אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.
מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.
הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.
טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.
אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.
נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.

מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.
עותק נדיר מהדוח נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.


המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.
כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."

על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.
דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."
בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945, או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.

המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.
באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."
דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."
הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."

אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.

מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."
כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.
"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."
הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.
השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד
כתבות נוספות
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו
"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"