חזונו של הרב: בית הספר שלו יקום מהריסות קישינב. הוא יציל את היתומים, יעלה אותם ארצה וירביץ בהם תורה וחקלאות.
ישראל בלקינד החל את חייו בפלך מינסק ברוסיה. הוא נולד בשנת 1861 בעיירה להויסק (כיום בבלרוס). באותן שנים, אוכלוסיית העיירה הציורית כללה בין כאלף לכאלף ומאתיים תושבים, לפחות מחציתם יהודים. הוריו של ישראל היו חובבי ציון נלהבים במיוחד. אימו ואביו, מוֹרָה לעברית ומייסד "חדר הלימוד" בעיירתם, שלחו את בנם לרכוש השכלה בבתי הספר הכלליים, אך את החינוך העברי, הציוני והיהודי הנחילו לו בבית; את לימודיו האקדמיים סיים באוניברסיטת חארקוב.
חינוכו של ישראל בלקינד הצעיר השאיר בו אהבה עזה לחינוך עברי והבנה בסיסית באשר לחשיבות העיסוק והמקצוע. לימים, שילוב האידיאולוגיות הפדאגוגיות האלו יצית במוחו של בלקינד הבוגר את הרצון ליצור חינוך פורמאלי אחר, שישלב בין אותן תפישות חינוכיות שהאמין שיתאימו ליהודי ציון בארצם: לימוד עברית ולימוד המקצוע החקלאי. אותו בית ספר יעשה חלום חייו ופועלו של בלקינד.
בהיותו בן עשרים, בפרוץ הפרעות ברוסיה בשנת 1881 שכונו "סופות הנגב", קיבץ בלקינד כמה מחבריו ללימודים לכדי אגודה חובבנית בשם 'דבר אל בני-ישראל ויסעו'. לאחר שהתמסר כולו לחזון העלייה ארצה, החליט להפיץ את הבשורה באירופה ולמצוא שותפים למסע. הקבוצה הקטנה עברה מיתוג מחדש בשם 'בית יעקב לכו ונלכה', או בקצרה: ביל"ו. בתאריך 6 ביולי 1882, הוביל ישראל בלקינד את משלחת ביל"ו הראשונה להתיישבות בארץ ישראל שכללה ארבעה עשר חברים.
דרכו של ישראל הייתה רצופה בכוונות טובות, אך העגינה בארץ לא הביאה עימה בשורות טובות לישראל. בהגעתם ארצה, החל ישראל בנסיונות להגשים את מטרת הארגון שייסד – הלוא היא ההתיישבות היהודית בא"י – וכזו שתתמקד בחקלאות ובעבודת אדמה. בתור אדם שהאמין בחזונו והיה מוכן "ללכת עד הסוף" כדי להגשימו, נקלע בלקינד לא פעם לויכוחים ועימותים אל מול הגופים הבירוקטיים, הממנים וגם הפרטיים, כולל בתוך קבוצתו שלו.
גישתו הצדקנית של ישראל כלפי התוכניות שרקם התבטאה כבר בהתחלה, בהתנהלות בתוך קבוצת עולי ביל"ו החדשים, שהתלבטו אם להצטרף למושבה הרעננה ראשון לציון, או להקים יישוב חדש. עוד מקרה של עימות תוך ארגוני נרשם כשישראל סירב בכל תוקף להקמה של 'משרד פוליטי' בעיר קושטא (איסטנבול) בתורכיה. אופיו ה"דוחפני" של בלקינד להשגת מטרותיו עוד יבוא בעוכריו ויקים עליו אופוזיציה קשוחה, כמו במקרה המושבה ראשון לציון, שאותה האשים בלקינד לא אחת ביחס לא טוב למתיישבים. בסופו של דבר, לאחר שהוכרז "מחולל בעיות" והואשם ב"ארגון התנגדות לפקידי הברון רוטשילד", נגזרה עליו הרחקה מן המושבה, גירוש שהסתיים בהשתקעותו במושבה גדרה הסמוכה.
לאחר העלייה ארצה וההרחקה לגדרה, החל ישראל בלקינד לרקום את חלומו החינוכי, וראה לעיני רוחו בית ספר עברי-חקלאי שמחד גיסא ילמד את הנוער את המקצועות הליבתיים והחינוך העברי, ומאידך גיסא יקנה להם הכשרה מעשית בעבודת האדמה ופיתוח היישוב. הדבר הבולט בחזונו של בלקינד היה שבבית הספר שלו תשלוט הלשון העברית, בשונה מבתי הספר 'מקוה ישראל' ו'אוולינה דה-רוטשילד שבהם הייתה נהוגה לשון זרה.
שנותיו הראשונות בחינוך העברי לא עברו על מי מנוחות. ראשית פתח ביפו את בית הספר העברי בשנת 1889, אך זה נסגר לאחר שלוש שנים, בעיקר עקב קשיים כלכליים. לאחר מכן היה למורה בבית הספר 'אליאנס'. מעבר לפעילותו החינוכית, התפנה ישראל לכתיבת ספרי לימוד וחינוך בשפה העברית, והיה למעשה מחלוצי החינוך העברי בארץ ישראל.
בשנת 1903 שוב היכו הפוגרומים. לאחר מציאת גופת נער נוצרי צפונית לקישינב והפצת עלילת דם בעיתון, שלפיה רצחו היהודים את הנער כדי להכין מדמו מצות לחג הפסח, ובעידוד הכנסייה המקומית, שטפו הפורעים בתאריך שישה באפריל 1903, יום ראשון של הפסחא, את רחובות קישינב. במשך שלושה ימים התעללו בגברים, נשים וטף. 49 יהודים נרצחו באכזריות, כ-600 נפצעו בעינויים הקשים. כ-700 בתי עסק יהודיים נחרבו ונשדדו. רק לאחר שלושה ימים שבהם התעלמו הממשלה ורשויות החוק מהרצח המוטרף – שכח הפוגרום.
תוצאות הפוגרום עודדו את הקהילות היהודיות ברוסיה לציונות, והביאו את הקולקטיב היהודי לפתיחות באשר לרעיון העלייה לארץ ישראל. אנשי רוח ופוליטיקאים יהודים, כמו בנימין זאב הרצל, החלו לראות בהקמת מדינה יהודית פתרון יחידי ובר קיימא למצוקת היהודים שבתפוצות. פוגרום קישינב ניבא את הבאות.
לאחר שנפוצו החדשות באשר למצעדי הרצח בקישינב, הזדעקו יהודי העולם. אוסישקין מיהר לפרסם בעיתון 'המליץ' קריאה נרגשת להקמת קופה משותפת שתדאג לכלכלתם ולרווחתם של הילדים שנותרו ללא אם ואב עקב מסע ההרג. "עלינו להושיעם, אם לא לכולם לכל הפחות למקצתם, בתור ציונים, תשועה נצחית, על זה הנני בא להעירכם […] ליסוד קופה בעד היתומים שהוריהם נהרגו בימי הרעש", קרא אוסישקין. זמן קצר לאחר מכן פרסם יצחק ניסנבוים הרחבה לרעיונו של אוסישקין והוסיף: "בארץ ישראל יש לנו לחנך את היתומים רק לעבודה אחת: עבודת האדמה".
בלקינד, ששהה ברוסיה בזמן הפרעות, מיהר ליצור קשר עם אוסישקין. אכן, בעיניו הרעיון לא היה רק טוב, אלא גם הגיוני. בלקינד החליט: בית הספר החזוני שלו יקום מהריסות קישינב. הוא יציל את היתומים, יעלה אותם ארצה וירביץ בהם תורה וחקלאות. כך, בשיתוף הוועד לגידול וחינוך ילדים בקישינב, פירסמו בעיתון הצפירה את הידיעה הבאה: "בהתאספנו פה היום אנחנו החתומים מטה […] החלטנו לאחד את הצעת אוסישקין עם הצעת בלקינד על אודות יסוד בית ספר לעבודת האדמה בארץ ישראל".
בלקינד ושאר המעורבים אספו כחמישה עשר אלף רובל, ולמוחרת פרסום הידיעה נסע אוסישקין לארץ ישראל כדי להתחיל את תהליך קניית הקרקע לביסוס בית הספר. בלקינד יצא לקישינב כדי לאתר את קבוצת היתומים הראשונה ולהעלות אותם איתו לישראל.
אך בציבור לא שרר קונצנזוס. בעיתונות מיד החלו לייחס את רעיון הצלת היתומים ואיסוף התרומות לאוסישקין בלבד, תוך כדי שמזיזים את ישראל בלקינד החוצה מן התמונה. סוקולוב חש שאלו העוסקים בהצלת ילדי קישינב עושים זאת בפזיזות ובטפשות, מה שלא יביא תועלת. א"ש הירשברג יצא בביקורת נזעמת אף יותר ופרסם מאמר כנגד בלקינד בעיתון 'הצפירה', ובו סיכם: "הנכם רואים את פתרון חלומותיכם על דבר יתומי קישינב באספמיא…"
לאחר פרסום מאמרו של הירשברג, האושיות העבריות החלו להכות בתופי המלחמה. ביקורות כתובות ואישיות כנגד בלקינד ויכולתו לתפקד בתור מנהל מוסד ומנהל כספים החלו לזרום ולהתפרסם. דובינסקי חושף את עדותו של אחד העם על בלקינד במכתב שקיבל כ"ידוע בארץ ישראל לבעל דמיון גדול ושוגה בחלומות, ואין צורך לאמר, כי חלילה להעמיד איש כזה בראש ההנהגה של בית המחסה". עם זאת, חשוב לציין כי באותה מידה התפרסמו מאמרי דעה ותשובה שתמכו ברעיון וראו בהוצאתו לפועל לחיוב.
לאחר תלאות בירוקרטיות רבות יצא סוף-סוף ישראל בלקינד את קישינב, ולצידו 32 יתומי הפרעות; 19 יגיעו במועד מאוחר יותר ישירות ארצה. בלקינד ייחל למאה תלמידים, אך מתוך הרשימה שהגיש לוועד הפועל הציוני, רק 51 נבחרו לעלייה ארצה. הם יצאו לגליציה ומשם עשו את הדרך לוינה לפגישות עם הוועד הפועל הציוני, לקראת פתיחת בית הספר והפעלתו בישראל.
ההתנגדות לפעולת ההצלה של בלקינד ולאיחוד כספי קרן היתומים וקרן בית הספר באחריותו הייתה כה רבה עד שהגיעה להרצל בעצמו. הרצל עדכן את ישראל שבשל חשש התורמים יש להפריד את קרן היתומים מקרן ייסוד בית הספר החקלאי לקליטתם, ושכספים המיועדים ליתומים עתידים לצאת מקרן היתומים בלבד, ולא מכספי תפעול בית הספר. לבלקינד הובטח שבמידה שיחסר לו כסף להפעלת בית הספר, יסייע לו הוועד הציוני בעזרת מלגות ליתומים. בלקינד לקח על עצמו את הבשורה ויצא עם היתומים לארץ ישראל.
בחודש דצמבר בשנת 1903 עגנו יתומי קישינב עם אביהם הרוחני ישראל בלקינד בנמל יפו. קבלת הפנים הייתה קרירה במקרה הטוב, ובעיתונים פורזמו כתבות וביקורות על ימין ועל שמאל. יהשע ברזילי כתב: "בנוהג שבעולם, בונים תחילה את בית הספר ורק אחרי כן מביאים לתוכו את התלמידים". דוד פרישמן הציק: "חוטפים אפרוחים שלא נתבשלו ומביאים אותם בעל כורחם תחת כנפי השכינה. בלקינד, באורך רוח רב ענה לכל מבקריו בעיתון הצפירה כי "בשמחה רבה אוכל להודיעכם כי כל הילדים בריאים ושלמים. אקלים ארצנו […] פעלו עליהם פעולה טובה מאד, מראיהם טוב…"
למרות המילים הכואבות תלאותיהם של יתומי הפרעות והאיש בעל החזון לא תמו בכמה כתבות פוגעניות בעיתונים: נדודיהם הראשונים של קבוצת היתומים הסתיימו בשני בתי מלון בעיר יפו, לאחר מכן עברו למושבה ראשון לציון והשתכנו שם. ורק לקראת פסח הצליח בלקינד להביא את הקבוצה אל שערי 'שפיה', ושם השיג בקושי רב בית הבראה ישן ובניין מחלבה לייסד בהם את 'בית הספר – קרית ספר'.
למרות ההתקפות הגוברות על אופיו הניהולי של בלקינד, וכתבות שבהן התפרסמו "מכתבים מן הילדים של קרית ספר" ובהם כביכול מספרים הילדים על תנאים קשים, רעב ויחס מחפיר, בלקינד לא סר ממטרתו ואף אמר כמה פעמים כי מבחינתו לא מדובר כאן ביתומים או בבית ספר, אלא ב"משפחה גדולה ומאושרת". את תגובתו להתקפות בעיתונות הוא פרסם במאמר דעה בשנת 1904 ובו הוא מעיד בעצמו כי זה נכון – המבנים אינם אידיאליים, אך יש מספיק מקום להכול והמצב ההגייני טוב. הילדים כבר דוברים עברית ולומדים תנ"ך, היסטוריה, טבע ויידיש, כך יוכלו בין השאר לכתוב לקרוביהם שנותרו ברוסיה. העבודה החקלאית מתבצעת עם הלמידים בכמה דרכים: עזרה לחלקאים במושבות שונות, עבודת קציר השדה, בציר בכרמים וכיוצא בזה. היה חשוב לו להראות לעיני כל שהינה עומד ומתפקד בית ספר חקלאי עברי בארץ ישראל.
אך הלחץ על העיתונות עשה את שלו. בחורף 1905 אורבך, לבונטין ושנקין הגיעו להיפגש עם ישראל בלקינד באשר לעתיד בית הספר. הם ביקשו מבלקינד לוותר על ניהול בית הספר וניהול הכספים ולרדת בדרגה לתפקיד מורה ראשי. בלקינד זעם; הוא אינו היה מוכן לאבד את חלום חייו וסירב להצעה הזאת מכל וכל. הוא אף הרחיק לכת ואיים שאם יסגור לו הבנק את חשבון כספי היתומים, ייקח אותם משפיה וימצא בעבורם סידור אחר, ללא התערבות של הוועד הפועל. גם לאחר שהפסיקו לשלם לבלקינד את משכורתו והאשימו אותו בגזל ובהתנהלות לא נאותה עם כספי בית הספר, לא הסכים בלקינד לוותר. "קיבלתי את האחריות על היתומים מהוועד בקישינב ואיני רשאי להעביר אחריות זאת לאף אדם אחר".
למרות שלא הסכים לזוז מעמדתו, בעקבות קשיים כלכליים רבים שהתלוו להקמת וניהול בית הספר – נאלץ ישראל בלקינד לשחרר מקרני המזבח. הוא נדרש לחתום על סעיף שמפריד רשמית את תוכנית בית הספר החקלאי מקרן יתומי הפוגרום בקישינב. את בית הספר ינהל אדמינסטרטור מטעם הוועד הפועל הציוני. נקודת האור היחידה היא שהאחריות על היתומים נשארה בניהולו של בלקינד. הכספים בקרן בית הספר החקלאי כבר לא עמדו לרשותם.
לאחר שלוש שנים קשות, בשנת 1907 נסתמו מקורות המימון. הביקורת ומסע ההכפשות עשו את שלהם. לא נותר כסף להפעיל את בית הספר החקלאי בשפיה והוא נסגר. לאחר שנסע לבאזל להתדיין עם הוועד הפועל הציוני וגופים אחרים, ופרסם קול קורא לעם היהודי במטרה להמשיך את גחלת החלום בוערת, התרצה הוועד והעניק לישראל הזדמנות שנייה בדמות שש מאות דונם קרקע בבן שמן, שעליהם יבנה את בניין 'קרית ספר' הקבוע ויפתחו מחדש בחודש יוני 1908.
הביקורות באשר לעצם קיומו של "בית ספר לאיכרים" ותפקודו של ישראל בלקינד בתור מנהל בית ספר לא איחרו לבוא שוב."אסור שבבית ספר כזה ילמדו בנים ובנות יחד"; "מוסד שכזה אסור שיהיה קשור באיש פרטי"; "אנו מתנגדים שקק"ל תמסור מאדמותיה לבלקינד לטובת הקמת בית הספר שלו". ולפתע החל גם שליחו של הברון רוטשילד לבקר את עצם קיומו של בית הספר, בטענה כי אין בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' מלא בתלמידים, ולכן אין הצדקה להקמת בית ספר נוסף בדמות "קרית ספר".
במאי 1909 כבר לא ממש נותרה ברירה: בבית הספר החקלאי, חזונו של ישראל בלקינד, למדו רק אחד עשר תלמידים, שבעה מהם עולים מרוסיה. בית הספר החל מקשש תרומות, בין השאר מארתור רופין, כדי להאכיל את הילדים. ישראל, שלא הצליח לעמוד באולטימטום לגיוס הכספים, נאלץ לראות את שערי בית הספר נסגרים לצמיתות בתחילת חודש יוני, 1909.
הפעם, לשם שינוי, העיתונות ריחמה על ישראל בלקינד והידיעות בדבר סגירת בית הספר התייחסו ל"קשיים כלכליים" ולא נידבו פרטים רבים מעבר. מובן שבלקינד ניסה כל העת לגייס תרומות ולהמשיך את פעימות לב בית הספר, אך בשנת 1909 נאלץ לוותר על המבנים בבן שמן לצמיתות.
בלקינד מעולם לא זנח את תחושת השליחות שחש כלפי החינוך העברי. יתומי קישינב, שאותם הציל מזוועות השואה, לא היו האחרונים בליבו. בין מלחמות העולם יצא שוב לאוקראינה וקיבץ כ-130 ילדים יתומים במעונות ילדים ברובנו ובלבוב לקראת עלייה ארצה. ההיסטוריה, איך לומר, חזרה על עצמה: ההתנגדות הבירוקרטית של הוועד הפועל ציוני היתה התחנה הראשונה. לאחר השגת הסרטיפיקטים וההגעה ליפו נדמה שישראל בלקינד נקלע לשידור חוזר כשהוא מתייצב על גדול הנמל עם יתומי פרעות האירופים, ושוב ללא סידורי לינה ושהייה נאותים. לאחר דין ודברים ונסיונות למצוא פתרון, נלקחו הילדים מבלקינד ושוכנו בכפר נוער בעפולה, תחת ביקורת נוקבת על כך שבלקינד "עשה זאת שוב" ושם את חיי היתומים בסיכון.
ישראל בלקינד הוא ללא ספק אחד מחלוצי החינוך בארץ ישראל. ככל שקוראים את הביקורת בגנותו, מבינים שאין היא נוגעת בכישריו החינוכיים בכיתה או בשיטותיו הפדאגוגיות, אלא בתנהלותו המקצועית כמגייס, מלווה ומלין קבוצות נוער. בלקינד הוא דוגמה קלאסית לאדם שמגיע עם כוונות טובות ויכולת לפעול, אך לצד זאת רצופה לו הדרך בקשיים רבים.
המקרה של ישראל בלקינד יכול לשמש שיעור חשוב בניהול משפט ציבורי על גבי התקשורת, על חלקה של רכילות במרחב הציבורי והשפעתה על המרחב האישי. אבל מכל אותם אנשים שיצאו נגד בלקינד וחלומו החינוכי, ישנם 49 ילדים שלולא הוא, היו כנראה מוצאים את מותם ברחובות קישינב. השפעתו של ישראל בלקינד על תפישות החינוך החקלאי והעברי בארץ ישראל ומסירות נפשו להצלת יהודים ברחבי העולם, יכולים לשמש, לצד הביקורת הנוקבת, תעודת כבוד לפועלו של איש חינוך אמיתי.
תגובות על כתבה זו