כשחשה בסכנה באוויר, הבריחה מרים את בני משפחתה לרוסיה, שם נאלצו להסתדר בכוחות עצמם במחנה עבודה בסיביר
איננו יודעים מה היה גילו של סבי כשנפטר בשנת 2014.
הוא לא זכר את התאריך שבו נולד, ותעודה הלידה אבדה לו במלחמת העולם השנייה עם כל שאר חפציו. הדבר היחיד שזכר היה שכשחגגו לו יום הולדת בילדותו, העונה היתה חמימה והחגיגה נערכה תמיד בשבוע שבו נקראה פרשת "בראשית", אחרי ראש השנה העברי. נראה שזיכרונות אלה סותרים זה את זה – במיוחד כשבוחנים את דפוסי מזג האוויר בפולין.
יחיאל העכט, סבא שלי, נולד למשפחה יהודית דתית בצאנז שבפולין. אחר כך עברה המשפחה לזאגוש, אביו, ישרואל העכט-פירר, היה רב קהילה מכובד ועבד בתור שוחט. אשתו, מרים, הייתה אישה חזקה, עצמאית ואינטליגנטית שניהלה את משק הבית ושימשה לצד בעלה "שוחטקה" – תפקיד שלרוב לא ניתן לנשים. מרים לא הניחה לעובדה הזאת להשפיע על בחירותיה.
בתחילת שנות השלושים, בעליית המפלגה הנאצית לשלטון, הרגישה מרים בתחושת סכנה באוויר. השינויים הקיצוניים באקלים הפוליטי גרמו לה אי נחת, והיה לה ברור שבמוקדם או במאוחר ישתנו החיים בעיר הולדתה, קרקוב, לנצח.
האינטואיציה שלה התבררה נכונה לחלוטין, כשיום אחד ערכה את סידוריה בעיר ונקלעה לחילופי דברים אלימים אל מול שוטר פולני. השוטר דחף אותה אל הקרקע והטיח בה עלבונות אנטישמיים, תוך כדי שהיא מתאמצת לקום על רגליה ולהזדקף.
באותו יום החליטה מרים שמשפחתה כבר אינה מוגנת בפולין, וקיבלה על עצמה את המשימה להרחיקה מהסכנות העלומות שארבו לה. היא אספה כל פריט רכוש בעל ערך שהיה בבעלותה ושכרה משאית שתיקח את משפחתה מביתה שבקרקוב אל הגבול הרוסי – אל המקום שהאמינה שיהיה להם לחוף מבטחים. היא התחננה בפני שמונת אחיה ואחיותיה שהתגוררו גם הם באירופה להצטרף אליה, להימלט מהאימה שמצפה להם – אך הם סירבו, שכן האמינו כי מדובר רק באפיזודה חולפת העתידה להתפוגג אל בין דפי ההיסטוריה.
מרים, בעלה וחמישה מששת ילדיהם שמו פעמיהם לרוסיה, לפצוח בחיים חדשים. לייביש, בנם הבכור, נשאר בפולין כדי להמשיך בלימודיו בישיבה – החלטה שהובילה בסופו של דבר למותו בטרם עת כאשר הנאצים פשטו על הישיבה והוציאו את התלמידים להורג.
המשפחה חצתה את הגבול והאמינה שבכך השאירה את צרותיה מאחור – אבל אלה השיגו אותם כשהגיעה המלחמה לחזית הרוסית. מעל 200,000 יהודים ברוסיה – בהם מרים, ישרואל וילדיהם – נקרעו מבתיהם ונשלחו למחנה עבודה בסיביר. שם, בשממה החורפית והנטושה, נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. מאות אנשים מצאו עצמם מתגוררים בבניין יחיד, כשבין משפחה למשפחה חוצץ רק סדין.
ישרואל הואשם מיד בפעילות חשודה משום שהיה רב פעיל. הוא הופרד ממשפחתו, נכלא, ואולץ להצטרף לצוות אסירים עובדים, שם הוטלה עליו עבודת פרך: חיטוב עצים ואיסופם למען הצבא.
מרים אספה את מעט הפריטים יקרי הערך שנותרו ברשותה אחרי ששילמה בעבור המעבר לרוסיה, והשתמשה בהם כדי לסחור עם הפקידים המקומיים בעץ. היא השתמשה בו כדי להבעיר את התנור בבניין שבו גרו, ורק הודות לאש ההיא הדיירים לא קפאו למוות.
יחיאל, בכור הבנים הנותרים, נעשה עד מהרה לגבר בבית. הוא נאלץ להגן על אימו ועל ארבעת אחיו ולפרנס אותם, ולכן רתם לצרכיו את מראהו ואת כשרונו לשפות. הוא נהג לקום השכם בבוקר, ללבוש את מעט בגדיו החמים ולצעוד שעות לנקודת חלוקת מזון, שם העמיד פנים שהוא אזרח רוסי. הוא עמד בתורים אין-סופיים בקור, בתקווה להביא עימו הביתה חתיכת לחם יבש שבה יוכל להאכיל את משפחתו המורעבת.
בימים שבהם עלה בידו להשיג חתיכת לחם, המתינה לו צעידה מרובת סכנות בחזרה לבניין מגוריו שבמסגרתה נאלץ להתמודד לא רק מול הטמפרטורות המקפיאות, אלא גם מול גנבים ושודדים שניגשו אליו בדרך וגנבו ממנו את מעט המזון שהשיג, ובכך שמו לאל את מאמציו. מלבד הלחם העבש התקיימו בני המשפחה על מה שהצליחו לקושש בשדות סמוכים – לרוב תפוח אדמה יחיד או בצל נשכח, שמהם נהגו להכין מרק דלוח שבו הזינו את שכניהם.
כך שרדה משפחת פירר במלחמה – ביצר הישרדותי, בנחישות בלא סוף ובהתנגדות למי שנטשו אותם למותם. אחרי המלחמה הצליחה המשפחה לחבור שוב לישרואל ואחרי כמה חודשים במחנה עקורים, שם טופלו יחיאל ואחיו בחשד לשחפת, והודות למסמכים שהעידו על אזרחותם הפולנית – הוצעו למשפחת פירר אשרות לפלשתינה או לאמריקה. מרים החליטה שהיא סיימה עם החלוציות; המשפחה בחרה להצטרף לאחיה שהיגר מפולין לניו יורק בשנת 1920. כשהגיעו לאמריקה, כשהם אבלים ושבורים מהזוועות שעברו עליהם, שינו בני המשפחה את שם משפחתם להעכט – שם הנעורים של אמו של ישרואל. הם רצו להימנע מכל קרבה אפשרית למילה 'פיהרר'.
משפחת העכט התבססה מחדש ובנתה לעצמה חיים חדשים באמריקה. יחיאל התחתן ונולדו לו חמישה ילדים, 26 נכדים ומספר נינים הגדל ללא הרף. הוא מעולם לא שכח את מה שחווה במלחמה ועד יום מותו הכיר בחשיבות הגדולה לפיסת לחם צנועה ולתפוח אדמה פשוט שהיו תמיד על שולחנו בכל ארוחה, כדי שיוכל לברך על אותם פריטים שהצילו את חייו בערבות סיביר הקפואות.
השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה
כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד
כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה
תגובות על כתבה זו