מיוחד | שירי נשים שורדות זנות

נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר / קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ / בָּכָה רַק רוּחַ קַר / בָּכָה רַק רוּחַ

special_46_1200-628

נעמי טנהאוזר, נטע (פרט), שמן על פשתן, 130X130 ס"מ, 2015

.
שירי נשים שורדות זנות, מתוך תערוכה נודדת להעלאת המודעות לתופעת צריכת הזנות ונזקיה

 

בחודש נובמבר 2018 נערך בספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב פאנל בנושא סוגיית הזנות בישראל בהשתתפותן של עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, גב' ורד לי, עיתונאית מעיתון "הארץ" המסקרת את תחום הזנות בישראל והגב' נעמה גולדברג, מייסדת ומנהלת שותפה של עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות".

הפאנל חשף לקהל את הקשיים העומדים בפני הנשים המצויות במעגל הזנות ואת דרכי הפעולה למיגור התופעה של צריכת הזנות בישראל.

אל דברי הפאנל התלוו שירים פרי עטן של שורדות זנות, שבאומץ רב הסכימו לחשוף בפנינו מעט מתוך עולמן הפנימי והתמודדותן עם חוויית הזנות ונזקיה.

תהליך האיסוף והאצירה של השירים היה מורכב מכיוון שנשים שורדות זנות אינן ממהרות לתת אמון, בשל טראומות הזנות, והן היססו תחילה להעביר את שיריהן לפרסום.

השירים מלאי הכאב והפחד – אך גם תקווה – מוצגים כעת בתערוכה נודדת במגוון אירועים, בתקווה להעלות את המודעות לתופעה של צריכת הזנות ונזקיה. גורמים המעוניינים להזמין את התערוכה מוזמנים לפנות לכתובת המייל שלהלן.

פרויקט השירה ממשיך לפעול בימים אלו. נשים בזנות ונשים שורדות זנות מוזמנות לשלוח שירים לכתובת המייל: [email protected]

 

השירים מתפרסמים כאן באדיבות נשים מעמותת "לא עומדות מנגד", "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות" ועמותת "אופק נשי".

מרים גברעם

 

***

אִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ
לְמַעְלָה
שֶׁמִּתְבּוֹנֵן עַל הָעוֹלָם
מַחְלִיט מָה גּוֹרָלוֹ שֶׁל כָּל אָדָם
שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים וְאָז לוֹקֵחַ
תַּעֲזֹר לִי תַּעֲזֹר לָנוּ לִשְׂרֹד
תִּקַּח מֵהֶן אֶת הַכְּאֵב תַּחְזִיר לָהֶן אֶת הַכָּבוֹד
תִּשְׁלַח אֲלֵיהֶן יָדַיִם רַכּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת חַמּוֹת
שֶׁיַּחֲזִיקוּ יַחְבְּקוּ וִינַגְּבוּ אֶת הַדְּמָעוֹת
תַּרְאֶה לָהֶן אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הַנּוֹף שֶׁיֵּשׁ בַּחוּץ
הֵן לֹא רָאוּ מִזְּמַן שׁוּם פֶּרַח וְשָׁכְחוּ כְּבָר אֵיךְ
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
בַּגַּן הַהוּא הֵן פַּעַם
שִׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת הִתְגַּלְּשׁוּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת
וְאִמָּא הֶעֱבִירָה יָד בְּתוֹךְ הַשַּׂעֲרוֹת הַמַּזִּיעוֹת
הַלֵּב הָיָה אָז חַי נוֹשֵׁם זוֹהֵר וּמְחַמֵּם מְאוֹד
מָלֵא בְּתֹם וְאַהֲבָה וּמִשְׁאָלוֹת יַלְדוּתִיּוֹת
וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָז הָיִינוּ מְשַׂחֲקוֹת וְצוֹחֲקוֹת
שׁוֹכְבוֹת לָהֶן עַכְשָׁו צְלָלִים כִּמְעַט בְּלִי לֵב רַק עֲצָמוֹת
וְהַמַּרְאֶה שֶׁל הַשְּׁקִיעָה וְהַקּוֹלוֹת שֶׁל סוֹף הַיּוֹם
הָפְכוּ עַכְשָׁו לְנֶצַח רַע וּתְחִלָּתוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם
בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת וְהַחֹשֶׁךְ הַמָּוֶת וְהָעֹבֶשׁ הַנָּשִׁי
זְרוּקוֹת לָהֶן בָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁרַק צְמֵאוֹת לְאַהֲבַת אָדָם פְּשׁוּטָה וּמוּחָשִׁית

*מחברת השיר ביקשה להישאר אנונימית

 

שיר המאפרה / מירי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה, מְזֹהֶמֶת,
שֶׁאֵלֶיהָ אַתֶּם זוֹרְקִים אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּכֶם.
כִּי אַתֶּם שֶׁנּוֹתְנִים לִי עַל זֶה כֶּסֶף,
בְּעֶצֶם נוֹתְנִים לִי שְׁקָלִים מְלֻכְלָכִים,
עוֹדָפִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּכִּיסִים
וְאַף אֶחָד אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהֶם אוֹ צָרִיךְ.
אִם אֲנִי מַאֲפֵרָה זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
שָׁוָה יְרִיקָה, שֶׁאֲנִי שְׁקוּפָה,
שֶׁאֲנִי פָּחוֹת טוֹבָה.
תַּגִּידוּ תּוֹדָה שֶׁבִּכְלָל הִסְכַּמְתִּי
לְהָכִיל אֶתְכֶם.
לַמְרוֹת שֶׁרֹב הַפְּעָמִים עֲשִׂיתֶם זֹאת
גַּם כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי, בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט,
בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת, בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת.

אֲבָל הֵי, מַאֲפֵרָה בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת.
קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹעֶקֶת.

וְאִם אֲנִי מַאֲפֵרָה אָז אֵין לִי רְגָשׁוֹת.
לֹא שָׂרַף לִי כְּשֶׁבְּתוֹכִי כִּבִּיתֶם אֶת בְּדָּלֵי
הַבְּדִידוּת שֶׁלָּכֶם.
לֹא הֻשְׁפַּלְתִּי כְּשֶׁיְּרַקְתֶּם מֵעָלַי אֶת הַיְּצָרִים שֶׁלָּכֶם.
פָּשׁוּט הָיִיתִי שָׁם. יוֹתֵר נָכוֹן, הַגּוּף הָיָה.

לִפְעָמִים עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה,
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְרוֹפֵא.
אֲבָל לֹא סְתָם רוֹפֵא,
אֲנִי רוֹצָה רוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתִי מֵהָרְחוֹב,
יַעֲנִי מֵהַמַּצָּב הָרְחוֹבִי שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

עַד שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת,
גַּם הָרוֹפֵא אוֹהֵב לְעַשֵּׁן.

 

הנה / ויקה

הִנֵּה אֲנִי
עֵירֻמָּה בַּצֹּמֶת
וְהַכֹּל גָּלוּי.
אֵיפֹה אֲנִי –
בְּעֵירֹם? בַּצֹּמֶת?
בְּגָלוּי?
לֹא רְאִיתֶם אוֹתִי
מַטְרִיוֹשְׁקָה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁקְּנִיתֶם אוֹתִי
אֲבָל מָה שֶׁקְּנִיתֶם לֹא הָיָה
זֶה
סָחַרְתִּי רַק בַּכְּאֵב שֶׁלִּי
עַכְשָׁו אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
מִלְּבַד הָאוֹר
אֶת הַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית בַּתְּכֵלֶת
אֲנִי רוֹאָה שְׁחוֹרָה עַל אָפֹר
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָדוּן אוֹתִי
לִחְיוֹת אֶת גּוֹרָלִי?
הִשְׁלַכְתֶּם אֶת כָּל אַבְנֵיכֶם עַל
אֲחֵרִים
אוֹ נִשְׁאֲרָה עוֹד אַחַת בִּשְׁבִילִי?

 

נולדתי מדשא גבוה / ויקה

נוֹלַדְתִּי מִדֶּשֶׁא גָּבוֹהַּ
פְּרָחִים נָתְנוּ לִי שֵׁם
רוּחוֹת טָווּ לִי כֶּתֶר
וּבֹקֶר, הוּא הָיָה כָּל כָּךְ זוֹהֵר
וְשַׁרְתִּי שַׁרְתִּי שַׁרְתִּי
חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאֹשֶׁר
נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר

קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ
בָּכָה רַק רוּחַ קַר
בָּכָה רַק רוּחַ

 

.

מרים גברעם היא יועצת לנושאי מגדר וסחר בבני אדם בביה"ס הישראלי לסיוע הומניטארי, מייסדת ומנהלת "תזכור".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדות | "הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית": מילים לזכר המשוררת גבריאלה אלישע

"יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים." המשוררת ריקי דסקל סופדת לחברתה

nifradot_46_715-537

יוסל ברגנר, הדס לבשמים, שמן על בד, 1966. מאוסף המשכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד.

.

שירת העוף הבודד: מבט, חצי מבט על שירתה של גבריאלה אלישע

מאת ריקי דסקל

 

ביום שלישי, כ"א באדר א, 26 בפברואר 2019, בשעה 5:30 לפנות בוקר, נפרדה גבריאלה אלישע מן העולם לאחר מחלה ארוכה ומייסרת, ובאותו יום, בשעה 15:30, נקברה באדמת הגיר של הר המנוחות בירושלים.

אלישע, משוררת , מתרגמת ועורכת, פרסמה את ספר שיריה הראשון, בשפתיים נשפתי חושך לגוף, בשנת 1973 (הוצאת ספרי קריאה), בהיותה בת שמונה־עשרה. הוא זיכה אותה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. אחריו פרסמה עוד עשרה קובצי שירה. האחרון, אחרֵי, ראה אור בשנת 2000 (ספרי חמד, ידיעות אחרונות). ומאז לא פרסמה עוד דברי שירה שלה. ואני נזכרת בשיר "ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושות סגריריות", שבו היא מכריזה:

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה
מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה

בשנות השמונים שינתה אלישע את שמה לשם אלה בת־ציון. אלה – כסיומת שמה הפרטי, ובת־ציון – ציון הוא שם אביה. ציון הוא גם אחד משבעים שמותיה של ירושלים, מקום הולדתה וחייה, שנוכחת באופן צנוע למדי בשיריה. היא נשאה שם זה כעשרים שנה, ואחדים מפרסומיה יצאו תחתיו. (אני תמיד קראתי לה גבריאלה.)

בשנת 1997 הוציאה בהוצאה עצמית ומדוקדקת את ספר השירים של אלה בת־ציון: מבחר, 1980–1996, ובו ההקדשה: "לאמא, באהבה". בספר זה, שהוא מבחר מתוך ספריה עד אז (וממנו לקוחים כל הציטוטים במאמר צנוע זה), היא בחרה שלא לכלול שירים מתוך שני ספריה הראשונים, בשפתיים נשפתי חושך לגוף וליל הזמרת, שבהם ראתה ספרי בוסר.

כאמור גבריאלה אלישע הייתה גם עורכת ומתרגמת. בסוף שנות השמונים הקימה את הוצאת הספרים "אלקנה", ע"ש השופט המנוח דב איתן, ובה ראו אור כמה ספרי שירה. כמו כן ערכה כתבי עת: בדפוס – מרפסת, וברשת – אספקלריה, ותרגמה מאנגלית ומצרפתית.

את כל אלה עשתה מתוך מחויבות אישית עמוקה, בלתי רגילה וחסרת פניות לשירה כפי שהיא מבינה ואוהבת. לגמרי לבד, לגמרי בכוחות עצמה.

אלישע היא משוררת לירית מובהקת.

[…] בַּעֲלִיַּת הַגַּג
אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת
אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי.

כמו כתם דיו על נייר סופג חולש "האני" על שירתה, מתפשט וכמעט שאינו מותיר מקום פנוי ממנו. "כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי". והתחושה העולה מקריאה בשירים היא שכמו שניתן למעוך את הנייר בקלות, לקרוע אותו, כך ניתן לדרוס את "האני" השירי, השברירי, לשסע אותו.

שירתה חשופה ואניגמטית בעת ובעונה אחת. ריאליסטית וסוריאליסטית. מגלה טפח ומכסה הרבה יותר. בבחינת נפש האדם היא המסתורין הגדול ביותר, המבוך שאי אפשר לצאת ממנו לְעולם וְלָעולם.

את העולם הפנימי הסוער והמורכב המחפש את דרכו בלבירינת הזה היא יצקה לתוך מילים מכשְפות ומכושפות, צבועות בצבעים של חושך ואור על כל גוֹניהם.

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹר אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם וְעוֹד הָעוֹלָם
שָׁרוּי בְּחֹשֶׁךְ נְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ אֲנִי שׁוֹפֵךְ
עַל הָעוֹלָם נְהָרוֹת שֶׁל זֶרַע אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם
דַּף י"ח בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת
אַתְּ אוֹצֶרֶת בְּגוּפֵךְ אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וקולותיהם הם הקולות השונים של הדממה. הצורך האקוטי בשקט צועק ברבים משיריה, אולי בניסיון להשתיק את הקולות הפנימיים שאינם נותנים מנוח, שמאיימים להתפרץ:

בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה יָחִיד וְשָׁלֵם
מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת לְלֹא פַּחַד
אֲבָל רַגְלֶיךָ כְּבֵדוֹת מִמַּסָּע
אֲבָל הִנְּךָ יָחִיד וְשָׁלֵם בַּשֶּׁקֶט
הַגּוֹאֶה

(מתוך "מדיטציה")

אֵיךְ הָאַיִן מוֹשֵׁךְ אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
וְגַם מֵטִיל עָלַי מוֹרָא
אֵיךְ אֲנִי נְמוֹגָה
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנִּצְחִי
[…]
לֵילוֹת אֲרֻכִּים לְבַד בַּבַּיִת
לְעִתִּים עַל סַף מַשְׁבֵּר
בְּלִבּוֹ שֶׁל אִי שָׁקֵט

(מתוך "לעיתים על סף משבר")

אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט שֶׁקֶט שֶׁקֶט
כְּדֵי לְעַבֵּד אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הָאַיָּלָה הַפְּצוּעָה
וּלְנַסֵּחַ אֶת הַסִּינְדְּרוֹם בִּשְׂפַת סַף

(מתוך "הכירו את סינדרום האיילה הפצועה")

כמו מתוך ספר תפילה עולה התחינה בשיריה לצאת מהוויית החולין הגסה המקיפה אותה, אל הנשגב, אל הרחוק, אל האלוהי.

רְאֵה לָעֲזוּבָה בַּתְּנָאִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהַחָמְרִיִּים
וּמַלֵּא אֶת הַחֲלָלִים הַפְּעוּרִים לְפָנֶיךָ
יְדִיד הָאוֹר הָעוֹלָמִי

הָצֵף אֶת הַחֶדֶר בּוֹ אַתְּ שְׁרוּיָה בִּדְאָגָה
מִלִּים מִלִּים אַתְּ בְּנוּיָה וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ אֲתַר חֲפִירָה

אַל אֶהְיֶה נֶגָטִיבִית וְאַל אֶשְׁלֹל אֶת קִיּוּמְךָ
אוֹר הַשָּׁמַיִם הֶחָבוּי בַּגַּרְעִין

(מתוך "אני מתוך ספר קדמון קוראת למצוא אולי מענה")

 

מוזיקה הציפה את ליבה אושר. השקט הזה יכול היה ללבוש צורה של מוזיקה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי מוּסִיקָה אַטְמוֹסְפֶרִית
מוּסִיקָה שֶׁל שֶׁקֶט

אבל באמת – כמו שם אחד מספריה – הייתה זו "מוסיקה אחרת". בשיריה היא מזכירה את גרייס ג'ונס, את בילי הולידיי, מזכירה מוזיקה מזרחית, אך בעיקר היא אהבה מוזיקה מדיטטיבית, חוזרת על עצמה:

בָּעוֹלָם הַחוֹלֵף בּוֹ אֲנִי מֻנַּחַת כָּרֶגַע
יֵשׁ כּוֹחַ מָגִי לַצְּלִילִים הַנִּשְׁפָּכִים
וְהֵם סוֹחֲפִים אֶת גּוּפִי בָּרִקּוּד
כְּמוֹ פִּסַּת אֶבֶן בְּנָהָר שֶׁל צְלִילִים

מנגינות חסידיות היו אהובות עליה מאוד. המוזיקה העבירה אותה לממדים רוחניים, עד שנראה ששקט, מוזיקה ותפילה הם היינו הך, הופכים לאחד:

הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה. אֵין מַחֲלֹקֶת.
בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים
שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה
אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה, הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת.

ושלוש אלה – מוסיקה, תפילה, דממה – הן הצמתים שבהם האני השירי מסוגל לא רק ליצור אלא גם להתפשט לעבר אובייקט נפרד ממנו אך בעת ובעונה אחת היחיד המסוגל להכילו: האם – רחם האם, המקום הסימביוטי, היחיד בעולם שהוא בטוח באמת, שהיא "גורשה" ממנו ולא ניתן לה לחזור אליו לעולם.

מַכְאוֹבֵי גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי
רָצִיתִי לִכְאֹב בִּמְקוֹמָהּ

(מתוך "איים של לובן סביב עיניה ושפתיה לאט־לאט נמחקים מארשת פניה: לאחר ניתוח")

כל אפשרות אחרת היא פחותה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי
לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע
מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת
תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת

היא טומנת בחובה סכנה, ועם הניתוק הבלתי הפיך מן האם נולד האסון,
נולד השבר הבלתי ניתן לאיחוי:

הַשֶּׁבֶר הוּא בַּמַּהוּת שֶׁלָּנוּ,
הַשֶּׁבֶר בְּרֵאשִׁיתִי

הוא בלתי ניתן לריפוי:

הַלַּיְלָה הִתְכַּרְבֵּל בִּזְרוֹעוֹתַי, כְּמוֹ תִּינוֹק חֲסַר אֵם.
הָיִיתִי לוֹ אֵם זְמַנִּית.
הַלַּיְלָה – הַהוֹרֶה לֵיל־הָאָב וְלֵיל־הָאֵם
הוֹלִידוּ אֶת מִי שֶׁאֲנִי
וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי נִדְרְסָה
הַפְּרֵדָה מִן הַיַּלְדוּת הָיְתָה קֶרַע

ואת הצלב הזה צריך לשאת ולצלוח איתו איכשהו את הוויה דולורוזה הנקראת חיים.

לא לחינם אני משתמשת במושג הנוצרי "ויה דולורוזה", כי אלמנטים של סמל הייסורים האולטימטיבי, הוא "ישוע הנוצרי", מופיעים הרבה בשיריה של אלישע, ייסורים המולידים את היצירה ומוליכים אליה:

בּוֹאִי רוּחַ קֹדֶשׁ גַּם אֵלַי
כְּיוֹנָה כְּפִי שֶׁנַּחְתְּ עַל כְּתֵפָיו שֶׁל הַגְּלִילִי

הקרע, הפרידה, השבר הולידו מחד גיסא אני הרואה את עצמו כעולם:

כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי

(מתוך "הולכת ונבלעת בעלטה שסבבה אותי פעם")

וְכָל זֶה הוּא שְׁלֵמוּת שֶׁל כּוֹכָב אֶחָד
גּוּף שְׁמֵימִי אֶחָד הַקָּרוּי בִּלְשׁוֹנִי אֲנִי"

(מתוך "גם הפרי גם הנפש גם המין"; הדגשת המילה "אני" – במקור).

ומאידך גיסא הולידו תשוקה מתמשכת, בלתי פוסקת, אל האין:

הָאַיִן שֶׁהוּא תְּהוֹם וְהוּא אֵל
הוּא מֵעֵבֶר לַחֲלוֹף
שָׁם הַשֶּׁקֶט נִצְחִי

או:

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים
וּמְנַסָּה לְהַעֲתִיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת
לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

ובשיר "היא תלויה על לשוני כמו הד של צעקה":

כִּי אֵין לִי רוֹפֵא וְאֵין לִי מוֹרֶה
וּכְמִיהַת מָוֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּאֲבָרַי וּמְנַחֶמֶת

או בשיר אחר:
עַכְשָׁו יוּנִי. מָתַי אָמוּת?
כְּדַאי לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ

הַנֶּפֶשׁ מִתְחַלֶּקֶת לְבַיִת וּלְגָלֻיּוֹת

ותקצר היריעה כאן לתאר את כל שאר המקומות. ובצד התשוקה אל האין מסתחררת התשוקה לכתוב:

כִּי הַתְּשׁוּקָה לִכְתֹּב הִיא חֶרֶב פִּיפִיּוֹת.

יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים. היא ידעה בדיוק כירורגי מה היא אוהבת בשירה ומה לא. מה ואיך ראוי להיכתב ומה לא. זו אחת הסיבות שסירבה להתפשר והוציאה אחדים מכתביה בהוצאה עצמית.

 

השירה היא טיפול פסיכואנליטי

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה אוֹתִי וּמְפַרְסֶמֶת אוֹתִי
הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי
הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי
הַשִּׁירָה גַּם מְתַסְבֶּכֶת אוֹתִי וּמְשַׁבֶּשֶׁת אֶת דַּרְכִּי
הַשִּׁירָה הִיא מָקוֹם לַחְזֹר אֵלָיו
הַשִּׁירָה הִיא אֶנֶרְגְּיָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית
הַשִּׁירָה הִיא פֻּרְקָן
הַשִּׁירָה הִיא גְּבוּל, וּמָקוֹם לִהְיוֹת חָפְשִׁי

הַשִּׁירָה הִיא גַּן שֶׁל מִלִּים וְיַעַר שֶׁל סְמָלִים
הַשִּׁירָה הִיא תְּשׁוּקָה, אוֹבְּסֶסְיָה
הִשִּׁירָה הִיא נַחַל שָׁקֵט, צָעִיף שֶׁל חֲלוֹם
מְכַסֶּה עַל הַפְּשָׁט, הָאוֹר, הַיּוֹמְיוֹמִי
הַשִּׁירָה הִיא גַּם קְלָלָה וְגַם בְּרָכָה
קְלָלָה כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְיֻחָד וְאַתָּה בֶּאֱמֶת מְיֻחָד
הַשִּׁירָה הִיא אַסְכּוֹלָה דָּתִית וְסוּג שֶׁל תְּפִלָּה
אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ אוֹ אִתָּהּ אוֹ עִם עַצְמִי
אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים

 

ואכן בשירתה אפשר לקרוא קירבה אינטימית, פמיליאריות עם אלוהים, היא מבינה אותו, מכירה אותו, כמו בשיר "מהו החלום של אלהים":

תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סְפָרִים נִפְתָּלִים וּסְבָרוֹת מֻפְרָכוֹת
בִּנְיְנֵי הָגוּת וַהֲזָיָה מְשֻׁנִּים
הוּקְמוּ בְּסוּגְיַת הָאֵל וּרְצוֹנוֹ וְאֵיךְ לְהַגְשִׁים אֶת רְצוֹנוֹ בָּעוֹלָם.
לְשִׁיטָתִי, זֶה חַיָּב לִהְיוֹת פָּשׁוּט, מוּבָן
מְנֻסָּח בְּמִלִּים שֶׁל אוֹר
וּמַבִּיעַ אֶת הָעֶרְכִּיּוֹת וְאֶת הַמֶּתַח
וְאֶת הַנִּצָּחוֹן.

 

ספרה ספר החלומות של אלהים כולו כמו מעביר את התחושה שאור עליון נחת ישירות על המקלדת השחורה שלה, ואני קוראת בו משתאה כמו בספר תהילות. והוא כמו מנורת לָבָה שהגבולות בין הנוזלים הממלאים אותה מיטשטשים, בולעים ונבלעים זה בזה. כמו שמיטשטים הגבולות בין היום, הלילה, השינה, החלום והערוּת, שהם מוטיבים חוזרים בשירתה.

בהבחנה חדה כְּסַיִף ידעה אלישע לכתוב את המקום הערטילאי והמסוכסך הזה הנקרא נפש, שבו במתח נורא, כואב, שאין להכילו, בנפש הנאכלת ללא מוצא, מיטשטשים הגבולות לעיתים קרובות.

בּוֹאִי נַחְפֹּר בְּיַחַד בְּאֵר אוֹ תַּעַזְרִי לִי לַחְפֹּר
(הַנֶּפֶשׁ הִיא בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לִשְׁאֹב מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַתֹּכֶן
אוֹ לְהָנִיחַ עָלֶיהָ גּוֹלֵל וְלִסְתֹּם אוֹתָהּ)

(מתוך "מה שניסיתי להיזכר חמק לחלוטין")

וּבְמִלִּים רְהוּטוֹת הִתְדַּפַּקְתִּי עַל דַּלְתִּי
בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם
וְשָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמַּלְאָכִית
הוֹפֶכֶת עִם הַשָּׁנִים לְכִיס שֶׁל מֻגְלָה

(מתוך "ביצעתי את התוכנית פרוסת לחם אחר פרוסה")

המהלך הזה מוביל לחוויה המרכזית, המכוננת, המעצבת את כל שירתה של גבריאלה אלישע, היא חווית הבדידות הנכפית על המשוררת אך גם נבחרת על ידה:

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר וְתָמִיד תִּשָּׁאֵר לִי הַבְּדִידוּת
וְאֵיךְ לְהַנְעִים אוֹתָהּ וְאֵיךְ לְהָקֵל אֶת מַשָּׂאָהּ
וְאֵיךְ מִן הָרִיק בָּאָה הַבְּרִיאָה
וְאֵיךְ בַּדְּמָמָה קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
וְאִם אָכֵן קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
אוֹ שֶׁמָּא מִן הַבְּדִידוּת בָּדִיתִי אֶת קוֹלוֹ
וְאֵיךְ בַּסּוֹף נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁתִיקָה
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַשְׁמֹרֶת חֹרֶף אֶל תַּנּוּר הַנֵּפְט הֶחָדָשׁ
וְהָאֵשׁ כְּתֻמָּה כְּתַפּוּחַ זָהָב
וַאֲנִי מְדַמָּה אֵיךְ אַתְּ יְשֵׁנָה.
וְשִׁירִים –
עֲדַיִן נוֹתְרוּ מִלִּים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִוָּתְרוּ מִלִּים.

וְהַמִּלִּים רַק חוֹתְרוֹת לְהַגִּיעַ.
הַמִּלִּים יַבִּיעוּ אֶת הַמַּאֲמָץ לַחְתֹּר
חֲתִירָה כָּלְשֶׁהִי, פְּרָטִית, בְּיַם הַיֵּשֻׁיּוֹת
וְהַאַין לְלֹא גְּבוּלוֹת

גבריאלה הייתה לי חברה קרובה לאורך עשרות שנים, על כן אני מבקשת לסיים את דבריי כאן במשפטים ובשיר שבהם סיימתי את ההספד עליה בבית ההלוויות הספרדי בגבעת שאול:

גבריאלה יקרה
את הולכת מכאן בגופך. רוחך תלווה אותנו, יצירותייך!
נשמתך המיוחדת תהיה אור יקר שאשמור בלבי תמיד. לכי בשלום, חברה יקרה ואהובה.

אני חושבת שעכשיו היית מוכנה לקרוא את השיר "כהלך רועד לפני קונו" בקולך המופנם, החרישי, ששמרת אותו מדויק ומאופק בקריאת שירייך.
ברעדה אקרא אותו בשמך:

כְּהֵלֶך רוֹעֵד בִּפְנֵי קוֹנוֹ
אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ קוֹנִי
וּמָה בְּצֵידָתִי אִם לֹא פְּסוּקֵי שִׁירָה
לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה?!

כְּהֵלֶך בּוֹדֵד נָח מֵעֲמָלוֹ
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יוֹצְרִי
כְּהֵלֶך רוֹעֵד
נִדָּף בְּרוּחַ עוֹלָם

בַּחָכְמָה יְצַרְתָּנִי
כְּמוֹ אֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים
וְאַף לִי נָתַתָּ מֶמְשָׁלָה
בַּנֶּעֱלָם.

 

 

גבריאלה אלישע ז"ל

גבריאלה אלישע ז"ל
(צילום: עינת אנקר, לע"מ)
.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית תיאטרון. חיברה עד כה שישה ספרי שירה, ושירים רבים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | פרק מתוך "בדידות או", ספר בכתובים מאת נורית זרחי

"בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש."

baavoda_46_715-537

שיר שבדרון, השולחן בקדם 57 עג'מי יפו, צבעי מים על נייר, 34.5X24.5 ס"מ, 1987

.

פרק מתוך "בדידות או" / נורית זרחי

.

היהלום

 

עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.

"שַצֶלוֹך", הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.

ידעתי שאילו הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה, "נפש בריאה בגוף בריא", לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען חוזקו וחסינותו של העם, וגם כהזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם.

כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום משם עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא הצלחתי, היו המטפלות משכיבות אותי במיטה ומשאירות אותי לבדי בחושך בבית הילדים לצורכי חינוך.

אצל סבתא היה עולם אחר.

היא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי, אפילו לא בתקופת הצנע אז הייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: נקניק ושוקולד עם אגוזים, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.

סבתא הייתה דואגת שלא אזנח את המורשת שלי: "לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את שם אבא, כיוון ששמו כשם מדינת ישראל." בקיבוץ שבו גדלתי נטו להקל ראש במותם של אלה שלא נפלו במלחמה. מותו של אדם צעיר נתפס כחולשה, כאילו לא היה בו מספיק כוח להיוותר בחיים. מאוד שמחתי שסבתא מעניקה לאבא סיבוב שני של חיים. הייתי הנכדה הבוגרת שלה מבין שתיים וסבתא נטתה לי חסד מיוחד וסיפרה לי סיפורים שלא הכרתי מהמיתולוגיה שסביב אבי. אני זוכרת אותם עד היום כיוון שחזרה עליהם יותר מפעם אחת:

אבא, שלא היה בריא באופן מיוחד, היה נוסע לעיר מרפא בפסח וחוזר בסוכות, "ואף על פי כן היה תלמיד מובחר", הדגישה סבתא, כשהיא מתייחסת לקשיי הקריאה שלי.

לא ידעתי לקרוא עד שסבתא שלחה אותי לבית השכנים ממול, שם אמר לי הילד עמוס קלאוזנר, "אין לך מה לעשות? תקראי ספר." "אני לא יודעת לקרוא," אמרתי, מתייחסת לספר שקיבלתי בכיתה ונקרא חתול מלמד סדר, שכמובן לא פיתה אותי להתאמץ. "קחי," אמר לי עמוס, ושם בידי את הספר טוּ ארנבות (שעוּבּד ברבות הימים לספר הידוע גבעת ווטרשיפ). טו הארנבות האומללות מתו כולן כשניסו לעבור מחלקה לחלקה. הייתי בת חמש, אבל היה לי עניין גדול במוות, ושוכנעתי שהספרות היא דבר רציני. כך קרה שהילד עמוס, לימים עוז, שלא רצה לשחק איתי, לימד אותי לקרוא.

אבל יותר מכל זה התעניינתי בסיפוריה של סבתא על אבא, שלגבי היה גם הוא גיבור מת.

באחד ממסעות הריפוי שלו, סיפרה סבתא, כשהיה בבית המרפא, שם הפרידו בין הילדים למבוגרים בשעת האוכל, ניאות אבא לאכול רק ליד שולחן המבוגרים יחד עם סבתא, והמנהל, לאחר שהעמיד אותו לבחינה, אמר לו: "יונּגעמן, אף פעם לא ראיתי ילד עם נימוסי שולחן כשלך, אתה מתאים מאוד להצטרף לשולחן המבוגרים."

ועוד סיפרה סבתא כי כשאבא גדל קצת, אמרה לסבא, "אנחנו חייבים לעזוב את תחנת העצים הזאת." הייתה להם שם אחוזה, מנסרה ורכבת. "ילדים הם לא תפוחים, הם לא צריכים רק שמש ומים, הם צריכים לקבל השכלה." אמרה ולקחה את אבא לוורשה שם הוא למד בבית ספר עברי ובבית ספר פולני. כתוצאה מביקורו בבתי המרפא האלה ידע אבא איטלקית, גרמנית, פולנית ואנגלית. ואולי לא רק בזכות בתי המרפא, אלא גם בזכות כישוריו הלשוניים.

שני סיפורים שלא היו קשורים באבא היו מרעישים אותי תמיד. האחד, איך הניחה סבתא את אחותה הקטנה בשלג כדי להיפטר ממנה. והשני, איך גנבו את סבתא הצוענים, ולראיה הייתה מצביעה על בדל האוזן השסועה שהותירו בה אחרי שתלשו ממנה את עגיל הפנינים.

לאמיתו של דבר, סבתא הייתה זו שגידלה אותי מאז נולדתי, כשאמא הלכה ללמד בבית הספר "לֶמֶל", שם גם היא עצמה למדה כילדה.

אולי בגלל מצוקת הדיור, התגוררו סבא וסבתא יחד עם אמא ואבא. איפה עמד שולחן העבודה של אבא? איפה עמד הפסנתר של אמא? איפה הייתה מיטתי ומיטת סבא וסבתא? אני זוכרת רק את השולחן הגדול במרכז החדר ואת הכיסאות הכבדים שבטבעות הטבועות על דופנותיהם דימיתי לראות לימונים, ובתמצית התה – ציפורים השטות בשמי הערב.

הערצתי את הפסלים הזעירים שהיה אבא מפסל למעני מן הלחם, ואהבתי להביט בשלהבות הנרות שדלקו בערב שבת בפמוטים העתיקים של סבתא. ברבות הימים היא ביקשה ממני לקבלם, אבל נמנעתי. לא אעשוק אותה בטרם זמן, חשבתי. אחרי מותה הקדימו אותי עובדי בית האבות, והפשיטו את דירתה לחלוטין. לקחו את הפמוטים, את תחריטי העץ, התכשיטים, התמונות, ואת כל מה שגררה איתה מן העולם ההוא הנה. נותר על הקיר רק ציור שנתתי לה במתנה, המרגלים נושאים את האשכול בשניים.

במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים, אומנם מעטים, מחייה ומדמותה. בעצם, מסיפוריה של אמא שפחדה ממנה לא מעט. אמא, שגדלה על ברכי העוני, לא הייתה בעלת נימוסים שתאמו לדקדוקי השולחן הפולני של סבתא. היא העידה שפחדה ממנה בעיקר כשהייתה שרה, בחושבה שזה אות מנבא רעות. סבתא הייתה אומרת: "כל אחד יכול ללדת," מנופפת בידיה בדרמטיות, "פרה, כבשה, כלבה – לגדל זה העניין." ייתכן שזו הייתה ביקורת סמויה על אמא, אבל סבתא מצידה הגשימה את זה בכל ליבה.

לשתיהן הייתה השקפה שונה לגבי מושג הניקיון. סבתא חשבה שמדובר בניקיון כמו שתפסו את זה בוורסאי; ואמא, שבאה מליטא, חשבה שהעור צריך להיות מרוט עד כדי אדמומיות. זו רק דוגמה אחת לחילוקי הדעות ביניהן.

בדיעבד אני חושבת שסבתא הייתה מאוהבת באבא עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת לאזור אומץ ללכת ללוויה שלו. "כאן הוא מת," הייתה מצביעה על זרועה המדולדלת, "כאן."

סבא, אביו של אבא, נפטר זמן קצר אחריו. אבל היה זה אבא שאת מותו לא יכלה לעכל.

על אף שעזבנו את ירושלים והשארנו את סבתא מאחור, מעשיותיה ודמותה לא חדלו לשחק תפקיד בסיפוריה של אמא. כך למשל, בנימה ספק הומוריסטית ספק מרושעת, סיפרה כי אחרי שאביה של סבתא בא לבקרה, היא התנצלה בפניו באומרה: "טטעלוך, תסלח לי, עדיין לא הסתדרתי." ואביה אמר: "בתי, שישים שנה אני בעולם ועדיין לא הסתדרתי." או חמור מזה: "בתי, ברכי אותי, התמניתי לראש חברה קדישא בעירנו."

"אבא," ענתה לו סבתא, "זה לא חידוש, אותי קברת מזמן." היא התכוונה לאיש שלו נישאה. ואז, באומרה זאת, לקחה את המזוודה ועזבה, "לא אכנס למיטה עם האיש שאני מדברת עליו ככה."

סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: "לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם."

בימי נעוריה של סבתא, נשים לא זכו להשכלה, אבל היא למדה בבית ספר כלשהו. אצל גייגר, או נייגר, מישהו שאינני זוכרת את שמו. היא הייתה בעלת אנרגיה, דחפים וכשרונות, שלא בתקופה הנכונה. נדמה לי שבשלב כלשהו ברחה מפולין לבלגיה והצטרפה לעסקי היהלומים של משפחתה. בת חמישים לערך הגיעה לירושלים, על פי דרישתו של אבא. ללא אולפן דיברה עברית שוטפת, ודאי סברה שאמו של סופר עברי חייבת לדעת עברית. כמו כן אני זוכרת שכתבה שירים, אולי לא על פי כללי הליריקה, אבל בכל זאת שירים. העברית של סבתא שימשה אותה בשטף לצד הפולנית, שאמא כמובן לא הבינה, וזו הייתה שפת הקשר של אבא, סבא וסבתא. שפתה שובצה בכמה ליקויים חביבים שאני עדיין זוכרת. לדובדבן יחיד קראה "דוּבְּדיב". וכיוון שלא ידעה להבדיל בין סוגי התפוחים הייתה קוראת לכולם "תפוחה". ברבות השנים היינו מצטטים אותה ובעיקר: "מה דבר כזה?" כשהתכוונה ל"מה זאת אומרת?"

החזון הציוני ששלט אז בחוגים מסוימים בחברה הישראלית ושאני, בהיותי בת קיבוץ הייתי שותפה לו, לא הצליח לצנוח עד הקרקעית. סבתא לא חשה צורך להגשים או להצטרף לסוציאליזם ולא דגלה בשוויון. החזון היה מיועד בעיקר לצעירים ובריאים, הוא לא כלל את אלו שבאו מבוגרים מדי, חלשים או ספוגי תרבות אחרת, שראינו בהם כמובן אנשים חסרי תרבות. אלו נשארו בודדים מתחת לשמיכת החזון הציוני. אחד ממאפייניה של ראייה חד-צדדית הוא שאינה יודעת שהיא כזאת. הלכנו בראש מורם, חוד החנית של החברה הישראלית, בעוד שהיינו באמת נבערים וקצרי השגה.

מה שמילא את ראשה וחייה של סבתא היו בני משפחתה שנותרו שם.

"לאף אחד לא יזיק אם יאכל חצי ביצה לארוחת בוקר," היא נהגה לומר, "ככה נאסוף להם כסף שיסתדרו כשיבואו."

הייתה הולכת איתי לעצרות של ויצ"ו ליצור לחץ על המנדט הבריטי שישחרר את אוניות המעפילים. פעם בחרו את מלכת היופי של הילדים וכנראה כפיצוי על פועלה של סבתא בחרו בי. אמא שלי הביטה בבשורה הזאת בעין עקומה.

גם סבא גר שם, אבל לא ירדתי לסוד מהותו. פעם ראיתי תצלום שלו במדים לבנים וסבתא אמרה שאלו מדי נוטרים. גיבור? גם אנחנו משתתפים במאבק הציוני? לא נעניתי. באופן כללי סבא היה מודח מתשומת הלב כיוון שסבתא השתלטה על הכול.

אני לא זוכרת שדובר בזה אי פעם, אבל אחרי המלחמה הסתבר שבתו הבכורה של סבא, אחותו של אבי שמת בינתיים, נספתה עם שתי בנותיה ועם שאר קרובי משפחה "שם", מקום שלא נקבו בשמו. בני אחיה של סבתא, אכן שרדו ובאו לביתנו. שני נערים עזובי מלחמה. הגיעה גם רוּז'ה, אחותו של אבי, שסבתא שלחה אותה מייד ובתוקף ללמוד קורס אחיות בהדסה. רוּז'ה כנראה מעולם לא הסתדרה עם השתלטנות של אמהּ, ובעיקר אחרי שנות המלחמה והבריחה מהגטו, ואחרי זמן קצר של מגורים משותפים עלתה לגור בדירת הגג.

פעמים רבות הייתי עולה לגג המזופת דרך חדר המדרגות האפל ומתבוננת בבית הקברות שבהר הזיתים, מנסה לזהות את הקבר של אבי, שהיה בידי הירדנים. ממרחק היו כל הקברים נראים כמו קופסאות לבנות או לוחות קלפים, קשה היה להאמין שאלה מגורי מתים.

אחרי מות אבא וסבא נשארה סבתא לבדה. אפיזודות אחדות של נסיונותיה להצטרף למגורים עם יוצאי העיירה כשלו, והיא נכנסה לבית אבות. בהיותי בצבא, בדרך בין סָרָפֶנד לצפון תל אביב, שם למדתי בסמינר הצבאי, הייתי עוצרת לפעמים את הטרמפ אצלה.

החברות הישנות של סבתא מירושלים התפזרו לכל עבר או מתו. פולין הקטנה התפוגגה. מַיינעלֶבּן, הייתה סבתא קוראת לידידתה שהייתה מגיעה עם הלבֶּן שלה לביתה, ד"ר וייס, הרופאה הראשונה בירושלים, שהייתה, במונחי הימים ההם, קרובת משפחה שלנו.

היו לנו גם קרובים עשירים. הדוד עסק בענייני נפט. בביתם ראינו לראשונה מקרר, תנור, טלפון, שנחשבו בעינינו הקיבוציות מוצרים מושחתים ומיותרים. הייתי אדוקה או תמימה כתוצאה מהחינוך ההוא. הקיבוץ הקטן שאליו עברנו עם מות אבי נראה לי מוקד העולם. ואני, כיוון שלא נולדתי בעמק אלא הגעתי אליו בגיל חמש, נחשבתי עד לכתי משם לצבא כזרה.

פעם סבתא באה לבקר אותי שם. אני זוכרת שחוש מיוחד הפנה אותי לחכות לה ליד האוטובוס העולה במעלה הכביש, מה שקרה פעמיים ביום, מבלי שידעתי מראש על כוונתה לבוא.

במוסד כינו אותה הילדים סבתא, והיא העמידה אותם מייד על טעותם: "אני סבתא של הילדה הזאת," אמרה והצביעה עלי, "בהחלט לא שלכם." ולאמא אמרה: "מה דבר כזה כל היום הולכים לחדר האוכל ובחזרה?" ועוד אמרה: "אני חושבת שאנשים בשולחנות הקרובים סופרים כמה זיתים אני אוכלת." ובסוף הארוחה שאלה: "למי עלי להודות?" ולא נחה דעתה עד שניגשה למזכיר ואמרה, "מר גרייצר, הדגים היו מצוינים."

בניגוד לביקורי בירושלים לא הייתה בביקורה בקיבוץ שום הקלה, חששתי שהיא מסכנת את מעמדי, אני שממילא הרגשתי כענף ברוח.

נדמה שזה היה אחרי שנולדו לי הילדות, שאמא גילתה באוזני, וכמובן הבטחתי שלא אגלה לסבתא, שהיא איננה סבתי האמיתית, אלא אמו החורגת של אבי, שנישאה לסבי אחרי מות אשתו הראשונה. לא הופתעתי, אמא הייתה בקושי אמא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית; אבא לא היה, וסבתא, טבעי שתהיה חורגת. אבל מבלי שנתתי דעתי על כך משהו נשבר בי ביחס אליה, ותשומת ליבי הופנתה לשאלה מי הייתה אמו האמיתית של אבי, סבתי הלנה-הינדה, שאיש לא אמר עליה דבר וחצי דבר. לא אבי, בנה, לא סבי, בעלה, שהיו בין המתים, ולא סבתא, שאותה לא העזתי לשאול.

בטיפולים שעברתי במשך השנים, כשאנשים שונים ניסו לשחרר אותי מהילדות בקיבוץ ומעוד אירועים שלא בדיוק גרמו אושר, עלתה דמותה של סבתא כְּזו שהצילה אותי בינקותי מבדידות וניכור.

בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד; אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש אותם במסדרון בלבד. וסבתא הייתה אשה רבת פעלים במה שמסגרת החיים דאז יכלה לאפשר לה, כולל נסיעה לדרום אפריקה בשנים שבהן איש כמעט לא עזב את גבולות הארץ פרט לדיפלומטים.

אני זוכרת שהיא הביאה לי ולאחותי גליל בד אורגנדין שקוף בצבע קונכייה כדי שיתפרו לנו שמלות ליום הזיכרון של אבא שהתקיים בבית הסופר בירושלים. נראינו – ויש עדות לכך בצילומים, שתי ילדות רזות בבגדים שקופים – כמו רוחות רפאים.

כשהיה עוד כוחה במותניה באה לבקרנו פעם בפתח תקווה שם גרנו אז, ואת היהלום שמצא אחי בחצר במסגרת נסיונותיו למצוא נפט הצליחה למכור למי מהיהלומנים שהכירה. אין צורך לומר, שכיוון שחיִינו במחסור כרוני, זה היה לזמן קצר בגדר חבל הצלה.

סבתא, שהייתה גם זקנה וגם מהגרת, הייתה מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה. מלחמות, בחירות, שחיתויות. נסיון חייה לא חיבר אותה ולוּ במעט, למתרחש. היא הגיעה מבוגרת מכדי להצטרף. מטבע הסטטיסטיקה, סבתא הייתה מנועה מסקס, מסיפורי אהבה, אפילו מפרשות רכילות למיניהן, מנותקת לחלוטין מתרבות הטלוויזיה, העיתונות והספרות. היא הייתה זקוקה להרבה כוח כדי ליצור לה תרבות משלה, משוללת מן האלמנטים הללו.

לעיתים הייתה שואלת משכנה (שנקראה להפתעתי צביקה) עיתוני ארמונות ובתי מלוכה. שם סופרו חדשות על נסיכים ונסיכות, תוארו אולמות בוהקים וחגיגות אירוסין. אני לא חושבת ששאבה משם נחמה, זה התרחש רחוק מדי מבית האבות שבו גרה. סבתא ידעה גרמנית, יידיש ופולנית, אבל כל אלה לא עזרו לה למלא את חייה בתוכן.
האם היה ביכולתי לעזור לה? הנעורים אין להם מספיק דמיון לתאר לעצמם את הזִקנה. כשבאתי לבקר, לעיתים רחוקות, סבתא נהגה לומר, "אלוהים שכח אותי, במקום לקחת חייל היה צריך לקחת אותי."

האם פרשת חייה הקודמים לא נאגרה אצלה כדי לעזור לה לחוש שהיא קיימת?

סבתא נקברה בהר הזיתים, כפי שבחרה, ליד קברו של אבא. חבל שהמתים לא יכולים לארח חברה זה לזה.
ובאשר אלי, אפילו לאחר שנים כשאני נתקלת באשה זקנה שפניה מקומטים כקפלי בד הטרלין, אני מזהה על פי תחושת החום המציף אותי, עד כמה אהבתי אותך, סבתא.

 

"בדידות או" יראה אור בהוצאת אפיק, בעריכת עליזה ציגלר.

 

נורית זרחי, מן המשוררות העבריות המרכזיות כיום. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון הראשון של המוסך ובגיליון 23, וריאיון עימה – בגיליון 9. ספרה האחרון שראה אור עד כה הוא "בלוז לתינוקות נולדים: מבחר שירים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). 

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מרומן בכתובים מאת מרים יחיל־וקס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | הדס גלעד קוראת שיר אהבה של שרון אולדס

"מהי מילת השאלה של האהבה, וכמה היא משפיעה על התשובה? בשירה של אולדס האהבה שואלת 'מה את יודעת'"

vatikra_46_715-537

ורד אהרונוביץ, אבא, בטון ואלומיניום, 210X100X95 ס"מ, 2010 (צילום: דין אהרוני). מתוך התערוכה "אתונה בתל אביב", גלריה שכטר (אוצרת: שירה פרידמן)

.

להתבונן בהם ישנים: רשימה על שיר אהבה

מאת הדס גלעד

.

אי אפשר שלא לכתוב על אהבה. זה אחד הנושאים הגדולים של האנושות. אבל איך כותבים על אהבה, ומאיזה צד של האהבה, זה כבר עניין אחר. "אדם צועק את שחסר לו", כתב ושר מאיר אריאל, והשירה נענית בדרך כלל לחוקיות הזו, לראיית החסר. כתיבה על אהבה מצידו המואר של הירח היא כבר סיפור אחר. ואיך כותבים על אהבה כזו מבלי ליפול אל בורות הקיטש והמתיקות? מלכוד של ממש: אסור להיסחף אל הרגש הלוהט, יש למשול במילים, לכתוב בחוכמה בלי להתפשר על עוצמת הרגש. שרון אולדס מצליחה במשימה הזו בשירה "להתבונן בהם ישנים" (בתרגומה של שירה סתיו).

יש שירים שמעידים על עצמם שהם עוסקים בשאלת האהבה. אחד משיריה של נורית זרחי נפתח בבית שכולו בסימן שאלה: "אַהֲבָה שָׁאֲלָה אוֹתִי:/ אַחֲרֵי כָּל הַשָׁנִים,/ מָה דַּעְתֵּךְ עָלַי?" בשיר אחר, של דליה רביקוביץ, מוטחת השאלה הגדולה מיד בפתיחה: "מַה זֹּאת אַהֲבָה? שָׁאַלְתִּי אֶת עִדּוֹ/ וְהוּא זָרַק בִּי מַבָּט מְצֻדָּד/ וְאָמַר לִי בְּזַעַף אוֹ בְּחֶמְלָה:/ אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת עֲדַיִן/ כְּבָר לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם."

בשירה של אולדס נחשפת השאלה רק בסוף השיר. עד אז איננו יודעים שמדובר בשיר ששאלת האהבה עומדת במרכזו. מהי מילת השאלה של האהבה, וכמה היא משפיעה על התשובה? בשירה של אולדס האהבה שואלת "מה את יודעת", וזו אולי הצעה לסינתזה בין השאלות "מה זאת אהבה" ו"מה דעתך עליי".

הכותרת אינה מסגירה שמדובר בשיר אהבה. הכניסה אל השיר היא דרך דלת השגרה, "כשאני חוזרת הביתה מאוחר בלילה ונכנסת לנשק את הילדים", ומכאן אנו יודעים שתבוא התבוננות כפי שהבטיחה הכותרת, אבל עדיין איננו מתארים לעצמנו את עומקה.

 

להתבונן בהם ישנים

כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מְאֻחָר בַּלַּיְלָה וְנִכְנֶסֶת לְנַשֵּׁק אֶת הַיְּלָדִים,
אֲנִי רוֹאָה אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי וּזְרוֹעָהּ מְקֻפֶּלֶת סָבִיב לָרֹאשָׁה,
פָּנֶיהָ עָמֹק בְּתוֹךְ אָבְדַן הַהַכָּרָה – מְרֻכֶּזֶת
עֲמֻקּוֹת בְּעַצְמָהּ הַכֵּהֶה,
פִּיהָ תָּפוּחַ מְעַט כְּמִי שֶׁהֻלְעֲטָה אַךְ
מְשֻׁרְבָּב מְעַט כְּמִי שֶׁלֹּא יָדְעָה שָׂבְעָה,
עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁגִּלְגְּלוּ
אֶת הָאִישׁוֹן כָּךְ שֶׁיֶּחֱזֶה בַּאֲחוֹרֵי רֹאשָׁה,
גַּלְגַּל הָעַיִן עֵירֹם וְשֵׁישִׁי מִתַּחַת
לָעַפְעַף הֶעָבֶה הַמְּסֻפָּק הַמִּשְׁתּוֹקֵק,
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל גַּבָּה בְּהֶפְקֵרוּת, בִּשְׁלֵמוּת חֲתוּמָה,
וְהַבֵּן בְּחַדְרוֹ, הוֹ הַבֵּן עַל שׁוּלֵי מִטָּתוֹ,
בֶּרֶךְ אַחַת מוּרֶמֶת כְּאִלּוּ הוּא מְטַפֵּס
עַל מַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה,
וּמִתַּחַת לְעַפְעַפָּיו הַדַּקִּים הָרוֹטְטִים אַתְּ
יוֹדַעַת שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
בּוֹהוֹת וּמְזֻגָּגוֹת, הַכָּחֹל שֶׁבָּהֶן כָּל כָּךְ
לָהוּט וּגְבִישִׁי בְּתוֹךְ כָּל הַחֲשֵׁכָה הַזֹּאת, וּפִיו
פָּתוּחַ, נְשִׁימָתוֹ כְּבֵדָה מִן הַטִּיפּוּס
וּמִתְנַשֵּׁף קִמְעָה, מִצְחוֹ קָמוּט
וְחִוֵּר, אֶצְבְּעוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת כְּפוּפוֹת,
יָדוֹ פְּשׁוּטָה, וּבְמֶרְכַּז כָּל יַד
הַכַּף הַיַּלְדִּית הַיְּבֵשָׁה הַמְּלֻכְלֶכֶת
מֻנַּחַת כְּמוֹ עוּגִיָּה. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ
בְּמַסָּעוֹ, הַשְּׁרִירִים הַדַּקִּים עַל זְרוֹעוֹ
לוֹהֲבִים וּמְתוּחִים, אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ, בְּפָנֶיהָ,
כִּפְנֵי נָחָשׁ שֶׁבָּלַע צְבִי,
שְׂבֵעַת רָצוֹן, שְׂבֵעַת רָצוֹן – וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתָהּ
תְּחַיֵּךְ וּתְסוֹבֵב פָּנֶיהָ אֵלַי אַף שֶׁהִיא
חֲצִי יְשֵׁנָה וְתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ וַאֲנִי
יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתוֹ הוּא יִתְנַעֵר וְיֹאמַר אַל
וְיִתְיַשֵּׁב וְיַבִּיט נִכְחוֹ בְּאִי־הַכָּרָה
כְּחֻלָּה, הוֹ אֱלֹהִים כָּמַהּ שֶׁאֲנִי
מַכִּירָה אֶת הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה. כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה אֵלַי וְאוֹמֶרֶת
מָה אַתְּ יוֹדַעַת, אֲנִי עוֹנָה הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, הַיֶּלֶד הַזֶּה.

 

מה כותבים על שיר לפני הקריאה בו ואחרי הקריאה בו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בנוגע לשירים בכלל, ובפרט בנוגע לשיר הזה, שמוביל אותנו אל שיא הרגש בדיוק וברגישות. במהלך הקריאה הלכנו יד ביד עם תנועת העין האיטית של המשוררת, למדנו להכיר משהו מהותי על שני הילדים האלה, ובסופה אנחנו עדים לעומק ההיכרות – ואפשר להוסיף לכל זה קומה של אהבה ולחזור לקרוא שוב כשאנחנו מצוידים במטען החם הזה. ההתבוננות של אולדס בילדיה הישנים דומה להתבוננות של ציירים במושא ציורם – הייחודיות מודגשת ומעידה על התרחשות פנימית. אפשר ללמוד רבות על אופי בתה מתיאור פיה לבדו: "פיה תפוח מעט כמי שהלעטה אך/ משורבב מעט כמי שלא ידעה שבעה", או מתיאור פניה: "כפני נחש שבלע צבי". אלה אינם תיאורים "מחמיאים" של אם המתפעלת באהבה מבתה הישנה (ואולי אנחנו שטופים בדימויי נסיכות נרדמות, ותיאורה של אולדס אינו חופף את התפיסה הרומנטית של היופי), אלה תיאורים שלוכדים ממד מאישיותה של הבת, מתאבונה, משביעות רצונה – מהמתח ביניהם, שאינו מותר גם בשנתה. המבט בבנה, לעומת זאת, כמו מתרחב סביב גוף הילד הקטן שהיה: "אצבעותיו הארוכות כפופות/ ידו פשוטה, ובמרכז כל יד/ הכף הילדית היבשה המלוכלכת/ מונחת כמו עוגייה". בתיאורי הבן מתקיים מתח בין הילדיות לגבריות המצפה לו, הנרקמת בלילות בגופו ובנפשו. אחרי ההתבוננות המעמיקה אולדס ממשיכה לתאר מה היה קורה לו הייתה מעירה אותם, ואיך היו מגיבים באופן הייחודי להם, אבל היא אינה מעירה אותם, אלא עומדת מולם ומרגישה את עומק ההיכרות. ואז היא חותמת את השיר בשורות: "כשהאהבה באה אליי ואומרת/ מה את יודעת, אני עונה הילדה הזאת, הילד הזה." השורות האלה מאירות את השיר מחדש באהבה. האהבה ניכרת בו גם קודם, אבל היא נטענת מחדש דרך שורות הסיום. אילו הסתיים השיר בלעדיהן, אפשר היה להסתכל בהתבוננות הזו אחרת, אבל אולדס קושרת בשורות האלה בין ראייה לאהבה. ידיעת הילדים, ההיכרות העמוקה שלהם, היא היא התשובה לאהבה.

אחרי הקריאה בשיר, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למה הוא נכתב בלשון הווה. נראה שהבחירה בלשון הווה, כדבר שבשגרה, מחזקת את התחושה שהאהבה נבנית מהצטברות של ראייה והיכרות. אילו נכתב השיר בלשון עבר, למשל ('כשחזרתי … ונכנסתי … ראיתי' וכו'), היה נוצר הרושם שמדובר במעמד חד־פעמי, אבל השיר מכוון דווקא אל הרצף שבאהבה, אל פעולת התבוננות מתמשכת, יומיומית, זו שבדומיית הלילה אפשר לראות לתוכה.

.

שרון אולדס, "להתבונן בהם ישנים", מתוך "קרקעית חיינו", הוצאת אפיק-הליקון. מאנגלית: שירה סתיו.

.

הדס גלעד, כותבת שירה ופרוזה, מתרגמת ועורכת שירה. שותפה בעריכת סדרת השירה "אדרה" בהוצאת לוקוס. מנחה סדנאות כתיבה. בוגרת לימודי ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. תרגמה את "שיר עירום" מאת המשוררת ללה (חדקרן, 2012) ופרסמה ספר שירה – "כל אור בעצם" (פרדס, 2013), וספר פרוזה – "ימי מעשה" (לוקוס, 2019).

 

.

» במדור וַתִּקרא בגיליון קודם של המוסך: קריאה חושית בדיני המלחמה במקרא, מאת אסנת ברתור

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן