פרוזה | פחחח, היצירה. סיפור על מורה לספרות וכיתה, מאת רחל היימן

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
24.01.2019
proza_43_715-537
בעז נוי, מאריק דג זהב, שמן ופסטל על בד, דיפטיך, 50X45 ס"מ כ"א, 2017

.

אני, אתם, כיתה

מאת רחל היימן

.

הילד הזה, הנער הזה – איש צעיר כזה, מגודל – יושב לו שם בקצה, מסתכל בי, איך להגיד, לפעמים סתם מוריד את הראש. "תכתוב," אני מתעקש, "תכתוב." אחת שתיים שלוש.

"מה," הוא אומר,

"אתה."

"מה?" עזוב אותו,

"כל המילים האלה – "

"המילים האלו."

"מה?"

"מילים זה בזכר."

הוא מסתכל בי במבט של מאיפה ירדת אתה אלינו. "אוף, בסדר." קטנות של אלו מי סופר למי אכפת מי צריך אותם,

"זה חשוב."

הוא מזדקף. "חשוב למי."

"לך."

"לי זה לא חשוב, ממש לא."

אני פותח את תיק השכנועים. יש לי הרבה חומרים. אני נכנס לקצב, אני מתחיל לספר, לבאר, לקסם, אני עושה סרטים. הוא מושיט את ידיו מולי עייף פחד, אתמול מִלצר עד שלוש לפנות בוקר, חוסך לטיול כלומר למלון כלומר להתפרעות בקוס או קוסאמוי נראה אותך מסביר לי למה

זה חשוב, "בחייאת אמא שלך," נראה אותך. "אני יכול לאכול?"

"המינגווי, ארנסט המינגווי – "

"לא הספקתי בבוקר."

"קיבל פרס נובל."

"אבל בסוף הוא התאבד. אה? לא? לא אתה סיפרת?"

"האיש התאבד, היצירה חיה. סופר הוא לא דמות."

"זה כמו מראה."

"כמו מראה?"

"כן, כאילו מה?"

"הנה יצא לך דימוי."

"חחח," הוא לא מקבל את המחמאה.

אני מתרכז בכיתה. עוזב את הדימויים לפרק השירה. "יש משמעות למה שכתב וזה לא משנה מה עשה."

"אז האדם לא נועד לתבוסה?"

"ציטוט מדויק בבקשה."

"מה זה לתקוע לעצמך כדור בראש אם לא תבוסה? הוא כתב את זה ומה בסוף עשה?"

"זה לא אותו דבר." אני אומר לו, "זו מציאות זה דמיון, זו למעלה זה למטה, זה שקר זו אמת – "

"אותו דבר," הוא קוטע אותי, לא מחכה לסיום ההסבר.

אני חושב לעצמי, אחרי השיעור תדבר איתו –

"מה עזרו לו כל המילים היפות האקספוזיציה המשפטים המקצועיות המסע בים והזקן הזה שהביא לי אותו מול העיניים? מה זה עזר לו ברגע של הכדור בראש?"

"זה בשבילך, לעזור לך, היצירה – "

"פחחח."

עוד פעם הפחחח הזה. "תפסיק ללעוג." אני מחזיר סמכות. המקצועיות שלי, מחזיק משמעת מנהל כיתה מעניש מקנה ידע בוחן מעריך יוצר סביבה.

אולי עשרה מסתכלים בדיון הזה, שלא לומר בקטע הזה, שרץ עם המורה לספרות. אם היה לי כבוד אני הייתי רוצה למות. שאר התלמידים, כמו שנהוג לכנות אותם בלי קשר למעשיהם, אינם. כלומר הם יושבים אבל הם לא כאן. לא

"מה זה בשבילי? זה לא."

שלושה שבועות שאני מדבר על דבקות במטרה, על פרטים של ידע, קורא עוד קטע ועוד קטע –

"שיחתוך כבר את החוט." מישהי מפהקת.

"שיחזור לכפר שלו." אחר מוסיף.

"שיפסיק לדבר לדג."

"בוא נראה את הסרט. נסגור עניין," כלומר נעשה מבחן נשכח ונזרוק לפח.

"חפר זה, שיהרוג אותו ודי."

"יותר מדי."

פתאום כמה מהם מתעוררים. "איזה דייגים מדברים לדגים? אני יכול לקחת אותך ליפו יש שם דייגים אחלה דייגים. יגידו לך מתי הם מדברים לדגים. אף פעם."

"או בעכו. יש שם מסעדת דגים."

"אחי, מה זה קשור?"

"מי זה הדג?"

"מה מי,"

"ממי קראת לו?" הם צוחקים. התעוררו הנרדמים, שמחה גדולה באה לכיתה.

"דג הוא מי שדייג צריך להרוג. קולט? יופי. סבבה נגמר."

"הוא זקן מוזר."

"לא אמיתי."

"הוא גם מדבר ליד שלו,"

"לציפור."

"לים."

"לכרישים."

"טוב זה כי הוא היה צריך למלא דפים, לפרס נובל יש מינימום מספר מילים."

"אני לא חושב שזה שיקול בכתיבה."

"אה בטח, לא? הכול בחיים בא רק מהאהבה."

"מה זה קשור?" אני עונה לנערה המצחקקת, נעשה חסר סבלנות. זו נעלבת קמה ויוצאת.

"לאן?"

"לשירותים מה יש לך ממני." טורקת את הדלת, המחשבות שלי איכשהו עפות.

הילד הזה הנער הזה הצעיר הזה האיש שמולי לא מוכן להרפות.

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"אה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"זה למות כשאתה מחליט. מילה שלך."

"מילה שלי?"

"כן, מילה שלך מול מילה של אלוהים."

"לאלוהים יש מילים…"

"מלא מילים." הנערה נגה עם עגיל הפנינה מתערבת, "העולם נברא במילים."

"זה לא קשור," הוא משתיק אותה.

"אז מה זה למות כמו גבר?"

"בלי לבכות."

בא לי לבכות.

"הוא לא רצה למות. הוא רצה להוכיח לכולם ולעצמו שהוא לא זקן חסר תועלת. אחרי שמונים וארבעה ימים שבהם לא הצליח לדוג שום דבר הוא יוצא לאוקיינוס מתרחק מהחוף מתעקש להחזיר לעצמו את הכבוד."

"או שהוא פשוט הולך למות." הנער מתעקש. "מתרחק מהחוף, נעלם, לבד, בסירה קטנה. מה לא ברור?"

"הדברים מורכבים, הם לא שחור לבן, זה לא סגור. אולי הם השתקפויות וואריאציות – "

"יש לך הוכחות?" הוא מזדעק.

אני לא מספיק לעצור אותו, מאוחר מדי אני מבין, הוא רואה את עצמו בספר.

"תראה, אבא שלי – "

השתתקו כולם. אני חושב לעצמי מה העניין?

"אבא שלי גבר גבר, כל החיים שלו לא ראיתי אותו ככה בוכה. גם לא כשהכול נפל כל העסק שלו האהבה של החיים שלו נפל ככה בגלל מה?"

"תראה, אני…"

"בגלל הכרישים. והוא לא דייג רק מכונאי. ידיים של זהב, אמא שלי אומרת לי מגיל אפס לאבא שלך יש ידי זהב. כל מכונית שתיקן הביאה לו ים של גאווה."

"זה טוב."

"בטח טוב, רק שעם גאווה אי אפשר לשלם חשבונות. קולט?"

אני מנסה להיזכר אם מישהו אמר בישיבות פדגוגיות משהו על הילד הזה. משהו על הוריו משהו על חייו.

"פה שם צ'ק חוזר מורידים לו אשראי, הוא מבין לתקן בשחור זה מה הכי כדאי. יודע מה זה שחור? הוא מביא לאמא שלי את המזומן כאילו זה שורף לו בידיים. היא אומרת לו כולם עושים את זה קובי כולם עושים את זה קובי. מרוב הפחד מזה עלו עליו. הם באו למוסך ככה בוקר אחד הכול התהפך התחילו חובות חובות עיקולים עיקולים אני לא בדיוק מבין מה הקטעים. אני רק רואה אותו, הוא אומר מה אני אוהב? אני אוהב לקחת מכונה חולה להחזיר אותה לכביש בריאה. בזה אני טוב. טפסים מיסים ודיווחים – את זה הוא לא אוהב."

"זה עצוב," אני אומר, "המקצועיות שלנו היא לפעמים גם – "

"אז היא עושה את כל הדברים. רצה לבנקים והם סגרו את המוסך אחר כך באו אלינו ולקחו, הבור גודל לך מול העיניים וכל מה שתעבוד לא תצליח למלא. והוא? נגמר הבן אדם. ככה הוא נגמר. יושב מול הטלוויזיה. אני אומר לו בלב שלי, רק בלב, קום כבר תהיה גבר מה אתה עושה?"

"אולי די, אולי נדבר – "

"למה די?"

כולם יושבים, שקט בכיתה. אני יודע שאני צריך לעשות משהו אבל רק עומד מולו ומקשיב. לא עושה כלום.

חושב תעצור אותו שלא יתפרק כאן עכשיו.

"ככה פתאום הוא קם מהטלוויזיה ויוצא. ככה הוא יוצא. אנחנו לא יודעים לאן הלך. הוא לא חוזר. אמא אומרת בטח הוא בסידורים. אחותי אומרת 'סתכל הוא השאיר את ת'טלפון בשירותים. אני פותח לו את המכשיר מחפש לא יודע מה."

לא אמרו לי מילה לא היועצת, לא רכזת שכבה.

אני ניגש אליו. "אתה רוצה לצאת? אתה רוצה לשתות?"

"אל תשים לב אבא שלו ב – " נגה לוחשת לעברי.

"אבא שלו מה?"

ההגייה שלה זה נורא. בולעת חצי מילה. נדמה לי שהיא מחניקה צחוק.

"בוא נצא," אני אומר.

"לא רוצה."

"אולי – "

"נראה לך שביום השמונים וארבע הוא ילך לים בשביל לדוג? מה אתה מסתלבט עלי? זה בדוק בשביל למות. וזו תבוסה." הוא מוריד מכה על השולחן להמחשה.

"אני מבין," אני משלים מה קרה. למה אף אחד לא אמר לי על החיים שלו מילה.

"בערב הוא חוזר לבית. וזה רע, ממש רע."

"למה זה רע?" אני מופתע מהתפנית בעלילה.

"כי מה הוא עשה?"

"אני לא יודע תגיד אתה."

"אל תחזיר לי את השאלה."

"תיקן מכונית?"

"תיקן עוד איזו גרוטאה? הרגיש שהוא אחלה מקצועי?"

"אלה החיים שלו."

"והחיים שלנו מה?"

הוא לוקח אוויר עושה הפסקה. "עכשיו תודה שחשבת שהוא עשה לעצמו משהו. תודה."

"טוב, החיים זו לא עלילה. הם לא תמיד ברצף של סיבה ותוצאה."

"אה, וואלה?"

פתאום הם צוחקים אני לא מבין מה הבעיה.

"עשיתי עכשיו הצגה הצגה, כוכב ריאליטי אני," הוא אומר קם ומתמתח.

"הצגה? על מה?"

"אבא שלי כאילו? הבאתי לך אותה בהוכחה."

אני עומד מולו. לא מבין מה ההוכחה. מה יש שם מתחת. מה העיוות הזה? זה לא מצחיק.

"הוא לא דייג וגם לא מכונאי. הוא צלם. אתה קולט אותי בנאדם?"

"והם טחונים לאללה," אומרת אחת הבנות.

"אבל אתה מבין את העיקרון? גם אתה חשבת שהוא הלך להתאבד, אז למה הזקן לא?"

הפנים שלי מאדימים. אני אומר להם להוציא דפים. אני מבקש לכתוב שאלה. להגיש לי לבדיקה. רבע שעה לסיום השיעור. תשובה מלאה.  

רחל היימן, נולדה ב-1961 בקריית שמונה, מלמדת תיאטרון וספרות. ספריה: "לגופה של אהבה" (ספריית פועלים, 2001), "סיפורים עם כנפיים" – אנתולוגיית סיפורים לבני הנעורים (הקיבוץ המאוחד, 2005), "אין נסיכים בנתניה" (הקיבוץ המאוחד, 2006). סיפוריה התפרסמו בבמות רבות – קשת החדשה, עיתון 77, מאזניים, עיתון הקיבוץ, פטל 3, פטל 5, מוטיב, בגלל, סלונט.
 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים לאבא, מאת עומר ויסמן

   

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation