.
שירי נשים שורדות זנות, מתוך תערוכה נודדת להעלאת המודעות לתופעת צריכת הזנות ונזקיה

 

בחודש נובמבר 2018 נערך בספריה המרכזית באוניברסיטת תל אביב פאנל בנושא סוגיית הזנות בישראל בהשתתפותן של עו"ד ניצן כהנא, מנהלת שותפה במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, גב' ורד לי, עיתונאית מעיתון "הארץ" המסקרת את תחום הזנות בישראל והגב' נעמה גולדברג, מייסדת ומנהלת שותפה של עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות".

הפאנל חשף לקהל את הקשיים העומדים בפני הנשים המצויות במעגל הזנות ואת דרכי הפעולה למיגור התופעה של צריכת הזנות בישראל.

אל דברי הפאנל התלוו שירים פרי עטן של שורדות זנות, שבאומץ רב הסכימו לחשוף בפנינו מעט מתוך עולמן הפנימי והתמודדותן עם חוויית הזנות ונזקיה.

תהליך האיסוף והאצירה של השירים היה מורכב מכיוון שנשים שורדות זנות אינן ממהרות לתת אמון, בשל טראומות הזנות, והן היססו תחילה להעביר את שיריהן לפרסום.

השירים מלאי הכאב והפחד – אך גם תקווה – מוצגים כעת בתערוכה נודדת במגוון אירועים, בתקווה להעלות את המודעות לתופעה של צריכת הזנות ונזקיה. גורמים המעוניינים להזמין את התערוכה מוזמנים לפנות לכתובת המייל שלהלן.

פרויקט השירה ממשיך לפעול בימים אלו. נשים בזנות ונשים שורדות זנות מוזמנות לשלוח שירים לכתובת המייל: [email protected]

 

השירים מתפרסמים כאן באדיבות נשים מעמותת "לא עומדות מנגד", "המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות" ועמותת "אופק נשי".

מרים גברעם

 

***

אִם יֵשׁ שָׁם מִישֶׁהוּ
לְמַעְלָה
שֶׁמִּתְבּוֹנֵן עַל הָעוֹלָם
מַחְלִיט מָה גּוֹרָלוֹ שֶׁל כָּל אָדָם
שֶׁנּוֹתֵן חַיִּים וְאָז לוֹקֵחַ
תַּעֲזֹר לִי תַּעֲזֹר לָנוּ לִשְׂרֹד
תִּקַּח מֵהֶן אֶת הַכְּאֵב תַּחְזִיר לָהֶן אֶת הַכָּבוֹד
תִּשְׁלַח אֲלֵיהֶן יָדַיִם רַכּוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת חַמּוֹת
שֶׁיַּחֲזִיקוּ יַחְבְּקוּ וִינַגְּבוּ אֶת הַדְּמָעוֹת
תַּרְאֶה לָהֶן אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הַנּוֹף שֶׁיֵּשׁ בַּחוּץ
הֵן לֹא רָאוּ מִזְּמַן שׁוּם פֶּרַח וְשָׁכְחוּ כְּבָר אֵיךְ
לִקְפֹּץ וְלָרוּץ
בַּגַּן הַהוּא הֵן פַּעַם
שִׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת הִתְגַּלְּשׁוּ בַּמַּגְלֵשׁוֹת
וְאִמָּא הֶעֱבִירָה יָד בְּתוֹךְ הַשַּׂעֲרוֹת הַמַּזִּיעוֹת
הַלֵּב הָיָה אָז חַי נוֹשֵׁם זוֹהֵר וּמְחַמֵּם מְאוֹד
מָלֵא בְּתֹם וְאַהֲבָה וּמִשְׁאָלוֹת יַלְדוּתִיּוֹת
וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָז הָיִינוּ מְשַׂחֲקוֹת וְצוֹחֲקוֹת
שׁוֹכְבוֹת לָהֶן עַכְשָׁו צְלָלִים כִּמְעַט בְּלִי לֵב רַק עֲצָמוֹת
וְהַמַּרְאֶה שֶׁל הַשְּׁקִיעָה וְהַקּוֹלוֹת שֶׁל סוֹף הַיּוֹם
הָפְכוּ עַכְשָׁו לְנֶצַח רַע וּתְחִלָּתוֹ שֶׁל גֵּיהִנֹּם
בְּתוֹךְ הַתֹּפֶת וְהַחֹשֶׁךְ הַמָּוֶת וְהָעֹבֶשׁ הַנָּשִׁי
זְרוּקוֹת לָהֶן בָּנוֹת קְטַנּוֹת שֶׁרַק צְמֵאוֹת לְאַהֲבַת אָדָם פְּשׁוּטָה וּמוּחָשִׁית

*מחברת השיר ביקשה להישאר אנונימית

 

שיר המאפרה / מירי

כְּשֶׁאֲנִי עוֹשָׂה אֶת זֶה
אֲנִי מַרְגִּישָׁה כְּמוֹ מַאֲפֵרָה, מְזֹהֶמֶת,
שֶׁאֵלֶיהָ אַתֶּם זוֹרְקִים אֶת הַבְּדָלִים שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּכֶם.
כִּי אַתֶּם שֶׁנּוֹתְנִים לִי עַל זֶה כֶּסֶף,
בְּעֶצֶם נוֹתְנִים לִי שְׁקָלִים מְלֻכְלָכִים,
עוֹדָפִים שֶׁיֵּשׁ לָכֶם בַּכִּיסִים
וְאַף אֶחָד אֵינֶנּוּ חָפֵץ בָּהֶם אוֹ צָרִיךְ.
אִם אֲנִי מַאֲפֵרָה זֶה אוֹמֵר שֶׁאֲנִי
שָׁוָה יְרִיקָה, שֶׁאֲנִי שְׁקוּפָה,
שֶׁאֲנִי פָּחוֹת טוֹבָה.
תַּגִּידוּ תּוֹדָה שֶׁבִּכְלָל הִסְכַּמְתִּי
לְהָכִיל אֶתְכֶם.
לַמְרוֹת שֶׁרֹב הַפְּעָמִים עֲשִׂיתֶם זֹאת
גַּם כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי, בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט,
בְּעֵינַיִם כְּבוּיוֹת, בִּזְעָקָה אִלֶּמֶת.

אֲבָל הֵי, מַאֲפֵרָה בִּכְלָל אֵינֶנָּהּ מְדַבֶּרֶת.
קַל וָחֹמֶר שֶׁאֵינֶנָּהּ צוֹעֶקֶת.

וְאִם אֲנִי מַאֲפֵרָה אָז אֵין לִי רְגָשׁוֹת.
לֹא שָׂרַף לִי כְּשֶׁבְּתוֹכִי כִּבִּיתֶם אֶת בְּדָּלֵי
הַבְּדִידוּת שֶׁלָּכֶם.
לֹא הֻשְׁפַּלְתִּי כְּשֶׁיְּרַקְתֶּם מֵעָלַי אֶת הַיְּצָרִים שֶׁלָּכֶם.
פָּשׁוּט הָיִיתִי שָׁם. יוֹתֵר נָכוֹן, הַגּוּף הָיָה.

לִפְעָמִים עוֹלָה בִּי מַחְשָׁבָה,
שֶׁאֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לְרוֹפֵא.
אֲבָל לֹא סְתָם רוֹפֵא,
אֲנִי רוֹצָה רוֹפֵא שֶׁיְּרַפֵּא אוֹתִי מֵהָרְחוֹב,
יַעֲנִי מֵהַמַּצָּב הָרְחוֹבִי שֶׁבּוֹ אֲנִי נִמְצֵאת.

עַד שֶׁאֲנִי קוֹלֶטֶת,
גַּם הָרוֹפֵא אוֹהֵב לְעַשֵּׁן.

 

הנה / ויקה

הִנֵּה אֲנִי
עֵירֻמָּה בַּצֹּמֶת
וְהַכֹּל גָּלוּי.
אֵיפֹה אֲנִי –
בְּעֵירֹם? בַּצֹּמֶת?
בְּגָלוּי?
לֹא רְאִיתֶם אוֹתִי
מַטְרִיוֹשְׁקָה שֶׁאֵינָהּ נִגְמֶרֶת
חֲשַׁבְתֶּם שֶׁקְּנִיתֶם אוֹתִי
אֲבָל מָה שֶׁקְּנִיתֶם לֹא הָיָה
זֶה
סָחַרְתִּי רַק בַּכְּאֵב שֶׁלִּי
עַכְשָׁו אֵין הֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ
מִלְּבַד הָאוֹר
אֶת הַקֶּשֶׁת הַצִּבְעוֹנִית בַּתְּכֵלֶת
אֲנִי רוֹאָה שְׁחוֹרָה עַל אָפֹר
הַאִם מִישֶׁהוּ יָכוֹל לָדוּן אוֹתִי
לִחְיוֹת אֶת גּוֹרָלִי?
הִשְׁלַכְתֶּם אֶת כָּל אַבְנֵיכֶם עַל
אֲחֵרִים
אוֹ נִשְׁאֲרָה עוֹד אַחַת בִּשְׁבִילִי?

 

נולדתי מדשא גבוה / ויקה

נוֹלַדְתִּי מִדֶּשֶׁא גָּבוֹהַּ
פְּרָחִים נָתְנוּ לִי שֵׁם
רוּחוֹת טָווּ לִי כֶּתֶר
וּבֹקֶר, הוּא הָיָה כָּל כָּךְ זוֹהֵר
וְשַׁרְתִּי שַׁרְתִּי שַׁרְתִּי
חָשַׁבְתִּי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְאֹשֶׁר
נוֹלַדְתִּי, חָשַׁבְתִּי שֶׁלְּאֹשֶׁר

קָבְרוּ אוֹתִי בַּדֶּשֶׁא הַגָּבוֹהַּ
בָּכָה רַק רוּחַ קַר
בָּכָה רַק רוּחַ

 

.

מרים גברעם היא יועצת לנושאי מגדר וסחר בבני אדם בביה"ס הישראלי לסיוע הומניטארי, מייסדת ומנהלת "תזכור".

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירים מתוך הקובץ The World's Wife / קרול אן דאפי

.

מאנגלית: דפנה לוי

 

כיפה אדומה

בִּקְצֵה הַיַּלְדוּת, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַבָּתִּים מִתְפּוֹגְגִים
וְהוֹפְכִים לְמִגְרְשֵׁי מִשְׂחָקִים, חֶלְקוֹת חֲרֹשֶׁת –
הַמְּטֻפָּחוֹת, כְּמוֹ מֵאֲהָבוֹת, עַל יְדֵי גְּבָרִים נְשׂוּאִים הַכּוֹרְעִים בֶּרֶךְ –
אַחֲרֵי קַו הָרַכֶּבֶת הַשּׁוֹתֵק, קְרוֹנוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד,
רַק אָז מַגִּיעִים אַל שׁוּלֵי הַיַּעַר.
שָׂם נָחוּ עֵינַי לָרִאשׁוֹנָה עַל הַזְּאֵב.

הוּא עָמַד בְּקָרַחַת יַעַר וְקָרָא אֶת שׁוּרוֹתָיו בְּקּוֹל,
מִלּוֹתָיו בָּקְעוּ מִפִּיו בְּאִטִּיוֹת זְאֵבִית,
סֵפֶר בִּכְרִיכָה רַכָּה חָפוּן בְּכַפּוֹ הַשְּׂעִירָה,
יַיִן אָדֹם הִכְתִּים אֶת מַלְתְּעוֹתָיו הַמְּזֻקָּנוֹת.
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ אָזְנָיו!
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ עֵינָיו!
אֵילוּ שִׁנַּיִם!
בְּהַפְסָקָה, הִבְטַחְתִּי שֶׁיַּבְחִין בִּי,
בַּת שֵׁשׁ־עֲשָׂרָה מְתוּקָה, חָסַרְתָּ נִסָּיוֹן, תִּינֹקֶת, יְתוֹמָה
וְהוּא קָנָה לִי מַשְׁקֶה.
הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי. תִּשְׁאֲלוּ וַדַּאי לָמָּה. וּבְכֵן. בִּגְלַל הַשִּׁירָה.
הַזְּאֵב, כָּךְ יָדַעְתִּי, יוֹבִיל אוֹתִי לעֹמֶק הַיַּעַר
הַרְחֵק מִבֵּיתִי, אֶל תּוֹךְ סְבַךְ הַקּוֹצִים
הַמּוּאָר בְּעֵינֵי יַנְשׁוּפִים. זָחַלְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו
הַגַּרְבּוֹנִים שֶׁלִּי נִקְרְעוּ, עֲנָפִים וְשִׂיחִים
תָּלְשׁוּ פִּסּוֹת בַּד אָדֹם מִמְּעִילִי, עֲקֵבוֹת בְּזִירַת רֶצַח. נַעֲלַי אָבְדוּ
אֲבָל הִגַּעְתִּי לְשָׁם, לִמְאוּרַת הַזְּאֵב. עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִתָּן לִי שִׁעוּר
רִאשׁוֹן,
הֶבֶל פִּיו שֶׁל הַזְּאֵב בְּאָזְנַי הָיָה שִׁיר הָאַהֲבָה.
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר נֶאֱחַזְתִּי בְּפַרְוָתוֹ הַצּוֹלֶפֶת, וְכִי אֵיזוֹ
יַלְדָּה קְטַנָּה לֹא תֹּאהַב זְאֵב בְּכָל לִבָּהּ?
וְאָז הֶחְלַקְתִּי מִסְּבַךְ כַּפּוֹתָיו הַשְּׂעִירוֹת –
וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ צִפּוֹר חַיָּה – יוֹנָה לְבָנָה
שֶׁעָפָה, הַיְשֵׁר מִיָּדַי אֶל פִּיו הַפָּעוּר,
נְגִיסָה אַחַת, הִיא מֵתָה. כַּמָּה נֶחְמָד, אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּמִטָּה, הוּא אָמַר
בְּעוֹדוֹ לוֹקֵּק אֶת טְפָרָיו.
בָּרֶגַע שֶׁנִּרְדַּם הִתְגַנַּבְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַמְּאוּרָה, שֶׁקִּיר אֶחָד בָּהּ אַרְגָּמָן זָהֹב,
זוֹהֵר מִסְּפָרִים.
מִלִּים, מִלִּים חַיּוֹת וְרוֹטְטוֹת עַל הַלָּשׁוֹן, בָּרֹאשׁ,
חֲמִימוֹת, פּוֹעֲמוֹת, תְּזָזִיתִיּוֹת, מְכֻנָּפוֹת; מַנְגִּינָה וָדָם.

אֲבָל הָיִיתִי צְעִירָה אָז – וְחָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים
בַּיַּעַר, עַד שֶׁגִּלִּיתִי כִּי הַפִּטְרִיּוֹת פּוֹקֵקוֹת אֶת פִּיהָ שֶׁל גּוּפָה קְבוּרָה,
שֶׁצִּפּוֹרִים הֵן בִּטּוּי לְמַחְשְׁבוֹת הָעֵצִים, שֶׁזְּאֵב מַאֲפִיר
מְיַלֵּל אֶל הַיָּרֵחַ אֶת אוֹתוֹ שִׁיר נוֹשָׁן.
שָׁנָה חָלְפָה, שָׁנָה בָּאָה
עוֹנָה עָקְבָה אַחַר עוֹנָה
אוֹתוֹ חָרוּז, אוֹתָהּ שׁוּרָה.
בִּתַּקְתִּי בְּגַּרְזֶן עָנָף שֶׁנִּגְדַּם,
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן דָּג סַלְמוֹן – שֶׁנָּדַם.
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן אֶת הַזְּאֵב כְּשֶׁנָּם, מַכָּה אַחַת, מֵהָאֲשָׁכִים לַגָּרוֹן
וְרָאִיתִי אֶת הלוֹבֶן הַבּוֹהֵק שֶׁל עַצְמוֹת סָבָתִי.
סִדַּרְתִּי אוֹתוֹ מְחַדֵּשׁ.
יָצָאתִי מִן הַיַּעַר, פְּרָחִים בְּיָדִי, לְבַדִּי.

 

אן האת'וויי

"לאשתי אתן את המיטה השנייה בטיבה"
(מתוך צוואתו של ויליאם שקספיר)*

הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ אָהַבְנוּ הָיְתָה עוֹלָם
שֶׁהִסְתַּחְרֵר בִּיעָרוֹת, טִירוֹת, לַפִּידִים, צוּקִים, יָמִים
שֶׁלְּתוֹכָם צָלַלְנוּ כְּדֵי לִשְׁלוֹת פְּנִינִים. מִלּוֹתָיו
שֶׁל אָהוּבִי
הָיוּ כּוֹכָבִים נוֹפְלִים, שֶׁצָּנְחוּ אַרְצָה כִּנְשִׁיקוֹת
עַל שְׂפָתַי אֵלֶּה. עַכְשָׁו גּוּפִי הוּא חָרוּז רַךְ
שֶׁל גּוּפוֹ, עַכְשָׁו הוּא הֵד, נִגּוּן לוֹ. מַגָּעוֹ
הוּא פֹּעַל מְרַקֵּד בְּלֵב שֵׁם־עֶצֶם.
הָיוּ לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם חָלַמְתִּי כִּי כָּתַב אוֹתִי,
הַמִּטָּה, עַמּוּד שֶׁנִּכְתָּב בְּיָדָיו,
סִפּוּרֵי אֲהָבִים וּדְרָמָה הַמְּשֻׂחָקִים
בְּמַגָּע כָּזֶה, בְּנִיחוֹחַ, בְּטַּעַם.
בַּמִּטָּה הָאַחֶרֶת, זוֹ הַטּוֹבָה,
נָמוּ אוֹרְחֵינוּ, רִיְּרוּ סִפֹּרֶת. אַהֲבָתִי הַחַיָּה
הַצּוֹחֶקֶת –
אֲנִי מַצִּיעָה לוֹ אֲרוֹן קְבוּרָה
בְּרָאשִׁי הָאַלְמָן, כְּפִי שֶׁאָחַז בִּי
בַּמִּטָּה הַפָּחוֹת טוֹבָה.

.

* זהו כנראה המשפט המפורסם ביותר בצוואתו של ויליאם שקספיר, שנחתמה על ידו בשנת 1616. מלבד "המיטה השנייה בטיבה", שציווה להוריש לרעייתו אן האת'וויי, הוריש שקספיר את רכושו לבנותיו ובעליהן, לעמיתיו לתיאטרון ולאנשים שהיו עימו בקשרים עסקיים. הוויכוח אם מדובר בהפגנת זלזול כלפי אשתו עדיין ניטש בין חוקרים. מיטה טובה במיוחד, מיטה טובה מזו או כל מיטה אחרת אינן מוזכרות בצוואה כלל.

 

מדוזה

חֲשָׁד, סָפֵק, קִנְאָה
צָמְחוּ בְּנַפְשִׁי,
שֶׁהָפְכָה אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁעַל רָאשֵׁי לִנְחָשִׁים
מְטֻנָּפִים
כְּאִלּוּ מַּחְשְׁבוֹתַי
שׁוֹרְקוֹת וְיוֹרְקוֹת עַל קַרְקַפְתִּי.

נְשִׁימָתִי, נִשְׁמַת כַּלָּה, הֶחְמִיצָה וְהִצְחִינָה
בְּשַׂקֵּי רֵאוֹתַי הָאֲפֹרִים.
אֲנִי בְּאוּשַׁת הֶבֶל פֶּה כָּעֵת, בְּאוּשַׁת לָשׁוֹן
צְהֻבַּת נִיבִים.
קְלִיעֵי דִּמְעָה נְעוּצִים בְּעֵינַי.
הַאִם אַתָּה מְבֹעָת?
הֱיֵה מְבֹעָת.
אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת,
גֶּבֶר מֻשְׁלָם, אֶל יְוָנִי, רַק שֶׁלִּי;
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתֵּלֵךְ, תִּבְגֹּד בִּי,
תִּתְעֶה מִן הַבַּיִת.
לָכֵן יִיטַב לִי שֶׁתִּהְיֶה לִנְצִיב אֶבֶן.
מַבָּט חָטוּף בִּדְבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת
וְחָלוּק אֶבֶן אֲפַרְפַּר צוֹנֵחַ
אֶל הַקַּרְקַע.
מַבָּט חָטוּף בְּצִפּוֹר שִׁיר
וקֹמֶץ רְסִיסֵי חָצָץ
נוֹשְׁרִים, פְּזוּרִים.

הִבַּטְתִּי בְּחָתוּל כְּתֹם
וְלִבְנַת בִּנְיָן
נִפְּצָה קַעֲרַת חָלָב.
הִבַּטְתִּי בַּחֲזִיר מְרַחְרֵחַ
וְגוּשׁ סֶלַע הִתְגַּלְגֵּל
בְּתוֹךְ עֲרֵמַת צוֹאָה.

נָעַצְתִּי מַבָּטִי בַּמַּרְאָה.
אָהֲבָה שֶׁנֶּחְמְצָה
הִצִּיגָה לְעֵינַי גּוֹרְגּוֹנָה.
נָעַצְתִּי עֵינַי בִּדְרָקוֹן.
אֵשׁ נִתְּזָה
מִלֹּעַ הַר.
וְהִנֵּה אַתָּה.
לִבְּךָ שִׁרְיוֹן,
לְשׁוֹנְךָ חֶרֶב
וְהַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ, הַבָּנוֹת.
הַאִם לֹא הָיִיתִי יָפָה?
הַאִם לֹא הָיִיתִי רֵיחָנִית וּצְעִירָה?

רְאֵה אוֹתִי כָּעֵת.

 

דלילה

לַמְּדִי אוֹתִי – אָמַר
כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה –
אֵיךְ לְהַרְגִּישׁ.
נָשַׁכְתִּי קַלּוֹת אֶת תְּנוּךְ אָזְנוֹ.
לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?
סַפֵּר לִי עוֹד.
הוּא הִתְיַשֵּׁב, זָקוּף, וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ אֶל הַבִּירָה.

אֲנִי יָכֹל לַעֲקֹר שְׁאָגָה
מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל נָמֵר
אוֹ לְגַרְגֵּר אֵשׁ בִּגְרוֹנִי
אוֹ לִישֹׁן לַיְלָה שָׁלֵם
בִּמְאוּרַת הַמִּינוֹטָאוּר,
אוֹ לִפְשֹׁט בְּאִבְחָה
פַּרְוָתוֹ שֶׁל דֹּב נוֹהֵם.
כְּדֵי לְהוֹכִיחַ:
אֵינִי מְפַחֵד מִדָּבָר
שִׂימִי יָדֵךְ –
הוּא הִדְרִיךְ אֶת אֶצְבְּעוֹתַי עַל צַלַּקְתּוֹ
שֶׁעַל לִבּוֹ,
פֶּצַע רַב תְּהִלָּה
מִן הַמִּלְחָמָה –
אֲבָל אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת רַךְ, אוֹ אוֹהֵב, אוֹ עָדִין.
אָנוּס לִהְיוֹת חָזָק.
מָה הַתְּרוּפָה?

הוּא זִיֵּן אוֹתִי שׁוּב
עַד שֶׁכָּאַב לוֹ,
וְאָז הִתְקַלַּחְנוּ.
הוּא הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקִי
לְשָׁעָה מַאֲפִילָה; קוֹלוֹ, לְשֵׁם שִׁנּוּי, גִּרְגּוּר רַךְ
אָזְנַי הִבְחִינוּ בְּכָךְ. וְכֵּן, יָדַעְתִּי בְּבֵרוּר
שֶׁהוּא רוֹצֶה שִׁנּוּי,
הַלּוֹחֵם שֶׁלִּי.
הָיִיתִי שָׁם.

וּכְשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אוֹתוֹ מִתְרַכֵּך וְנִרְדָּם
כְּשֶׁהֵחֵל, כָּרָגִיל, לִנְחֹר,
הִנַּחְתִּי לוֹ לִשְׁכַּב פְּשׂוּק אֵיבָרִים
נָאֶה וְעָצוּם
עַל הָרִצְפָּה.
וְלִפְנֵי שֶׁהֵבֵאתִי אֶת מִסְפָּרַי
וְהִשְׁחַזְתִּי –
גָּזַרְתִּי רֵאשִׁית אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁחֹר הַמְּאַיֵּם –
וְקָשַׁרְתִּי אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת אֶל הַדֶּלֶת.
כָּךְ וּבְשֶׁל כָּךְ וְשָׁם קָרָה.
אַחַר כָּךְ, בְּיָדַיִם מְכֻוָּנוֹת תְּשׁוּקָה,
גָּזַזְתִּי אֶת רַעֲמָתוֹ כֻּלָּהּ.

 

קרול אן דאפי היא האישה הראשונה שמונתה לתפקיד משוררת החצר (Poet Laureate) מאז החלו מלכי בריטניה למנות לעצמם משוררים כאלה, בראשית המאה ה־17. דאפי מונתה לתפקיד ב־2009 ותפרוש ממנו בחודש מאי הקרוב. קדמו לה משוררים נודעים כמו ויליאם וורדס'וורת', ג'ון בנטג'מן וטד יוז. כמותם היא כותבת, לצד יצירתה האישית המתמשכת, שירים בעניינים פוליטיים וחברתיים, וכמותם היא מקבלת את השכר הרשמי העומד כיום על קצת יותר מחמשת אלפים ליש"ט בשנה, וחבית של שרי.

קובץ שיריה The World's Wife, שממנו לקוחים ארבעת השירים הללו, ראה אור בשנת 1999, כשדאפי כבר הייתה משוררת מוערכת, אך לא מוכרת מאוד בציבור. היא בחרה דמויות נשיות מעולם הספרות, המיתולוגיה, הפולקלור וההיסטוריה – למשל הגברת דארווין, אשת השטן, קווין־קונג, פראו פרויד ונשים חסרות שם מסיפורי מעשיות – חילצה אותן מהסיפורים, המסופרים תמיד מנקודת המבט הגברית, הביאה אותן אל ימינו אנו והעניקה להן קול ומקום.

 

השירים מתוך הקובץ The World's Wife, באדיבות Macmillan Publishing.

 

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה, בתרגום יותם בנשלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירת העוף הבודד: מבט, חצי מבט על שירתה של גבריאלה אלישע

מאת ריקי דסקל

 

ביום שלישי, כ"א באדר א, 26 בפברואר 2019, בשעה 5:30 לפנות בוקר, נפרדה גבריאלה אלישע מן העולם לאחר מחלה ארוכה ומייסרת, ובאותו יום, בשעה 15:30, נקברה באדמת הגיר של הר המנוחות בירושלים.

אלישע, משוררת , מתרגמת ועורכת, פרסמה את ספר שיריה הראשון, בשפתיים נשפתי חושך לגוף, בשנת 1973 (הוצאת ספרי קריאה), בהיותה בת שמונה־עשרה. הוא זיכה אותה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. אחריו פרסמה עוד עשרה קובצי שירה. האחרון, אחרֵי, ראה אור בשנת 2000 (ספרי חמד, ידיעות אחרונות). ומאז לא פרסמה עוד דברי שירה שלה. ואני נזכרת בשיר "ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושות סגריריות", שבו היא מכריזה:

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה
מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה

בשנות השמונים שינתה אלישע את שמה לשם אלה בת־ציון. אלה – כסיומת שמה הפרטי, ובת־ציון – ציון הוא שם אביה. ציון הוא גם אחד משבעים שמותיה של ירושלים, מקום הולדתה וחייה, שנוכחת באופן צנוע למדי בשיריה. היא נשאה שם זה כעשרים שנה, ואחדים מפרסומיה יצאו תחתיו. (אני תמיד קראתי לה גבריאלה.)

בשנת 1997 הוציאה בהוצאה עצמית ומדוקדקת את ספר השירים של אלה בת־ציון: מבחר, 1980–1996, ובו ההקדשה: "לאמא, באהבה". בספר זה, שהוא מבחר מתוך ספריה עד אז (וממנו לקוחים כל הציטוטים במאמר צנוע זה), היא בחרה שלא לכלול שירים מתוך שני ספריה הראשונים, בשפתיים נשפתי חושך לגוף וליל הזמרת, שבהם ראתה ספרי בוסר.

כאמור גבריאלה אלישע הייתה גם עורכת ומתרגמת. בסוף שנות השמונים הקימה את הוצאת הספרים "אלקנה", ע"ש השופט המנוח דב איתן, ובה ראו אור כמה ספרי שירה. כמו כן ערכה כתבי עת: בדפוס – מרפסת, וברשת – אספקלריה, ותרגמה מאנגלית ומצרפתית.

את כל אלה עשתה מתוך מחויבות אישית עמוקה, בלתי רגילה וחסרת פניות לשירה כפי שהיא מבינה ואוהבת. לגמרי לבד, לגמרי בכוחות עצמה.

אלישע היא משוררת לירית מובהקת.

[…] בַּעֲלִיַּת הַגַּג
אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת
אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי.

כמו כתם דיו על נייר סופג חולש "האני" על שירתה, מתפשט וכמעט שאינו מותיר מקום פנוי ממנו. "כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי". והתחושה העולה מקריאה בשירים היא שכמו שניתן למעוך את הנייר בקלות, לקרוע אותו, כך ניתן לדרוס את "האני" השירי, השברירי, לשסע אותו.

שירתה חשופה ואניגמטית בעת ובעונה אחת. ריאליסטית וסוריאליסטית. מגלה טפח ומכסה הרבה יותר. בבחינת נפש האדם היא המסתורין הגדול ביותר, המבוך שאי אפשר לצאת ממנו לְעולם וְלָעולם.

את העולם הפנימי הסוער והמורכב המחפש את דרכו בלבירינת הזה היא יצקה לתוך מילים מכשְפות ומכושפות, צבועות בצבעים של חושך ואור על כל גוֹניהם.

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹר אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם וְעוֹד הָעוֹלָם
שָׁרוּי בְּחֹשֶׁךְ נְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ אֲנִי שׁוֹפֵךְ
עַל הָעוֹלָם נְהָרוֹת שֶׁל זֶרַע אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם
דַּף י"ח בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת
אַתְּ אוֹצֶרֶת בְּגוּפֵךְ אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וקולותיהם הם הקולות השונים של הדממה. הצורך האקוטי בשקט צועק ברבים משיריה, אולי בניסיון להשתיק את הקולות הפנימיים שאינם נותנים מנוח, שמאיימים להתפרץ:

בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה יָחִיד וְשָׁלֵם
מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת לְלֹא פַּחַד
אֲבָל רַגְלֶיךָ כְּבֵדוֹת מִמַּסָּע
אֲבָל הִנְּךָ יָחִיד וְשָׁלֵם בַּשֶּׁקֶט
הַגּוֹאֶה

(מתוך "מדיטציה")

אֵיךְ הָאַיִן מוֹשֵׁךְ אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
וְגַם מֵטִיל עָלַי מוֹרָא
אֵיךְ אֲנִי נְמוֹגָה
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנִּצְחִי
[…]
לֵילוֹת אֲרֻכִּים לְבַד בַּבַּיִת
לְעִתִּים עַל סַף מַשְׁבֵּר
בְּלִבּוֹ שֶׁל אִי שָׁקֵט

(מתוך "לעיתים על סף משבר")

אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט שֶׁקֶט שֶׁקֶט
כְּדֵי לְעַבֵּד אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הָאַיָּלָה הַפְּצוּעָה
וּלְנַסֵּחַ אֶת הַסִּינְדְּרוֹם בִּשְׂפַת סַף

(מתוך "הכירו את סינדרום האיילה הפצועה")

כמו מתוך ספר תפילה עולה התחינה בשיריה לצאת מהוויית החולין הגסה המקיפה אותה, אל הנשגב, אל הרחוק, אל האלוהי.

רְאֵה לָעֲזוּבָה בַּתְּנָאִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהַחָמְרִיִּים
וּמַלֵּא אֶת הַחֲלָלִים הַפְּעוּרִים לְפָנֶיךָ
יְדִיד הָאוֹר הָעוֹלָמִי

הָצֵף אֶת הַחֶדֶר בּוֹ אַתְּ שְׁרוּיָה בִּדְאָגָה
מִלִּים מִלִּים אַתְּ בְּנוּיָה וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ אֲתַר חֲפִירָה

אַל אֶהְיֶה נֶגָטִיבִית וְאַל אֶשְׁלֹל אֶת קִיּוּמְךָ
אוֹר הַשָּׁמַיִם הֶחָבוּי בַּגַּרְעִין

(מתוך "אני מתוך ספר קדמון קוראת למצוא אולי מענה")

 

מוזיקה הציפה את ליבה אושר. השקט הזה יכול היה ללבוש צורה של מוזיקה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי מוּסִיקָה אַטְמוֹסְפֶרִית
מוּסִיקָה שֶׁל שֶׁקֶט

אבל באמת – כמו שם אחד מספריה – הייתה זו "מוסיקה אחרת". בשיריה היא מזכירה את גרייס ג'ונס, את בילי הולידיי, מזכירה מוזיקה מזרחית, אך בעיקר היא אהבה מוזיקה מדיטטיבית, חוזרת על עצמה:

בָּעוֹלָם הַחוֹלֵף בּוֹ אֲנִי מֻנַּחַת כָּרֶגַע
יֵשׁ כּוֹחַ מָגִי לַצְּלִילִים הַנִּשְׁפָּכִים
וְהֵם סוֹחֲפִים אֶת גּוּפִי בָּרִקּוּד
כְּמוֹ פִּסַּת אֶבֶן בְּנָהָר שֶׁל צְלִילִים

מנגינות חסידיות היו אהובות עליה מאוד. המוזיקה העבירה אותה לממדים רוחניים, עד שנראה ששקט, מוזיקה ותפילה הם היינו הך, הופכים לאחד:

הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה. אֵין מַחֲלֹקֶת.
בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים
שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה
אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה, הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת.

ושלוש אלה – מוסיקה, תפילה, דממה – הן הצמתים שבהם האני השירי מסוגל לא רק ליצור אלא גם להתפשט לעבר אובייקט נפרד ממנו אך בעת ובעונה אחת היחיד המסוגל להכילו: האם – רחם האם, המקום הסימביוטי, היחיד בעולם שהוא בטוח באמת, שהיא "גורשה" ממנו ולא ניתן לה לחזור אליו לעולם.

מַכְאוֹבֵי גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי
רָצִיתִי לִכְאֹב בִּמְקוֹמָהּ

(מתוך "איים של לובן סביב עיניה ושפתיה לאט־לאט נמחקים מארשת פניה: לאחר ניתוח")

כל אפשרות אחרת היא פחותה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי
לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע
מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת
תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת

היא טומנת בחובה סכנה, ועם הניתוק הבלתי הפיך מן האם נולד האסון,
נולד השבר הבלתי ניתן לאיחוי:

הַשֶּׁבֶר הוּא בַּמַּהוּת שֶׁלָּנוּ,
הַשֶּׁבֶר בְּרֵאשִׁיתִי

הוא בלתי ניתן לריפוי:

הַלַּיְלָה הִתְכַּרְבֵּל בִּזְרוֹעוֹתַי, כְּמוֹ תִּינוֹק חֲסַר אֵם.
הָיִיתִי לוֹ אֵם זְמַנִּית.
הַלַּיְלָה – הַהוֹרֶה לֵיל־הָאָב וְלֵיל־הָאֵם
הוֹלִידוּ אֶת מִי שֶׁאֲנִי
וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי נִדְרְסָה
הַפְּרֵדָה מִן הַיַּלְדוּת הָיְתָה קֶרַע

ואת הצלב הזה צריך לשאת ולצלוח איתו איכשהו את הוויה דולורוזה הנקראת חיים.

לא לחינם אני משתמשת במושג הנוצרי "ויה דולורוזה", כי אלמנטים של סמל הייסורים האולטימטיבי, הוא "ישוע הנוצרי", מופיעים הרבה בשיריה של אלישע, ייסורים המולידים את היצירה ומוליכים אליה:

בּוֹאִי רוּחַ קֹדֶשׁ גַּם אֵלַי
כְּיוֹנָה כְּפִי שֶׁנַּחְתְּ עַל כְּתֵפָיו שֶׁל הַגְּלִילִי

הקרע, הפרידה, השבר הולידו מחד גיסא אני הרואה את עצמו כעולם:

כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי

(מתוך "הולכת ונבלעת בעלטה שסבבה אותי פעם")

וְכָל זֶה הוּא שְׁלֵמוּת שֶׁל כּוֹכָב אֶחָד
גּוּף שְׁמֵימִי אֶחָד הַקָּרוּי בִּלְשׁוֹנִי אֲנִי"

(מתוך "גם הפרי גם הנפש גם המין"; הדגשת המילה "אני" – במקור).

ומאידך גיסא הולידו תשוקה מתמשכת, בלתי פוסקת, אל האין:

הָאַיִן שֶׁהוּא תְּהוֹם וְהוּא אֵל
הוּא מֵעֵבֶר לַחֲלוֹף
שָׁם הַשֶּׁקֶט נִצְחִי

או:

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים
וּמְנַסָּה לְהַעֲתִיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת
לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

ובשיר "היא תלויה על לשוני כמו הד של צעקה":

כִּי אֵין לִי רוֹפֵא וְאֵין לִי מוֹרֶה
וּכְמִיהַת מָוֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּאֲבָרַי וּמְנַחֶמֶת

או בשיר אחר:
עַכְשָׁו יוּנִי. מָתַי אָמוּת?
כְּדַאי לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ

הַנֶּפֶשׁ מִתְחַלֶּקֶת לְבַיִת וּלְגָלֻיּוֹת

ותקצר היריעה כאן לתאר את כל שאר המקומות. ובצד התשוקה אל האין מסתחררת התשוקה לכתוב:

כִּי הַתְּשׁוּקָה לִכְתֹּב הִיא חֶרֶב פִּיפִיּוֹת.

יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים. היא ידעה בדיוק כירורגי מה היא אוהבת בשירה ומה לא. מה ואיך ראוי להיכתב ומה לא. זו אחת הסיבות שסירבה להתפשר והוציאה אחדים מכתביה בהוצאה עצמית.

 

השירה היא טיפול פסיכואנליטי

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה אוֹתִי וּמְפַרְסֶמֶת אוֹתִי
הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי
הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי
הַשִּׁירָה גַּם מְתַסְבֶּכֶת אוֹתִי וּמְשַׁבֶּשֶׁת אֶת דַּרְכִּי
הַשִּׁירָה הִיא מָקוֹם לַחְזֹר אֵלָיו
הַשִּׁירָה הִיא אֶנֶרְגְּיָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית
הַשִּׁירָה הִיא פֻּרְקָן
הַשִּׁירָה הִיא גְּבוּל, וּמָקוֹם לִהְיוֹת חָפְשִׁי

הַשִּׁירָה הִיא גַּן שֶׁל מִלִּים וְיַעַר שֶׁל סְמָלִים
הַשִּׁירָה הִיא תְּשׁוּקָה, אוֹבְּסֶסְיָה
הִשִּׁירָה הִיא נַחַל שָׁקֵט, צָעִיף שֶׁל חֲלוֹם
מְכַסֶּה עַל הַפְּשָׁט, הָאוֹר, הַיּוֹמְיוֹמִי
הַשִּׁירָה הִיא גַּם קְלָלָה וְגַם בְּרָכָה
קְלָלָה כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְיֻחָד וְאַתָּה בֶּאֱמֶת מְיֻחָד
הַשִּׁירָה הִיא אַסְכּוֹלָה דָּתִית וְסוּג שֶׁל תְּפִלָּה
אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ אוֹ אִתָּהּ אוֹ עִם עַצְמִי
אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים

 

ואכן בשירתה אפשר לקרוא קירבה אינטימית, פמיליאריות עם אלוהים, היא מבינה אותו, מכירה אותו, כמו בשיר "מהו החלום של אלהים":

תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סְפָרִים נִפְתָּלִים וּסְבָרוֹת מֻפְרָכוֹת
בִּנְיְנֵי הָגוּת וַהֲזָיָה מְשֻׁנִּים
הוּקְמוּ בְּסוּגְיַת הָאֵל וּרְצוֹנוֹ וְאֵיךְ לְהַגְשִׁים אֶת רְצוֹנוֹ בָּעוֹלָם.
לְשִׁיטָתִי, זֶה חַיָּב לִהְיוֹת פָּשׁוּט, מוּבָן
מְנֻסָּח בְּמִלִּים שֶׁל אוֹר
וּמַבִּיעַ אֶת הָעֶרְכִּיּוֹת וְאֶת הַמֶּתַח
וְאֶת הַנִּצָּחוֹן.

 

ספרה ספר החלומות של אלהים כולו כמו מעביר את התחושה שאור עליון נחת ישירות על המקלדת השחורה שלה, ואני קוראת בו משתאה כמו בספר תהילות. והוא כמו מנורת לָבָה שהגבולות בין הנוזלים הממלאים אותה מיטשטשים, בולעים ונבלעים זה בזה. כמו שמיטשטים הגבולות בין היום, הלילה, השינה, החלום והערוּת, שהם מוטיבים חוזרים בשירתה.

בהבחנה חדה כְּסַיִף ידעה אלישע לכתוב את המקום הערטילאי והמסוכסך הזה הנקרא נפש, שבו במתח נורא, כואב, שאין להכילו, בנפש הנאכלת ללא מוצא, מיטשטשים הגבולות לעיתים קרובות.

בּוֹאִי נַחְפֹּר בְּיַחַד בְּאֵר אוֹ תַּעַזְרִי לִי לַחְפֹּר
(הַנֶּפֶשׁ הִיא בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לִשְׁאֹב מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַתֹּכֶן
אוֹ לְהָנִיחַ עָלֶיהָ גּוֹלֵל וְלִסְתֹּם אוֹתָהּ)

(מתוך "מה שניסיתי להיזכר חמק לחלוטין")

וּבְמִלִּים רְהוּטוֹת הִתְדַּפַּקְתִּי עַל דַּלְתִּי
בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם
וְשָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמַּלְאָכִית
הוֹפֶכֶת עִם הַשָּׁנִים לְכִיס שֶׁל מֻגְלָה

(מתוך "ביצעתי את התוכנית פרוסת לחם אחר פרוסה")

המהלך הזה מוביל לחוויה המרכזית, המכוננת, המעצבת את כל שירתה של גבריאלה אלישע, היא חווית הבדידות הנכפית על המשוררת אך גם נבחרת על ידה:

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר וְתָמִיד תִּשָּׁאֵר לִי הַבְּדִידוּת
וְאֵיךְ לְהַנְעִים אוֹתָהּ וְאֵיךְ לְהָקֵל אֶת מַשָּׂאָהּ
וְאֵיךְ מִן הָרִיק בָּאָה הַבְּרִיאָה
וְאֵיךְ בַּדְּמָמָה קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
וְאִם אָכֵן קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
אוֹ שֶׁמָּא מִן הַבְּדִידוּת בָּדִיתִי אֶת קוֹלוֹ
וְאֵיךְ בַּסּוֹף נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁתִיקָה
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַשְׁמֹרֶת חֹרֶף אֶל תַּנּוּר הַנֵּפְט הֶחָדָשׁ
וְהָאֵשׁ כְּתֻמָּה כְּתַפּוּחַ זָהָב
וַאֲנִי מְדַמָּה אֵיךְ אַתְּ יְשֵׁנָה.
וְשִׁירִים –
עֲדַיִן נוֹתְרוּ מִלִּים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִוָּתְרוּ מִלִּים.

וְהַמִּלִּים רַק חוֹתְרוֹת לְהַגִּיעַ.
הַמִּלִּים יַבִּיעוּ אֶת הַמַּאֲמָץ לַחְתֹּר
חֲתִירָה כָּלְשֶׁהִי, פְּרָטִית, בְּיַם הַיֵּשֻׁיּוֹת
וְהַאַין לְלֹא גְּבוּלוֹת

גבריאלה הייתה לי חברה קרובה לאורך עשרות שנים, על כן אני מבקשת לסיים את דבריי כאן במשפטים ובשיר שבהם סיימתי את ההספד עליה בבית ההלוויות הספרדי בגבעת שאול:

גבריאלה יקרה
את הולכת מכאן בגופך. רוחך תלווה אותנו, יצירותייך!
נשמתך המיוחדת תהיה אור יקר שאשמור בלבי תמיד. לכי בשלום, חברה יקרה ואהובה.

אני חושבת שעכשיו היית מוכנה לקרוא את השיר "כהלך רועד לפני קונו" בקולך המופנם, החרישי, ששמרת אותו מדויק ומאופק בקריאת שירייך.
ברעדה אקרא אותו בשמך:

כְּהֵלֶך רוֹעֵד בִּפְנֵי קוֹנוֹ
אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ קוֹנִי
וּמָה בְּצֵידָתִי אִם לֹא פְּסוּקֵי שִׁירָה
לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה?!

כְּהֵלֶך בּוֹדֵד נָח מֵעֲמָלוֹ
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יוֹצְרִי
כְּהֵלֶך רוֹעֵד
נִדָּף בְּרוּחַ עוֹלָם

בַּחָכְמָה יְצַרְתָּנִי
כְּמוֹ אֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים
וְאַף לִי נָתַתָּ מֶמְשָׁלָה
בַּנֶּעֱלָם.

 

 

גבריאלה אלישע ז"ל
(צילום: עינת אנקר, לע"מ)

.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית תיאטרון. חיברה עד כה שישה ספרי שירה, ושירים רבים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן