יותר מארבעים שנה התאמן מיקשה דומונקוש ללא ידיעתו לרגע שבו יזדקקו לו יותר מכול. הוא הפך לגיבור, גיבור הונגרי של ממש, ובדומה לגיבורים רבים כל כך בהיסטוריה של הונגריה, שילם על קורבנו מחיר גבוה.
דומונקוש נולד בשנת 1890 בעיר ז'אמבק (Zsambek). כשנולד, השתייכה הונגריה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, ומיקשה שלט בגרמנית על בוריה. הוא למד בברלין ובשנת 1910, כאשר החלו ראשוני הטרקטורים המסחריים להימכר באירופה, החל לעבוד בחברת 'קטרפילר'.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, העמיד מיקשה את הידע שלו במשאיות ובטרקטורים לשירות האומה. עד מהרה טיפס בסולם הדרגות, מטוראי לסגן משנה ואז לסגן. הוא נפצע מספר פעמים ובכל פעם, אחרי שהחלים – שב וחזר לחזית.
בשנת 1918 נשא מיקשה לאישה את גבריאלה רוז'ה ולזוג נולדו שלושה ילדים: פטר, אישטבן ואנה. אך נישואיהם לא האריכו ימים, וכמה שנים לאחר מכן נשא לאישה את שטפניה סאבּוֹ. הוא שב לעבודתו בחברות טרקטורים והצליח בה עד מאוד.
כשפרץ המשבר הכלכלי העולמי באמריקה בשנת 1929 ולאחר מכן התפשט משם גם לאירופה, ספגה הונגריה פגיעה קשה. ממשלות חדשות שנבחרו בה נראו כנוטות יותר ויותר ימינה. מצב העניינים החריף בשנת 1938, כשחוקים אנטי-יהודים נחקקו בזה אחר זה. מיקשה איבד את מקום עבודתו והיה לסוכן מכירות נודד.
כשפלש אדולף היטלר לברית המועצות ב-1941, הוא ציפה מהאיטלקים, הרומנים וההונגרים להצטרף אליו. גם היהודים יצאו למלחמה, בגדודי עבודה לא חמושים. ב-1942 נשלח בנו של מיקשה, פטר, לגדוד עבודה באוקראינה, שם מת והוא רק בן 22. אישטבן נשלח גם הוא לעבודת כפייה בהרים, שם נאלץ לעבוד בפרך בחום היוקד של הקיץ ובסערות החורף.
בשנת 1944 היה מיקשה מובטל. בהיותו יהודי, אסור היה להעסיקו. באחד הימים נפגש עם ראש הקהילה היהודית, שנדור אפלר. אפלר שמע על אודות מיקשה דומונקוש – החייל המעוטר ממלחמת העולם הראשונה. הוא ידע שב-1935 היה מיקשה לסרן במילואים. הוא קיבל את מיקשה לעבודה וזה האחרון החל לארגן משלוחי אספקה ליהודים הצעירים בגדודי עבודות הכפייה. עד מהרה הפך דומונקוש את המוזיאון היהודי למחסן לשמיכות, מזון משומר ותרופות.
ב-19 במארס 1944, כבשו הגרמנים את הונגריה. בכל רחבי המדינה אולצו עד מהרה היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בסיוע הממשלה ההונגרית, הז'נדרמריה והמשטרה ההונגריות, אירגן אדולף אייכמן במהירות את גירושם של 437,000 יהודים מכל המחוזות ומפרבריה של פשט (Pest) ישירות למחנות ההשמדה בפולין הנתונה תחת שליטה גרמנית.
ביולי 1944 הגיע לבודפשט דיפלומט שוודי בשם ראול ולנברג, ועד מהרה החל בהצלת יהודים, על ידי כך שהנפיק עבורם אישורי מעבר מגנים ומאוחר יותר באמצעות שיכונם בבתי מחסה.
כשהחלו כוחות הצבא הסובייטי לסגור על העיר, נשלחו עשרות אלפי יהודים לצעדות המוות, ו-75,000 איש נאלצו להצטופף בגטו דחוק מאוד במרכז בודפשט.
אז הפך מיקשה דומונקוש לאיש שעליו סמכו כולם – הוא הפך לראש העיר דה-פקטו של הגטו – ראש העיר של הגיהינום.
מדי יום ביומו, גם בשעה שחיילים שמרו על הגטו, נהג מיקשה ללבוש את המדים שלו, לצחצח את כפתוריו וללכת לעבודה. הוא נמנה עם הבודדים שהחזיקו באישור לא לענוד את הטלאי הצהוב, ולכן יכל לנוע בחופשיות ברחבי העיר. הוא השתמש בקשריו מהצבא כמיטב יכולתו, ופנה לגורמים שעדיין רחשו כבוד לצבא שאותו שירת בנאמנות כה גדולה. הם נענו לפניותיו, וכשיכלו – הגישו סיוע.
הוא הורה לעובדי הקהילה לחלק את מעט המזון שהצליח למצוא. הם הקימו משרדים רפואיים, כדי שרופאים יוכלו לטפל בחולים. הם ייסדו משטרת גטו משלהם, כדי לשמור על הסדר. ולאחר מכן ערכו את הסידורים הנחוצים לקבורת מתים. כל אותה עת, הוסיף ראול ולנברג לחלק מסמכים מזויפים שמצהירים שהיהודים המחזיקים בהם זוכים להגנה שוודית.
הצבא הסובייטי נכנס לבודפשט, וב-18 בינואר 1945 – הגטו שוחרר. המלחמה הותירה את בודפשט הגדולה והמפוארת זרועת הרס. ואז יצא ראול ולנברג לקדם את פני הצבא הסובייטי – ועקבותיו נעלמו.
בין השנים 1945 ועד 1948 חלה התאוששות. מיקשה עבד בקהילה היהודית וזכה להוקרה על כל פועלו לאורך המלחמה, אבל כל מה שראה ועשה גבה ממנו מחיר, ובשנת 1950 פרש מיקשה ממחויבויותיו כשהוא מותש.
בשלב זה הפכה הונגריה – שהיתה בעבר בשר מבשרה של אירופה – למדינה סטליניסטית נוקשה. וככל שהתגברו החיפושים אחר ולנברג, הרגישו הסובייטים את האדמה בוערת תחת רגליהם. באפריל 1953 נעצר מיקשה באישום כוזב על רצח ראול ולנברג. שישה חודשים עינו הקומוניסטים את מיקשה דומונקוש, חייל מעוטר מימי מלחמת העולם הראשונה וגיבור הגטו בבודפשט, כדי שיודה ברצח ולנברג – עד שדבר לא נותר ממנו.
בנובמבר 1953, כשהיה ברור שמיקשה נוטה למות, השליכו אותו הסובייטים לבית חולים והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן. מיקשה דומונקוש נקבר בשקט בבית הקברות היהודי, ושנתיים לאחר מכן, כשהתקוממו ההונגרים נגד הסובייטים, נקברו גיבורי המהפכה הכושלת ההיא ממש מעברה השני של החומה.
חייו של מיקשה דומונקוש היו קודש לשירות הכלל. הוא היה איש של עקרונות, שהיה נחוש תמיד לעשות את הדבר הנכון – וכשהתהלך מדי יום ברחובות הגטו של בודפשט, חמוש רק במדיו האלגנטיים ובכל אותן מדליות נוצצות, עשה זאת על מנת לבצע את המשימה שהוטלה עליו – המשימה שנולד לבצע.
השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה
כתבות נוספות
אפילו תעודות זהות מזויפות לא יכלו להציל אותן מהנאצים
סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה
ילדות מרוסקת: זיכרונות מ'ליל הבדולח'
