מהו ערכו של תפוח אדמה בשואה?

כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר

משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.

הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.

יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.

רחוב בקרקוב לפני 1915, גלויה מהמרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.

האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.

באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.

מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.

המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.

ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.

מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.

יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.

בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.

משפחת הכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים — משפחת העכט (פירר) אחרי שהגיעו בשלום לניו יורק. משמאל נראים מרים וישרואל. יחיאל בשורהה העליונה, לצידה של מרים. באדיבות רו אורנים

כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.

יחיאל הכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים — יחיאל העכט וכלתו, ג'ודית. באדיבות רו אורנים

משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

כתבות נוספות

מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

"חד גדיא" ששרד את השואה

שמואל בלאס נרצח, אך הלחן המקורי שכתב לשיר הפסח האהוב שרד

תמר זיגמן | 16.04.19

השואה חד גדיא מוזיקה מלחמת העולם השנייה פסח שירי פסח

חד גדיא" בלחן שמואל בלאס. מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

הונגריה, 1942-1940

שמואל ל'
שמואל לזרוביץ', גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו מגויס לשירות העבודה ההונגרי. הוא מותיר בביתו אישה וילדים. צבא הונגריה איננו מעוניין בשירות צבאי של לזרוביץ' היהודי ודומיו (בטווחי הגילאים 52-18) וכופה על אלו עבודות קשות ומפרכות.

שמואל ב'
שמואל בלאס, יהודי, מוזיקאי, מגויס גם הוא לשירות העבודה ההונגרי. בלאס, שעובד לצידו של לזרוביץ', מלמד את חברו החדש לחן מקורי משלו, גרסה הונגרית לפזמון "חד-גדיא". אחד מהשניים משרטט שורות תווים מאולתרות על גבי דף מזדמן ומתעד את הלחן שחיבר בלאס. לימים כשישוב לזרוביץ' להוג'ס לחופשה קצרה, יטמין את תווי השיר בארון צדדי בביתו.

שמואל לזרוביץ' (מימין) בשירות העבודה בהונגריה

הונגריה, 1944

ב-19 למרץ 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה. רבים מיהודי הונגריה נספו וביניהם גם שמואל בלאס. משפחתו של שמואל לזרוביץ' – אשתו וילדיו נספו גם הם. שמואל לזרוביץ' עצמו נשלח למחנה הריכוז דכאו.

שמואל לזרוביץ' במדי אסיר במחנה הריכוז דכאו

הוג'ס, הונגריה, 1945

כמי שמחזיק בתעודה המעידה על היותו יוגוסלבי, מורשה שמואל לזרוביץ' לשוב אל הכפר בו התגורר – הוג'ס. כשהוא חבוש בכובע חיילים גרמני המעוטר בסמל הוֶרְמַאכְט, הוא מתקבל בשמחה בקרב תושבי הכפר השוואבים שמברכים אותו לשלום. לזרוביץ' ממהר לבדוק מה עלה בגורל ביתו. ארון העץ שבתוכו הטמין את תשמישי הקדושה נותר שלם כשהיה. הוא פותח את הארון ומגלה את סט התפילין והטלית שלמים כשהיו. בסמוך אליהם מונחת הגדה של פסח ובין דפיה מבצבץ דף תווים שחום – "חד-גדיא" בגרסה הונגרית בלחן שמואל בלאס.

ישראל, 1964

בתום המלחמה, לאחר תלאות רבות, נישא לזרוביץ' בשנית. עד לשנת 1956 המשיך להתגורר בהוג'ס ושימש כחזן, שוחט ומוהל. בהמשך התבקש לעבור לבודפשט ולשמש בתפקידים דומים בקהילה המקומית. בשנת 1964 עלה ארצה והתיישב בבני ברק שם התגורר קרוב לשני עשורים. בשנת 1983 הלך שמואל לזרוביץ' לעולמו כשהוא מותיר אחריו בת יחידה – יהודית.

ישראל, הספרייה הלאומית, פברואר 2019

גבריאל לרון, אחיינו של שמואל לזרוביץ', מבקש לתרום למחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית כתב יד של השיר "חד-גדיא" בלחן שמואל בלאס. שנים רבות נשמר כתב היד המקורי בידי יהודית לזרוביץ' – בתו של שמואל לזרוביץ'. לפני שנים אחדות הלכה הבת לעולמה. לאחר פטירתה הועבר כתב היד לרשות גבריאל לרון שהחליט לתרום אותו לספרייה הלאומית.

לרון גם הוקלט באולפן ארכיון הצליל במטרה לשמר ולתעד בשמע את הצלילים שהושרו בביתו. במהלך ההקלטה סיפר על שיר הונגרי נוסף שלמד מדודו: "הסיפור מתרחש בשנת 1882, בכפר בצפון-מזרח הונגריה. משרתת שהסתכסכה ככל הנראה עם בעליה (הלא יהודים), הלכה על גדות נהר הטיסה התאבדה או נפלה ומתה.

"זה היה בערב פסח. הנוצרים טענו שהיהודים הרגו את הילדה כי רצו להשתמש בדמה כדי להכין מצות. הגופה נמצאה אבל לא היו עליה סימנים שהעידו שהנערה נרצחה. אימה סירבה לזהות אותה וטענה שלא מדובר בבתה. התובע הכללי של המחוז, שהיה אנטישמי, הכריח את בנו של השוחט להודות שראה דרך מנעול בית הכנסת כיצד רצחו את הנערה. במשך שנים התקיים משפט גדול. השוחט, הרב, וחברי קהילה נוספים ישבו בבית הסוהר, עונו ונענשו. אציל הונגרי שפעל למען יהודים, הצליח להוכיח שבנו של השוחט היה קטן ונמוך מדי כדי לראות מבעד לחור המנעול את המתרחש. עד כדי כך הגיעו הדברים, שרק התערבותו של הקיסר פרנץ יוזף במשפט הובילה לסיומו. לעם זה לא היה משנה… שנים רבות לאחר מכן שמע דודי את השיר בבית בו התארח ממשרתת שנהגה לפזם אותם."

ובחזרה לחד-גדיא וללחן שכתב שמואל בלאס. לרון, אחיינו של לזרוביץ', לא ידע פרטים נוספים על זהותו של בלאס. חיפוש ברחבי המרשתת הוביל אותי לכתבה שפורסמה בארצות הברית בשנת 2011 וכתורתה (תרגום חופשי): "ניצולת שואה תזכה לשמוע את יצירות אביה בביצוע חי" ולשתי כתבות נוספות "ניצולת שואה האזינה ליצירות אביה לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה" ו"להשמיע את ההיסטוריה מחדש: מוזיקה מתקופת השואה מבוצעת לראשונה".

אוה אגרי, ניצולת שואה בת תשעים, זכתה להחיות מחדש קטעי מוזיקה שכתב אביה שמואל בלאס. שמואל בלאס היה מלחין וחזן ראשי של בית הכנסת באגר שבהונגריה. אגרי, שבעצמה שרדה את המלחמה, הגיעה לארצות הברית לאחר שעברה תלאות רבות וממושכות. במשך כשישים שנה שמרה על כתבי היד של אביה שהתגלגלו לידה. בשנת 2011 בוצעו יצירותיו של שמואל בלאס מחדש בניו-יורק ובהמשך בפלורידה.

ניסיתי ליצור קשר עם הכותבת ועם בני משפחה אחרים ללא הצלחה. בעקבות פרסום הרשימה הפנה אותי פרופ' נחום דרשוביץ אל ג'ודי מריק, מי שהכירה את בתו של בלאס בארצות הברית וגם ביימה כמה מיצירותיו. זו אישרה שאכן מדובר בשמואל בלאס, המלחין שיצירותיו זכו לביצוע מחודש.

ברלין, גרמניה, דצמבר 2019

"כשאתה מבצע יצירה אתה אף פעם לא יודע מה יקרה איתה. אתה מתחיל משהו, זורק משהו לאוויר ולא יודע איך זה יסתיים," אמר לי נור בן-שלום, קלרניתן ומוזיקאי ישראלי המתגורר בברלין. במובן מסויים זהו סיפורה של הרשימה הנוכחית, מילים שנתגלגלו ונעו בין זמנים, מקומות ועולמות. בן-שלום נחשף לסיפור גלגולו של השיר "חד גדיא" והחליט להחיותו מחדש. הוא חילץ את התווים מתוך סריקת כתב היד ועיבד אותו להרכב מוזיקלי חדש שכלל קלרינט, כינור ופסנתר.

"הופעתי במקומות שונים בעולם, עם הרכבים ותזמורות, שום דבר לא נתן לי סיפוק מיוחד כזה כמו להחיות מחדש יצירה כזו," סיפר, "יש חיבור מאוד גדול שגם אותו קשה להסביר, שזה חיבור למסורת, חיבור להיסטוריה, חיבור מוזיקלי. התחושה הזו של אותם יהודים שהיו חלק מהתרבות, שהעריכו אותם, להחיות אותם מחדש דווקא בגרמניה, לספר את הסיפור שלהם."

בן-שלום עיבד את השיר בשתי גרסאות שונות; האחת איטית ולירית והשנייה מהירה יותר כזו בעלת אופי כליזמרי. היצירה בוצעה בכנסיה הפרוטסטנטית בברלין בנוכחות קהל של 1,300 איש. לשאלתי האם לא מדובר בסתירה – ביצוע של יצירה מאת מלחין יהודי שנרצח בשואה דווקא בכנסיה נוצרית השיב: "אני חושב שזו אמירה. כשראש הכנסיה בגרמניה בא ואומר 'אני רוצה לבצע מוזיקה יהודית בכנסיה' זו אמירה חזקה. לכנסיה בגרמניה כח גדול והיא מעצבת באיזה שהוא אופן את התרבות בגרמניה.

"ויש גם משהו מיוחד בגישה למקור. לאחר הקונצרט ניגשו אליי אנשים, שאלו שאלות על שמואל בלאס ועל שמואל לזרוביץ' ורצו לדעת יותר. הדפסתי את הסריקה שצורפה לרשימה ואנשים התבוננו בה. אחד המשתתפים היה דובר הונגרית והתחיל לקרוא את המילים בהונגרית שהופיעו בתחתית התווים. אנשים ביקשו את השיר המעובד. אין לי שליטה על מה שיקרה מכאן והלאה, התווים יתגלגלו הלאה, מישהו אחר יבצע אותם בעיבוד הזה או בעיבוד אחר. הסיפור יסופר ופתאום שמואל בלאס קם לתחייה."

תודה לגבריאל לרון, ענת ווקס וילנה קמפל על הסיוע בהכנת הרשימה.

עוד הגדות של פסח, סיפורים מחג החירות ומערכי שיעור לחג

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

הגדת השכול והגבורה של לוחמי הפלמ"ח

"הגדת בנגזי": הגדת הפסח שחוגגת את שחרור יהודי לוב מידי הנאצים

פאפא הרצל שולח נשיקות עדינות לבתו

מסע בעקבות גלויות קצרות ומתוקות ששלח חוזה המדינה לבתו הקטנה בדרך לארץ ישראל

נתי גבאי | 28.03.19

בנימין זאב הרצל ציונות תמונות

הרצל וילדיו

ב-12 באוקטובר 1898 יצא חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, למסע אל ארץ ישראל, במטרה להמשיך ולקדם את חזונו: מדינה יהודית לעם היהודי.

לכל אורך המסע, וגם כשכבר הגיע לארץ ישראל, שמר הרצל על קשר עם בני משפחתו והרבה לשלוח להם גלויות ומכתבים. סדרה נדירה ומיוחדת במינה של גלויות שמורה אצלנו בספרייה; גלויות קצרות מהתחנות השונות מהמסע אל בִּתו פאולינה בת ה-8. הטקסט קצר, בכל גלויה משפט אחד או שניים בכתב ידו של הרצל, ועם זאת – שופכות המילים אור על האהבה העצומה של הרצל לבתו ועל הרצון לעדכן אותה שהכול כשורה.

הגלויה הראשונה בסדרה היא מקושטא, הלוא היא איסטנבול. בגלויה מה-15 באוקטובר, 1898 שולח הרצל לבתו פאולינה:

"נשיקות עדינות לבתי הענוגה פאולינה מאת אביה הנאמן"

באותו יום כותב הרצל ביומנו:

"עם בודנהיימר (חבר במשלחת שהצטרפה להרצל) דנתי בדרישות שאנו צריכים להעמיד. גבול האזור: מנחל מצרים ועד הנהר פרת. להתנות תקופת מעבר עם מוסדות עצמיים. מושל יהודי לתקופת המעבר. כשתגיע האוכלוסייה (היהודית) באזור מסוים לכדי שני שלישים של כלל התושבים, יהיה המנהל, מבחינה פוליטית, למנהל יהודי".

חמישה ימים אחר כך, ב-20 באוקטובר, כותב הרצל לבתו מהעיר סמירנה, היא עיר הנמל הטורקית איזמיר:

"נשיקות עדינות לרוב שלוחות מאסיה הקטנה לבתי הטובה פאולינה, מאביה הנאמן"

ויום אחר כך, הרצל כבר באתונה ושולח:

"נשיקות עדינות מיוון לבתי הענוגה פאולינה מאביה הנאמן"

המסע נמשך, וב-29 באוקטובר מגיע רגע השיא של הרצל במסעו: הפגישה עם קיסר גרמניה וילהלם השני במקווה ישראל. הרצל קיווה שיסייע לו לקבל מהסולטאן הטורקי את הצ'רטר המיוחד להקמת מדינה יהודית. הבזק ממצלמתו של אחד מחברי המשלחת של הרצל אמור היה ללכוד את הרגע ההיסטורי – אך לצערו של חוזה המדינה הצלם החובבן פספס את רגע השיא…

יום אחר כך שוב כותב הרצל לפאולינה, הפעם בגלויה שחגגה את ביקורו של הקייזר בירושלים:

"לפאולינה הטובה שלי, נשיקות עדינות שלוחות לך מאביך הנאמן בירושלים"

יום לאחר מכן שולח הרצל גלויה נוספת – הפעם בצירוף תמונה מחברון – ובה הוא כותב:

"נשיקות מאביך הנאמן"

"אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך", כותב הרצל ביומנו ב-31 לאוקטובר. "המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אם נקבל אי פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קודש אפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבזארים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה נוחה, מאווררת, מתועלת".

תודה לד"ר גיל וייסבלאי ממחלקת הארכיונים על הסיוע בתחקיר ובהכנת הכתבה.

עוד תמונות של הרצל, חייו וכתביו תוכלו למצוא פה

מסמכים היסטוריים מימי הביניים של משפחת האצולה באטיאני

מסופר, כי למשפחה האצולה ההונגרית באטיאני (Batthyány) שורשים מאז היווסדות הונגריה. ליתר דיוק, מדובר באחד המושלים של ארפאד, בשם Örs שהתיישב על החוף הצפוני של אגם Balaton. הוא נזכר לראשונה במסמך משנת 970 לספירה. אותו Örs הפך מאוחר יותר ל-Kővágó-Örs המפורסם.

שאול גרינשטיין | 25.03.19

יהדות הונגריה

הרוזן Lajos Batthyány שימש ראש הממשלה הראשון של הונגריה בשנת 1848. הדימוי שלו כאן הוא מתוך דיוקן במוזיאון הלאומי ההונגרי.

משפחת באטיאני היא משפחה אריסטוקרטית מדרג גבוה. היא שימשה כנקודת מפגש של מעמדות חברתיים שונים. בני משפחת באטיאני תרמו להמשכיותה של הונגריה המפוצלת בידי האימפריה העות'מאנית, לא רק על ידי צבאותיהם הפרטיים וארגוני השלטון שלהם, אלא גם על ידי תרומתם להיסטוריה התרבותית, החינוכית, הפוליטית והרפואית ההונגרית. כיום, כיכר בשם באטיאני (Batthyány tér) בבודפשט מנציחה את זכרם.

ניתן לעקוב אחרי משפחת Batthyány ברציפות מאז 1398. בשנה זו מנהיג הטירה שבעיר אסטרגום György Kövágóörsi קיבל מאת זיגיסמונד קיסר האימפריה הרומית את האחוזה Batthyán הכוללת את עיר השווקים Polgárdi בתמורה לתרומתו במאבק נגד הטורקים. מאז נשאו צאצאיו של György Kövágóörsi את השם המשפחה באטיאני (Batthyány). במשך מאות שנים, סמל משפחת בטיאני היה שקנאי המאכיל בדמו את אפרוחיו ומתחתיו אריה נושא חרב בלוע שלו.

Batthyanys Coat of Arm — סמל שהוענק למשפחת באטיאני ממלך Ulászló השני ב-12.12.1500 בעיר Buda.

Batthyanys newer Coat of Arms — בחלוף המאות, הסמל עבר שינויים קטנים, אך המוטיב המרכזי שלו נשאר. כיום, החלק התחתון של הסמל מקושט בסרט שעליו טקסט לטיני "FIDELITATE ET FORTITUDINE" (בנאמנות ובאומץ).

במחצית השנייה של המאה ה-17, כאשר הקיסר ליאופולד הראשון גירש את היהודים מאוסטריה התחתונה ואסר עליהם להתנחל בערים המלכותיות החופשיות, הייתה זו משפחת באטיאני (יחד עם המשפחות Esterházy ו-Zichy), שקיבלה אותם להתיישב על נכסיהם בחלק המערבי של הונגריה, וזיהתה יתרון כלכלי בפעילותם. החסינות שהעניקה המשפחה קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כיסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן. בדרך כלל, היהודים התיישבו בכפרים ובמרכזים של האחוזות הגדולות והיו מעורבים בחיי הכלכלה המקומיים.

היהודים הראשונים הגיעו לאזורים האלה בעיקר מקהילות היהודיות שבניקולסבורג ואוהרסקי-ברוד (Magyarbród). היהודים שהתיישבו על אדמות משפחת Esterházy במחוז Sopron היוו את מה שנקרא "שבע קהילות" של אחוזת Eisenstadt (Kismarton) ותרמו לשגשוג האזור כולו. על אחוזת משפחת באטיאני שסביב העיר Rohonc הוקמה ב-1687 הקהילה היהודית הראשונה הגדולה שמנתה כ-30 משפחות. חייהם היו מוגנים על ידי מכתב חסות שהם קיבלו ממשפחת באטיאני. החסינות שניתנה על ידם קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כחוק יסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן.

בניגוד ליחס החיובי הזה של משפחת באטיאני כלפי היהודים, הטירה ב-Rohonc מספרת סיפור עצוב מימי מלחמת העולם השנייה שמתואר היטב במסה של העיתונאי הבריטי דייוויד ליצ'פילד שפורסם בעיתון Frankfurter Allgemeine Zeitung ב-2007, וכן בספרו של העיתונאי השוויצרי Sacha Batthyány "פשע במשפחה" (Crime in The Family) שפורסם בשנת 2017. (ניתן לציין בנוסף שני עיבודים המזכירים את הטבח הטראגי – המחזה "רכניץ – מלאך המוות" והסרט הישראלי "העדות" משנת 2018).

אחוזת Rohonc הייתה מאז המאה ה-16 רכושם של בני משפחת Batthyány, אבל במאה ה-19 עברה לידי משפחת Thyssen. בשנות השלושים של המאה ה-19 התחתן איוון באטיאני עם Margit Thyssen-Bornemisza שנולדה ב-Rohonc. מרגיט היא למעשה דודתו של סאשה. עקב כך האחוזה חזרה להיות רכושה של משפחת באטיאני.

במסיבה שנערכה בטירה של Rohonc ב-24 במרץ בשנת 1945, נרצחו 180 עובדי כפייה יהודים הונגרים ונקברו בקברי אחים. 180 יהודים אלה היו חלק מ-600 היהודים שהובאו לאזור לבניית הסוללה הדרומית-מזרחית שנועדה לבלום את הצבא האדום המתקדם. את הירי על 180 היהודים שנמצאו כ"לא כשירים" לעבודה הובילו אוהד הנאצים Joachim Oldenburg (שהיה המאהב של מרגיט) ו-Franz Podezin, מפקד האזור מטעם המפלגה הנאצית שהם חילקו כלי ירייה למשתתפי המסיבה. הם השאירו 15 אסירים בחיים על מנת לחפור קברים משותפים לקורבנות. לאחר שסיימו את העבודה, הם נרצחו גם על ידי פודזין ואולדנבורג. לאחר סיום הירי, האורחים חזרו לטירה לשתות, לרקוד ולחגוג. בזאת הוטל כתם על שם משפחת באטיאני שאלמלא כן היה נותר ללא רבב. מרגיט ובעלה חיו חיים ארוכים בבאד-הומבורג בגרמניה. לאחר מותם הם לא הורשו להיקבר באחוזת הקבר המשפחתי על ידי משפחת באטיאני שהתגוררה באותה עת בעיר Német-Újvár השכנה.

אוסף באטיאני בספרייה הלאומית

אוסף באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל מורכב מ-76 תיקי ארכיון (ARC. 4* 2031 ). תיקים אלה כוללים כ-200 רשומות בלטינית, בגרמנית, בהונגרית ובצ'כית כגון התכתבות, החלטות, צווים, תעודות ומסמכים מנהליים אחרים העוסקים בנכסים מכל הסוגים שנוצרו על ידי בני משפחת באטיאני או אנשים אצילים, מלכים קיסרים ועובדי המנהל שלהם בין השנים 1868-1470. לכאורה, אף אחד ממסמכים אלה לא עוסק ביהודים או ענייניהם.

ליתר דיוק, אוסף משפחת Batthyány כולל מסמכים מן המחצית השנייה של המאה ה-15 שהונפקו על ידי מלכים מוסדות מלכותיים, כגון הטירה של Cristalowcz. מן התקופה של המחצית השנייה של המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-18 אנו מוצאים מסמכים הנוגעים לענייני רכוש, ירושה ומסמכים מנהליים אחרים של האחוזות המפותחות היטב. ההתכתבות שנכללה בחומר זה אינה מנוהלת רק עם האישים הבולטים של התקופה, אלא גם עם משרתים מדרגה גבוהה, צמיתים ומושלי אזוריים שפנו אל בני משפחת באטיאני במשימותיהם. מהתכתבות זו משתקפות הבעיות של חיי היומיום באותה תקופה. בתיעוד המנהלי מהמאות ה-16 וה-19 מיוצגות הערים, הכפרים והאחוזות כגון Ortenegg, Város-Szalonak, Rohonc, Németújvár, Körmend, Ördöglika ,Hidegkút. המסמכים שהונפקו במאה ה-18 בענייני משפחת באטיאנים, או שנוצרו על ידי בני המשפחה עצמם נושאים אופי פוליטי וצבאי.

רוב המסמכים עוסקים בבירור עם משפחת באטיאני או בעניינים שלהם. עם זאת, בין מסמכים אלה נמצאים גם מספר קטן של מכתבים פרטיים ומסמכים רשמיים, אשר לכאורה אינם קשורים למשפחה. הקשר הישיר או העקיף שלהם למשפחה אינו נפסל, אך הניסיון לחשוף את הקשר הזה עשוי להצריך ידע היסטורי מעמיק יותר והיכרות מלאה עם אילן היוחסין של משפחת באטיאני.

למרות גילם, המסמכים שנכתבו על קלף ועל נייר נמצאים יחסית במצב טוב, אלו מהם הזקוקים לטיפול ולשימור מיוחד יזכו לטיפולים אלה בספרייה הלאומית בתקופה הקרובה. בשל רגישותם של חומרים ארכיוניים אלה ללחות ותנאי אקלים אחרים, ובגלל חשיבותם ההיסטורית הרבה, אוסף משפחת באטיאני שמור במחלקת האוספים הנדירים של הספרייה הלאומית.

האוסף משלים ללא ספק את הארכיון של משפחת באטיאני שבהונגריה, ארכיון גדול ומוכר היטב. הוא משמשת עד היום כמקור מידע להיסטוריונים רבים. למרבה הצער, הוא סבל מצרות רבות כמו מההרס על ידי חיילים סובייטים במהלך מלחמת העולם השנייה ב-Körmend ומנזקי האש במהלך המהפכה של 1956 בבודפשט. כיום הוא נשמר בספרייה הלאומית של הונגריה בבודפשט (Magyar Nemzeti Levéltár), וכולל כ-212 מטר רץ של חומרים ארכיוניים שנוצרו בין השנים 1501-1944.

כמה דוגמאות מהמסמכים ההיסטוריים המעניינים של אוסף משפחת באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל: