.

שירת העוף הבודד: מבט, חצי מבט על שירתה של גבריאלה אלישע

מאת ריקי דסקל

 

ביום שלישי, כ"א באדר א, 26 בפברואר 2019, בשעה 5:30 לפנות בוקר, נפרדה גבריאלה אלישע מן העולם לאחר מחלה ארוכה ומייסרת, ובאותו יום, בשעה 15:30, נקברה באדמת הגיר של הר המנוחות בירושלים.

אלישע, משוררת , מתרגמת ועורכת, פרסמה את ספר שיריה הראשון, בשפתיים נשפתי חושך לגוף, בשנת 1973 (הוצאת ספרי קריאה), בהיותה בת שמונה־עשרה. הוא זיכה אותה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. אחריו פרסמה עוד עשרה קובצי שירה. האחרון, אחרֵי, ראה אור בשנת 2000 (ספרי חמד, ידיעות אחרונות). ומאז לא פרסמה עוד דברי שירה שלה. ואני נזכרת בשיר "ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושות סגריריות", שבו היא מכריזה:

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה
מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה

בשנות השמונים שינתה אלישע את שמה לשם אלה בת־ציון. אלה – כסיומת שמה הפרטי, ובת־ציון – ציון הוא שם אביה. ציון הוא גם אחד משבעים שמותיה של ירושלים, מקום הולדתה וחייה, שנוכחת באופן צנוע למדי בשיריה. היא נשאה שם זה כעשרים שנה, ואחדים מפרסומיה יצאו תחתיו. (אני תמיד קראתי לה גבריאלה.)

בשנת 1997 הוציאה בהוצאה עצמית ומדוקדקת את ספר השירים של אלה בת־ציון: מבחר, 1980–1996, ובו ההקדשה: "לאמא, באהבה". בספר זה, שהוא מבחר מתוך ספריה עד אז (וממנו לקוחים כל הציטוטים במאמר צנוע זה), היא בחרה שלא לכלול שירים מתוך שני ספריה הראשונים, בשפתיים נשפתי חושך לגוף וליל הזמרת, שבהם ראתה ספרי בוסר.

כאמור גבריאלה אלישע הייתה גם עורכת ומתרגמת. בסוף שנות השמונים הקימה את הוצאת הספרים "אלקנה", ע"ש השופט המנוח דב איתן, ובה ראו אור כמה ספרי שירה. כמו כן ערכה כתבי עת: בדפוס – מרפסת, וברשת – אספקלריה, ותרגמה מאנגלית ומצרפתית.

את כל אלה עשתה מתוך מחויבות אישית עמוקה, בלתי רגילה וחסרת פניות לשירה כפי שהיא מבינה ואוהבת. לגמרי לבד, לגמרי בכוחות עצמה.

אלישע היא משוררת לירית מובהקת.

[…] בַּעֲלִיַּת הַגַּג
אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת
אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי.

כמו כתם דיו על נייר סופג חולש "האני" על שירתה, מתפשט וכמעט שאינו מותיר מקום פנוי ממנו. "כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי". והתחושה העולה מקריאה בשירים היא שכמו שניתן למעוך את הנייר בקלות, לקרוע אותו, כך ניתן לדרוס את "האני" השירי, השברירי, לשסע אותו.

שירתה חשופה ואניגמטית בעת ובעונה אחת. ריאליסטית וסוריאליסטית. מגלה טפח ומכסה הרבה יותר. בבחינת נפש האדם היא המסתורין הגדול ביותר, המבוך שאי אפשר לצאת ממנו לְעולם וְלָעולם.

את העולם הפנימי הסוער והמורכב המחפש את דרכו בלבירינת הזה היא יצקה לתוך מילים מכשְפות ומכושפות, צבועות בצבעים של חושך ואור על כל גוֹניהם.

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹר אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם וְעוֹד הָעוֹלָם
שָׁרוּי בְּחֹשֶׁךְ נְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ אֲנִי שׁוֹפֵךְ
עַל הָעוֹלָם נְהָרוֹת שֶׁל זֶרַע אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם
דַּף י"ח בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת
אַתְּ אוֹצֶרֶת בְּגוּפֵךְ אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וקולותיהם הם הקולות השונים של הדממה. הצורך האקוטי בשקט צועק ברבים משיריה, אולי בניסיון להשתיק את הקולות הפנימיים שאינם נותנים מנוח, שמאיימים להתפרץ:

בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה יָחִיד וְשָׁלֵם
מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת לְלֹא פַּחַד
אֲבָל רַגְלֶיךָ כְּבֵדוֹת מִמַּסָּע
אֲבָל הִנְּךָ יָחִיד וְשָׁלֵם בַּשֶּׁקֶט
הַגּוֹאֶה

(מתוך "מדיטציה")

אֵיךְ הָאַיִן מוֹשֵׁךְ אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
וְגַם מֵטִיל עָלַי מוֹרָא
אֵיךְ אֲנִי נְמוֹגָה
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנִּצְחִי
[…]
לֵילוֹת אֲרֻכִּים לְבַד בַּבַּיִת
לְעִתִּים עַל סַף מַשְׁבֵּר
בְּלִבּוֹ שֶׁל אִי שָׁקֵט

(מתוך "לעיתים על סף משבר")

אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט שֶׁקֶט שֶׁקֶט
כְּדֵי לְעַבֵּד אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הָאַיָּלָה הַפְּצוּעָה
וּלְנַסֵּחַ אֶת הַסִּינְדְּרוֹם בִּשְׂפַת סַף

(מתוך "הכירו את סינדרום האיילה הפצועה")

כמו מתוך ספר תפילה עולה התחינה בשיריה לצאת מהוויית החולין הגסה המקיפה אותה, אל הנשגב, אל הרחוק, אל האלוהי.

רְאֵה לָעֲזוּבָה בַּתְּנָאִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהַחָמְרִיִּים
וּמַלֵּא אֶת הַחֲלָלִים הַפְּעוּרִים לְפָנֶיךָ
יְדִיד הָאוֹר הָעוֹלָמִי

הָצֵף אֶת הַחֶדֶר בּוֹ אַתְּ שְׁרוּיָה בִּדְאָגָה
מִלִּים מִלִּים אַתְּ בְּנוּיָה וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ אֲתַר חֲפִירָה

אַל אֶהְיֶה נֶגָטִיבִית וְאַל אֶשְׁלֹל אֶת קִיּוּמְךָ
אוֹר הַשָּׁמַיִם הֶחָבוּי בַּגַּרְעִין

(מתוך "אני מתוך ספר קדמון קוראת למצוא אולי מענה")

 

מוזיקה הציפה את ליבה אושר. השקט הזה יכול היה ללבוש צורה של מוזיקה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי מוּסִיקָה אַטְמוֹסְפֶרִית
מוּסִיקָה שֶׁל שֶׁקֶט

אבל באמת – כמו שם אחד מספריה – הייתה זו "מוסיקה אחרת". בשיריה היא מזכירה את גרייס ג'ונס, את בילי הולידיי, מזכירה מוזיקה מזרחית, אך בעיקר היא אהבה מוזיקה מדיטטיבית, חוזרת על עצמה:

בָּעוֹלָם הַחוֹלֵף בּוֹ אֲנִי מֻנַּחַת כָּרֶגַע
יֵשׁ כּוֹחַ מָגִי לַצְּלִילִים הַנִּשְׁפָּכִים
וְהֵם סוֹחֲפִים אֶת גּוּפִי בָּרִקּוּד
כְּמוֹ פִּסַּת אֶבֶן בְּנָהָר שֶׁל צְלִילִים

מנגינות חסידיות היו אהובות עליה מאוד. המוזיקה העבירה אותה לממדים רוחניים, עד שנראה ששקט, מוזיקה ותפילה הם היינו הך, הופכים לאחד:

הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה. אֵין מַחֲלֹקֶת.
בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים
שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה
אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה, הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת.

ושלוש אלה – מוסיקה, תפילה, דממה – הן הצמתים שבהם האני השירי מסוגל לא רק ליצור אלא גם להתפשט לעבר אובייקט נפרד ממנו אך בעת ובעונה אחת היחיד המסוגל להכילו: האם – רחם האם, המקום הסימביוטי, היחיד בעולם שהוא בטוח באמת, שהיא "גורשה" ממנו ולא ניתן לה לחזור אליו לעולם.

מַכְאוֹבֵי גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי
רָצִיתִי לִכְאֹב בִּמְקוֹמָהּ

(מתוך "איים של לובן סביב עיניה ושפתיה לאט־לאט נמחקים מארשת פניה: לאחר ניתוח")

כל אפשרות אחרת היא פחותה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי
לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע
מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת
תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת

היא טומנת בחובה סכנה, ועם הניתוק הבלתי הפיך מן האם נולד האסון,
נולד השבר הבלתי ניתן לאיחוי:

הַשֶּׁבֶר הוּא בַּמַּהוּת שֶׁלָּנוּ,
הַשֶּׁבֶר בְּרֵאשִׁיתִי

הוא בלתי ניתן לריפוי:

הַלַּיְלָה הִתְכַּרְבֵּל בִּזְרוֹעוֹתַי, כְּמוֹ תִּינוֹק חֲסַר אֵם.
הָיִיתִי לוֹ אֵם זְמַנִּית.
הַלַּיְלָה – הַהוֹרֶה לֵיל־הָאָב וְלֵיל־הָאֵם
הוֹלִידוּ אֶת מִי שֶׁאֲנִי
וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי נִדְרְסָה
הַפְּרֵדָה מִן הַיַּלְדוּת הָיְתָה קֶרַע

ואת הצלב הזה צריך לשאת ולצלוח איתו איכשהו את הוויה דולורוזה הנקראת חיים.

לא לחינם אני משתמשת במושג הנוצרי "ויה דולורוזה", כי אלמנטים של סמל הייסורים האולטימטיבי, הוא "ישוע הנוצרי", מופיעים הרבה בשיריה של אלישע, ייסורים המולידים את היצירה ומוליכים אליה:

בּוֹאִי רוּחַ קֹדֶשׁ גַּם אֵלַי
כְּיוֹנָה כְּפִי שֶׁנַּחְתְּ עַל כְּתֵפָיו שֶׁל הַגְּלִילִי

הקרע, הפרידה, השבר הולידו מחד גיסא אני הרואה את עצמו כעולם:

כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי

(מתוך "הולכת ונבלעת בעלטה שסבבה אותי פעם")

וְכָל זֶה הוּא שְׁלֵמוּת שֶׁל כּוֹכָב אֶחָד
גּוּף שְׁמֵימִי אֶחָד הַקָּרוּי בִּלְשׁוֹנִי אֲנִי"

(מתוך "גם הפרי גם הנפש גם המין"; הדגשת המילה "אני" – במקור).

ומאידך גיסא הולידו תשוקה מתמשכת, בלתי פוסקת, אל האין:

הָאַיִן שֶׁהוּא תְּהוֹם וְהוּא אֵל
הוּא מֵעֵבֶר לַחֲלוֹף
שָׁם הַשֶּׁקֶט נִצְחִי

או:

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים
וּמְנַסָּה לְהַעֲתִיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת
לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

ובשיר "היא תלויה על לשוני כמו הד של צעקה":

כִּי אֵין לִי רוֹפֵא וְאֵין לִי מוֹרֶה
וּכְמִיהַת מָוֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּאֲבָרַי וּמְנַחֶמֶת

או בשיר אחר:
עַכְשָׁו יוּנִי. מָתַי אָמוּת?
כְּדַאי לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ

הַנֶּפֶשׁ מִתְחַלֶּקֶת לְבַיִת וּלְגָלֻיּוֹת

ותקצר היריעה כאן לתאר את כל שאר המקומות. ובצד התשוקה אל האין מסתחררת התשוקה לכתוב:

כִּי הַתְּשׁוּקָה לִכְתֹּב הִיא חֶרֶב פִּיפִיּוֹת.

יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים. היא ידעה בדיוק כירורגי מה היא אוהבת בשירה ומה לא. מה ואיך ראוי להיכתב ומה לא. זו אחת הסיבות שסירבה להתפשר והוציאה אחדים מכתביה בהוצאה עצמית.

 

השירה היא טיפול פסיכואנליטי

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה אוֹתִי וּמְפַרְסֶמֶת אוֹתִי
הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי
הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי
הַשִּׁירָה גַּם מְתַסְבֶּכֶת אוֹתִי וּמְשַׁבֶּשֶׁת אֶת דַּרְכִּי
הַשִּׁירָה הִיא מָקוֹם לַחְזֹר אֵלָיו
הַשִּׁירָה הִיא אֶנֶרְגְּיָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית
הַשִּׁירָה הִיא פֻּרְקָן
הַשִּׁירָה הִיא גְּבוּל, וּמָקוֹם לִהְיוֹת חָפְשִׁי

הַשִּׁירָה הִיא גַּן שֶׁל מִלִּים וְיַעַר שֶׁל סְמָלִים
הַשִּׁירָה הִיא תְּשׁוּקָה, אוֹבְּסֶסְיָה
הִשִּׁירָה הִיא נַחַל שָׁקֵט, צָעִיף שֶׁל חֲלוֹם
מְכַסֶּה עַל הַפְּשָׁט, הָאוֹר, הַיּוֹמְיוֹמִי
הַשִּׁירָה הִיא גַּם קְלָלָה וְגַם בְּרָכָה
קְלָלָה כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְיֻחָד וְאַתָּה בֶּאֱמֶת מְיֻחָד
הַשִּׁירָה הִיא אַסְכּוֹלָה דָּתִית וְסוּג שֶׁל תְּפִלָּה
אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ אוֹ אִתָּהּ אוֹ עִם עַצְמִי
אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים

 

ואכן בשירתה אפשר לקרוא קירבה אינטימית, פמיליאריות עם אלוהים, היא מבינה אותו, מכירה אותו, כמו בשיר "מהו החלום של אלהים":

תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סְפָרִים נִפְתָּלִים וּסְבָרוֹת מֻפְרָכוֹת
בִּנְיְנֵי הָגוּת וַהֲזָיָה מְשֻׁנִּים
הוּקְמוּ בְּסוּגְיַת הָאֵל וּרְצוֹנוֹ וְאֵיךְ לְהַגְשִׁים אֶת רְצוֹנוֹ בָּעוֹלָם.
לְשִׁיטָתִי, זֶה חַיָּב לִהְיוֹת פָּשׁוּט, מוּבָן
מְנֻסָּח בְּמִלִּים שֶׁל אוֹר
וּמַבִּיעַ אֶת הָעֶרְכִּיּוֹת וְאֶת הַמֶּתַח
וְאֶת הַנִּצָּחוֹן.

 

ספרה ספר החלומות של אלהים כולו כמו מעביר את התחושה שאור עליון נחת ישירות על המקלדת השחורה שלה, ואני קוראת בו משתאה כמו בספר תהילות. והוא כמו מנורת לָבָה שהגבולות בין הנוזלים הממלאים אותה מיטשטשים, בולעים ונבלעים זה בזה. כמו שמיטשטים הגבולות בין היום, הלילה, השינה, החלום והערוּת, שהם מוטיבים חוזרים בשירתה.

בהבחנה חדה כְּסַיִף ידעה אלישע לכתוב את המקום הערטילאי והמסוכסך הזה הנקרא נפש, שבו במתח נורא, כואב, שאין להכילו, בנפש הנאכלת ללא מוצא, מיטשטשים הגבולות לעיתים קרובות.

בּוֹאִי נַחְפֹּר בְּיַחַד בְּאֵר אוֹ תַּעַזְרִי לִי לַחְפֹּר
(הַנֶּפֶשׁ הִיא בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לִשְׁאֹב מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַתֹּכֶן
אוֹ לְהָנִיחַ עָלֶיהָ גּוֹלֵל וְלִסְתֹּם אוֹתָהּ)

(מתוך "מה שניסיתי להיזכר חמק לחלוטין")

וּבְמִלִּים רְהוּטוֹת הִתְדַּפַּקְתִּי עַל דַּלְתִּי
בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם
וְשָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמַּלְאָכִית
הוֹפֶכֶת עִם הַשָּׁנִים לְכִיס שֶׁל מֻגְלָה

(מתוך "ביצעתי את התוכנית פרוסת לחם אחר פרוסה")

המהלך הזה מוביל לחוויה המרכזית, המכוננת, המעצבת את כל שירתה של גבריאלה אלישע, היא חווית הבדידות הנכפית על המשוררת אך גם נבחרת על ידה:

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר וְתָמִיד תִּשָּׁאֵר לִי הַבְּדִידוּת
וְאֵיךְ לְהַנְעִים אוֹתָהּ וְאֵיךְ לְהָקֵל אֶת מַשָּׂאָהּ
וְאֵיךְ מִן הָרִיק בָּאָה הַבְּרִיאָה
וְאֵיךְ בַּדְּמָמָה קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
וְאִם אָכֵן קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
אוֹ שֶׁמָּא מִן הַבְּדִידוּת בָּדִיתִי אֶת קוֹלוֹ
וְאֵיךְ בַּסּוֹף נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁתִיקָה
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַשְׁמֹרֶת חֹרֶף אֶל תַּנּוּר הַנֵּפְט הֶחָדָשׁ
וְהָאֵשׁ כְּתֻמָּה כְּתַפּוּחַ זָהָב
וַאֲנִי מְדַמָּה אֵיךְ אַתְּ יְשֵׁנָה.
וְשִׁירִים –
עֲדַיִן נוֹתְרוּ מִלִּים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִוָּתְרוּ מִלִּים.

וְהַמִּלִּים רַק חוֹתְרוֹת לְהַגִּיעַ.
הַמִּלִּים יַבִּיעוּ אֶת הַמַּאֲמָץ לַחְתֹּר
חֲתִירָה כָּלְשֶׁהִי, פְּרָטִית, בְּיַם הַיֵּשֻׁיּוֹת
וְהַאַין לְלֹא גְּבוּלוֹת

גבריאלה הייתה לי חברה קרובה לאורך עשרות שנים, על כן אני מבקשת לסיים את דבריי כאן במשפטים ובשיר שבהם סיימתי את ההספד עליה בבית ההלוויות הספרדי בגבעת שאול:

גבריאלה יקרה
את הולכת מכאן בגופך. רוחך תלווה אותנו, יצירותייך!
נשמתך המיוחדת תהיה אור יקר שאשמור בלבי תמיד. לכי בשלום, חברה יקרה ואהובה.

אני חושבת שעכשיו היית מוכנה לקרוא את השיר "כהלך רועד לפני קונו" בקולך המופנם, החרישי, ששמרת אותו מדויק ומאופק בקריאת שירייך.
ברעדה אקרא אותו בשמך:

כְּהֵלֶך רוֹעֵד בִּפְנֵי קוֹנוֹ
אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ קוֹנִי
וּמָה בְּצֵידָתִי אִם לֹא פְּסוּקֵי שִׁירָה
לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה?!

כְּהֵלֶך בּוֹדֵד נָח מֵעֲמָלוֹ
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יוֹצְרִי
כְּהֵלֶך רוֹעֵד
נִדָּף בְּרוּחַ עוֹלָם

בַּחָכְמָה יְצַרְתָּנִי
כְּמוֹ אֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים
וְאַף לִי נָתַתָּ מֶמְשָׁלָה
בַּנֶּעֱלָם.

 

 

גבריאלה אלישע ז"ל
(צילום: עינת אנקר, לע"מ)

.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית תיאטרון. חיברה עד כה שישה ספרי שירה, ושירים רבים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

להתבונן בהם ישנים: רשימה על שיר אהבה

מאת הדס גלעד

.

אי אפשר שלא לכתוב על אהבה. זה אחד הנושאים הגדולים של האנושות. אבל איך כותבים על אהבה, ומאיזה צד של האהבה, זה כבר עניין אחר. "אדם צועק את שחסר לו", כתב ושר מאיר אריאל, והשירה נענית בדרך כלל לחוקיות הזו, לראיית החסר. כתיבה על אהבה מצידו המואר של הירח היא כבר סיפור אחר. ואיך כותבים על אהבה כזו מבלי ליפול אל בורות הקיטש והמתיקות? מלכוד של ממש: אסור להיסחף אל הרגש הלוהט, יש למשול במילים, לכתוב בחוכמה בלי להתפשר על עוצמת הרגש. שרון אולדס מצליחה במשימה הזו בשירה "להתבונן בהם ישנים" (בתרגומה של שירה סתיו).

יש שירים שמעידים על עצמם שהם עוסקים בשאלת האהבה. אחד משיריה של נורית זרחי נפתח בבית שכולו בסימן שאלה: "אַהֲבָה שָׁאֲלָה אוֹתִי:/ אַחֲרֵי כָּל הַשָׁנִים,/ מָה דַּעְתֵּךְ עָלַי?" בשיר אחר, של דליה רביקוביץ, מוטחת השאלה הגדולה מיד בפתיחה: "מַה זֹּאת אַהֲבָה? שָׁאַלְתִּי אֶת עִדּוֹ/ וְהוּא זָרַק בִּי מַבָּט מְצֻדָּד/ וְאָמַר לִי בְּזַעַף אוֹ בְּחֶמְלָה:/ אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת עֲדַיִן/ כְּבָר לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם."

בשירה של אולדס נחשפת השאלה רק בסוף השיר. עד אז איננו יודעים שמדובר בשיר ששאלת האהבה עומדת במרכזו. מהי מילת השאלה של האהבה, וכמה היא משפיעה על התשובה? בשירה של אולדס האהבה שואלת "מה את יודעת", וזו אולי הצעה לסינתזה בין השאלות "מה זאת אהבה" ו"מה דעתך עליי".

הכותרת אינה מסגירה שמדובר בשיר אהבה. הכניסה אל השיר היא דרך דלת השגרה, "כשאני חוזרת הביתה מאוחר בלילה ונכנסת לנשק את הילדים", ומכאן אנו יודעים שתבוא התבוננות כפי שהבטיחה הכותרת, אבל עדיין איננו מתארים לעצמנו את עומקה.

 

להתבונן בהם ישנים

כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מְאֻחָר בַּלַּיְלָה וְנִכְנֶסֶת לְנַשֵּׁק אֶת הַיְּלָדִים,
אֲנִי רוֹאָה אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי וּזְרוֹעָהּ מְקֻפֶּלֶת סָבִיב לָרֹאשָׁה,
פָּנֶיהָ עָמֹק בְּתוֹךְ אָבְדַן הַהַכָּרָה – מְרֻכֶּזֶת
עֲמֻקּוֹת בְּעַצְמָהּ הַכֵּהֶה,
פִּיהָ תָּפוּחַ מְעַט כְּמִי שֶׁהֻלְעֲטָה אַךְ
מְשֻׁרְבָּב מְעַט כְּמִי שֶׁלֹּא יָדְעָה שָׂבְעָה,
עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁגִּלְגְּלוּ
אֶת הָאִישׁוֹן כָּךְ שֶׁיֶּחֱזֶה בַּאֲחוֹרֵי רֹאשָׁה,
גַּלְגַּל הָעַיִן עֵירֹם וְשֵׁישִׁי מִתַּחַת
לָעַפְעַף הֶעָבֶה הַמְּסֻפָּק הַמִּשְׁתּוֹקֵק,
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל גַּבָּה בְּהֶפְקֵרוּת, בִּשְׁלֵמוּת חֲתוּמָה,
וְהַבֵּן בְּחַדְרוֹ, הוֹ הַבֵּן עַל שׁוּלֵי מִטָּתוֹ,
בֶּרֶךְ אַחַת מוּרֶמֶת כְּאִלּוּ הוּא מְטַפֵּס
עַל מַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה,
וּמִתַּחַת לְעַפְעַפָּיו הַדַּקִּים הָרוֹטְטִים אַתְּ
יוֹדַעַת שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
בּוֹהוֹת וּמְזֻגָּגוֹת, הַכָּחֹל שֶׁבָּהֶן כָּל כָּךְ
לָהוּט וּגְבִישִׁי בְּתוֹךְ כָּל הַחֲשֵׁכָה הַזֹּאת, וּפִיו
פָּתוּחַ, נְשִׁימָתוֹ כְּבֵדָה מִן הַטִּיפּוּס
וּמִתְנַשֵּׁף קִמְעָה, מִצְחוֹ קָמוּט
וְחִוֵּר, אֶצְבְּעוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת כְּפוּפוֹת,
יָדוֹ פְּשׁוּטָה, וּבְמֶרְכַּז כָּל יַד
הַכַּף הַיַּלְדִּית הַיְּבֵשָׁה הַמְּלֻכְלֶכֶת
מֻנַּחַת כְּמוֹ עוּגִיָּה. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ
בְּמַסָּעוֹ, הַשְּׁרִירִים הַדַּקִּים עַל זְרוֹעוֹ
לוֹהֲבִים וּמְתוּחִים, אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ, בְּפָנֶיהָ,
כִּפְנֵי נָחָשׁ שֶׁבָּלַע צְבִי,
שְׂבֵעַת רָצוֹן, שְׂבֵעַת רָצוֹן – וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתָהּ
תְּחַיֵּךְ וּתְסוֹבֵב פָּנֶיהָ אֵלַי אַף שֶׁהִיא
חֲצִי יְשֵׁנָה וְתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ וַאֲנִי
יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתוֹ הוּא יִתְנַעֵר וְיֹאמַר אַל
וְיִתְיַשֵּׁב וְיַבִּיט נִכְחוֹ בְּאִי־הַכָּרָה
כְּחֻלָּה, הוֹ אֱלֹהִים כָּמַהּ שֶׁאֲנִי
מַכִּירָה אֶת הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה. כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה אֵלַי וְאוֹמֶרֶת
מָה אַתְּ יוֹדַעַת, אֲנִי עוֹנָה הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, הַיֶּלֶד הַזֶּה.

 

מה כותבים על שיר לפני הקריאה בו ואחרי הקריאה בו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בנוגע לשירים בכלל, ובפרט בנוגע לשיר הזה, שמוביל אותנו אל שיא הרגש בדיוק וברגישות. במהלך הקריאה הלכנו יד ביד עם תנועת העין האיטית של המשוררת, למדנו להכיר משהו מהותי על שני הילדים האלה, ובסופה אנחנו עדים לעומק ההיכרות – ואפשר להוסיף לכל זה קומה של אהבה ולחזור לקרוא שוב כשאנחנו מצוידים במטען החם הזה. ההתבוננות של אולדס בילדיה הישנים דומה להתבוננות של ציירים במושא ציורם – הייחודיות מודגשת ומעידה על התרחשות פנימית. אפשר ללמוד רבות על אופי בתה מתיאור פיה לבדו: "פיה תפוח מעט כמי שהלעטה אך/ משורבב מעט כמי שלא ידעה שבעה", או מתיאור פניה: "כפני נחש שבלע צבי". אלה אינם תיאורים "מחמיאים" של אם המתפעלת באהבה מבתה הישנה (ואולי אנחנו שטופים בדימויי נסיכות נרדמות, ותיאורה של אולדס אינו חופף את התפיסה הרומנטית של היופי), אלה תיאורים שלוכדים ממד מאישיותה של הבת, מתאבונה, משביעות רצונה – מהמתח ביניהם, שאינו מותר גם בשנתה. המבט בבנה, לעומת זאת, כמו מתרחב סביב גוף הילד הקטן שהיה: "אצבעותיו הארוכות כפופות/ ידו פשוטה, ובמרכז כל יד/ הכף הילדית היבשה המלוכלכת/ מונחת כמו עוגייה". בתיאורי הבן מתקיים מתח בין הילדיות לגבריות המצפה לו, הנרקמת בלילות בגופו ובנפשו. אחרי ההתבוננות המעמיקה אולדס ממשיכה לתאר מה היה קורה לו הייתה מעירה אותם, ואיך היו מגיבים באופן הייחודי להם, אבל היא אינה מעירה אותם, אלא עומדת מולם ומרגישה את עומק ההיכרות. ואז היא חותמת את השיר בשורות: "כשהאהבה באה אליי ואומרת/ מה את יודעת, אני עונה הילדה הזאת, הילד הזה." השורות האלה מאירות את השיר מחדש באהבה. האהבה ניכרת בו גם קודם, אבל היא נטענת מחדש דרך שורות הסיום. אילו הסתיים השיר בלעדיהן, אפשר היה להסתכל בהתבוננות הזו אחרת, אבל אולדס קושרת בשורות האלה בין ראייה לאהבה. ידיעת הילדים, ההיכרות העמוקה שלהם, היא היא התשובה לאהבה.

אחרי הקריאה בשיר, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למה הוא נכתב בלשון הווה. נראה שהבחירה בלשון הווה, כדבר שבשגרה, מחזקת את התחושה שהאהבה נבנית מהצטברות של ראייה והיכרות. אילו נכתב השיר בלשון עבר, למשל ('כשחזרתי … ונכנסתי … ראיתי' וכו'), היה נוצר הרושם שמדובר במעמד חד־פעמי, אבל השיר מכוון דווקא אל הרצף שבאהבה, אל פעולת התבוננות מתמשכת, יומיומית, זו שבדומיית הלילה אפשר לראות לתוכה.

.

שרון אולדס, "להתבונן בהם ישנים", מתוך "קרקעית חיינו", הוצאת אפיק-הליקון. מאנגלית: שירה סתיו.

.

הדס גלעד, כותבת שירה ופרוזה, מתרגמת ועורכת שירה. שותפה בעריכת סדרת השירה "אדרה" בהוצאת לוקוס. מנחה סדנאות כתיבה. בוגרת לימודי ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. תרגמה את "שיר עירום" מאת המשוררת ללה (חדקרן, 2012) ופרסמה ספר שירה – "כל אור בעצם" (פרדס, 2013), וספר פרוזה – "ימי מעשה" (לוקוס, 2019).

 

.

» במדור וַתִּקרא בגיליון קודם של המוסך: קריאה חושית בדיני המלחמה במקרא, מאת אסנת ברתור

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן