אוסף הספרים של סבי היה מרשים. במקרה שלו היה קשה להקיש על אישיותו של אדם לפי הספרים שברשותו, כיוון שבעשורים המאוחרים של חייו עבד בירושלים ככורך ספרים, וכיוון שאהב מאוד את הספרים עצמם, את החומרים שמהם הם עשויים. מדפי הספרים שלו הכילו מיני ספרים שאנשים השאירו אצלו או כאלו שהוא מצא ותיקן. בהתחשב בכך, אין לי כל דרך לדעת בוודאות אם הסידור הישן שהוא העביר אליי הוא זה שאכן שימש אותו.
סידור 'שפת אמת' הוא סידור ידוע למדי בגרמניה. הוא ראה אור לראשונה בשנת 1799, ברדלהיים (Rödelheim), בבית הדפוס הנודע מיסודו של ר' וולף היידנהיים – ובעולם היהודי דובר הגרמנית שבים ומדפיסים אותו גם כיום. כמעט כל עמוד ועמוד בו מציין את המסורות המיוחדות הנהוגות בפרנקפורט. בפרנקפורט, נוהגים לומר כך וכך, בפרנקפורט נוהגים לשנות את הסדר, בפרנקפורט נוהגים להשמיט מילה זו.
במשך תקופה מסוימת השתמשתי בעותק שקיבלתי מסבי וניסיתי להתרגל אליו, ואז הבחנתי בהערה מעניינת. במסגרת רשימת המועדים לשמחה – חגים וימי מועד שבהם לא מקובל לומר את תפילת התחנון, מציינת ההערה, בפרנקפורט דמיין, גם פורים פרנקפורט [נחגג] ביום כ' באדר".
אני אוהב מאוד את פורים הרגיל, אבל מעולם לא שמעתי על 'פורים פרנקפורט'. החלטתי לחקור מעט את הנושא, וזה מה שגיליתי.
'פורים פרנקפורט', המכונה גם 'פורים וינץ', מציין נס מקומי שהתחולל ביום העשרים בחודש אדר, שישה ימים בלבד לפני חג פורים. וינצנץ פטמילך היה אופה ומחולל צרות מקומי בעיר שראה עצמו "המן חדש", ובשנת 1614 הוביל את הגילדות המקצועיות בעיר בהתקוממות נגד הקיסר החדש. בין שאר דרישותיהם להורדת מיסים דרשו המורדים גם לצמצם את מספר היהודים בעיר ולהוריד את שיעור הריבית שגבו יהודים בהלוואות כספים.
כשהקיסר התעלם מדרישותיהן של הגילדות בעיר או דחה אותן, הוביל וינצנץ המון בביזת הרובע היהודי בפרנקפורט, וזה תקף את השכונה, העלה אותה באש ובזז אותה, עד שהיהודים שבה אולצו לנוס על נפשם. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1616, הורה הקיסר מתיאס להוציא למוות בתלייה את וינצנץ פטמילך וחמישה מורדים אחרים, והיהודים הורשו לשוב בבטחה לעיר. סמיכות הזמנים באותה שנה בין ההוצאה להורג לבין חג הפורים, וגם הדי הסיפור הפורימי כולו ברקע, עודדו את הקהילה לציין את השיבה לעיר כגאולה-זוטא, לרבות חיבור שירים מיוחדים והעלאת סיפור המעשה על הכתב – ביידיש, באריכות ובסגנון פואטי – בטקסט שזכה לשם "מגילת וינץ".
פרנקפורט אינה היחידה. בקהילות יהודיות רבות בהיסטוריה צוינו אירועים מקומיים של כמעט-חורבן ושל גאולה פתאומית במאפיינים דומים לאלו של פורים. חוויה מרתקת נכונה לקורא בספרי ההיסטוריה, המגלה בהם אזכורים מעטים ל'פורים נרבונה' (Narbonne), 'פורים קהיר', 'פורים חברון', 'פורים של סרגוסה' (Saragossa) וארבעת מועדי הפורים של קהילת אנקונה (Ancona) שבאיטליה, אם נציין רק כמה דוגמאות.
הדי החגיגות הללו עדיין מורגשים גם בימינו. בחיבור ההלכתי שפרסם לאחרונה הרב אליעזר מלמד, "פניני הלכה", הוא מגן על החובה הדתית לחגוג את יום העצמאות נוכח קולות הטוענים שאחרי חורבן בית המקדש חל איסור לקבוע ימי מועד נוספים – והוא עושה זאת תוך ציון התקדים של 'פורים פרנקפורט'.
כמי שמתגורר בברלין וממשיך שם בלימודיי הרבניים, הסיפורים הללו, על מועדי פורים מקומיים, מוסיפים רבדים של חיוּת ושל מורכבות למדינה שבה אני חי כיום, ומחברים אותי לספריות ולבתי כנסת בפרנקפורט ובירושלים. ככל הידוע לי, כיום אף אחד בפרנקפורט לא חוגג את 'פורים וינץ', ומאז שסבי ז"ל הלך לעולמו, אין לי את מי לשאול – מלבד את הסידור ששימש אותו מנעוריו. הסיפור היהודי הוא סיפור צבעוני ומורכב, וסיפורו מחדש של מעשה כמו זה של פורים – לרבות הרלוונטיות המתמשכת שלו – משמש לי כיום מקור השראה.
כתבות נוספות
תגלית: מגילת אסתר של הילד א. ב. יהושע