תגלית: מגילת אסתר מאת הילד א. ב. יהושע

מגילה מתוקה נמצאה רגע לפני חג הפורים בארכיונו של הסופר הנודע

715-537-megila

כל בר דעת יודע ש"המגילות הגנוזות" שוכנות כבוד בהיכל הספר. אבל לפעמים מזדמנות כמה הפתעות גם בספרייה הלאומית. כך קרה כשמצאנו לאחרונה מגילה גנוזה בארכיון של הסופר א. ב. יהושע, לא סתם מגילה, אלא מגילת אסתר, וכל זה כמה ימים לפני פורים. האם זה מקרה? ונהפוך הוא!

יהושע החל להפקיד את ארכיונו האישי, העשיר והעמוס כל-טוב בספרייה הלאומית לפני יותר משלושים שנה, ומאז דואג הסופר להעביר אלינו בקביעות עוד ועוד אוצרות המצטברים בחדר עבודתו. כעת, במסגרת סידור החומרים החדשים, מצאנו בארכיון מגילת אסתר בכתב ידו של יהושע הילד, כשהיה תלמיד כתה ג' או ד' בגימנסיה רחביה בירושלים.

האמת, זאת לא ממש מגילת קלף כשרה לקריאה. מגילת יהושע בנויה מ-15 דפי נייר המחוברים זה לזה בנייר דבק, ומגוללים בקצרה ובדילוגים את עיקר סיפור המגילה מתחילתו ועד סופו. יהושע מצטט את עיקרי הפסוקים, ובכך יוצר המחבר הצעיר מעין סיפור חדש למגילה – סיפור לילדים, כשהוא מוסיף כמה איורים ילדותיים לקישוט המגילה.

מגילת יהושע כתובה בעט, בכתב מרובע ילדי, בשטף, פה ושם השלמות מדעת, וניכר שהטקסט יושב היטב בראשו של הכותב. הילד אברהם טרח גם לנקד את המגילה עד האמצע, אז נראה שהתייאש והרים ידיים. בתחילת המגילה יש אפילו "קולופון" של יהושע הצעיר, ובסופה הוא טרח לכתוב "סוף", כמו בכל סיפור טוב. זאת ועוד, המגילה מגולגלת על כפיס עץ צבוע בגודל מקל ארטיק עבה, ועטופה בבד גזור ותפור, כנראה מעשה ידי אמו או אחותו הגדולה של הילד אברהם.

 

megila_2.1

 

מגילת אסתר נותרה צרובה בתודעתו של הכותב גם בבגרותו. במסה שהופיעה בחוברת אלפיים (28) בשנת 2005, בשם "ניסיון לזיהוי והבנה של תשתית האנטישימיות", חוזר יהושע המבוגר אל סיפור המגילה, ומנתח את מקומה וחשיבותה בהיסטוריה היהודית. יהושע טוען שהמגילה העתיקה, שנכתבה בוודאי זמן רב לפני הנצרות, האיסלאם והאנטישמיות המודרנית, מציגה על רגל את תמצית הגישה האנטישמית מנקודת מבטה של הציונות. "אילו היהודים, אומרים הציונים, היו באמת מבינים את מלוא המשמעות של הטקסט שהם עצמם חיברו כדי לנתח את מצבם, הם לא היו צריכים לחכות יותר מאלפיים שנה לעיתונאי תיאודור הרצל שיבהיר להם את העניין, אלא היו קמים ומתקבצים במולדתם, ונמנעים מן הפיזור והפירוד המסוכנים הללו". המאמר של יהושע עורר הדים רבים, וגיליון אלפיים מוקדש כמעט כולו למאמר ולתגובות המובאות סמוך לו.

שאלנו את יהושע הסופר מה הוא זוכר היום, במרחק של כ-70 שנה. את דבר המגילה ואת נסיבות כתיבתה הוא לא זכר, אבל הוא תרם לנו זיכרון באשר לחוסר אהבתו לתחפושות: "תמיד שנאתי להתחפש בפורים, וכשהייתי נאלץ לעשות זאת הייתי שם אקדח צעצוע קטן בכיס המעיל ואומר שהתחפשתי לבלש".

נקווה שנמשיך לקבל מא. ב. יהושע עוד הרבה חפצים מעניינים ועוד הרבה סיפורים.

 

הכתבה הוכנה בעזרתו של ירון סחיש

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון א. ב. יהושע התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות נוספות

תגלית: "השפן הקטן" והבתים הגנוזים

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

מי באמת הלחין את השיר ה"עממי" "ומרדכי יצא"?

 

שירה | שירים חדשים מאת צביה ליטבסקי, יצחק כהן, טלי לטוביצקי ומאיה בז'רנו

הַרְבֵּה תְּנוּחוֹת הַרְבֵּה מִלִּים הַרְבֵּה דְּמָעוֹת וִילָדִים / מוֹתְחִים שְׂמִיכָה וְצוֹעֲקִים שֶׁכְּבָר נִקְפֹּץ אֲבָל / אֲנִי וְהִיא מְאֹד אוֹבִים לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּבוֹץ שְׁמֵימִי / שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת וְתִכְנוּנִים וּמָה נִהְיֶה כְּשֶׁנִּגְדַּל

shira_46_715-537

שרון פוליאקין, אסכולת אתונה, שמן על בד, 2011

.

צביה ליטבסקי

בזלת

לִפְנֵי עִידָנִים קָפְאָה הַלַּבָּה
עַל מְקוֹמָהּ.
הִתִּירָה שְׁבָרֶיהָ לְפִכְפּוּךְ נְחָלִים.
אֲבָל עוֹר פְּסִיעוֹתַי עוֹד פּוֹקֵעַ
בְּקוֹל חֲרִיכָה
וְאֵש לוּטַת עֲלָטָה מְטַפֶּסֶת בְּשֶׁלֶד גּוּפִי,
וּמֵעַל הַבָּשָֹר נִסְדֶּקֶת
קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַזְמָן, עֲפִיפֵי אֵפֶר נוֹשְׁרֵים בְּלִי הֶפְסֵק
וְגָלְמִי
שֶׁלֹּא רָאוּ עֵינֶיךָ
נֶחְשָֹף לְאוֹר יוֹם.

הַחֶמְלָה, אַבָּא, שֹוֹרֶפֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
לֹא פָּחוֹת מִן הַשִֹנְאָה.
בּוֹדֵד מֵעַצְמְךָ הָיִיתָ, זוֹ הַבְּדִידוּת
הַמַּכָּה בַּבְּדִידוּת.

אֶת תַּת־עוֹרִי אַצְמִיד לְבֹהַק הַבַּזֶּלֶת הַקַּר.
הֲתִהְיֶה רְטִיָּה לַאֲנִי הַמְנֻגָּע?

 

*

בּוֹאִי, שֵׁנָה עֲרֵבָה,
אַעֲנִיק לְחֵיקֵךְ אֶת כָּל כָּבְדִּי.
וְאַתְּ, הַצְמִיחִי אֶל תּוֹכוֹ
וּמִמֶּנּוּ וַהָלְאָה
אֶת נְבִיטַת הַחֹרֶף הָרַכָּה, חֻדִּים חֻדִּים עֲנֻגִּים,
וְעִם הַגֶּשֶׁם
אִמַּס אֶל תּוֹכֵךְ שֶׁאֵין לוֹ שִׁעוּר.

וְצִפּוֹר שִׁיר תֵּאָחֵז
בְּאַחַת הַצְּלָעוֹת וְתַשְׁמִיעַ קוֹלָהּ
וְשֶׁמֶשׁ נְדִיבָה
תַּזִּיל אוֹר
עַל גִּחוּךְ הַגֻּלְגֹּלֶת.

 

*

לַתַּעֲתוּעַ הַגָּדוֹל, הַסּוֹחֵף עַל פָּנָיו
שִׁבְרֵי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת שֶׁל עִוָּרוֹן,
הִשְׁלַכְתִּי אֶת עַצְמִי

וְהִנֵּה אֲנִי חֲבוּקָה וּמוּגֶנֶת
כְּזַחַל שֶׁהֵפִיק מִתּוֹכוֹ אֶת עַרְשֹוֹ הָרַכָּה.

בְּתוֹכִי אִישַׁן
יוֹנֶקֶת פְּנִימָה אֶת הַחוּץ עַד תֹּם.

 

שחר ביסוד המעלה

בְּסוּפַת תֹּהוּ, בָּהּ שָׁאֲגוּ
הַשָּׁמַיִם
מֵעֹמֶק אֲדָמָה,
נִשֵֹּאתִי בַּעַלְעוֹל הֲסּוֹבֵב וְנָפוֹץ לְכָל עֵבֶר
וְצָנַחְתִּי
בְּצַד שַׁעַר בַּרְזֶל הַנִּפְתָּח אֶל גִּנָּה רְדוּמָה
תַּחַת הַחֹם הַמֻּקְדָּם שֶׁל הַקַּיִץ.

וְאַךְ נָגַע בִּי רְסִיס זָעִיר שֶׁל טַל,
נִגְלָה הַגָּלוּם בְּתוֹכִי –

חֶלְמִית מְאֻחֶרֶת, וְרֻדָּה, שְׁכוּחַת אֵל
וּכְרוּכָה אֶל לִבּוֹ.

 

צביה ליטבסקי, ילידת תל אביב 1949, היא זמרת קלסית בעברה. פרסמה עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2016), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם ע"ש נתן יונתן. כן פרסמה ספר מסות, "הכול מלא אלים", (רסלינג, 2013). ספר מסות נוסף, "מגופו של עולם", העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות, יראה אור השנה בהוצאת כרמל. במוסך התפרסמו שירים, מסה וביקורת פרי עטה.

 

יצחק כהן

סְצֶנוֹת

הָיוּ הַרְבֵּה כְּחֻלִּים בַּיָּם, הָיוּ הַרְבֵּה שׁוֹתְקִים בַּשֶּׁקֶט –
אֲנִי וְהוּא רָבַצְנוּ בַּחֹם הָאַוְרִירִי מְכַשְׁכְּשִׁים זְנָבוֹת וַאֲחוֹרַיִם.
מְשׂוֹחֲחִים עַל כַּמָּה שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים לְשׂוֹחֵחַ
מַעֲצִימִים עֵינַיִם וּמְנִיעִים צַוָּאר בְּסִיבוּבִים
כְּשֶׁנִּזְכָּרִים כַּמָּה שֶׁהָיִינוּ רוֹצִים לִשְׁתּוֹת עַרַק
עִם גּוּפִיוֹת וְכֶרֶס וּשְׂעָרוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת
בְּאַחַת הַקְּרָנוֹת.
כַּמָּה רָבַצְנוּ

הָיוּ הַרְבֵּה אוֹרוֹת בַּכְּבִישׁ הָיוּ הַרְבֵּה עוֹשִׂים בָּרֶקַע –
אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ שְׁעוּנִים חֲצִי הַגּוּף, בָּאֹפֶק מוּלֵנוּ, סוֹף הָעוֹלָם.
מְשׂוֹחֲחִים מְשׂוֹחֲחִים עַל כַּמָּה רַע לִהְיוֹת כָּלוּא
בֵּין אֲנָשִׁים חַסְרֵי תַּכְלִית וְאַהֲבָה בְּעוֹלָמָם
עַל מַעֲקֶה קָשֶׁה וְלַח כּוֹוְצִים גַּבּוֹת קוֹמְטִים מֵצָחִים
מְהַנְהֲנִים, נֶאֱנָחִים וְאָז קָמִים וְנִכְנָסִים לִשְׁטֹף כֵּלִים

הָיוּ הַרְבֵּה יָפוֹת בַּתּוֹר הָיוּ הַרְבֵּה טוֹבוֹת בַּיֹּפִי –
אֲנִי וְהִיא מִצְמַצְנוּ זֶה לָזוֹ בְּאַהֲבָה.
מְמַצְמְצִים מְמַצְמְצִים מִכֹּל הַלֵּב וְהָרִיסִים
עַל כַּמָּה טוֹב לִהְיוֹת חָפְשִׁי
וְכַמָּה תֹּם יֵשׁ בַּדֵּעוֹת הַמִּתְלַבְּטוֹת בֵּין טוֹב לְרַע
שֶׁמְּשֻׁלָּשׁ הוּא הַצוּרָה שֶׁמְּאַפְשֶׁרֶת עוֹד בְּרֵרָה
שֶׁמִּצְמוּצִים הֵם כְּמוֹ חִצִּים
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַסּוֹף

הָיוּ הַרְבֵּה חוֹשְׁבִים בְּלִי הֶגֶה הָיוּ הַרְבֵּה קוֹפְצִים בְּלִי רֹאשׁ –
אֲנִי וְהוּא הָיִינוּ יְשׁוּבִים עַל פִּסְגָּה דַּלַּת עָסִיס.
הֶמְיָה נוּגָה הָיָה שׁוֹלֵחַ אֲנִי מַחֲזִיר הֶמְיָה נוּגָה
הַרְבֵּה דְּבָרִים הָיָה יוֹדֵעַ, הַמַּסְקָנָה שֶׁאֵין עַל מָה
בְּסַךְ הַכֹּל טִיפּוּס רוֹמַנְטִי, מְאֹד יָפֶה
עוֹמֵד בְּכֹל הַקְּרִיטֶרְיוֹנִים שֶׁל הַסֵּדֶר הַטּוֹב
אַח, כַּמָּה אָהֲבְנוּ לִכְאֹב
כַּמָּה אָהֲבְנוּ לֶאֱהֹב אֶת הַסֵּדֶר הַטּוֹב
כַּמָּה כָּאֲבְתִּי לַעֲזֹב

הָיוּ הַרְבֵּה רוֹצִים בַּצִּיר הָיוּ הַרְבֵּה חוֹפְרִים בָּאוֹר –
אֲנִי וְהִיא אֲנִי וְהִיא אֲנִי וְהִיא אֲנִי וְהִיא.
הַרְבֵּה תְּנוּחוֹת הַרְבֵּה מִלִּים הַרְבֵּה דְּמָעוֹת וִילָדִים
מוֹתְחִים שְׂמִיכָה וְצוֹעֲקִים שֶׁכְּבָר נִקְפֹּץ אֲבָל
אֲנִי וְהִיא מְאֹד אוֹבִים לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּבוֹץ שְׁמֵימִי
שֶׁל דִּמְיוֹנוֹת וְתִכְנוּנִים וּמָה נִהְיֶה כְּשֶׁנִּגְדַּל.
אֲנִי וְהִיא אֲנִי וְהִיא
תְּקוּעִים, טְרוּקִים וַחֲבוּקִים, מְנֻשָּׁקִים
מְנֻמָּקִים, דְּבוּקִים, סְמוּקִים וַעֲסוּקִים
וּמְחַכִּים וּמְחַכִּים
– הָיוּ הַרְבֵּה טוֹבְלִים בָּרַעַשׁ הָיוּ מְעַט יוֹדְעִים לִפְתֹּר

 

יצחק כהן הוא יליד באר שבע, בן שלושים, בוגר "מזמור" – בית הספר הגבוה למוזיקה. ספר הביכורים שלו, "כמעט טוב מאוד", עתיד לראות אור השנה בהוצאת פרדס.

 

טלי לטוביצקי

תיירות נפש

עָמַדְתִּי עַל גְּדַת נַפְשִׁי.
עַד קְצוֹתַי הִרְחַקְתִּי,
כָּחֹל שֶׁל מֶלַח וְחַיּוֹת קָרוֹת בֵּינֵינוּ.
וְהָאֲדָמָה נִתֶּקֶת מִתַּחַת לְרַגְלַי
מַצְבִּיעָה הַצִּדָּה
וּבְלֵית בְּרֵרָה
עֵינַי רוֹאוֹת – לֹא אֲדָמָה
כִּי אִם סִירָה.
לֹא אַהֲבָה כָּרִית בִּי.
וְאֶל הָאֲפַרְכֶּסֶת מִסְתַּנֵּן הַחוֹל
הַטּוֹבְעָנִי. יַסֹּר יִסְּרַנִי וּפִי בַּחוֹל
לֹא יִסְכֹּר. לֹא אָמוּת
כִּי אֶל הַחַיִּים הִשְׁלַכְתְּ אוֹתִי.

 

שנתיים אחרי המלחמה האחרונה

פְּרָחִים חֲדָשִׁים מְטַשְׁטְשִׁים אֶת הָרֵיחוֹת
וְכַמּוּבָן הַתִּינוֹקוֹת
(לִחְיוֹת בְּמוּעָקָה בָּאָרֶץ הַזֹּאת
לִחְיוֹת בְּתַרְעֵלָה)

אֲבָל הָאֲדָמָה עֲדַיִן
מְלֵאָה אַלְפֵי פְּצָצוֹת
(הַאִם פֵּרוּשׁוֹ
לִחְיוֹת בָּאָרֶץ הַזֹּאת
הַאִם פֵּרוּשׁוֹ לִחְיוֹת?)

וְהַפַּחַד מְסוֹבֵב עַל צִירוֹ אֶת הָרֹאשׁ
וּמִכָּל הַקִּדְמָה נוֹתְרוּ רַק מִתְחֲמֵי קְנִיּוֹת
וּמִבְצָעִים חִסּוּל.

 

*

עֲרָבִים צוֹבְעִים אֶת קִירוֹת הַבַּיִת
הָעוֹמֵד עַל כַּרְעֵי תַּרְנְגֹלֶת.
הַכֹּל עַל מֵי מְנוֹחִים.
עַכְשָׁו הוּא יָפֶה וּמְלֻכְלָךְ
קֹדֶם הָיָה מְכֹעָר וְנָקִי.

 

טלי לטוביצקי היא ד"ר לספרות עברית, עורכת ומשוררת, מלמדת באוניברסיטת בן גוריון ובפרויקט "דרך רוח". ספר השירה הראשון שלה, "נסי מלים כלליות יותר", ראה אור בהוצאת קשב לשירה ב-2010. השירים כאן לקוחים מתוך ספרה "הזכות לשלמות הגוף" שיראה אור בקרוב בסדרת טקסטורה של הוצאת פרדס.

 

מאיה בז'רנו

פקיעין

בִּקַּשְׁתִּי לְהַגִּיעַ לִפְקִיעִין
לְהַפְקִיעַ אֶת פְּקִיעִין שֶׁלִּי
לִבְקֹעַ אֶת פְּקִיעִין
פָּקְעָה בִּי מַשֶּׁהוּ ¬– סַבְלָנוּתִי
הִיא שֶׁפּוֹקֶדֶת עָלַי לִנְסֹעַ, לַעֲלוֹת
לִפְקִיעִין. אֵיזֶה מָקוֹם הוּא
שֶׁסּוֹד מְפַכֶּה בּוֹ, כְּמַעְיָן מְפַכֶּה בּוֹ
שָׁנִים עַל גַּב שָׁנִים עָלָיו עוֹבְרוֹת
בָּתִּים קְטַנִּים מֵאֶבֶן מָטִים לִנְפֹּל
שֻׁפְּצוּ וְנָפְלוּ וְשׁוּב שֻׁפְּצוּ, אֲנָשָׁיו
מִתְעַקְּשִׁים לָשׁוּב –
עוֹזְבִים וְשָׁבִים עוֹזְבִים שָׁבִים
בְּנֵי זִינָאתִי שֶׁנְּצִיגָתָם מ' זִינָאתִי
הִפְתִּיעָה בְּמַשּׂוּאַת הָאֵשׁ שֶׁהֶעֶלְתָה
הַזְּמַן מְהַפֵּךְ פֹּה מִתְהַדֵּק סְבִיבָהּ
אֲבָל פְּקִיעִין – אֵיפֹה אַתְּ?
אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים מְחַפְּשִׂים –
טוֹעִים וְחוֹזְרִים
עַד שֶׁהַחוּט נִכְנָס לְקוּף הַמַּחַט –
וְדַרְכֵּנוּ מַתְחִילָה פִּתּוּלִים פִּתּוּלִים
בְּצֶלַע הָהָר הַגָּבוֹהַּ מְאֹד,
הַמֵּצֵל בְּמִדְרוֹן יְעָרוֹת
וְנִמְשַׁכְתִּי לִפֹּל לְהִתְגַּלְגֵּל כְּמוֹ אֶבֶן
וּלְהִשָּׁאֵר בִּתְהוֹם הַגִּלְגּוּל
(נסיעה לפקיעין, 26.4.18)

 

מאיה בז'רנו, משוררת, סופרת ומתרגמת, מתגוררת בתל אביב. ספר שיריה הראשון, "בת יענה", ראה אור בהוצאת עכשיו ב-1978. ספר שיריה האחרון עד כה, "אקראיים וחפים", ראה אור ב-2018, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. פרסמה שלושה ספרי פרוזה, בהם הרומן "חלונות הזמן של אביגיל" (ספרא, 2016). תרגומה ל"ארבעה קוורטטים" מאת ת.ס. אליוט יצא בהוצאת קשב לשירה ב-2008. כלת פרס ראש הממשלה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס עמיחי. עבדה בספריית בית אריאלה עד פרישתה בשנת 2011. קטעים מתוך יומניה הפואטיים התפרסמו במוסך.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת אורי מליניאק, לורן מילק, יונתן ברג ולאה שפיגלר

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נסיעה קצרה | אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

"הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות". סיפור מאת יפעת שחם

nesiah_46_715-537

אפרת פלג, אַלְיָה, עץ, 20X20X17 ס"מ, 2009

.

אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

מאת יפעת שחם

 

זה קרה בגן הילדים (מה היה צבע השער של הגן?). גן הילדים היה בתוך קראוון ולו חלון אחד גדול (האם היה ארגז חול בחצר? האם הייתה חצר?). הילדות הגיעו אל הגן בתלבושת אחידה – חצאית וחולצה בצבע תכלת (למה דווקא תכלת?). לגן היה קוד לבוש נוקשה (מי קבע אותו? מי ציית לו? מי לא?) כמו למשל צווארון רכוס עד הצוואר (למה דווקא עד הצוואר?). בגן הזה הייתה ילדה שאהבה להסתכל מרחוק על הילדות האחרות (במה הן שיחקו?). היא לא הוציאה מילה מהפה (אילו הוציאה מילה אחת, איזו מילה זאת הייתה?). לילדה הזאת היה שיער שחור (שחור כמו פטל או כמו זפת?) שתמיד היה קלוע בשתי צמות (מי קלע לה אותן?), אבל תמיד נראה פרוע.

שמה של הגננת היה בת־שבע (האם היו לה עיניים טובות?). באחד הימים הושיבה בת־שבע את הילדות במעגל (לצד מי ישבה הילדה עם הצמות השחורות?) וסיפרה להן את הסיפור על יעקב אבינו והדודאים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהילדה עם הצמות השחורות הוציאה מילה מהפה, למעשה אלה היו שלוש מילים: "מה זה דודאים?" (מה זה דודאים?). בת־שבע הסבירה שזה צמח שאם אוכלים אותו מביאים ילדים לעולם (באמת?). רחל אמנו אכלה דודאים ובזכות זה הביאה לעולם בן זכר, את יוסף (באמת באמת?). הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות.

כעבור כמה ימים (כמה ימים?) הוציאה בת־שבע את הילדות לטיול בחורשה שמאחורי הגן (מה הסתתר בין העצים?). הילדה עם הצמות השחורות הקפידה ללכת בסוף טור הילדות (האם חלף ענן אפור בשמיים?). באמצע החורשה נעצרה בת־שבע והצביעה על פרחים סגולים. בת־שבע אמרה: "אלה דודאים" (מי זכרה? מי לא?). כאשר שמעה זאת הילדה עם הצמות השחורות, מיד רצה אל ראש הטור (האם ידעה לרוץ מהר?). טור הילדות המשיך לצעוד והיא נשארה להביט בדודאים (האם פחדה להישאר לבד?). היא הוציאה מהתיק שקית ובתוכה סנדוויץ' (מה עוד היה לה בתיק?). היא שנאה קוטג' וזיתים ירוקים (מה עוד היא שנאה?), ובכל זאת אכלה אותו מהר־מהר בזמן שאספה פרחי דודאים אל תוך השקית הריקה.

הילדה עם הצמות השחורות צעדה לביתה ובידה שקית עם פרחים סגולים (האם איש לא התפלא למראה ילדה קטנה שצועדת לבדה ברחוב?). בתחילת הרחוב שבו עמד ביתה כבר לא יכלה לאצור את התרגשותה (האם חיבקה את השקית חזק אל חיקה ורצה עד לפתח הבית?). הילדה הוציאה מפתח מהתיק ופתחה את הדלת (כמה פעמים כבר חזרה הביתה לבדה?). הבית היה אפוף בניחוח קפה שחור, היא רצה למטבח (איך נשמעו טפיפות צעדיה?). אמה עמדה שם לצד הכיריים (האם היא הייתה אישה גבוהה?) ובחשה את הקפה השחור שעל האש (למה היא לא הסתובבה לברך את הבת שלה לשלום?). הילדה עם הצמות השחורות בירכה את אמה לשלום (מדוע אמא שלה לא הופתעה שהיא חזרה מוקדם מן הגן?) וסיפרה לה את הסיפור שסיפרה בת־שבע, על הדודאים ויעקב אבינו. בסוף הסיפור הילדה עם הצמות השחורות הושיטה לאמה את השקית עם פרחי הדודאים (האם אמא שלה הבינה?), ובמעבר הידיים נשרה השקית (איפה אבא שלה?) ומתוכה פרחו המוני חרקים מעופפים (איפה אבא שלה?) ועלי כותרת סגולים התפזרו על הרצפה (איפה אבא שלה?) והילדה עם הצמות השחורות נמלטה לחדרה (האם היא בכתה? ועכשיו?)

 

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת צריף. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: "המושיע", סיפור מאת מורז ברנדיס

 

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | שירי נשים שורדות זנות

נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר / קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ / בָּכָה רַק רוּחַ קַר / בָּכָה רַק רוּחַ

special_46_1200-628

נעמי טנהאוזר, נטע (פרט), שמן על פשתן, 130X130 ס"מ, 2015

.
שירי נשים שורדות זנות, מתוך תערוכה נודדת להעלאת המודעות לתופעת צריכת הזנות ונזקיה

 

בחודש נובמבר 2018 נערך בספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב פאנל בנושא סוגיית הזנות בישראל בהשתתפותן של עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, גב' ורד לי, עיתונאית מעיתון "הארץ" המסקרת את תחום הזנות בישראל והגב' נעמה גולדברג, מייסדת ומנהלת שותפה של עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות".

הפאנל חשף לקהל את הקשיים העומדים בפני הנשים המצויות במעגל הזנות ואת דרכי הפעולה למיגור התופעה של צריכת הזנות בישראל.

אל דברי הפאנל התלוו שירים פרי עטן של שורדות זנות, שבאומץ רב הסכימו לחשוף בפנינו מעט מתוך עולמן הפנימי והתמודדותן עם חוויית הזנות ונזקיה.

תהליך האיסוף והאצירה של השירים היה מורכב מכיוון שנשים שורדות זנות אינן ממהרות לתת אמון, בשל טראומות הזנות, והן היססו תחילה להעביר את שיריהן לפרסום.

השירים מלאי הכאב והפחד – אך גם תקווה – מוצגים כעת בתערוכה נודדת במגוון אירועים, בתקווה להעלות את המודעות לתופעה של צריכת הזנות ונזקיה. גורמים המעוניינים להזמין את התערוכה מוזמנים לפנות לכתובת המייל שלהלן.

פרויקט השירה ממשיך לפעול בימים אלו. נשים בזנות ונשים שורדות זנות מוזמנות לשלוח שירים לכתובת המייל: [email protected]

 

השירים מתפרסמים כאן באדיבות נשים מעמותת "לא עומדות מנגד", "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות" ועמותת "אופק נשי".

מרים גברעם

 

***

אִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ
לְמַעְלָה
שֶׁמִּתְבּוֹנֵן עַל הָעוֹלָם
מַחְלִיט מָה גּוֹרָלוֹ שֶׁל כָּל אָדָם
שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים וְאָז לוֹקֵחַ
תַּעֲזֹר לִי תַּעֲזֹר לָנוּ לִשְׂרֹד
תִּקַּח מֵהֶן אֶת הַכְּאֵב תַּחְזִיר לָהֶן אֶת הַכָּבוֹד
תִּשְׁלַח אֲלֵיהֶן יָדַיִם רַכּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת חַמּוֹת
שֶׁיַּחֲזִיקוּ יַחְבְּקוּ וִינַגְּבוּ אֶת הַדְּמָעוֹת
תַּרְאֶה לָהֶן אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הַנּוֹף שֶׁיֵּשׁ בַּחוּץ
הֵן לֹא רָאוּ מִזְּמַן שׁוּם פֶּרַח וְשָׁכְחוּ כְּבָר אֵיךְ
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
בַּגַּן הַהוּא הֵן פַּעַם
שִׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת הִתְגַּלְּשׁוּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת
וְאִמָּא הֶעֱבִירָה יָד בְּתוֹךְ הַשַּׂעֲרוֹת הַמַּזִּיעוֹת
הַלֵּב הָיָה אָז חַי נוֹשֵׁם זוֹהֵר וּמְחַמֵּם מְאוֹד
מָלֵא בְּתֹם וְאַהֲבָה וּמִשְׁאָלוֹת יַלְדוּתִיּוֹת
וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָז הָיִינוּ מְשַׂחֲקוֹת וְצוֹחֲקוֹת
שׁוֹכְבוֹת לָהֶן עַכְשָׁו צְלָלִים כִּמְעַט בְּלִי לֵב רַק עֲצָמוֹת
וְהַמַּרְאֶה שֶׁל הַשְּׁקִיעָה וְהַקּוֹלוֹת שֶׁל סוֹף הַיּוֹם
הָפְכוּ עַכְשָׁו לְנֶצַח רַע וּתְחִלָּתוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם
בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת וְהַחֹשֶׁךְ הַמָּוֶת וְהָעֹבֶשׁ הַנָּשִׁי
זְרוּקוֹת לָהֶן בָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁרַק צְמֵאוֹת לְאַהֲבַת אָדָם פְּשׁוּטָה וּמוּחָשִׁית

*מחברת השיר ביקשה להישאר אנונימית

 

שיר המאפרה / מירי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה, מְזֹהֶמֶת,
שֶׁאֵלֶיהָ אַתֶּם זוֹרְקִים אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּכֶם.
כִּי אַתֶּם שֶׁנּוֹתְנִים לִי עַל זֶה כֶּסֶף,
בְּעֶצֶם נוֹתְנִים לִי שְׁקָלִים מְלֻכְלָכִים,
עוֹדָפִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּכִּיסִים
וְאַף אֶחָד אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהֶם אוֹ צָרִיךְ.
אִם אֲנִי מַאֲפֵרָה זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
שָׁוָה יְרִיקָה, שֶׁאֲנִי שְׁקוּפָה,
שֶׁאֲנִי פָּחוֹת טוֹבָה.
תַּגִּידוּ תּוֹדָה שֶׁבִּכְלָל הִסְכַּמְתִּי
לְהָכִיל אֶתְכֶם.
לַמְרוֹת שֶׁרֹב הַפְּעָמִים עֲשִׂיתֶם זֹאת
גַּם כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי, בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט,
בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת, בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת.

אֲבָל הֵי, מַאֲפֵרָה בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת.
קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹעֶקֶת.

וְאִם אֲנִי מַאֲפֵרָה אָז אֵין לִי רְגָשׁוֹת.
לֹא שָׂרַף לִי כְּשֶׁבְּתוֹכִי כִּבִּיתֶם אֶת בְּדָּלֵי
הַבְּדִידוּת שֶׁלָּכֶם.
לֹא הֻשְׁפַּלְתִּי כְּשֶׁיְּרַקְתֶּם מֵעָלַי אֶת הַיְּצָרִים שֶׁלָּכֶם.
פָּשׁוּט הָיִיתִי שָׁם. יוֹתֵר נָכוֹן, הַגּוּף הָיָה.

לִפְעָמִים עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה,
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְרוֹפֵא.
אֲבָל לֹא סְתָם רוֹפֵא,
אֲנִי רוֹצָה רוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתִי מֵהָרְחוֹב,
יַעֲנִי מֵהַמַּצָּב הָרְחוֹבִי שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

עַד שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת,
גַּם הָרוֹפֵא אוֹהֵב לְעַשֵּׁן.

 

הנה / ויקה

הִנֵּה אֲנִי
עֵירֻמָּה בַּצֹּמֶת
וְהַכֹּל גָּלוּי.
אֵיפֹה אֲנִי –
בְּעֵירֹם? בַּצֹּמֶת?
בְּגָלוּי?
לֹא רְאִיתֶם אוֹתִי
מַטְרִיוֹשְׁקָה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁקְּנִיתֶם אוֹתִי
אֲבָל מָה שֶׁקְּנִיתֶם לֹא הָיָה
זֶה
סָחַרְתִּי רַק בַּכְּאֵב שֶׁלִּי
עַכְשָׁו אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
מִלְּבַד הָאוֹר
אֶת הַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית בַּתְּכֵלֶת
אֲנִי רוֹאָה שְׁחוֹרָה עַל אָפֹר
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָדוּן אוֹתִי
לִחְיוֹת אֶת גּוֹרָלִי?
הִשְׁלַכְתֶּם אֶת כָּל אַבְנֵיכֶם עַל
אֲחֵרִים
אוֹ נִשְׁאֲרָה עוֹד אַחַת בִּשְׁבִילִי?

 

נולדתי מדשא גבוה / ויקה

נוֹלַדְתִּי מִדֶּשֶׁא גָּבוֹהַּ
פְּרָחִים נָתְנוּ לִי שֵׁם
רוּחוֹת טָווּ לִי כֶּתֶר
וּבֹקֶר, הוּא הָיָה כָּל כָּךְ זוֹהֵר
וְשַׁרְתִּי שַׁרְתִּי שַׁרְתִּי
חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאֹשֶׁר
נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר

קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ
בָּכָה רַק רוּחַ קַר
בָּכָה רַק רוּחַ

 

.

מרים גברעם היא יועצת לנושאי מגדר וסחר בבני אדם בביה"ס הישראלי לסיוע הומניטארי, מייסדת ומנהלת "תזכור".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן