', ובו סיכם: "הנכם רואים את פתרון חלומותיכם על דבר יתומי קישינב באספמיא…"

לאחר פרסום מאמרו של הירשברג, האושיות העבריות החלו להכות בתופי המלחמה. ביקורות כתובות ואישיות כנגד בלקינד ויכולתו לתפקד בתור מנהל מוסד ומנהל כספים החלו לזרום ולהתפרסם. דובינסקי חושף את עדותו של אחד העם על בלקינד במכתב שקיבל כ"ידוע בארץ ישראל לבעל דמיון גדול ושוגה בחלומות, ואין צורך לאמר, כי חלילה להעמיד איש כזה בראש ההנהגה של בית המחסה". עם זאת, חשוב לציין כי באותה מידה התפרסמו מאמרי דעה ותשובה שתמכו ברעיון וראו בהוצאתו לפועל לחיוב.

לאחר תלאות בירוקרטיות רבות יצא סוף-סוף ישראל בלקינד את קישינב, ולצידו 32 יתומי הפרעות; 19 יגיעו במועד מאוחר יותר ישירות ארצה. בלקינד ייחל למאה תלמידים, אך מתוך הרשימה שהגיש לוועד הפועל הציוני, רק 51 נבחרו לעלייה ארצה. הם יצאו לגליציה ומשם עשו את הדרך לוינה לפגישות עם הוועד הפועל הציוני, לקראת פתיחת בית הספר והפעלתו בישראל.

ההתנגדות לפעולת ההצלה של בלקינד ולאיחוד כספי קרן היתומים וקרן בית הספר באחריותו הייתה כה רבה עד שהגיעה להרצל בעצמו. הרצל עדכן את ישראל שבשל חשש התורמים יש להפריד את קרן היתומים מקרן ייסוד בית הספר החקלאי לקליטתם, ושכספים המיועדים ליתומים עתידים לצאת מקרן היתומים בלבד, ולא מכספי תפעול בית הספר. לבלקינד הובטח שבמידה שיחסר לו כסף להפעלת בית הספר, יסייע לו הוועד הציוני בעזרת מלגות ליתומים. בלקינד לקח על עצמו את הבשורה ויצא עם היתומים לארץ ישראל.

בחודש דצמבר בשנת 1903 עגנו יתומי קישינב עם אביהם הרוחני ישראל בלקינד בנמל יפו. קבלת הפנים הייתה קרירה במקרה הטוב, ובעיתונים פורזמו כתבות וביקורות על ימין ועל שמאל. יהשע ברזילי כתב: "בנוהג שבעולם, בונים תחילה את בית הספר ורק אחרי כן מביאים לתוכו את התלמידים". דוד פרישמן הציק: "חוטפים אפרוחים שלא נתבשלו ומביאים אותם בעל כורחם תחת כנפי השכינה. בלקינד, באורך רוח רב ענה לכל מבקריו בעיתון הצפירה כי "בשמחה רבה אוכל להודיעכם כי כל הילדים בריאים ושלמים. אקלים ארצנו […] פעלו עליהם פעולה טובה מאד, מראיהם טוב…"

 

ישראל בלקינד
נערים יהודים יתומי מלחמת העולם הראשונה באירופה אותם אסף והציל ישראל בלקינד

 

למרות המילים הכואבות תלאותיהם של יתומי הפרעות והאיש בעל החזון לא תמו בכמה כתבות פוגעניות בעיתונים: נדודיהם הראשונים של קבוצת היתומים הסתיימו בשני בתי מלון בעיר יפו, לאחר מכן עברו למושבה ראשון לציון והשתכנו שם. ורק לקראת פסח הצליח בלקינד להביא את הקבוצה אל שערי 'שפיה', ושם השיג בקושי רב בית הבראה ישן ובניין מחלבה לייסד בהם את 'בית הספר – קרית ספר'.

למרות ההתקפות הגוברות על אופיו הניהולי של בלקינד, וכתבות שבהן התפרסמו "מכתבים מן הילדים של קרית ספר" ובהם כביכול מספרים הילדים על תנאים קשים, רעב ויחס מחפיר, בלקינד לא סר ממטרתו ואף אמר כמה פעמים כי מבחינתו לא מדובר כאן ביתומים או בבית ספר, אלא ב"משפחה גדולה ומאושרת". את תגובתו להתקפות בעיתונות הוא פרסם במאמר דעה בשנת 1904 ובו הוא מעיד בעצמו כי זה נכון – המבנים אינם אידיאליים, אך יש מספיק מקום להכול והמצב ההגייני טוב. הילדים כבר דוברים עברית ולומדים תנ"ך, היסטוריה, טבע ויידיש, כך יוכלו בין השאר לכתוב לקרוביהם שנותרו ברוסיה. העבודה החקלאית מתבצעת עם הלמידים בכמה דרכים: עזרה לחלקאים במושבות שונות, עבודת קציר השדה, בציר בכרמים וכיוצא בזה. היה חשוב לו להראות לעיני כל שהינה עומד ומתפקד בית ספר חקלאי עברי בארץ ישראל.

אך הלחץ על העיתונות עשה את שלו. בחורף 1905 אורבך, לבונטין ושנקין הגיעו להיפגש עם ישראל בלקינד באשר לעתיד בית הספר. הם ביקשו מבלקינד לוותר על ניהול בית הספר וניהול הכספים ולרדת בדרגה לתפקיד מורה ראשי. בלקינד זעם; הוא אינו היה מוכן לאבד את חלום חייו וסירב להצעה הזאת מכל וכל. הוא אף הרחיק לכת ואיים שאם יסגור לו הבנק את חשבון כספי היתומים, ייקח אותם משפיה וימצא בעבורם סידור אחר, ללא התערבות של הוועד הפועל. גם לאחר שהפסיקו לשלם לבלקינד את משכורתו והאשימו אותו בגזל ובהתנהלות לא נאותה עם כספי בית הספר, לא הסכים בלקינד לוותר. "קיבלתי את האחריות על היתומים מהוועד בקישינב ואיני רשאי להעביר אחריות זאת לאף אדם אחר".

למרות שלא הסכים לזוז מעמדתו, בעקבות קשיים כלכליים רבים שהתלוו להקמת וניהול בית הספר – נאלץ ישראל בלקינד לשחרר מקרני המזבח. הוא נדרש לחתום על סעיף שמפריד רשמית את תוכנית בית הספר החקלאי מקרן יתומי הפוגרום בקישינב. את בית הספר ינהל אדמינסטרטור מטעם הוועד הפועל הציוני. נקודת האור היחידה היא שהאחריות על היתומים נשארה בניהולו של בלקינד. הכספים בקרן בית הספר החקלאי כבר לא עמדו לרשותם.

לאחר שלוש שנים קשות, בשנת 1907 נסתמו מקורות המימון. הביקורת ומסע ההכפשות עשו את שלהם. לא נותר כסף להפעיל את בית הספר החקלאי בשפיה והוא נסגר. לאחר שנסע לבאזל להתדיין עם הוועד הפועל הציוני וגופים אחרים, ופרסם קול קורא לעם היהודי במטרה להמשיך את גחלת החלום בוערת, התרצה הוועד והעניק לישראל הזדמנות שנייה בדמות שש מאות דונם קרקע בבן שמן, שעליהם יבנה את בניין 'קרית ספר' הקבוע ויפתחו מחדש בחודש יוני 1908.

הביקורות באשר לעצם קיומו של "בית ספר לאיכרים" ותפקודו של ישראל בלקינד בתור מנהל בית ספר לא איחרו לבוא שוב."אסור שבבית ספר כזה ילמדו בנים ובנות יחד"; "מוסד שכזה אסור שיהיה קשור באיש פרטי"; "אנו מתנגדים שקק"ל תמסור מאדמותיה לבלקינד לטובת הקמת בית הספר שלו". ולפתע החל גם שליחו של הברון רוטשילד לבקר את עצם קיומו של בית הספר, בטענה כי אין בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' מלא בתלמידים, ולכן אין הצדקה להקמת בית ספר נוסף בדמות "קרית ספר".

במאי 1909 כבר לא ממש נותרה ברירה: בבית הספר החקלאי, חזונו של ישראל בלקינד, למדו רק אחד עשר תלמידים, שבעה מהם עולים מרוסיה. בית הספר החל מקשש תרומות, בין השאר מארתור רופין, כדי להאכיל את הילדים. ישראל, שלא הצליח לעמוד באולטימטום לגיוס הכספים, נאלץ לראות את שערי בית הספר נסגרים לצמיתות בתחילת חודש יוני, 1909.

הפעם, לשם שינוי, העיתונות ריחמה על ישראל בלקינד והידיעות בדבר סגירת בית הספר התייחסו ל"קשיים כלכליים" ולא נידבו פרטים רבים מעבר. מובן שבלקינד ניסה כל העת לגייס תרומות ולהמשיך את פעימות לב בית הספר, אך בשנת 1909 נאלץ לוותר על המבנים בבן שמן לצמיתות.

בלקינד מעולם לא זנח את תחושת השליחות שחש כלפי החינוך העברי. יתומי קישינב, שאותם הציל מזוועות השואה, לא היו האחרונים בליבו. בין מלחמות העולם יצא שוב לאוקראינה וקיבץ כ-130 ילדים יתומים במעונות ילדים ברובנו ובלבוב לקראת עלייה ארצה. ההיסטוריה, איך לומר, חזרה על עצמה: ההתנגדות הבירוקרטית של הוועד הפועל ציוני היתה התחנה הראשונה. לאחר השגת הסרטיפיקטים וההגעה ליפו נדמה שישראל בלקינד נקלע לשידור חוזר כשהוא מתייצב על גדול הנמל עם יתומי פרעות האירופים, ושוב ללא סידורי לינה ושהייה נאותים. לאחר דין ודברים ונסיונות למצוא פתרון, נלקחו הילדים מבלקינד ושוכנו בכפר נוער בעפולה, תחת ביקורת נוקבת על כך שבלקינד "עשה זאת שוב" ושם את חיי היתומים בסיכון.

ישראל בלקינד הוא ללא ספק אחד מחלוצי החינוך בארץ ישראל. ככל שקוראים את הביקורת בגנותו, מבינים שאין היא נוגעת בכישריו החינוכיים בכיתה או בשיטותיו הפדאגוגיות, אלא בתנהלותו המקצועית כמגייס, מלווה ומלין קבוצות נוער. בלקינד הוא דוגמה קלאסית לאדם שמגיע עם כוונות טובות ויכולת לפעול, אך לצד זאת רצופה לו הדרך בקשיים רבים.

המקרה של ישראל בלקינד יכול לשמש שיעור חשוב בניהול משפט ציבורי על גבי התקשורת, על חלקה של רכילות במרחב הציבורי והשפעתה על המרחב האישי. אבל מכל אותם אנשים שיצאו נגד בלקינד וחלומו החינוכי, ישנם 49 ילדים שלולא הוא, היו כנראה מוצאים את מותם ברחובות קישינב. השפעתו של ישראל בלקינד על תפישות החינוך החקלאי והעברי בארץ ישראל ומסירות נפשו להצלת יהודים ברחבי העולם, יכולים לשמש, לצד הביקורת הנוקבת, תעודת כבוד לפועלו של איש חינוך אמיתי.

רשימות "רכבת המיוחסים" של קסטנר נחשפות

הספרייה הלאומית חושפת רשימות לא ידועות של נוסעי "רכבת ההצלה" שאירגן ישראל קסטנר בסוף מלחמת העולם השנייה.

רכבת קסטנר

יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944. ארכיון יד ושם

ב-30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט שתחת השלטון הנאצי ועליה 1,684 נפשות. מרביתן היו משפחות שאליהן צורפו גם ילדים יתומים ויחידים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר, שהיה לנושא ונותן מול "ראש המחלקה היהודית" של גרמניה הנאצית אדולף אייכמן, הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה. כך, הצילם קסטנר מן הגורל שחיכה לשאר אחיהם ואחיותיהם שנותרו במדינה הכבושה – אותו הגורל הצפוי לכל יהודי שנלכד במלתעות הנאציות. על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה" שכונתה, לימים, "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעילויותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הועד לעזרה והצלה בבודפשט" נתמחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. ביקורת זו הובילה למשפט דיבה כנגד אחד ממלעיזיו.

למרות שזוכה מכל רבב אשמה במשפט מאוחר, הקביעה של השופט בנימין הלוי במעמד הקראת גזר הדין ב-22 ביוני 1955 כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" הסעירה את מדינת ישראל. הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי סייע בטיהור שמו של קסטנר, אך האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הראשון הובילה שלושה אלמונים חמושים להתנקש בישראל קסטנר בלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ 1957, כששמיעת הערעור עודנה נמשכת.

 

Katzsner
ישראל קסטנר

 

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה חושפת הספרייה הלאומית בפעם הראשונה רשימות לא מוכרות של "רכבת ההצלה". ייחודן של אותן רשימות, שנמסרו לארכיון המרכזי ע"י הרב משה דוד רוזן, הרב הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית, הוא בתיעוד הנוסעים הראשונים שהגיעו לשוויץ לאחר שנעצרה הרכבת (בניגוד למובטח) במחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן. 318 מהנוסעים שוחררו לאחר כחודש והגיעו לשווייץ, והשאר הגיעו לשם רק בדצמבר 1944. חלק ניכר מהניצולים היו מקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, עירו של קסטנר, שסופחה להונגריה בתחילת המלחמה.

העותק של הרשימות נשמר בידי סניף רומניה של הקונגרס היהודי העולמי בבוקרשט, יחד עם תיעוד חשוב אחר על יהודי רומניה וטרנסילבניה בתקופת השואה. חלק ניכר מארכיון הסניף הועבר לימים על ידי הרב רוזן לארכיון המרכזי, שם הוא נרשם לאחרונה מחדש ע"י ד"ר מרים קלויאנו, האחראית על אוסף רומניה בארכיון. בין השאר, ניתן למצוא באוסף זה עדויות חשובות על ניצולי טרנסניסטריה, פרעות יאסי וצפון טרנסילבניה.

ברשימות, שייסרקו ויועלו בקרוב לאתר הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשוויץ. לצד כל אחד מהשמות מצוינת הכתובת בשווייץ שבה הוא שוכן באותם חודשים. כשבודקים את הכתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ.

 

רכבת קסטנר
דף מתוך רשימת 318 הנוסעים ברכבת הראשונה שהגיעה לשווייץ

 

כמו כן, התגלתה רשימה מלאה של היהודים שהגיעו בפועל לשווייץ במשלוח השני. ברשימה זו מספר נמוך יותר מהמספר המוכר על פי רוב – 1354 יהודים. אפשר לראות ברשימות המצורפות כאן את שמו של הרב מסאטמר, וכן בני משפחתו של קסטנר.

רכבת קסטנר

רכבת קסטנר
בתמונה התחתונה ניתן לראות את שמותיהם של בני משפחה של קסטנר (בתמונה התחתונה), בתמונה העליונה מופיע שמו של הרב מסאטמר – יואל טייטלבוים

 

מדובר למעשה ברשימות נוסעים מעודכנות יותר שנכתבו בשוויץ בקיץ 1944 ובחורף 1945, בשונה מהרשימות המוכרות המשקפות שלבים מוקדמים יותר בתהליך ההצלה. אולם, שתי הגרסאות חשובות להבנת סיפורה של קהילת יהודי בודפשט בפרט ויהודי הונגריה בכלל, שמעל 400 אלף מהם נספו בשואה.

לדברי ד"ר יוחאי בן גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות אלו מעידות על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים בינלאומיים, דוגמת הקונגרס היהודי העולמי, להצלת יהודים במקרה זה. הן מלמדות גם על מידת הכנסת האורחים שבה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה.

 

לצפייה בפריט המלא והמקוון

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

 

 

 

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

מסמכים סודיים שנתגלו בפעולה של הכוחות המיוחדים הבריטיים בנורווגיה ב-1941 חושפים טפח בהתנהלותו הפנימית של הכיבוש הצבאי הנאצי. ממשלת בריטניה פרסמה אותם במקור כבר באותה שנה

capturedflag715

קצינים בריטים מצטלמים עם דגל נאצי שהוחרם בפשיטה באיי לופוטן. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

כאשר מעלעלים בדפיה הממורטים של החוברת החומה הישנה, מילה אחת – בגרמנית, באותיות גדולות, כהות ומודגשות – מזדקרת לעיניו של הקורא: גהיים!… סודי!

המסמכים הללו נועדו לעיניהם של מורשים בלבד. מפורטות בהם הנחיות מקצינים בכירים בוורמכאט הגרמני לחיילים מן השורה, שהוציאו לפועל את הכיבוש בנורווגיה. השפה תמציתית ועניינית, כמקובל במסמכים צבאיים, אבל בל נטעה: ההנחיות נכתבו ברוח הנאציונל-סוציאליזם.

ההוראות המופיעות בחוברת הן בעיקרן תדריך, מדריך מעשי להשתלטות על מדינה דמוקרטית ולדיכוי אוכלוסייתה.

סיפורם של המסמכים המוסלקים והסודיים הללו מאת הצבא הגרמני מחזיר אותנו לשלביה הראשונים  של מלחמת העולם השנייה. מבצע "הנס של דנקרק", שבמסגרתו פונו ברגע אחרון יותר מ-300,000 חיילים לאזור מבטחים, היה חרוט עדיין בזיכרונם של הבריטים. צרפת, בלגיה, הולנד, פולין, דנמרק ונורווגיה כבר נמחצו בשלב זה כולן תחת המגף הנאצי. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, הכין את ארצו למאבק הארוך והקשה שציפה לה. הסיטואציה בישרה רעות, ומצב הרוח הלאומי היה קודר.

על רקע זה יצא לדרך מבצע 'קליימור': פשיטה רחבה של הכוחות המיוחדים הבריטים על איי לופוטן הנורווגיים בשנת 1941.

בשעות הבוקר המוקדמות ב-4 במארס חדרו בשקט מאות חיילי קומנדו בריטים לאזור הווסטפיורדן (Vestfjorden). הם מיהרו להשמיד אוניות שנשלטו בידי הגרמנים, שחלקן היו עמוסות מטען שהיקפו נאמד באלפי טונות. אבל לא זו היתה מטרתו העיקרית של המבצע, כי אם שמן דגים, שנשלח בקצב מהיר מנורווגיה לגרמניה. שם, זיקקו ממנו גליצרין ששימש להכנת חומרי נפץ רבי עוצמה. חיילי הקומנדו פשטו על אזורי התעשייה, מפעל אחר מפעל, ובסך הכול הועלה באש יותר מ-3.6 קוב שמן דגים במבצע.

 

מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי
מיכליות שמן בוערות כפי שנצפו מסיפונה של המשחתת הבריטית אה"מ 'ליג'ן' (באנגלית: HMS Legion). צילום: סגן רג"ג קוט, צלם רשמי בצי המלכותי

 

הגרמנים הופתעו – במהלך המבצע נשבו 228 חיילים משורותיהם. נוסף על כך, שורות הכוחות החופשיים הנורווגיים חוזקו ב-300 מתנדבים שקפצו על ההזדמנות להצטרף למלחמה נגד הפשיזם, ועלו לספינות הבריטיות כשאלו התחילו את דרכן חזרה. והדבר החשוב מכולם: חיילי הקומנדו הצליחו להניח ידם על הדסקיות המסתובבות (רוטורים) של מכונת הצופן 'אניגמה' ועל כמה ספרי קוד – פריטים שעתידים היו לסייע לבעלות הברית לחמוק לזמן מה מהצוללות הגרמניות.

"ברכותיי לרגל המבצע המספק עד מאוד", כתב צ'רצ'יל בתזכיר שמוען לכל המעורבים במבצע, לאחר שחזרו בשלום. הכוח הבריטי הגדול ספג אבדה אחת בלבד. המבצע העניק זריקת עידוד נחוצה עד מאוד למורל בעלות הברית, ותרומתם של המתנדבים הנורווגים הוכיחה כי "תושבי האזורים הכבושים עדיין תומכים בנו ברוחם במאבק".

 

שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי
שריפות בסטמסונד באיי לופוטן שבנורווגיה, עם עזיבת חיילי הקומנדו הבריטי. צלם: קפטן טניסון ד'אנקורט, צלם רשמי מטעם משרד המלחמה הבריטי

 

בין הפריטים שהוחרמו בפשיטה נתגלה ממצא מעניין נוסף: מסמכים גרמנים שהוחרמו במרכז השליטה בנמל בסבולבאר (Svolvaer). המסמכים הסודיים הללו, שמוענו לחיילים גרמנים המוצבים בנורווגיה, חושפים טפח מטיבו של הכיבוש הצבאי הנאצי, ומשקפים כיצד נראו החיים תחתיו. ממשלת בריטניה מיהרה לתרגם את המסמכים ולפרסמם בחוברת צנומה כבר באותה שנה. עותק נדיר של החוברת, שהכילה גם העתקים של המסמכים המקוריים בגרמנית, נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

מהמסמכים עולה שהעם הנורווגי לא הקל על כובשיו הגרמנים: "ניכר, שחרף מאמצינו, הלך הרוח ויחסה של האוכלוסיה הנורווגית התקשחו לאחרונה" כתב הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט, מפקד הכוחות הגרמנים בנורווגיה באחד המסמכים.

 

העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד הראשון ממכתבו של הגנרל ניקולאוס פון פלקנהורסט לחייליו, כפי שזה מופיע בחוברת שפרסמה הממשלה הבריטית, מאוספי הספרייה הלאומית

 

העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק העמוד השני במכתבו של הגנרל פון פלקנהורסט, מתוך החוברת, מאוספי הספרייה הלאומית

 

כאשר הודיע היטלר לפון פלקנהורסט שהוא ממנה אותו לפקד על הפלישה למדינה הסקנדינבית, ציווה המנהיג הנאצי על הגנרל לגבש תוכנית פעולה בסיסית – ולעשות זאת עד השעה 5 אחר הצהריים באותו היום. בדרכו חזרה לבית המלון שבו שהה, בהעדר כל שהות להתעמק במפות צבאיות, עצר פון פלקנהורסט בחנות מקומית ורכש מדריך תיירים של הוצאת 'בדקר' לנורווגיה. באותו יום, אחר הצהריים, הוא תכנן את הפלישה בחדרו שבמלון, על בסיס מפה מתוך מדריך התיירים. היטלר מיהר לאשר את התוכנית.

 

סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט
סבולבאר, איי לופוטן, נורווגיה. תמונה מאת וינסנט ון זיישט

 

בפנייתו לחייליו קורא להם הגנרל במפתיע להפגין קור רוח נוכח עקשותם של הנורווגים: "…הכרחי – וחיוני מאי פעם – להפגין ריסון וזהירות". פון פלקנהורסט הורה לחייליו להימנע מכל דיון או מחלוקת פוליטיים (עניינים אלה היו באחריותו של הגסטפו, לא באחריות הצבא). אבל כל אימת שנשקף איום לחיילים או לרכוש צבאי, ניכרה פחות סובלנות: "במקרים כאלה […] יש להפעיל כוח צבאי בכול חומרתו […] כאשר נוקטים בפעולה עליה להיות חסרת רחמים ולהתבצע תוך שימוש באמצעים הקשים ביותר."

 

כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני
כיתוב תמונה: משמאל לימין: וידקון קוויזלינג, היינריך הימלר, רייכסקומיסר יוזף טרבובן והגנרל פון פלקנהורסט בנורווגיה, 1941. תמונה: הארכיון הפדרלי הגרמני

 

מסמך נפרד באוסף מפרט כמה דוגמאות למגוון "עבירות" אפשריות מצד האוכלוסייה המקומית, לצד התגובה המצופה מהחיילים הגרמנים.

עבירה:
גרמני סופג עלבון או אלימות פיזית בשל היותו גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, במידה שנתפס בשעת המעשה.

 

עבירה:
מפקד מקומי מקבל הודעה ביום רביעי, שביום שלישי הקודם הוכה אדם גרמני.
תגובה מצד הוורמאכט:
דיווח למשטרה החשאית (גסטפו).

 

עבירה:
שיערה של נערה נורווגית המפגינה יחס ידידותי לגרמנים – מקוצר.
תגובה מצד הוורמאכט:
מעצר זמני של העבריין, אך ורק במידה שנתפס בשעת המעשה, או אם ישנו חשד כבד שינסה להימלט. במקרים אחרים יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הצהרות פומביות המשמיצות את גרמניה, מצד מגידות עתידות או חברים בכתות.
תגובה מצד הוורמאכט:
במקרים של עלבונות משמעותיים, כגון כאלה שמכוונים כלפי הפיהרר, יש לבצע מעצר זמני. במקרים אחרים, יש לדווח למשטרה החשאית.

 

עבירה:
הטפה חתרנית מצד כוהני דת, בין שמעל לדוכן בכנסייה ובין שבשעת לוויה.
תגובה מצד הוורמאכט:
יש להפגין ריסון וזהירות ביתר שאת. בכל המקרים יש להסתפק בדיווח למשטרה החשאית.

 

מהדוגמאות שלעיל עולה שגם מי שרק נחשדו בפגיעה קלה ביותר בכובשים הגרמנים, עלו עד מהרה בכוונת של המשטרה החשאית, הגסטפו, שלא נטתה חסד לחשודים.

מסמך אחר מבהיר כי "כל המפלגות הפוליטיות בנורווגיה, על ארגונים המסונפים להן וארגוני משנה, מפורקות ופעילותן אסורה […] יוצאת הדופן היחידה מבחינת האיסורים הללו היא מפלגת 'נאשונל סמלינג', על הארגונים המסונפים לה וארגוני משנה. פעילותה איננה מוגבלת בשום צורה".

 

וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי
וידקון קוויזלינג, מייסד מפלגת 'נאשונל סמלינג', ששמו הפך נרדף למילה 'בוגד'. צילום: הארכיון הלאומי הנורווגי

 

מפלגת 'נאשונל סמלינג' הייתה מפלגת ימין קיצוני נורווגית שמעולם לא עלה בידה לזכות ולו במושב יחיד בסטורטינג, בית הנבחרים הנורווגי. אך הצבא הגרמני קיבל הנחיה לסייע בשינוי מצב העניינים הזה: "אין להתיר לשום מכשול – אישי או ארגוני – להפריע לסיוע לבניית הנאשונל סמלינג, בכל אמצעי". בשנת 1942 מינו הרשויות הגרמניות את מייסד המפלגה, וידקון קוויזלינג, לראש ממשלת נורווגיה. הוא שימש בתפקיד זה עד לתבוסתם הסופית של הנאצים, יותר משלוש שנים לאחר מכן. עד עצם היום הזה משמשת המילה 'קוויזלינג" שם נרדף ל"בוגד" בכמה שפות. קנוט האמסון, הסופר זוכה פרס נובל, נמנה גם הוא עם אוהדי הנאצים הספורים בנורווגיה, ואף הספיד את אדולף היטלר לאחר מותו.

 

העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית
העתק של מסמך גרמני המפרט כיצד יש להתייחס לעיתונות הנורווגית תחת הכיבוש הנאצי, כפי שזה מופיע בעלון, מאוספי הספרייה הלאומית

 

אחד המסמכים המעניינים ביותר באוסף נוגע ליחס לתקשורת המקומית הנורווגית, שצוותה "לפרסם אך ורק ידיעות שיש בהן כדי לקדם את מדיניות הרייך השלישי, או לכל הפחות לא להפריע לה".

להלן כמה מההוראות הספציפיות שמפרט המסמך:

הודעות פומביות גרמניות ואיטלקיות יפורסמו מדי יום, וככל שהדבר אפשרי – בעמוד הראשון.

יש להקפיד הקפדה עליונה שאף פרסום לא יכלול דבר שיש בו כדי להוביל לאי נחת בקרב האזרחים, בכל צורה שהיא.

כל התייחסות לשאלות פוליטיות קודמות בנורווגיה (שאלת המלך, ממשלת ניגאארדסוולד, שיטת המפלגות, איגודי מסחר וכך הלאה) – אסורה.

בפרסום חדשות גרמניות וחדשות ממדינות שעימן נמצאת גרמניה במלחמה, יש לתת קדימות לאלה הגרמניות. לרבות טיפוגרפיה (עיצוב, כותרות, גודל הגופן, וכך הלאה).

דיווחי מזג אוויר אסורים בתכלית. בכלל זה סקירות מזג אוויר שמתארות תקופות ארוכות, נזקי מזג אוויר קשה, ברקים, מידות חום, שלג והתייחסות עקיפה למזג האוויר בדיווחי ספורט.

בדיווחים על ענייני כלכלה – בין שמדובר בהודעות קצרות ובין שהמדובר בסקירות מפורטות – יש להימנע מכל נימה שלילית, ולו הקלה ביותר.

 

בדיווח על ענייני פוליטיקה פנימית בנורווגיה:

יש לעודד בכל פה את העורכים לא רק לכתוב ללא ביקורת ברוח הנחיות שקיבלו, אלא אף לאמץ גישה חיובית, כלומר, במאמריהם צריכים העורכים לתמוך באופן מלא באמצעים שננקטים במסגרת הפוליטיקה הפנים-נורווגית ולהתבטא באופן חיובי.

לסיכום, מוסיף המסמך:

הקווים המנחים שלעיל צריכים לשמש לעורכים הוראות שבעל פה. בשום אופן אין לפרסם את ההנחיות הללו, כמו גם את עצם העברתן לעורכים. עם זאת, על העורכים לכתוב לעצמם ראשי פרקים בזמן שההנחיות שבעל פה נמסרות להם.

על המסך חתום, "ד"ר אמר, קפטן, קצין עיתונות צבאי".

 

בהכנת הכתבה סייעה איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות בספרייה הלאומית.

 

סיפורים, ספרים ופריטים מיוחדים על השואה

 

כתבות נוספות

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

 

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר

Hechts715

משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.

הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.

יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.

 

רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.

האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.

באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.

מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.

המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.

ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.

מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.

יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.

בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.

 

משפחת הכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים
משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

 

כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.

 

יחיאל הכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים
יחיאל העכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים

 

משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

 

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה