רשימות "רכבת המיוחסים" של קסטנר נחשפות

הספרייה הלאומית חושפת רשימות לא ידועות של נוסעי "רכבת ההצלה" שאירגן ישראל קסטנר בסוף מלחמת העולם השנייה.

רכבת קסטנר

יהודים שהגיעו מהונגריה ברכבת שארגן ישראל רז'ה קסטנר, שוויץ, 1944. ארכיון יד ושם

ב-30 ביוני 1944 יצאה רכבת מבודפשט שתחת השלטון הנאצי ועליה 1,684 נפשות. מרביתן היו משפחות שאליהן צורפו גם ילדים יתומים ויחידים בודדים. כל נוסעי הרכבת היו יהודים שישראל קסטנר, שהיה לנושא ונותן מול "ראש המחלקה היהודית" של גרמניה הנאצית אדולף אייכמן, הצליח להשיג את אישור יציאתם מהונגריה. כך, הצילם קסטנר מן הגורל שחיכה לשאר אחיהם ואחיותיהם שנותרו במדינה הכבושה – אותו הגורל הצפוי לכל יהודי שנלכד במלתעות הנאציות. על חלקו של קסטנר בשיגור "רכבת ההצלה" שכונתה, לימים, "רכבת המיוחסים", ועל שאר פעילויותיו בזמן המלחמה כאחד ממנהיגי "הועד לעזרה והצלה בבודפשט" נתמחה ביקורת מרה וחריפה בארץ. ביקורת זו הובילה למשפט דיבה כנגד אחד ממלעיזיו.

למרות שזוכה מכל רבב אשמה במשפט מאוחר, הקביעה של השופט בנימין הלוי במעמד הקראת גזר הדין ב-22 ביוני 1955 כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן" הסעירה את מדינת ישראל. הערעור שהגישה המדינה על פסק דינו של השופט בנימין הלוי סייע בטיהור שמו של קסטנר, אך האווירה הציבורית שנוצרה בעקבות המשפט הראשון הובילה שלושה אלמונים חמושים להתנקש בישראל קסטנר בלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ 1957, כששמיעת הערעור עודנה נמשכת.

 

Katzsner
ישראל קסטנר

 

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה חושפת הספרייה הלאומית בפעם הראשונה רשימות לא מוכרות של "רכבת ההצלה". ייחודן של אותן רשימות, שנמסרו לארכיון המרכזי ע"י הרב משה דוד רוזן, הרב הראשי של רומניה בתקופה הקומוניסטית, הוא בתיעוד הנוסעים הראשונים שהגיעו לשוויץ לאחר שנעצרה הרכבת (בניגוד למובטח) במחנה הריכוז הגרמני ברגן בלזן. 318 מהנוסעים שוחררו לאחר כחודש והגיעו לשווייץ, והשאר הגיעו לשם רק בדצמבר 1944. חלק ניכר מהניצולים היו מקלוז' בטרנסילבניה שברומניה, עירו של קסטנר, שסופחה להונגריה בתחילת המלחמה.

העותק של הרשימות נשמר בידי סניף רומניה של הקונגרס היהודי העולמי בבוקרשט, יחד עם תיעוד חשוב אחר על יהודי רומניה וטרנסילבניה בתקופת השואה. חלק ניכר מארכיון הסניף הועבר לימים על ידי הרב רוזן לארכיון המרכזי, שם הוא נרשם לאחרונה מחדש ע"י ד"ר מרים קלויאנו, האחראית על אוסף רומניה בארכיון. בין השאר, ניתן למצוא באוסף זה עדויות חשובות על ניצולי טרנסניסטריה, פרעות יאסי וצפון טרנסילבניה.

ברשימות, שייסרקו ויועלו בקרוב לאתר הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, מתועדים שמותיהם של חברי הקבוצה הראשונה שהגיעה לשוויץ. לצד כל אחד מהשמות מצוינת הכתובת בשווייץ שבה הוא שוכן באותם חודשים. כשבודקים את הכתובות, מגלים שבכולן שכנו מוסדות של יהודי שווייץ.

 

רכבת קסטנר
דף מתוך רשימת 318 הנוסעים ברכבת הראשונה שהגיעה לשווייץ

 

כמו כן, התגלתה רשימה מלאה של היהודים שהגיעו בפועל לשווייץ במשלוח השני. ברשימה זו מספר נמוך יותר מהמספר המוכר על פי רוב – 1354 יהודים. אפשר לראות ברשימות המצורפות כאן את שמו של הרב מסאטמר, וכן בני משפחתו של קסטנר.

רכבת קסטנר

רכבת קסטנר
בתמונה התחתונה ניתן לראות את שמותיהם של בני משפחה של קסטנר (בתמונה התחתונה), בתמונה העליונה מופיע שמו של הרב מסאטמר – יואל טייטלבוים

 

מדובר למעשה ברשימות נוסעים מעודכנות יותר שנכתבו בשוויץ בקיץ 1944 ובחורף 1945, בשונה מהרשימות המוכרות המשקפות שלבים מוקדמים יותר בתהליך ההצלה. אולם, שתי הגרסאות חשובות להבנת סיפורה של קהילת יהודי בודפשט בפרט ויהודי הונגריה בכלל, שמעל 400 אלף מהם נספו בשואה.

לדברי ד"ר יוחאי בן גדליה, מנהל הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, רשימות אלו מעידות על המאמצים שנקטו ארגונים יהודים בינלאומיים, דוגמת הקונגרס היהודי העולמי, להצלת יהודים במקרה זה. הן מלמדות גם על מידת הכנסת האורחים שבה נהגו יהודי שווייץ באחיהם מרכבת ההצלה.

 

לצפייה בפריט המלא והמקוון

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

 

 

 

מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר

Hechts715

משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.

הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.

יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.

 

רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית
רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.

האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.

באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.

מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.

המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.

ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.

מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.

יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.

בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.

 

משפחת הכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים
משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

 

כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.

 

יחיאל הכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים
יחיאל העכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים

 

משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

 

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

 

מסע מצולם בעקבות היהודים האבודים מתימן

בשנות השמונים נסעתי שלוש פעמים לתימן, כדי לצלם את אחרוני היהודים במדינה

.

שלושה ילדים יהודים צעירים לומדים, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. הילד שבמרכז התמונה הוא לוי פאיז, שהיה אז בן כשש. הוא עלה לישראל בשנת 1992, בגיל 16, יחד עם אשתו בת ה-14 וילדם הפעוט. צילום: מרים טנג'י

האגדה מספרת שההיסטוריה היהודית בתימן מגיעה עד ימי שלמה המלך ולבקשתה של מלכת שבא, שבעלי מלאכה מבני ישראל יתיישבו בארצה. ואכן, ישנם היסטוריונים המזהים את שבא עם מלכות סְבָא העתיקה בדרום חצי האי ערב. בתקופה מאוחרת יותר, בשנים 1949–1950 לערך, הועלו כ-49,000 יהודים תימנים למדינת ישראל שזה עתה הוקמה, במבצע אווירי חשאי שזכה לשם 'מרבד הקסמים'. נכון לשנת 2017 נותרו בתימן כולה כ-50 יהודים; רובם מתגוררים במתחם הסמוך לשגרירות האמריקאית בצנעא, העיר הגדולה במדינה שהיא גם עיר הבירה שלה.

בדומה לנתינים לא-מוסלמים אחרים החיים במדינה ערבית, זכו יהודי תימן – מהעתיקות בקהילות התפוצה היהודית – למעמד של ד'ימי, מילה שמשמעותה המילולית היא "בן חסות". בהיותם ד'ימי, נהנו היהודים מזכויות מסוימות אבל נאלצו גם להסכין עם מיני הגבלות, לרבות על חופש התנועה שלהם; כך, למשל, הותר להם לנסוע רק ברחבי תימן, אבל נאסר עליהם לצאת מגבולות המדינה.

 

ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י] על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק
ביקורי זרים במחוזות הללו היו נדירים ביותר, וכתוצאה מכך התיירים סיקרנו את הכפריים המקומיים באותה מידה שהם-עצמם סיקרנו את האורחים. הילד האוחז בספר, בקדמת התמונה, שסירב לחדול מן הקריאה לטובת הצילום, הוא היוצא מן הכלל. אל-הג'ר, סמוך לחידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

על יהודי תימן גם נאסר לשאת ג'מביה, חרב דמוית פיגיון שחוגרים כל הגברים התימנים סביב מותניהם. איסור זה סימן בבהירות גברים שאינם מוסלמים. גם מלאכות שונות היו אסורות על היהודים: צורפות, רצענות, סנדלרות ונפחות. לנשים יהודיות הותר לקלוע סלים ולרכּול בשוק.

יהודים תימנים לא הורשו להחזיק קרקע בבעלותם והיו נתונים להגנתו של שייח' הכפר או העיר שבה חיו. משמעות הדבר הייתה שהשייח' אחראי לבטחונם ומחויב על פי חוק להגן עליהם. מערכת היחסים בין הקהילה לבין השייח' הייתה פעמים רבות חמה ולעיתים אף ידידותית.

 

אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
אישה יהודיה עובדת, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י
גבר יהודי באל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1984. צילום: מרים טנג'י

 

בשנות השמונים של המאה הקודמת יצאנו למסע כדי לצלם את מעט הקהילות היהודיות האחרונות שנותרו בתימן והיו מפוזרות ברחבי המדינה. באותה עת נותרו בתימן 400-300 יהודים, ורק זרים מעטים ביקרו אז במדינה המרוחקת שבקצה חצי האי ערב.

נדדנו מכפר לכפר, לרוחב המדינה, לרבות בכפר בית סינאן במחוז ארחב, מרחק של כשעה צפונית לצנעא הבירה. בכפרים הקרובים יותר לצנעא הקפידו יותר על קוד לבוש. הנשים היהודיות בכפרים המרוחקים יותר לא עטו ניקאב מלא המכסה את הגוף כולו, בדומה לנשים המוסלמיות. תחת זאת, הן התכסו בצעיפים שכיסו רק את ראשיהן. אבל ככל שהתקרבנו לעיר הבירה הלכו הצעיפים והתרחבו, והנשים היו מצופות להתכסות ביתר שאת. למוסלמים מותר היה להיכנס לבתי היהודים בכל עת, למעט ביום שבת.

 

בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז ארחב, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

הרחקנו גם במשאית גדולה בדרכים עקלקלות במחוזות הרריים על מנת להגיע ליישובים שטרם נחקרו, כאל-הג'ר, ישוב סמוך לחידאן ומערבית לצעדה, עיר גדולה בצפון תימן. יעד נוסף למסעותינו היה גם הכפר המרוחק ואדי אמלה; שניהם סמוכים לגבול עם ערב הסעודית.

הסתובבנו במדינה על תקן תיירים. למען בטחוננו האישי ולמען בטחונם של היהודים המקומיים, לא הסגרנו שאנחנו יהודים. הותר לנו לבקר בקהילות היהודיות מאחר שאמרנו שאנחנו מבקשים לקנות תכשיטים – ענף מסחר שבו עסקו היהודים המקומיים. ציינו גם שאנחנו צמחונים, וזה איפשר לנו לסעוד בחברה משפחה יהודית. לא לכל קהילה בפזורת הקהילות היהודיות הקטנות הללו היה בית כנסת משלה. מההיכרות שיצרנו עם קהילה יהודית מסוימת הבנו שמשפחה אחת החזיקה בבעלותה ספר תורה ויהודים אחרים נהגו להתאסף בביתה לתפילות, מאחר שנאסר עליהם לבקר בבית הכנסת המקומי.

 

בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י
בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. במוּפְרֶג' (סלון) מתקין המוֹרי (מורה) ציציות, בשעה שהילדים לומדים והאם מאכילה את התינוק. הילד מימין משגיח על האחרים. בקדמת התמונה ניצבת נרגילה. במרכז החדר אפשר להבחין בסיר בישול. הארוחות מתקיימות בישיבה סביב הסיר, על הרצפה. צילום: מרים טנג'י

 

נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
נערה יהודיה (משמאל) ונערה מוסלמית) מימין, אל-הג'ר, מחוז חידאן, תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

התמונות הללו מעידות על חייהם השלווים של היהודים בתימן בעת ההיא. ילדים נהגו לבלות את ימיהם בלמידה עם המורי שלהם, מורה שנבחר בידי הקהילה, או בחברת אביהם, שהקפיד, אגב עבודה, על הקריאה ועל לימודיהם של ילדיו. מאחר שהיה רק עותק אחד זמין לקריאה, שכללו הילדים המקומיים את יכולתם לקרוא בספר מכל זווית.

 

שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י
שחיטה בכפר בית סינאן, מחוז אחרב, תימן, 1986. צילום: מרים טנג'י

 

תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י
תימן, 1983. צילום: מרים טנג'י

 

המצב בתימן השתנה אומנם, אבל לפני כמה עשורים בלבד, באותה מדינה ממש, שהייתה כה מנותקת מהמודרניות, מצורת החיים המערבית, הרגשנו כמי שחוזרים לאחור בזמן לתקופת התנ"ך. התאפשר לנו לחוות קצב חיים שונה שמאופיין בשעות בין ערביים נינוחות שעוברות בלעיסת עלי קאת (גת).

 

 

כתבות נוספות

מגע ראשון עם יהודי צנעא

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

הקלטה נדירה: כשיגאל בשארי שר שבזי

 

 

.

"חד גדיא" ששרד את השואה

שמואל בלאס נרצח, אך הלחן המקורי שכתב לשיר הפסח האהוב שרד

חד גדיא

חד גדיא" בלחן שמואל בלאס. מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

הונגריה, 1942-1940

שמואל ל'
שמואל לזרוביץ', גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו מגויס לשירות העבודה ההונגרי. הוא מותיר בביתו אישה וילדים. צבא הונגריה איננו מעוניין בשירות צבאי של לזרוביץ' היהודי ודומיו (בטווחי הגילאים 52-18) וכופה על אלו עבודות קשות ומפרכות.

שמואל ב'
שמואל בלאס, יהודי, מוזיקאי, מגויס גם הוא לשירות העבודה ההונגרי. בלאס, שעובד לצידו של לזרוביץ', מלמד את חברו החדש לחן מקורי משלו, גרסה הונגרית לפזמון "חד-גדיא". אחד מהשניים משרטט שורות תווים מאולתרות על גבי דף מזדמן ומתעד את הלחן שחיבר בלאס. לימים כשישוב לזרוביץ' להוג'ס לחופשה קצרה, יטמין את תווי השיר בארון צדדי בביתו.

 

1
"חד גדיא", גרסה הונגרית בלחן שמואל בלאס

 

1
שמואל לזרוביץ' (מימין) בשירות העבודה בהונגריה

 

הונגריה, 1944

ב-19 למרץ 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה. רבים מיהודי הונגריה נספו וביניהם גם שמואל בלאס. משפחתו של שמואל לזרוביץ' – אשתו וילדיו נספו גם הם. שמואל לזרוביץ' עצמו נשלח למחנה הריכוז דכאו.

 

2
שמואל לזרוביץ' במדי אסיר במחנה הריכוז דכאו

 

הוג'ס, הונגריה, 1945

כמי שמחזיק בתעודה המעידה על היותו יוגוסלבי, מורשה שמואל לזרוביץ' לשוב אל הכפר בו התגורר – הוג'ס. כשהוא חבוש בכובע חיילים גרמני המעוטר בסמל הוֶרְמַאכְט, הוא מתקבל בשמחה בקרב תושבי הכפר השוואבים שמברכים אותו לשלום. לזרוביץ' ממהר לבדוק מה עלה בגורל ביתו. ארון העץ שבתוכו הטמין את תשמישי הקדושה נותר שלם כשהיה. הוא פותח את הארון ומגלה את סט התפילין והטלית שלמים כשהיו. בסמוך אליהם מונחת הגדה של פסח ובין דפיה מבצבץ דף תווים שחום – "חד-גדיא" בגרסה הונגרית בלחן שמואל בלאס.

 

 

ישראל, 1964

בתום המלחמה, לאחר תלאות רבות, נישא לזרוביץ' בשנית. עד לשנת 1956 המשיך להתגורר בהוג'ס ושימש כחזן, שוחט ומוהל. בהמשך התבקש לעבור לבודפשט ולשמש בתפקידים דומים בקהילה המקומית. בשנת 1964 עלה ארצה והתיישב בבני ברק שם התגורר קרוב לשני עשורים. בשנת 1983 הלך שמואל לזרוביץ' לעולמו כשהוא מותיר אחריו בת יחידה – יהודית.

 

1
שמואל לזרוביץ'. צילום: גבריאל לרון

 

ישראל, הספרייה הלאומית, פברואר 2019

גבריאל לרון, אחיינו של שמואל לזרוביץ', מבקש לתרום למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית כתב יד של השיר "חד-גדיא" בלחן שמואל בלאס. שנים רבות נשמר כתב היד המקורי בידי יהודית לזרוביץ' – בתו של שמואל לזרוביץ'. לפני שנים אחדות הלכה הבת לעולמה. לאחר פטירתה הועבר כתב היד לרשות גבריאל לרון שהחליט לתרום אותו לספרייה הלאומית.

לרון גם הוקלט באולפן ארכיון הצליל במטרה לשמר ולתעד בשמע את הצלילים שהושרו בביתו. במהלך ההקלטה סיפר על שיר הונגרי נוסף שלמד מדודו: "הסיפור מתרחש בשנת 1882, בכפר בצפון-מזרח הונגריה. משרתת שהסתכסכה ככל הנראה עם בעליה (הלא יהודים), הלכה על גדות נהר הטיסה התאבדה או נפלה ומתה.

"זה היה בערב פסח. הנוצרים טענו שהיהודים הרגו את הילדה כי רצו להשתמש בדמה כדי להכין מצות. הגופה נמצאה אבל לא היו עליה סימנים שהעידו שהנערה נרצחה. אימה סירבה לזהות אותה וטענה שלא מדובר בבתה. התובע הכללי של המחוז, שהיה אנטישמי, הכריח את בנו של השוחט להודות שראה דרך מנעול בית הכנסת כיצד רצחו את הנערה. במשך שנים התקיים משפט גדול. השוחט, הרב, וחברי קהילה נוספים ישבו בבית הסוהר, עונו ונענשו. אציל הונגרי שפעל למען יהודים, הצליח להוכיח שבנו של השוחט היה קטן ונמוך מדי כדי לראות מבעד לחור המנעול את המתרחש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שרק התערבותו של הקיסר פרנץ יוזף במשפט הובילה לסיומו. לעם זה לא היה משנה… שנים רבות לאחר מכן שמע דודי את השיר בבית בו התארח ממשרתת שנהגה לפזם אותם."

 

 

ובחזרה לחד-גדיא וללחן שכתב שמואל בלאס. לרון, אחיינו של לזרוביץ', לא ידע פרטים נוספים על זהותו של בלאס. חיפוש ברחבי המרשתת הוביל אותי לכתבה שפורסמה בארצות הברית בשנת 2011 וכתורתה (תרגום חופשי): "ניצולת שואה תזכה לשמוע את יצירות אביה בביצוע חי" ולשתי כתבות נוספות "ניצולת שואה האזינה ליצירות אביה לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה" ו"להשמיע את ההיסטוריה מחדש: מוזיקה מתקופת השואה מבוצעת לראשונה".

אוה אגרי, ניצולת שואה בת תשעים, זכתה להחיות מחדש קטעי מוזיקה שכתב אביה שמואל בלאס. שמואל בלאס היה מלחין וחזן ראשי של בית הכנסת באגר שבהונגריה. אגרי, שבעצמה שרדה את המלחמה, הגיעה לארצות הברית לאחר שעברה תלאות רבות וממושכות. במשך כשישים שנה שמרה על כתבי היד של אביה שהתגלגלו לידה. בשנת 2011 בוצעו יצירותיו של שמואל בלאס מחדש בניו-יורק ובהמשך בפלורידה.

ניסיתי ליצור קשר עם הכותבת ועם בני משפחה אחרים ללא הצלחה. בעקבות פרסום הרשימה הפנה אותי פרופ' נחום דרשוביץ אל ג'ודי מריק, מי שהכירה את בתו של בלאס בארצות הברית וגם ביימה כמה מיצירותיו. זו אישרה שאכן מדובר בשמואל בלאס, המלחין שיצירותיו זכו לביצוע מחודש.

 

ברלין, גרמניה, דצמבר 2019

"כשאתה מבצע יצירה אתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתה. אתה מתחיל משהו, זורק משהו לאוויר ולא יודע איך זה יסתיים," אמר לי נור בן-שלום, קלרניתן ומוזיקאי ישראלי המתגורר בברלין. במובן מסויים זהו סיפורה של הרשימה הנוכחית, מילים שנתגלגלו ונעו בין זמנים, מקומות ועולמות. בן-שלום נחשף לסיפור גלגולו של השיר "חד גדיא" והחליט להחיותו מחדש. הוא חילץ את התווים מתוך סריקת כתב היד ועיבד אותו להרכב מוזיקלי חדש שכלל קלרינט, כינור ופסנתר.

"הופעתי במקומות שונים בעולם, עם הרכבים ותזמורות, שום דבר לא נתן לי סיפוק מיוחד כזה כמו להחיות מחדש יצירה כזו," סיפר, "יש חיבור מאוד גדול שגם אותו קשה להסביר, שזה חיבור למסורת, חיבור להיסטוריה, חיבור מוזיקלי. התחושה הזו של אותם יהודים שהיו חלק מהתרבות, שהעריכו אותם, להחיות אותם מחדש דווקא בגרמניה, לספר את הסיפור שלהם."

בן-שלום עיבד את השיר בשתי גרסאות שונות; האחת איטית ולירית והשנייה מהירה יותר כזו בעלת אופי כליזמרי. היצירה בוצעה בכנסיה הפרוטסטנטית בברלין בנוכחות קהל של 1,300 איש. לשאלתי האם לא מדובר בסתירה – ביצוע של יצירה מאת מלחין יהודי שנרצח בשואה דווקא בכנסיה נוצרית השיב: "אני חושב שזו אמירה. כשראש הכנסיה בגרמניה בא ואומר 'אני רוצה לבצע מוזיקה יהודית בכנסיה' זו אמירה חזקה. לכנסיה בגרמניה כח גדול והיא מעצבת באיזה שהוא אופן את התרבות בגרמניה.

 

 

 

 

"ויש גם משהו מיוחד בגישה למקור. לאחר הקונצרט ניגשו אליי אנשים, שאלו שאלות על שמואל בלאס ועל שמואל לזרוביץ' ורצו לדעת יותר. הדפסתי את הסריקה שצורפה לרשימה ואנשים התבוננו בה. אחד המשתתפים היה דובר הונגרית והתחיל לקרוא את המילים בהונגרית שהופיעו בתחתית התווים. אנשים ביקשו את השיר המעובד. אין לי שליטה על מה שיקרה מכאן והלאה, התווים יתגלגלו הלאה, מישהו אחר יבצע אותם בעיבוד הזה או בעיבוד אחר. הסיפור יסופר ופתאום שמואל בלאס קם לתחייה."

 

תודה לגבריאל לרון, ענת ווקס וילנה קמפל על הסיוע בהכנת הרשימה.

 

עוד הגדות של פסח, סיפורים מחג החירות ומערכי שיעור לחג

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

הגדת השכול והגבורה של לוחמי הפלמ"ח

"הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים