הַמּוּסָךְ - גיליון 44

מעין בן הגיא על הרומן "האלימים יישאוה", אחת משלוש היצירות בספר "שלוש סופרות דרומיות", ספר החורף של המוסך

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם / שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי / בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי

"הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה."

"מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה."

"הפה שלך נמלא צמר גפן או תולעי משי. אולי בגלל זה שתקת. כדי לייצר את המשי היפה ביותר בעולם זקוקים לזחלים מבחילים, לגלמים דוממים, צריך להטיל חיים למים רותחים."

דְּבָרִים שִׁמּוּשִׁיִּים חָסְרוּ / בַּבַּיִת שֶׁלָּנוּ. כְּשֶׁאָחִי / חָתַךְ עַצְמוֹ מִשֶּׁבֶר זְכוּכִית / עָטַפְתִּי אֶת יָדוֹ בְּעִתּוֹן / וְקָשַׁרְתִּי אוֹתָהּ בְּסֶרֶט. / יָשַׁבְנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח, צוֹחֲקִים / עַל כַּמָּה שֶׁאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים / לְאָסוֹן

"כל אשתו של ברנר שתרצה לכתוב, בסופו של דבר, כסופרת, תחולנה עליה השורות: אני אהיה לצל־חולף בשדותיכם… כמו צמח בר." נאום שנשאה עמליה כהנא־כרמון מנבא באופן מצמרר את אחריתה

"פִּתְאֹם הָיִיתִי מֻכְרָחָה לָשִׁיר –/ וְלֹא יָדַעְתִּי מַדּוּעַ? / – אַךְ בָּעֶרֶב בָּכִיתִי מָרָה." 150 שנה להולדת אלזה לסקר־שילר