משפחת באטיאני היא משפחה אריסטוקרטית מדרג גבוה. היא שימשה כנקודת מפגש של מעמדות חברתיים שונים. בני משפחת באטיאני תרמו להמשכיותה של הונגריה המפוצלת בידי האימפריה העות'מאנית, לא רק על ידי צבאותיהם הפרטיים וארגוני השלטון שלהם, אלא גם על ידי תרומתם להיסטוריה התרבותית, החינוכית, הפוליטית והרפואית ההונגרית. כיום, כיכר בשם באטיאני (Batthyány tér) בבודפשט מנציחה את זכרם.

ניתן לעקוב אחרי משפחת Batthyány ברציפות מאז 1398. בשנה זו מנהיג הטירה שבעיר אסטרגום György Kövágóörsi קיבל מאת זיגיסמונד קיסר האימפריה הרומית את האחוזה Batthyán הכוללת את עיר השווקים Polgárdi בתמורה לתרומתו במאבק נגד הטורקים. מאז נשאו צאצאיו של György Kövágóörsi את השם המשפחה באטיאני (Batthyány). במשך מאות שנים, סמל משפחת בטיאני היה שקנאי המאכיל בדמו את אפרוחיו ומתחתיו אריה נושא חרב בלוע שלו.

 

במחצית השנייה של המאה ה-17, כאשר הקיסר ליאופולד הראשון גירש את היהודים מאוסטריה התחתונה ואסר עליהם להתנחל בערים המלכותיות החופשיות, הייתה זו משפחת באטיאני (יחד עם המשפחות Esterházy ו-Zichy), שקיבלה אותם להתיישב על נכסיהם בחלק המערבי של הונגריה, וזיהתה יתרון כלכלי בפעילותם. החסינות שהעניקה המשפחה קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כיסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן. בדרך כלל, היהודים התיישבו בכפרים ובמרכזים של האחוזות הגדולות והיו מעורבים בחיי הכלכלה המקומיים.

היהודים הראשונים הגיעו לאזורים האלה בעיקר מקהילות היהודיות שבניקולסבורג ואוהרסקי-ברוד (Magyarbród). היהודים שהתיישבו על אדמות משפחת Esterházy במחוז Sopron היוו את מה שנקרא "שבע קהילות" של אחוזת Eisenstadt (Kismarton) ותרמו לשגשוג האזור כולו. על אחוזת משפחת באטיאני שסביב העיר Rohonc הוקמה ב-1687 הקהילה היהודית הראשונה הגדולה שמנתה כ-30 משפחות. חייהם היו מוגנים על ידי מכתב חסות שהם קיבלו ממשפחת באטיאני. החסינות שניתנה על ידם קבעה את חובותיהם וזכויותיהם של הפליטים היהודים. דבר זה שימש כחוק יסוד גם עבור ההתיישבויות היהודיות שלאחר מכן.

בניגוד ליחס החיובי הזה של משפחת באטיאני כלפי היהודים, הטירה ב-Rohonc מספרת סיפור עצוב מימי מלחמת העולם השנייה שמתואר היטב במסה של העיתונאי הבריטי דייוויד ליצ'פילד שפורסם בעיתון Frankfurter Allgemeine Zeitung ב-2007, וכן בספרו של העיתונאי השוויצרי Sacha Batthyány "פשע במשפחה" (Crime in The Family) שפורסם בשנת 2017. (ניתן לציין בנוסף שני עיבודים המזכירים את הטבח הטראגי – המחזה "רכניץ – מלאך המוות" והסרט הישראלי "העדות" משנת 2018).

אחוזת Rohonc הייתה מאז המאה ה-16 רכושם של בני משפחת Batthyány, אבל במאה ה-19 עברה לידי משפחת Thyssen. בשנות השלושים של המאה ה-19 התחתן איוון באטיאני עם Margit Thyssen-Bornemisza שנולדה ב-Rohonc. מרגיט היא למעשה דודתו של סאשה. עקב כך האחוזה חזרה להיות רכושה של משפחת באטיאני.

במסיבה שנערכה בטירה של Rohonc ב-24 במרץ בשנת 1945, נרצחו 180 עובדי כפייה יהודים הונגרים ונקברו בקברי אחים. 180 יהודים אלה היו חלק מ-600 היהודים שהובאו לאזור לבניית הסוללה הדרומית-מזרחית שנועדה לבלום את הצבא האדום המתקדם. את הירי על 180 היהודים שנמצאו כ"לא כשירים" לעבודה הובילו אוהד הנאצים Joachim Oldenburg (שהיה המאהב של מרגיט) ו-Franz Podezin, מפקד האזור מטעם המפלגה הנאצית שהם חילקו כלי ירייה למשתתפי המסיבה. הם השאירו 15 אסירים בחיים על מנת לחפור קברים משותפים לקורבנות. לאחר שסיימו את העבודה, הם נרצחו גם על ידי פודזין ואולדנבורג. לאחר סיום הירי, האורחים חזרו לטירה לשתות, לרקוד ולחגוג. בזאת הוטל כתם על שם משפחת באטיאני שאלמלא כן היה נותר ללא רבב. מרגיט ובעלה חיו חיים ארוכים בבאד-הומבורג בגרמניה. לאחר מותם הם לא הורשו להיקבר באחוזת הקבר המשפחתי על ידי משפחת באטיאני שהתגוררה באותה עת בעיר Német-Újvár השכנה.

אוסף באטיאני בספרייה הלאומית

אוסף באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל מורכב מ-76 תיקי ארכיון (ARC. 4* 2031). תיקים אלה כוללים כ-200 רשומות בלטינית, בגרמנית, בהונגרית ובצ'כית כגון התכתבות, החלטות, צווים, תעודות ומסמכים מנהליים אחרים העוסקים בנכסים מכל הסוגים שנוצרו על ידי בני משפחת באטיאני או אנשים אצילים, מלכים קיסרים ועובדי המנהל שלהם בין השנים 1868-1470. לכאורה, אף אחד ממסמכים אלה לא עוסק ביהודים או ענייניהם.

ליתר דיוק, אוסף משפחת Batthyány כולל מסמכים מן המחצית השנייה של המאה ה-15 שהונפקו על ידי מלכים מוסדות מלכותיים, כגון הטירה של Cristalowcz. מן התקופה של המחצית השנייה של המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-18 אנו מוצאים מסמכים הנוגעים לענייני רכוש, ירושה ומסמכים מנהליים אחרים של האחוזות המפותחות היטב. ההתכתבות שנכללה בחומר זה אינה מנוהלת רק עם האישים הבולטים של התקופה, אלא גם עם משרתים מדרגה גבוהה, צמיתים ומושלי אזוריים שפנו אל בני משפחת באטיאני במשימותיהם. מהתכתבות זו משתקפות הבעיות של חיי היומיום באותה תקופה. בתיעוד המנהלי מהמאות ה-16 וה-19 מיוצגות הערים, הכפרים והאחוזות כגון Ortenegg, Város-Szalonak, Rohonc, Németújvár, Körmend, Ördöglika ,Hidegkút. המסמכים שהונפקו במאה ה-18 בענייני משפחת באטיאנים, או שנוצרו על ידי בני המשפחה עצמם נושאים אופי פוליטי וצבאי.

רוב המסמכים עוסקים בבירור עם משפחת באטיאני או בעניינים שלהם. עם זאת, בין מסמכים אלה נמצאים גם מספר קטן של מכתבים פרטיים ומסמכים רשמיים, אשר לכאורה אינם קשורים למשפחה. הקשר הישיר או העקיף שלהם למשפחה אינו נפסל, אך הניסיון לחשוף את הקשר הזה עשוי להצריך ידע היסטורי מעמיק יותר והיכרות מלאה עם אילן היוחסין של משפחת באטיאני.

למרות גילם, המסמכים שנכתבו על קלף ועל נייר נמצאים יחסית במצב טוב, אלו מהם הזקוקים לטיפול ולשימור מיוחד יזכו לטיפולים אלה בספרייה הלאומית בתקופה הקרובה. בשל רגישותם של חומרים ארכיוניים אלה ללחות ותנאי אקלים אחרים, ובגלל חשיבותם ההיסטורית הרבה, אוסף משפחת באטיאני שמור במחלקת האוספים הנדירים של הספרייה הלאומית.

האוסף משלים ללא ספק את הארכיון של משפחת באטיאני שבהונגריה, ארכיון גדול ומוכר היטב. הוא משמשת עד היום כמקור מידע להיסטוריונים רבים. למרבה הצער, הוא סבל מצרות רבות כמו מההרס על ידי חיילים סובייטים במהלך מלחמת העולם השנייה ב-Körmend ומנזקי האש במהלך המהפכה של 1956 בבודפשט. כיום הוא נשמר בספרייה הלאומית של הונגריה בבודפשט (Magyar Nemzeti Levéltár), וכולל כ-212 מטר רץ של חומרים ארכיוניים שנוצרו בין השנים 1501-1944.

כמה דוגמאות מהמסמכים ההיסטוריים המעניינים של אוסף משפחת באטיאני שבספרייה הלאומית בישראל:

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 02

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 05

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 09

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 14

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 18

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 21

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 40

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 40

 

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל:  ARC* 4. 2031 / 47

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 48

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 51

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 60

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 65

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 68

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 71

 

קישור לרשומה של המסמך הנ"ל: ARC* 4. 2031 / 73

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון משפחת באטיאני התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

כתבות נוספות

סיפורו של הרב שכתב ספר מדעי כאסיר בכלא ההונגרי

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

יותר מארבעים שנה התאמן מיקשה דומונקוש ללא ידיעתו לרגע שבו יזדקקו לו יותר מכול. הוא הפך לגיבור, גיבור הונגרי של ממש, ובדומה לגיבורים רבים כל כך בהיסטוריה של הונגריה, שילם על קורבנו מחיר גבוה.

 

 

דומונקוש נולד בשנת 1890 בעיר ז'אמבק (Zsambek). כשנולד, השתייכה הונגריה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ומיקשה שלט בגרמנית על בוריה. הוא למד בברלין ובשנת 1910, כאשר החלו ראשוני הטרקטורים המסחריים להימכר באירופה, החל לעבוד בחברת 'קטרפילר'.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, העמיד מיקשה את הידע שלו במשאיות ובטרקטורים לשירות האומה. עד מהרה טיפס בסולם הדרגות, מטוראי לסגן משנה ואז לסגן. הוא נפצע מספר פעמים ובכל פעם, אחרי שהחלים – שב וחזר לחזית.

 

 

בשנת 1918 נשא מיקשה לאישה את גבריאלה רוז'ה ולזוג נולדו שלושה ילדים: פטר, אישטבן ואנה. אך נישואיהם לא האריכו ימים, וכמה שנים לאחר מכן נשא לאישה את שטפניה סאבּוֹ. הוא שב לעבודתו בחברות טרקטורים והצליח בה עד מאוד.

כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי באמריקה בשנת 1929 ולאחר מכן התפשט משם גם לאירופה, ספגה הונגריה פגיעה קשה. ממשלות חדשות שנבחרו בה נראו כנוטות יותר ויותר ימינה. מצב העניינים החריף בשנת 1938, כשחוקים אנטי-יהודים נחקקו בזה אחר זה. מיקשה איבד את מקום עבודתו והיה לסוכן מכירות נודד.

 

 

כשפלש אדולף היטלר לברית המועצות ב-1941, הוא ציפה מהאיטלקים, הרומנים וההונגרים להצטרף אליו. גם היהודים יצאו למלחמה, בגדודי עבודה לא חמושים. ב-1942 נשלח בנו של מיקשה, פטר, לגדוד עבודה באוקראינה, שם מת והוא רק בן 22. אישטבן נשלח גם הוא לעבודת כפייה בהרים, שם נאלץ לעבוד בפרך בחום היוקד של הקיץ ובסערות החורף.

 

 

בשנת 1944 היה מיקשה מובטל. בהיותו יהודי, אסור היה להעסיקו. באחד הימים נפגש עם ראש הקהילה היהודית, שנדור אפלר. אפלר שמע על אודות מיקשה דומונקוש – החייל המעוטר ממלחמת העולם הראשונה. הוא ידע שב-1935 היה מיקשה לסרן במילואים. הוא קיבל את מיקשה לעבודה וזה האחרון החל לארגן משלוחי אספקה ליהודים הצעירים בגדודי עבודות הכפייה. עד מהרה הפך דומונקוש את המוזיאון היהודי למחסן לשמיכות, מזון משומר ותרופות.

ב-19 במארס 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. בכל רחבי המדינה אולצו עד מהרה היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בסיוע הממשלה ההונגרית, הז'נדרמריה והמשטרה ההונגריות, אירגן אדולף אייכמן במהירות את גירושם של 437,000 יהודים מכל המחוזות ומפרבריה של פשט (Pest) ישירות למחנות ההשמדה בפולין הנתונה תחת שליטה גרמנית.

 

 

ביולי 1944 הגיע לבודפשט דיפלומט שוודי בשם ראול ולנברג, ועד מהרה החל בהצלת יהודים, על ידי כך שהנפיק עבורם אישורי מעבר מגנים ומאוחר יותר באמצעות שיכונם בבתי מחסה.

כשהחלו כוחות הצבא הסובייטי לסגור על העיר, נשלחו עשרות אלפי יהודים לצעדות המוות, ו-75,000 איש נאלצו להצטופף בגטו דחוק מאוד במרכז בודפשט.

אז הפך מיקשה דומונקוש לאיש שעליו סמכו כולם – הוא הפך לראש העיר דה-פקטו של הגטו – ראש העיר של הגיהינום.

מדי יום ביומו, גם בשעה שחיילים שמרו על הגטו, נהג מיקשה ללבוש את המדים שלו, לצחצח את כפתוריו וללכת לעבודה. הוא נמנה עם הבודדים שהחזיקו באישור לא לענוד את הטלאי הצהוב, ולכן יכל לנוע בחופשיות ברחבי העיר. הוא השתמש בקשריו מהצבא כמיטב יכולתו, ופנה לגורמים שעדיין רחשו כבוד לצבא שאותו שירת בנאמנות כה גדולה. הם נענו לפניותיו, וכשיכלו – הגישו סיוע.

 

 

הוא הורה לעובדי הקהילה לחלק את מעט המזון שהצליח למצוא. הם הקימו משרדים רפואיים, כדי שרופאים יוכלו לטפל בחולים. הם ייסדו משטרת גטו משלהם, כדי לשמור על הסדר. ולאחר מכן ערכו את הסידורים הנחוצים לקבורת מתים. כל אותה עת, הוסיף ראול ולנברג לחלק מסמכים מזויפים שמצהירים שהיהודים המחזיקים בהם זוכים להגנה שוודית.

הצבא הסובייטי נכנס לבודפשט, וב-18 בינואר 1945 – הגטו שוחרר. המלחמה הותירה את בודפשט הגדולה והמפוארת זרועת הרס. ואז יצא ראול ולנברג לקדם את פני הצבא הסובייטי – ועקבותיו נעלמו.

בין השנים 1945 ועד 1948 חלה התאוששות. מיקשה עבד בקהילה היהודית וזכה להוקרה על כל פועלו לאורך המלחמה, אבל כל מה שראה ועשה גבה ממנו מחיר, ובשנת 1950 פרש מיקשה ממחויבויותיו כשהוא מותש.
בשלב זה הפכה הונגריה – שהיתה בעבר בשר מבשרה של אירופה – למדינה סטליניסטית נוקשה. וככל שהתגברו החיפושים אחר ולנברג, הרגישו הסובייטים את האדמה בוערת תחת רגליהם. באפריל 1953 נעצר מיקשה באישום כוזב על רצח ראול ולנברג. שישה חודשים עינו הקומוניסטים את מיקשה דומונקוש, חייל מעוטר מימי מלחמת העולם הראשונה וגיבור הגטו בבודפשט, כדי שיודה ברצח ולנברג – עד שדבר לא נותר ממנו.

 

 

בנובמבר 1953, כשהיה ברור שמיקשה נוטה למות, השליכו אותו הסובייטים לבית חולים והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. מיקשה דומונקוש נקבר בשקט בבית הקברות היהודי, ושנתיים לאחר מכן, כשהתקוממו ההונגרים נגד הסובייטים, נקברו גיבורי המהפכה הכושלת ההיא ממש מעברה השני של החומה.

חייו של מיקשה דומונקוש היו קודש לשירות הכלל. הוא היה איש של עקרונות, שהיה נחוש תמיד לעשות את הדבר הנכון – וכשהתהלך מדי יום ברחובות הגטו של בודפשט, חמוש רק במדיו האלגנטיים ובכל אותן מדליות נוצצות, עשה זאת על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו – המשימה שנולד לבצע.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה

כתבות נוספות

אפילו תעודות זהות מזויפות לא יכלו להציל אותן מהנאצים

סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה

ילדות מרוסקת: זיכרונות מ'ליל הבדולח'

רוזה בכר נולדה ב-15 באוגוסט, 1916, בעיר פרישטינה שבדרום סרביה. היא גדלה עם אחותה הגדולה מטילדה ועם אחיהן, חיים ורחמים. אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר מצאה רוזה עבודה כפקידה. רק מעט פרטים נוספים ידועים על חייה לפני השואה; אין לנו מידע על מי שהייתה, על תחומי העניין שלה או על תחביביה, על חיי החברה שלה וחוויות שעברה – אבל בארכיונים ההיסטוריים בבלגרד שמורים כמה מסמכים שמגוללים את תלאותיה במלחמת העולם השנייה, ואת השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הובילו למותה.

הקהילה היהודית בסרביה בת מאות שנים – היא קיימת עוד מימי הרומאים. שנים רבות השתלבו היהודים בהצלחה כאזרחים שווים, ולקחו חלק בכלכלה, בפוליטיקה, בחברה ובתרבות המקומיים, ותרמו רבות להתפתחותה של עיר הבירה, בלגרד.

 

 

הקיום היהודי באזור הופרע בפרוץ מלחמת העולם השנייה, והחיים כפי שהיהודים הכירו אותם – הסתיימו. הקהילה היהודית בבלגרד שגשגה והיו בה 12,000 איש, אבל רק כאלף מהם שרדו את זוועות השואה. בראשית 1941 פלשו הגרמנים לסרביה והחלו לפשוט על בתיהם של יהודים ועל בתי העסק שלהם, לפנות דיירים ובעלי בתים יהודים ולהחרים את רכושם. יהודים רבים נורו ונרצחו בהוצאות להורג המוניות שביצעו הגרמנים במסגרת הפשיטות הללו.

 

 

ממסמכים בתיק תיעוד משטרתי מיוחד שהשתמר בארכיונים ההיסטוריים בבלגרד עולה שבמהלך הפשיטות על הקהילה היהודית בעיר, נתפסו רוזה בכר ואחותה, מטילדה, אחרי שהציגו תיעוד מזויף על שם רוקסנדרה ומילבה זוניץ, בפשיטה על דירתו של אדם בשם רדוייה זוניץ. רדוייה ניסה לגונן על הנשים והציג את רוקסנדרה – כלומר, את רוזה – כארוסתו, אבל מאמציו עלו בתוהו.

כשגילו הגרמנים את תעודות הזהות המזויפות שלהן, נעצרו רוזה ומטילדה בו במקום ונשלחו למחנה הריכוז סיימישטה (Sajmište), אחד מכמה מחנות שפעלו באזור. הן צורפו לאלפי הגברים, הנשים והילדים היהודים שנשלחו למקום מכל רחבי סרביה בסוף 1941 ותחילת 1942.

מחנה הריכוז סיימישטה נבנה על אדמת מתחם יריד התערוכות המוזנח בבלגרד שנועד להציג את ההתקדמות הגדולה בתחומי התעשייה ברחבי אירופה. האסירים שוכנו במבנים מטונפים וסבלו מתנאי מזג אוויר קשים וממחסור במזון. רבים מצאו את מותם ברעב, בהתפרצויות מחלת השפעת וכתוצאה מכוויות קור.

 

 

סיימישטה החל לפעול כמחנה השמדה ב-1942, כאשר הוצב במקום תא גזים נייד. אסירים שהתנדבו לעבור למחנה שהתנאים בו כביכול שפירים יותר, הוכנסו לתא הגזים הנייד בתואנת שווא של העברה למחנה האחר, ונקטלו בשאיפת פחמן חד-חמצני רעיל.

 

 

אחיהן של רוזה ומטילדה, רחמים, שרד את המלחמה ושב לביתו שבפרישטינה. לפי דיווח שהגיש בשנת 1945 מצאו אחיותיו את מותן במחנה סיימישטה. אחיהן חיים שרד גם הוא, ובשנת 1949 עלה לישראל עם אשתו סופיה וילדם.

 

הארכיונים ההיסטוריים בבלגרד

בשנת 1945 הקימה מועצת העיר בלגרד את הארכיונים ההיסטוריים בעיר, במטרה לאסוף, לעבד ולשמור על חומרים השייכים ל-17 מנהלות רובעי העיר. כיום שמורים בארכיונים 13 קילומטרים רצופים של מסמכי ארכיון, המאורגנים ב-2,737 חטיבות ואוספים. בארכיונים ישנם גם אוספים אישיים ומשפחתיים רבים השייכים לאישים בולטים בהיסטוריה הסרבית ולמשפחות חשובות, שהשתתפו כולם ברגעי מפתח בהיסטוריה של הבירה הסרבית.

מקצת החומרים בארכיונים הללו נוצרים עדויות מחיי היום-יום של הקהילה היהודית בבלגרד לאורך מאתיים השנים האחרונות. מסמכים יקרי ערך רבים מספור עוסקים במגוון היבטים בחייהם של חברי הקהילה היהודית במקום – גברים, נשים וילדים בגיל בית ספר.

 

 

בתמיכת המחלקה האירופית של קרן הנדיב רוטשילד, פתחו הארכיונים ההיסטוריים ביוזמה חדשה וחשובה הנושאת את הכותרת "פרויקט האוסף הדיגיטלי היהודי", שמטרתה ליצור מסד נתונים מקוון של חומרי הארכיון היהודיים, תוך שימוש בחומרים השמורים בארכיונים ההיסטוריים של בלגרד הנוגעים לקהילה היהודית ולמורשת היהודית בבלגרד (סרביה).

במסגרת הפרויקט יעובדו 25 אוספי מסמכים, נוסף על מסמכים משישה בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים בבלגרד. בסיום הפרויקט יתורגמו תיאורי הפריטים לאנגלית. כיום מכיל מסד הנתונים הפנימי של הארכיב כ-27,000 רשומות, ועד להשלמת הפרויקט עתידות להיסרק ולעבור שימור דיגיטלי בין 70,000 ל-100,000 רשומות נוספות.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה