פרוזה | "פוגה לשני מטרונומים", סיפור מאת מאיה יסעור

"מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה."

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
06.02.2019
proza_44_715-537

.

פוגה לשני מטרונומים

מאת מאיה יסעור

 

האֵם הקריאה את המילים הכתובות בכתב היד של בתה. כתב יד מעוגל, מתחנף. מתאמץ באופן מדאיג. שתי מילים, "מתי לבוא?", היא חוזרת ומקריאה ומחפשת במרווחים שבין ההברות את הכוונה.

והילדה, שפתיה מתנפחות כמו כדורים פורחים, כך נדמה לה, והלשון שלה עצומה בגודלה וכבדה, כפי שחשה בהביטה במראה זמן רב מדי או למראה תמונות של עצמה, וגם כעת, לשמע קולה של אמה המקריאה את מילותיה מן הפתק המקומט.

"אז מה." השיבה, וניפחה את נחירה הימני.

"אמא של לירון אומרת שאת נכנֶסת, שאתם עושים משהו בחושך ואחרי כמה דקות את יוצאת."

הבת משכה בכתפיה. הברכיים של האם, עטויות גרבי ניילון שחורים, הציצו מקצה חצאית זמש הדוקה בצבע כחול שלבשה לעבודה כמעט כל יום בשילובים מתחלפים. היא התיישבה לצד בתה על קצה המיטה, ליטפה את ראשה באצבעות דקות ושאלה בפעם השלישית אם לירון עושה לה משהו שהיא לא אוהבת. הילדה אמרה שהיא שמחה שהוא בחר דווקא בה.

הוא לא עשה לה שום דבר, הוא לא עשה לה כלום. פעם אחת נעמד מולה בחושך, נשם בכבדות ונגע בקצה אצבעו בכתפה. הוא בכה. הם לא הבינו כלום. הכאב היה שלו. הוא בחר בה והיא בחרה להיבחר. יותר מזה לא סיפרה לאמה, למרות כתובת האימה שהוטבעה באישוני הבטון שלה.

בכתב, בעיפרון לא מחודד, על נייר חמְשה מקופל לשמונה מוצמד לאבן שקשר לקצה חבל, ביקש שתיכנס לחדרו בדיוק בשעה ארבע ושלא תסתובב בשום פנים ואופן אל עבר הקיר. "זה יהרוס הכול," כתב, "תסתכלי רק על המטרונומים שעל שולחן הכתיבה". לסימן שלו נתבקשה להפעיל את המטרונום הראשון ולסימן שני – את המטרונום השני. חלון חדרו מתחת לחלון חדרה, הוא זרק את האבן כלפי מעלה אבל החלון היה סגור והאבן פערה בו חור.

"לירון ילד מוזר", "לירון ילד דפוק", "חרם על לירון".

היא עשתה כל מה שלירון אמר לה.

כשהלך ברחוב היה קו שערו המשורטט רוטט על צווארו ופיקות הברכיים שלו התגלגלו כמו כדורי פינג פונג. הוא ספר את צעדיו, חישב את מה שביניהם, ובראש שלו הלחין מנגינות.

במעלית עמד בגבו אליה ונעץ את מבטו הרדוף במספרי הקומות המתחלפים. הוא לא דיבר עם אף אחד, אפילו לא עם אחותו. "לירון ילד מסורס."

היא אמרה לאמא שלה, "היונה חשבה שהחלון שלי פתוח, נכנסה בו בכל הכוח עם המקור." למה היא צריכה לנקות את החלון כל יומיים. אף אחד לא צריך חלונות שקופים כמו אוויר, למה היא כזאת כפייתית? החור נפער בדיוק באמצע החלון המלבני, שוליו מעוטרים בסדקים דקים כמו חוטים כסופים שזורים בתוך הזכוכית. רסיסי זכוכית כיסו את המיטה שלה בדוק מנצנץ. חלוק נחל עטוף בדף חמשה נחת מילימטר מכף הרגל שלה ולא זז. ילד משונה, מתרגל שלוש שעות ביום כתיבת תווים וחישוב משקלים על דפי חמשה, בטח שהעיפרון שלו קהה כל כך.

רק כשהגיע המסר מלירון התחוור לה שחיכתה לו. באחת נעלמה התחושה ההיא. לשונה דקה שוב וקלה, שפתיה במקומן. היא גופה – וגופה היא. בפעם הראשונה מאז שצץ בה זיכרון ראשון מעצמה, לא הטילה ספק בקיומה. זרועות, נקבי פנים, איברי מין, ילדה בת שתיים־עשרה וקצת. אין מי שמביט בה מבחוץ ואין מי שמפריד בינותיה מבפנים, היא לא כלואה בתוך גופה ולא נקלעה בטעות לגופו של אחר.

את התוכנייה שמצאה עם חבריה על הרצפה במגרש הכדור־יד של בית הספר הם קראו בקול רם ושכתבו את הביוגרפיות של המשתתפים ברסיטל. "גאון מוזיקלי, בעל נטייה מתמטית וחשיבה אנליטית," נכתב בתוכנייה על לירון. "כבר בגיל שלוש נתגלתה אצלו שמיעה אבסולוטית ובגיל חמש זמזם קטעים מורכבים משחרזאדה כשהוא משחק בארגז החול," אימו, המורה לפסנתר, כתבה את התוכנייה בעצמה. סדר ההופעות של הרסיטל השנתי, ביוגרפיות של משתתפים בני שמונה ותשע. לירון חתם את האירוע בקונצ'רטו לכינור בלה מינור. "בגיל שמונה ניגן בפסנתר את החלק הראשון של סונאטת אור ירח משמיעה בלבד, כשהרים את ראשו מהפסנתר היו פניו שטופים דמעות."

בקול עבה וחדגוני, מלא בחשיבות עצמית, הם שִכתבו את הכתוב וצחקו:

"לירון גוזר את הריסים. הוא לובש את הבגדים של אמא שלו ושר שירים ביידיש, בשעות הפנאי הוא סורג לעצמו תחתונים מחוטי תחרה והולך איתם לישון כשהוא מוצץ את האצבעון."

רשפי הרשעות שעוררה בהם דמותו אחזו גם בה. הם לא ראו בו גאון יותר משראו בו תימהוני. הוא היה אשף בתחביר ודקדוק אבל בהבנת הנקרא נכשל באופן שיטתי, שלא לדבר על הבעה. מעולם לא השתתף בשיעורי ספורט מחשש לשבור או לעקם את אצבעותיו. בשיעורי תנ"ך ותולדות עם ישראל ישב תמיד בעיניים עצומות. הוא הקשיב לנשימות שבין ההברות, ובעיניים עצומות ראה את התמונות.

"לירון ילד מוגבל."

כשהגיעה השעה הכתובה בפתק, ירדה קומה אחת במדרגות ודפקה בדלת. אמא שלו, פאני המורה לפסנתר, פתחה את הדלת בחיוך רחב ומחקה אותו מיד כשראתה אותה. היה לה שיער חלק ודק שעטף את הפנים שלה כמו קסדה של אופנוע ושתי אוזניים חדות שבצבצו מבין השערות הדקות.

מאז אותו יום הולדת 265 של אנטוניו ויוואלדי בשנת 43' לא נגעה במיתרי מתכת או חשה את הרכות המצמררת של שערות זנב הסוס המתוחות לאורך הקשת. בחסקובו נתן חייל בולגרי נוצרי שיעורים פרטיים בכינור לילדים יהודים בשעת העוצר תמורת שכר מופרז. הוא אמר לה: "מחר יש לוויוואלדי יום הולדת, פאני, ולכבוד יום הולדתו של אדון ויוואלדי אני נוסע הלילה לסקופיה." הוא לקח מידה את הקשת ועטף את גופה הקטן בזרועותיו, "אני לא בן אדם משכיל ולא מגיד עתידות אבל דבר אחד אני יודע –" לחש בתוך אוזנה, "ליהודים של סקופיה ויוואלדי יישאר לנצח בן 265." מפיו נדפו אדים חריפים של רָקיה, הוא העביר את שערות הסוס הרכות על לחייה. "מי יודע," היא נשנקה לשמע חרחורי נשימתו, "אם יהיה לך מזל אולי תזכי לחגוג לו 266, קשה להאמין שיותר מזה." זה היה בחסקובו, שם הקירות עבים והבתים גדולים ורחוקים זה מזה. עכשיו היא מורה בעצמה והורי התלמידים שלה סומכים עליה בעיניים עצומות. לאף אחד אין פסנתר, רק לאמא של לירון. היא קנתה אותו מיד שנייה מזקנה עשירה מירושלים שרצתה לוודא לפני מותה שהפסנתר יגיע לידיים הנכונות ולא יישאר בידי אחד משלושת ילדיה, שתמימות דעים שרתה ביניהם: "הפסנתר הזה תופס יותר מדי מקום."

לא הכסף עמד בראש מעייניה כשחיפשה לפסנתר את הקונה המתאים. לכל אחד מהקונים הפוטנציאליים ערכה ראיון עומק. בסופו של דבר נתנה אותו לאמא של לירון כמעט חינם ובתנאי שתבטיח את קיום שליחותו. בכשטיין זקוף, מודל 9, שנבנה בין שתי מלחמות העולם. אמא של לירון התחייבה בעל־פה, בהסכם של כבוד ובשם גדולי המלחינים, וחזרה לדירתה ברמת גן עם הבכשטיין הזקוף.

כשעזבה את חסקובו עם הוריה, מיד עם תום המלחמה, השאירו הוריה את הפסנתר שלה שם. רק את הכינור התירו לה לקחת, לא תכשיטים, גם ספרים לא. היא נתנה אותו ללירון ובעצמה, נשבעה, לא תיגע בו. ויוואלדי של אמא של לירון כבר בן 307. והיא חוגגת את יום הולדתו מדי שנה.

אפשר היה לזהות את התלמידים שלה לפי השיער המסורק וחוברות התווים מתחת לזרוע, עולים ויורדים במעלית, פרצופים מתחלפים, כמו שליחים. בשלישי לחודש מרץ, יום הולדתו של המלחין הנודע אנטוניו ויוואלדי, שנה אחר שנה, הם מצטופפים יחד במעלית, שותפים אילמים לפיק ברכיים, לקראת הרסיטל בבית המורה לפסנתר. יום לפני הרסיטל תולה אמא של לירון מודעה על קיר המעלית ובה היא מביעה את התנצלותה על אי־הנוחות המלווה בקיום הרסיטל ומאחלת לכל דיירי הבניין יום הולדת שמח לאנטוניו ויוואלדי. בבוקר, בין הפיהוקים, מניחים הדיירים את עיניהם על המילים הכתובות, אומרים ניחא, דורכים על השלולית ששקית הזבל שבידם הותירה על רצפת המעלית ויוצאים אל הרחוב.

לאמא שלה הרסיטל כלל לא הפריע, להפך. היא עודדה אותה לקחת שיעורי פסנתר אצל פאני המורה לפסנתר וקיוותה שתתרועע יותר עם לירון ופחות עם עופר מקומה שלישית שהייתה לו נטייה להסתבך בקטטות. היא העדיפה לחשוב שבשעות שהיא עובדת בבוטיק בדיזנגוף סנטר מתרגלת בתה אקורדים בפסנתר ולא מטיילת בוואדי ומחפשת צרות. היא אמרה שאם יתר השכנים היו מכבים את הרדיו שלהם בכל שעת חדשות ומדליקים את הפטיפונים בִמקום, העולם היה נשמע הרבה יותר טוב. לו הכירה את לירון הייתה ודאי מחבבת אותו. אפילו בתוך אותו צפצוף עגמומי שנשמע בכל שעה עגולה מכל דירות הבניין שרק לירון מנגינה, ומשנשמעו לחישות ההשתקה הארסיות גייס אותן לטובת העניין. הוא קרא ליצירה הזו "בדידותו של אופטימיסט" והוסיף לה כותרת משנה: "קונצ'רטו לשרקן, צפצף ותזמורת משתיקים." כך סיפרה אמו בתוכנייה. היא נתנה לו את הכינור ואמרה לו שזה כינור מיוחד. זה כינור שראה הכול והוא מנגן סיפורים שמבקשים להיזכר. הוא עשה את זה למענה והיא רצתה שהוא יעשה את זה.

"לירון מתנשק עם אמא שלו על השפתיים."

היא הכירה את הדירה בעיניים עצומות, מדלת הכניסה למבואה הריבועית אל תוך המסדרון הקצרצר. התקרה נמוכה, משמאל שלוש דלתות: חדר ההורים, האמבטיה, חדר של אח גדול, ובסוף המסדרון – דלת אחת, שמובילה אל החדר שלה, שמובילה אל חדרו של לירון, חצי חדר, כוכי, חלון יחיד פונה אל מגרש חניה, אל הוואדי, צינור סולר עובר בתוך הקיר המזרחי, מפיק נוף צלילי של זרימה עזה סמיכה ומסתורית. הוא עומד ומנגן וסוליות נעליה מרחפות מעליו.

היא הושיטה יד אל עבר אחד המטרונומים שעל שולחן הכתיבה המבולגן, לא להסיט מבט אל עבר הצללית השקופה שמולה, לא להסתכל, לא להתפתות, "לירון ילד אוטיסט."

"עוד לא." רטנה צלליתו, יורקת בוז נוכח עליבות ביצועיה.

"עכשיו."

פעם ראשונה.

"עכשיו."

פעם שנייה.

והנה המטרונומים כבר מתקתקים בקונטרפונקט והכינור מחסקובו ששמע הכול מנגן סיפורים שטבועים בו כמו בתקליט, בשערות זנב הסוס המתוחות של הקשת, באצבעותיו הקטנות. המשימה בוצעה אבל סוליות נעליה עוד דבוקות לרצפה שלו, רצפת חדרה מרחפת מעל ראשה. מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה.

כמעט מדי אחר צהריים הוא זורק את האבן אל תוך חדרה שלה ומבקש שתבוא, תחכה לסימניו, תפעיל את המטרונומים ותסתלק מבלי להביט לאחור. שבועות לא יצאה מהבית, למקרה שיזדקק לה או שיזרוק את האבן בעיתוי בלתי צפוי. בלילות שכבה בחושך בעיניים עצומות וציירה בחשכה את המשך הקיר שלה, שבקיץ האחרון נעטף לבקשתה בטפט משובץ מהתקרה עד הרצפה – תקרתו של לירון, החיץ האטום והבלתי שביר שעמד מאוזן בינה לבין הקיר ההוא שנבצר ממנה לפי שעה לראות. על הקיר מלאכת מחשבת. הוא שומע במקום שאנשים רואים וממלא את הקיר בתווי דימוייו. פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור, הוא כותב בפינה הימנית של הקיר. השנים יחלפו ולירון ינגן בקרנגי הול, יעשה לו שם באירופה, בניו יורק וביפן, מיטב הכנרים יבצעו את יצירותיו ופסל ברונזה של ראשו יקבל את פניהם של מבקרים באולמות קונצרטים. הוא ימות בגיל צעיר מאיידס או ישים קץ לחיים סוערים שהיו מקור השראה לבאים אחריו ובמהדורת חמש של תוכנית אקטואליה בערוץ מקומי יודיע קריין בנימה משועשעת שעל קיר בחצי חדר בבניין ברחוב אנה פרנק 8 ברמת גן, נתגלתה, תחת שכבות אינספור של סיד וצבע, פרטיטורה מורכבת שנכתבה תחת הכותרת: "פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור" ושמו של הקומפוזיטור המנוח לירון חלף חתום בתחתיתה. קבוצת מומחים, כך יוסיף הקריין וידווח, מתארכת עתה את היצירה.

זגג החליף את הזכוכית של החלון. היא שכבה על המיטה וקראה, חיכתה לאבן של לירון בחלון פתוח דרך קבע. כמעט כל יום ירדה קומה אחת ברגל ונכנסה לחדר שלו, הפעילה את המטרונומים כשנתן את האות. את האבן הניחה על שולחן הכתיבה שלו כדי שיוכל להשתמש בה גם למחרת.

בבית הספר כמעט לא החליפו מילה. הוא ישב על קוביית הבטון שמעל הכניסה למקלט והביט במתרחש בעיניים עצומות. אחר כך הלך הביתה ונעל את עצמו בחדר שעות ארוכות.

"לירון קורא ז'ורנלים עם נשים ערומות"

מובלת ללא התנגדות, לא פקפקה מעולם בכוונותיו. לא שאלה שאלות, לא האיצה. את השמועות דחקה לפינות, את דימויי הנשים במערומיהן מחקה כלעומת שנוצרו בעיני רוחה. בצעדים מחושבים ובאורך רוח רכשה את אמונו. רק בן אדם אחד יזכה לראות את הקיר של לירון, וזאת תהיה היא. היא שלא הייתה כמו כולם, היא שזכתה בהערכתו, שהייתה אחרת. הליך רשמי לאימות נתונים, מבחן קבלה, תנאי לברית. לא התפתתה, סיבוב קל של הראש בחשכה, אולי הוא לא יראה בכלל, אך לא העזה.

היום שבו האבן לא נחתה על מיטתה הפך לשלושה, לארבעה, לשבוע. היא הסתגרה בבית, מיאנה לצאת לחוג, למסיבות כיתה. בבית הספר לא העזה לשאול את לירון שאלות. הקיץ הפך לסתיו והביא איתו רוחות. בכל יום, מהרגע שחזרה מבית הספר ועד ששכבה לישון, השתרעה על המיטה תחת החלון הפתוח וחיכתה. עוצמת הרוח גברה, פלשה לביתה דרך החלון, סיירה בברוטאליות בכל הבית, טרקה דלתות בזו אחר זו. אמא שלה נכנסה לחדר וסגרה את החלון בנזיפה. "את רוצה להיות חולה?" שאלה ולא העלתה בדעתה שיש דבר שחשיבותו עולה על בריאותה.

אז כתבה את המילים ההן על הפתק ההוא: "מתי לבוא?" קשרה אבן לחוט ודפקה בה קלות בחלונו. שמעה את החלון נפתח, הרגישה את החוט נמתח בין אצבעותיה ואז רפה, וראתה את החוט, חסר משקל, מתעופף באוויר.

 
מאיה ערד יסעור, ילידת 1976, מחזאית ודרמטורגית, דוקטורנטית לתיאטרון, בעלת תואר שני בהצטיינות בדרמטורגיה מאוניברסיטת אמסטרדם. מחזותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, נורבגית ופולנית, יצאו לאור בכתבי עת והופקו בתיאטרונים מובילים בארץ ובעולם. זוכת פרס Theatertreffen Stückemarkt ברלין 2018, פרס הבימה 2015, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק"ו 2011. בין מחזותיה: "אלוהים מחכה בתחנה" (2014), "עשר דקות מהבית" (2015), "תלויים" (2016), "אמסטרדם" (2018). המחזה החדש שלה, "רעד קל בכנף", יעלה בבכורה עולמית בתיאטרון Schauspiel בקלן, גרמניה, ב-2020.
    במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אני, אתם, כיתה", מאת רחל היימן    

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו