.
"בת השמונים" ו"הפֵיָה דום־דום", מאת אוקטב מירְבּו
תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: רון ברקאי
בת השמונים
אמא רוזה פלטריני חיה בגפה זה למעלה מעשרים שנה, לגמרי לבדה, בכפר קטן ליד רומא. בעלה מת, מחלת עור קשה טרפה אותו; קדחות לקחו את בתה; בנה עזב לפריז, נישא שם, הוליד ילדים ורק השטן יודע מה מעשיו. היא, אמא רוזה, הייתה כבר בת שמונים. והנה, למרות פחד הנסיעות שבדרך כלל תוקף קשישים, ואף על פי שעד כה היא נשאה את היעדרותו של הבן ללא קושי, ולרוב אפילו לא נתנה דעתה עליה, לפתע פתאום השתוקקה לראותו שוב, לאחר שכמעט נשכח. הזקנה רצתה להכיר את נכדיה וביקשה לחבק אותם לפני מותה. היה בידה כסף מועט, בדיוק הסכום הדרוש למסע, צרור שאספה בעמל רב, פירור לפירור, פרוטה לפרוטה. כסף שגירדה בקושי מחסכונות הצדקה. שכן מאז איבדה אמא פלטריני את יכולת העבודה היא חיה מחסדי הציבור ומקיבוץ נדבות בימי ראשון בפתח הכנסייה. היא פחדה מאוד, כמובן, להיפרד לעד מכסף זה, שהיה כל הונה, ולהתרוצץ בגילה במסע שאת תלאותיו לא יכלה לחזות. אבל התשוקה הזאת, שבמהרה הפכה לטירוף שאינו נותן מנוח, החניקה את חוש הזהירות וניצחה את הקמצנות העיקשת שקיננה בה. אגב, פרט לבעיות בריאות שוליות שאופייניות לזקנים, היא עדיין הייתה אישה זקופה, אמיצה ולרוב חשה בטוב. ועוד, האם קיוותה בעומק ליבה שבנה נעשה אדם עשיר וכי פרשת המסע לא תהיה כה מטורפת וכה רעה כפי שאפשר היה לחשוש. מכיוון שאמא רוזה לא קראה את כתבי ליאופארדי,* היא הייתה אופטימית. בבוא השעה הדליקה נר לכבוד המדונה ויצאה לדרך, מלאת אמונה, בוטחת ושמחה.
כשהגיעה למחוז חפצה היא הייתה עייפה מאוד וראשה סחרחר עליה מעט. בתחילה, בנה לא הכיר אותה כלל. כשאמרה את שמה פלט קללה איומה וצרח:
– מה באת לעשות כאן?
– לראות אותך, בני, ענתה בקושי האישה הטובה.
הלה יצא מכליו ואמר בטון מרושע:
– עדיף שהיית נשארת שם, זקנה חסרת מנוח… אין לי לחם בשבילך, אין לי שום דבר בשבילך.
– הו! אני כמעט לא אוכלת… ולמגורים יספיק לי מזרן קש זרוק בפינה…
הבן חשב לרגע ואמר:
– לא! חזרי למקום שממנו באת… אין לנו מה לעשות איתך כאן…
היא התחננה:
– בני!… אני מבקשת ממך!… איך אני יכולה לחזור?… מעט הכסף שהיה לי כבר איננו… הנסיעה עולה ביוקר והם לקחו הכול… לחזור?… רגלי חלשות מדי, הן לא ישאו אותי רחוק…
– שרגלייך יקחו אותך אל השטן!… תסתלקי!
– בני!… זמן רב כל כך עבר מבלי שראיתי אותך… והנה, כך אתה מקבל אותי!
– אה! תני לי לחיות בשקט! תסתלקי…
– תגיד, אתה רוצה שאמות?
והזקנה כיסתה את עיניה בסינרה ובכתה בכי תמרורים.
אבל במוחו של פלטריני צץ רעיון. בלי שום קשר לאיום המוות של הזקנה, אגב. נימת קולו התרככה:
– שיהיה, תישארי… אבל בתנאי אחד…
– הכול, בני! אני אעשה הכול!…
– התנאי הוא שתעבדי, שתרוויחי את לחמך…
– אני רוצה מאוד… באמת, אני רוצה מאוד… אבל אין לי יותר כוח בזרועותיי… אני כל כך זקנה!…
– הא! את חושבת שמדובר בפריקת מטען מאוניות?… לא, את תעשי כמוני, כמו אשתי וכמו ילדיי… את תלכי לסטודיו של אמנים ותדגמני בהם, זהו!…
היא לא ידעה מה פירוש הדבר ללכת לסטודיו של אמנים ולדגמן, וכשהסביר לה הבן ספקה ידיה וקראה:
– אוי הבתולה הטובה! ישוע המתוק! אתה רוצה שאני אופיע בעירום לפני גבר? אני, שמעולם לא הצגתי את עצמי ללא בגד לפני שום אדם, אפילו לא לפני אביך… אני נשבעת בצלב, אפילו לא לפני אביך!
פלטריני גיחך; הווידוי הזה הפך את כעסו לעליצות:
– את חוששת שהעור הזקן שלך כבר לא יגרה את האדונים! אה! אה! אה! העור הזקן!
– בני!… בני!… אתה לועג לי!
הקשישה הייתה סמוקה ונבוכה. היא מלמלה בקול חלוש:
– וחוץ מזה, נו באמת, אני זקנה מדי! במצבי אף אחד לא ירצה לצייר דיוקן שלי.
– אל תדאגי!… יש כאלה שאוהבים גוויות זקנות כמו שלך. אני מכיר אותם.
– לא! לא! אתה בן מרושע!…
הבן הדוגמן התכעס מחדש, החל להכות את אמו ובתוך כך איים לזרוק אותה החוצה.
אזי הוסכם שהיא אכן תלך לסטודיו של אמנים.
אתמול ראיתי את האמא רוזה אצל פַסל, אחד מחבריי.
כשנכנסתי לסטודיו, אישה זקנה מאוד ישבה על שולחן המודלים ודגמנה בעירום מלא. זו הייתה היא. דוממת כמו פסל, גבה מקושת, ראשה המעוטר בשיער נוקשה ודליל מוטה לכיוון הכתף הימנית בתנועה מיוסרת. כפות ידיה וחלק מזרועותיה היו שקועות בין ירכיה, שנלחצו זו אל זו כדי להסתיר את שיפולי בטנה ולהטיל צל על עירומו העצוב של איבר מינה. על רקע הקירות המסוידים לבן, בתוך גיבוב הגבס והתבניות הלבנות והקרות שמילאו את המקום, הבשר הזה, הקשיש והמעונה עד מוות, נראה מצהיב. אור ירקרק שפלש לסטודיו צבע את איבריה בגוונים חלקלקים, חמים, כשל שנהב ישן. אל נוכח המחזה הזה ירדה עליי מרה שחורה וכבדה, מלנכוליה שוברת לב שעוטפת אותנו למראה ההרס של יצורים והמוות של דברים. באותו הרגע חשבתי על הנשים שאהבתי, ואמרתי לעצמי: "הו, נפשות שלי, יקרות ומלאות חיים, בקרוב גם אתן תהיינה כמו מומיות מיובשות המונחות בקברן. הנאדות הוורדרדים של שדיכן, שפעמים רבות כל כך הרעיפו עליי תשוקה משכרת, יצטמקו, הו אהובותי המתוקות. הם יהיו תלויים על קסמיכן שנמוגו, קמוטים, שטוחים ומכוערים יותר מגזרי בשר מרופטים ומעפעפיים מתים. הפה שלכן, הו נסיכות שלי, שרפרפה בו כנף רוטטת של נשיקה עם ניחוח נשימתכן, פֶה זה לא יהיה עוד אלא חור שחור מעלה צחנה, שמתוכו ינשוף המוות, הו אתן, האורות האלוהיים של עיניי!"
ובכל זאת, היא לא הייתה כה דוחה, הזקנה המסכנה. עדיין אפשר היה להבחין שפעם היא הייתה יפה. למרות הקמטים בצוואר; למרות השקעים האפלים בגרונה, בין הגידים הכחושים לעצמות הבריח הגרומות; למרות עטיניה שצנחו באופן דוחה וברפיון מוזר של העור על הטבעות שהקיפו את פלג גופה העליון; למרות הקריסה של מותניה, שמרקמם המדולדל דמה לאריג רפוי מאוד ומשומש – למרות כל אלה אפשר היה למצוא בגופה תווים מהודרים, קווי מתאר אציליים, סימני יופי חיים, מפוזרים בין איברים שקמלו. בין אלה בלטו במיוחד הרגליים, שהיו רזות מעט, ארוכות מדי, אבל התגלו כישרות ומוצקות, ללא נפיחויות בברכיים, ללא קרעים בקרסוליים, והיה בהן דבר־מה צעיר וגמיש שהדהים אותי. הבטן, שלרוב היא החלק הראשון שמתכער להחריד אצל האישה הנובלת, שמרה אצל זו על מעגליות מלאה, על צורות עדינות ועל קימור כמעט ענוג. כל זאת למרות הכיפוף הנורא שנכפה עליה וחרץ שקע עמוק מעל טבורה.
בחנתי אותה ברגשות מעורבים: רחמים מיוסרים ודאגה מכאיבה. היא ישבה על השולחן ולא זעה. מרגע שנכנסתי לסטודיו לא רעד אף לא אחד מהקפלים הרכים של עורה, אף אחד משריריה המעונים לא רטט. זבוב בודד שזמזם סביבה התיישב על כתפה, התרוצץ בין הקווים הישרים של קפליה ונדחק אל בין שדיה, שדמו לסמרטוטים תלויים. הוא חזר ועלה לכיוון הזרועות ונעלם מאחורי הצוואר מבלי שהזקנה הראתה כל סימן שחשה בדגדוג. כשחזיתי בה כך, דוממת לחלוטין, היא דמתה לאבן, ובעיניי לא היה דבר מבעית יותר מאותו קיפאון מקאברי של היצור החי והרעוע הזה. פחד והזיה השתלטו עליי למראה ראשה, שהיה רכון על הכתפיים ומחובר אל הגוף באמצעות גידים מתוחים כמיתרים, באלכסון ובאופן אלים, כאילו קפא כך בתנועה שהחלה ולא הושלמה. שכן הישישה בעירום המלא הביטה בי, היא הביטה בי בעיקשות. הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה. עיניה הקפואות ביטאו באותה שנייה אלף מחשבות סותרות ואלימות. לא רק שהן לא זעו, אלא ככל שהתמדתי להביט בהן, ככל שהתחלפו בהן ההבעות העזות ביותר, המוזרות ביותר, יוצאות הדופן ביותר, כך הן נעשו מאובנות יותר ונטולות רחמים. מתחת להן נדחקו שפתיה הקפוצות אל תוך הפה, מהודקות אל החניכיים חסרות השיניים.
לפתע פתאום התלחלח מעגל העפעפיים; מעטה בוהק עטף את גלגל העין המזוגגת ושתי דמעות גדולות, קלות וחמימות, התגלגלו על לחייה והמשיכו אל העירום הבוטה של הגוף המיוסר. היא בכתה זמן ארוך מבלי לזוז. לא היה בה שום דבר חי, פרט לדמעות האלה, שהזילה טיפה אחר טיפה על האונס האלים של צניעותה ועל הסבל האינסופי של נשמתה התמה.
[1889]
* הכוונה כנראה לג'אקומו ליאופארדי (Giacomo Leopardi), משורר והוגה דעות איטלקי, 1798–1837.
הפֵיָה דום־דום
אמש פגשתי בתיאטרון קצין אנגלי הנמנה עם חוג חבריי, והוא סיפר לי שחזר לאחרונה מהודו. זהו בחור מקסים שאוהב את צרפת עד מאוד. במיוחד את פריז ואת נשותיה, שהן בעיניו נעלות על כל האחרות.
– אני מכיר, כך אמר לי, את מקדש אֵלֵפַנְטָה.* ובכן, זה כלום לעומת הפריזאיות. מה גם שהנשים באלפנטה עשויות מעץ, ואילו הפריזאיות… הו לא! הו לא! הן לא עשויות מעץ…
הקצין צחק בכל מאודו מההלצה הזאת, שנראתה בעיניי גסות בריטית מופלגת… לאחר מכן דיבר על התיאטרון שלנו, שגם אותו הוא אוהב מאוד. בעיקר שיבח את האופרה הקומית P'tits Michu ואת המחזה Nouveau Jeu, שבשניהם היה כבר שלוש פעמים!
מכיוון שלא רציתי להיות פחות מנומס ממנו, כשסיים את ההשתפכויות הדרמטיות אמרתי לו:
– ובכן! הייתה לך הצלחה אמיתית עם כדור הדום־דום* שלך!
– אל תדבר איתי על זה! פרץ בצחוק. והוסיף בצניעות: ועדיין!… זה כלום… זה כל כך קטן!… תאר לעצמך דבר קטנטן, איך אתם קוראים לזה? – אגוז זעיר… זהו זה… דמיין לעצמך אגוזון קטנטון!… זה מקסים!
– ואיזה שם יפה, ידידי היקר!
– אכן, אישר האנגלי, שנהנה מן המחמאה… מאוד פיוטי!…
– אפשר לומר, שם של פיה בקומדיה של שייקספיר… פיה צחקנית, קלילה וזהובת שיער, קופצת ורוקדת בין שיחי האברש לקרני השמש. קדימה דום־דום!
– בהחלט… קדימה ובכן!… והדום־דום הקטנה הזאת היא פיה קפצנית ורקדנית הרבה יותר ממה שאתה חושב!… היא הרחמנית ביותר מכל הפיות, כי איתה אין יותר פצועים!
– אה! אה!
– אין יותר. יש רק מתים!… זה מעולה!
– מעולה!
– מה אתה רוצה, ידידי היקר, צריך לתרבת מעט את בני האדם, אפילו בניגוד לרצונם… וכן, האין זה מכוער מאוד, מגעיל למדי, לפגוש בנכים שבשרוולם חסרה זרוע, ובכאלה שיש להם רגל או ראש מעץ!… והסרן הזקן שמספר, וחוזר ומספר, בשעת ערב במעגל חברים, על שלושים ושש הפציעות שלו!… גמרנו גם עם הזן הזה של הזקנים המשעממים!… אה! אילו רק היו לכם כדורים כאלה בזמן הקומונה ובפורמי*…
– אז זה רציני!… זו לא בדיחה!… זה לא סיפור של אדגר אלן פו ולא חלום של תומאס דה קווינסי!*
– תשמע, אני ניסיתי את הכדור בעצמי! מכיוון שאני חייל מתוחכם מאוד, העמדתי שנים־עשר הינדים…
– חיים?
– כמובן, ידידי היקר. קיסר גרמניה – הוא עושה ניסויים בגוויות. הוא עדיין חדור באותן תאוריות רומנטיות שיש להרוג את אלה שכבר מתו!… הרי אין בזה שום היגיון! וזה לחלוטין אנטי־מדעי!… אני, לעומת זאת, פועל על אנשים, ולא רק חיים, אלא גם בעלי מבנה גוף מוצק ובריאות מושלמת!… כך לפחות אנחנו יכולים לראות מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים.
– אלף סליחות, חברי היקר… המשך, בבקשה ממך.
– ובכן, הצבתי שנים־עשר הינדים, אחד אחרי השני, בקו ישר… ויריתי!…
– ובכן!
– ובכן, ידידי היקר, הכדור הקטן הזה, דום־דום, עושה נפלאות! משניים־עשר ההינדים לא נותר בחיים אפילו אחד!… הכדור עבר את כל הגופות ונשארו מהן שתיים־עשרה ערמות של עיסת עור ועצמות מרוסקות…
– All right!… זה ראוי להערצה!
– אכן… מאוד ראוי להערצה!…
הוא הרהר ולאחר כמה שניות של שקט רציני המשיך:
– אבל אני חולם… אני מחפש משהו טוב יותר. אני מחפש, ידידי היקר, כדור… כדור קטן, שלא ישאיר דבר מאלה שהוא פוגע בהם, דבר… דבר!…
– מה זאת אומרת כלום? קטעתי את דבריו.
– או רק מעט מאוד! בקושי ערמה קטנה של אפר, או אפילו עשן אדמדם דליל שנעלם מיד!…
– שריפת גופה אוטומטית!…
– בהחלט!
– זה נהדר!
– נהדר, מבחינה מנהלית ואנושית! האם חשבת על אין־ספור היתרונות שיש להמצאה כזאת?… אני מבטל ככה את הרופאים הצבאיים, את האחים, את האמבולנסים, את בתי החולים הצבאיים, את תשלומי התגמולים לפצועים, ועוד ועוד. זו תהיה כלכלה נפלאה!… הקלה לתקציבי המדינה!… ועדיין לא אמרתי דבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה!
– אתה תוכל לכנות אותו כדור ניבּ־ניבּ!
– יפה מאוד!… יפה מאוד! הריע הקצין ופרץ בצחוק קולני, צחוק אופייני לחיילים מכל הארצות ובכל הדרגות…
כשנרגע אמר:
– תראה, אני לא מבין מדוע העיתונות שלכם לוחצת עלינו, אנחנו האנגלים, שהמצאנו את הכדור המופלא הזה, ומדוע היא מתייחסת אלינו כאל פראים וצבועים. מה שמפליא אותי במיוחד הוא העובדה שהפטריוטים המשולהבים ביותר שלכם, אלה שצועקים בקול רם שאף פעם לא מוציאים מספיק מיליארדים למען המלחמה, אלה שמדברים רק על הרג והפצצות – דווקא הם רוצים להוציא אותנו מכלל משפחת העמים התרבותיים! אבל לעזאזל, אנחנו הגיוניים, בהתחשב במצב הברבריות שאנחנו מצויים בו, כל העמים המתורבתים. איך הם מסכימים שהפגזים יתפוצצו, אבל לא רוצים שכזה יהיה גם טבעם של הכדורים?… מה ההתחכמות הזאת? אנחנו הרי חיים תחת החוק האוניברסלי של המלחמה. ובמה היא כרוכה? מלחמה משמעותה לטבוח במספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בזמן הקצר ביותר! על מנת לעשות אותה יותר ויותר רצחנית ומשמידה יש למצוא את כלי המשחית האדיר ביותר. זו שאלה של אנושיות! וזו הקִדמה המודרנית!…
– אבל אומללים שכמותכם, הבעתי התנגדות לדבריו, ומה עם הזכויות של בני האדם? מה אתם עושים עימן?
– הקצין האנגלי גיחך. הוא הרים את ידיו לשמיים ואמר:
– זכויות האנשים! נו באמת, אתה לא רציני. אתה הרי נותן ברגע זה את הדוגמה המצערת ביותר לצביעות. זכויות בני אדם! זה הרי בדיוק לטבוח בבני אדם, בין שהם יחד, בקבוצה, ובין שהם יחידים, בין באמצעות פגזים ובין באמצעות כדורים, לא חשוב, העיקר שבני האדם ייטבחו כדין!…
– ובכל זאת, הרי אנחנו לא פראים… לכל הרוחות!
– אבל מה אנחנו כן? אנחנו, אדוני הנכבד, אנחנו פראים גרועים יותר מאוכלי האדם של אוסטרליה, מפני שאנחנו מודעים לפראותנו, ולמרות זאת מתמידים בה. ומכיוון שאנחנו שולטים, סוחרים, מסדירים את חילוקי הדעות ונוקמים על פגיעה בכבודנו באמצעות המלחמה, כלומר באמצעות גניבה, ביזה וטבח, אין לנו אלא לשאת את המצב הזה של האכזריות שאנו רוצים בכל זאת להישאר בו!… לך תבקש מהנמר שילבש כפפות על טפריו כשהוא קורע את טרפו! לא, לא!… ללא צביעות!… אנחנו בריונים, ובכן הבה ננהג כבריונים. אנחנו לא מוכנים עדיין לראות את זריחת השחר הלבן של הציביליזציה ואת עליית קרני השמש של האהבה האנושית.
ההפסקה הסתיימה. במסדרונות מיהרו הכול לשוב אל מקומותיהם.
– אני נפרד ממך, אמר לי הקצין ולחץ את ידי. אחשוב ברצינות על הכדור ניבּ־ניבּ!… עשה כך גם אתה. להתראות!
כל הערב רדפוני מעשי טבח ומעשי הרס. בלילה ראיתי את הפיה דום־דום עוברת מעל שיחי אשחר אדומים מדם, והיא זהובת שיער ומחייכת.
[1898]
* מקדש אלפנטה (Elephanta) מן המאה השביעית, שוכן באי קטן ליד מומבאי, מוקדש לאל ההינדי שיווה.
* הכדור המכונה Dum-Dum נקרא על שמה של עיר במערב בנגל, הודו, שבה נעשה לראשונה שימוש בתחמושת הקטלנית הזאת.
* הקומונה – בשנת 1871, בעקבות התקוממות, כונן בפריז משטר דמוקרטי של שוויון חברתי, בהנהגת "הקומונה הפריזאית". כעבור חודשיים, בטבח המונים, דיכאה הממשלה המרכזית את הקומונה; פורמי – בעיר Fourmies בצפון צרפת ירו השלטונות במפגינים שקיימו תהלוכה ב-1 במאי 1891, בתביעה ליום עבודה בן שמונה שעות. תשעה מפגינים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.
* תומאס דה קווינסי (Thomas Penson de Quincey), מסאי וסופר אנגלי, 1785–1859.
.
אחרית דבר / רון ברקאי
"אוקטב מירבו", קבע בביטחון לב טולסטוי, ״הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו, והוא המייצג הנאמן ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית.״ קרוב לוודאי שיהיו שיציעו שמות של יוצרים אחרים, כל אחד וטעמו עימו. בדבר אחד אין ספק: מירבו (Octave Mirbeau, 1848–1917) היה אחד מאנשי הרוח הבולטים והמגוונים בהיסטוריה של התרבות הצרפתית: סופר, עיתונאי, מבקר אמנות, סטיריקן ומחזאי.
כמעט בכל כתיבתו בולטת ההזדהות עם החלש, הסובל, המנודה, לצד ההתנגדות העיקשת ביותר לניצול, לאלימות ולמלחמה. עם זאת, מירבו היה גם הסופר ״השחור״ ביותר, הפסימי ביותר של זמנו. ולא רק מפני שדבק באנארכיזם, אלא גם מפני שידע היטב את נפש האדם.
כמבקר אמנות מהחשובים בדורו, גילה מירבו יוצרים אוונגרדיסטים והגן עליהם בעטו המושחז להפליא. בין אלה נמצא ציירים ופסלים כמו אוגוסט רודן, קלוד מונה, קאמי פיסארו, אדגר דגה, אוגוסט רנואר, ואן גוך, קאמי קלודל ועוד.
לצד הגנתו על החלשים והנרדפים בחברה האנושית, מירבו נמנה עם ההוגים היחידים בזמנו שגינו את ההתאכזרות לבעלי חיים ואת הפגיעה בהם. בין היתר כתב סיפור קצר נוגע ללב, ״מותו של כלב״ (שניתן לראות בו גם אלגוריה לרדיפת הזר והשונה), ורומן נפלא שגיבורו הוא כלב הפרא של ערבות אוסטרליה, הדינגו. הבחירה בדינגו לא הייתה מקרית; מירבו עצמו בחר לחיות לפי אורחותיה של חיה זו, ונעץ את שיניו החדות בבעלי השררה, בפוליטיקאים, בבעלי ההון ובאנשי צבא שאינם יודעים גבולות ושהמילה ״חמלה״ אינה מצויה בלקסיקון שלהם.
בשונה מרוב הסופרים והאינטלקטואלים בני זמנו בחר מירבו להתחבר דווקא אל אנשי שוליים, אנארכיסטים, נרדפים, יהודים, גולים ופשוטי עם. אין זה מקרה שהוא התגייס בכל כוחו ומרצו, לצד הסופר אמיל זולא ואחרים, למאבק לטיהור שמו ולזיכויו של הקצין היהודי דרייפוס, שהואשם בבגידה.
השקפתו הפסימית, ״השחורה״, של מירבו באשר לטבעם של בני האדם לא הובילה אותו להסתגרות ולמיזנתרופיה. להפך, האנושיות והסולידריות היו עבורו דרך חיים. סופרים רבים חבים לו את פרסום יצירתם הראשונה. הוא נהג לנדוד בין המוציאים לאור עם כתבי היד וניסה לשכנע אותם בערכם הספרותי. אבל יותר מכול בלט רוחב ליבו בחיי היום־יום. אוקטב מירבו היה ידוע כמי שנותן מכספו לנזקקים, ללא כל רישום של החוב וללא התחשבנות. בפשטות, רק מפני שנמצאו בצרה.
יומנה של משרתת, אחד הרומנים החשובים של מירבו, יצירת מפתח להבנת ״האנטישמיות העממית״, ראה אור בעברית פעמיים: ב-1962 בתרגום זאב זמירי, בהוצאת מ. מזרחי, וב-2017 בתרגום אסנת יקירה, בהוצאת הכורסא. הספר הקצר והמבריק זיכרונותיו של חבר ראה אור בעברית ב-2017, בתרגומה של רותם עטר, בהוצאת לוקוס.
מאמר מקיף על אוקטב מירבו ועל יצירתו פרסמתי בעיתון ״הארץ״ ב-17 באפריל 2003, בכותרת: ״לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם״.
הכותרת לקוחה מספרו של מירבו, גן העינויים. היא הייתה נכונה לאורך השנים מאז ימיו של הסופר, התאימה בהחלט לימים שבהם כתבתי את המאמר, ומתאימה ביתר שאת כיום. במסגרת מאמר זה תרגמתי גם שני סיפורי כלבים: ״מותו של כלב״ מאת מירבו ו״פיירו״ מאת גי דה מופאסאן.
רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו: "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.
» עוד סיפור קצר בתרגום לעברית: "דו־קרב", מאת אדית וורטון, בתרגום נגה שיאון
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
