.

אני, אתם, כיתה

מאת רחל היימן

.

הילד הזה, הנער הזה – איש צעיר כזה, מגודל – יושב לו שם בקצה, מסתכל בי, איך להגיד, לפעמים סתם מוריד את הראש. "תכתוב," אני מתעקש, "תכתוב." אחת שתיים שלוש.

"מה," הוא אומר,

"אתה."

"מה?" עזוב אותו,

"כל המילים האלה – "

"המילים האלו."

"מה?"

"מילים זה בזכר."

הוא מסתכל בי במבט של מאיפה ירדת אתה אלינו. "אוף, בסדר." קטנות של אלו מי סופר למי אכפת מי צריך אותם,

"זה חשוב."

הוא מזדקף. "חשוב למי."

"לך."

"לי זה לא חשוב, ממש לא."

אני פותח את תיק השכנועים. יש לי הרבה חומרים. אני נכנס לקצב, אני מתחיל לספר, לבאר, לקסם, אני עושה סרטים. הוא מושיט את ידיו מולי עייף פחד, אתמול מִלצר עד שלוש לפנות בוקר, חוסך לטיול כלומר למלון כלומר להתפרעות בקוס או קוסאמוי נראה אותך מסביר לי למה

זה חשוב, "בחייאת אמא שלך," נראה אותך. "אני יכול לאכול?"

"המינגווי, ארנסט המינגווי – "

"לא הספקתי בבוקר."

"קיבל פרס נובל."

"אבל בסוף הוא התאבד. אה? לא? לא אתה סיפרת?"

"האיש התאבד, היצירה חיה. סופר הוא לא דמות."

"זה כמו מראה."

"כמו מראה?"

"כן, כאילו מה?"

"הנה יצא לך דימוי."

"חחח," הוא לא מקבל את המחמאה.

אני מתרכז בכיתה. עוזב את הדימויים לפרק השירה. "יש משמעות למה שכתב וזה לא משנה מה עשה."

"אז האדם לא נועד לתבוסה?"

"ציטוט מדויק בבקשה."

"מה זה לתקוע לעצמך כדור בראש אם לא תבוסה? הוא כתב את זה ומה בסוף עשה?"

"זה לא אותו דבר." אני אומר לו, "זו מציאות זה דמיון, זו למעלה זה למטה, זה שקר זו אמת – "

"אותו דבר," הוא קוטע אותי, לא מחכה לסיום ההסבר.

אני חושב לעצמי, אחרי השיעור תדבר איתו –

"מה עזרו לו כל המילים היפות האקספוזיציה המשפטים המקצועיות המסע בים והזקן הזה שהביא לי אותו מול העיניים? מה זה עזר לו ברגע של הכדור בראש?"

"זה בשבילך, לעזור לך, היצירה – "

"פחחח."

עוד פעם הפחחח הזה. "תפסיק ללעוג." אני מחזיר סמכות. המקצועיות שלי, מחזיק משמעת מנהל כיתה מעניש מקנה ידע בוחן מעריך יוצר סביבה.

אולי עשרה מסתכלים בדיון הזה, שלא לומר בקטע הזה, שרץ עם המורה לספרות. אם היה לי כבוד אני הייתי רוצה למות. שאר התלמידים, כמו שנהוג לכנות אותם בלי קשר למעשיהם, אינם. כלומר הם יושבים אבל הם לא כאן. לא

"מה זה בשבילי? זה לא."

שלושה שבועות שאני מדבר על דבקות במטרה, על פרטים של ידע, קורא עוד קטע ועוד קטע –

"שיחתוך כבר את החוט." מישהי מפהקת.

"שיחזור לכפר שלו." אחר מוסיף.

"שיפסיק לדבר לדג."

"בוא נראה את הסרט. נסגור עניין," כלומר נעשה מבחן נשכח ונזרוק לפח.

"חפר זה, שיהרוג אותו ודי."

"יותר מדי."

פתאום כמה מהם מתעוררים. "איזה דייגים מדברים לדגים? אני יכול לקחת אותך ליפו יש שם דייגים אחלה דייגים. יגידו לך מתי הם מדברים לדגים. אף פעם."

"או בעכו. יש שם מסעדת דגים."

"אחי, מה זה קשור?"

"מי זה הדג?"

"מה מי,"

"ממי קראת לו?" הם צוחקים. התעוררו הנרדמים, שמחה גדולה באה לכיתה.

"דג הוא מי שדייג צריך להרוג. קולט? יופי. סבבה נגמר."

"הוא זקן מוזר."

"לא אמיתי."

"הוא גם מדבר ליד שלו,"

"לציפור."

"לים."

"לכרישים."

"טוב זה כי הוא היה צריך למלא דפים, לפרס נובל יש מינימום מספר מילים."

"אני לא חושב שזה שיקול בכתיבה."

"אה בטח, לא? הכול בחיים בא רק מהאהבה."

"מה זה קשור?" אני עונה לנערה המצחקקת, נעשה חסר סבלנות. זו נעלבת קמה ויוצאת.

"לאן?"

"לשירותים מה יש לך ממני." טורקת את הדלת, המחשבות שלי איכשהו עפות.

הילד הזה הנער הזה הצעיר הזה האיש שמולי לא מוכן להרפות.

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"אה?"

"מה זה למות כמו גבר?"

"זה למות כשאתה מחליט. מילה שלך."

"מילה שלי?"

"כן, מילה שלך מול מילה של אלוהים."

"לאלוהים יש מילים…"

"מלא מילים." הנערה נגה עם עגיל הפנינה מתערבת, "העולם נברא במילים."

"זה לא קשור," הוא משתיק אותה.

"אז מה זה למות כמו גבר?"

"בלי לבכות."

בא לי לבכות.

"הוא לא רצה למות. הוא רצה להוכיח לכולם ולעצמו שהוא לא זקן חסר תועלת. אחרי שמונים וארבעה ימים שבהם לא הצליח לדוג שום דבר הוא יוצא לאוקיינוס מתרחק מהחוף מתעקש להחזיר לעצמו את הכבוד."

"או שהוא פשוט הולך למות." הנער מתעקש. "מתרחק מהחוף, נעלם, לבד, בסירה קטנה. מה לא ברור?"

"הדברים מורכבים, הם לא שחור לבן, זה לא סגור. אולי הם השתקפויות וואריאציות – "

"יש לך הוכחות?" הוא מזדעק.

אני לא מספיק לעצור אותו, מאוחר מדי אני מבין, הוא רואה את עצמו בספר.

"תראה, אבא שלי – "

השתתקו כולם. אני חושב לעצמי מה העניין?

"אבא שלי גבר גבר, כל החיים שלו לא ראיתי אותו ככה בוכה. גם לא כשהכול נפל כל העסק שלו האהבה של החיים שלו נפל ככה בגלל מה?"

"תראה, אני…"

"בגלל הכרישים. והוא לא דייג רק מכונאי. ידיים של זהב, אמא שלי אומרת לי מגיל אפס לאבא שלך יש ידי זהב. כל מכונית שתיקן הביאה לו ים של גאווה."

"זה טוב."

"בטח טוב, רק שעם גאווה אי אפשר לשלם חשבונות. קולט?"

אני מנסה להיזכר אם מישהו אמר בישיבות פדגוגיות משהו על הילד הזה. משהו על הוריו משהו על חייו.

"פה שם צ'ק חוזר מורידים לו אשראי, הוא מבין לתקן בשחור זה מה הכי כדאי. יודע מה זה שחור? הוא מביא לאמא שלי את המזומן כאילו זה שורף לו בידיים. היא אומרת לו כולם עושים את זה קובי כולם עושים את זה קובי. מרוב הפחד מזה עלו עליו. הם באו למוסך ככה בוקר אחד הכול התהפך התחילו חובות חובות עיקולים עיקולים אני לא בדיוק מבין מה הקטעים. אני רק רואה אותו, הוא אומר מה אני אוהב? אני אוהב לקחת מכונה חולה להחזיר אותה לכביש בריאה. בזה אני טוב. טפסים מיסים ודיווחים – את זה הוא לא אוהב."

"זה עצוב," אני אומר, "המקצועיות שלנו היא לפעמים גם – "

"אז היא עושה את כל הדברים. רצה לבנקים והם סגרו את המוסך אחר כך באו אלינו ולקחו, הבור גודל לך מול העיניים וכל מה שתעבוד לא תצליח למלא. והוא? נגמר הבן אדם. ככה הוא נגמר. יושב מול הטלוויזיה. אני אומר לו בלב שלי, רק בלב, קום כבר תהיה גבר מה אתה עושה?"

"אולי די, אולי נדבר – "

"למה די?"

כולם יושבים, שקט בכיתה. אני יודע שאני צריך לעשות משהו אבל רק עומד מולו ומקשיב. לא עושה כלום.

חושב תעצור אותו שלא יתפרק כאן עכשיו.

"ככה פתאום הוא קם מהטלוויזיה ויוצא. ככה הוא יוצא. אנחנו לא יודעים לאן הלך. הוא לא חוזר. אמא אומרת בטח הוא בסידורים. אחותי אומרת 'סתכל הוא השאיר את ת'טלפון בשירותים. אני פותח לו את המכשיר מחפש לא יודע מה."

לא אמרו לי מילה לא היועצת, לא רכזת שכבה.

אני ניגש אליו. "אתה רוצה לצאת? אתה רוצה לשתות?"

"אל תשים לב אבא שלו ב – " נגה לוחשת לעברי.

"אבא שלו מה?"

ההגייה שלה זה נורא. בולעת חצי מילה. נדמה לי שהיא מחניקה צחוק.

"בוא נצא," אני אומר.

"לא רוצה."

"אולי – "

"נראה לך שביום השמונים וארבע הוא ילך לים בשביל לדוג? מה אתה מסתלבט עלי? זה בדוק בשביל למות. וזו תבוסה." הוא מוריד מכה על השולחן להמחשה.

"אני מבין," אני משלים מה קרה. למה אף אחד לא אמר לי על החיים שלו מילה.

"בערב הוא חוזר לבית. וזה רע, ממש רע."

"למה זה רע?" אני מופתע מהתפנית בעלילה.

"כי מה הוא עשה?"

"אני לא יודע תגיד אתה."

"אל תחזיר לי את השאלה."

"תיקן מכונית?"

"תיקן עוד איזו גרוטאה? הרגיש שהוא אחלה מקצועי?"

"אלה החיים שלו."

"והחיים שלנו מה?"

הוא לוקח אוויר עושה הפסקה. "עכשיו תודה שחשבת שהוא עשה לעצמו משהו. תודה."

"טוב, החיים זו לא עלילה. הם לא תמיד ברצף של סיבה ותוצאה."

"אה, וואלה?"

פתאום הם צוחקים אני לא מבין מה הבעיה.

"עשיתי עכשיו הצגה הצגה, כוכב ריאליטי אני," הוא אומר קם ומתמתח.

"הצגה? על מה?"

"אבא שלי כאילו? הבאתי לך אותה בהוכחה."

אני עומד מולו. לא מבין מה ההוכחה. מה יש שם מתחת. מה העיוות הזה? זה לא מצחיק.

"הוא לא דייג וגם לא מכונאי. הוא צלם. אתה קולט אותי בנאדם?"

"והם טחונים לאללה," אומרת אחת הבנות.

"אבל אתה מבין את העיקרון? גם אתה חשבת שהוא הלך להתאבד, אז למה הזקן לא?"

הפנים שלי מאדימים. אני אומר להם להוציא דפים. אני מבקש לכתוב שאלה. להגיש לי לבדיקה. רבע שעה לסיום השיעור. תשובה מלאה.

 

רחל היימן, נולדה ב-1961 בקריית שמונה, מלמדת תיאטרון וספרות. ספריה: "לגופה של אהבה" (ספריית פועלים, 2001), "סיפורים עם כנפיים" – אנתולוגיית סיפורים לבני הנעורים (הקיבוץ המאוחד, 2005), "אין נסיכים בנתניה" (הקיבוץ המאוחד, 2006). סיפוריה התפרסמו בבמות רבות – קשת החדשה, עיתון 77, מאזניים, עיתון הקיבוץ, פטל 3, פטל 5, מוטיב, בגלל, סלונט.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים לאבא, מאת עומר ויסמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שלושה משוררים אירופים

תרגום: טל ניצן

 

בוריס א' נובאק (סלובניה) Boris A. Novak

החלטות

בֵּין שְׁתֵּי מִלִּים
בַּחֲרוּ בַּשְּׁקֵטָה יוֹתֵר.

בֵּין מִלָּה לִשְׁתִיקָה
בַּחֲרוּ לְהַקְשִׁיב.

בֵּין שְׁנֵי סְפָרִים
בַּחֲרוּ בַּמְאֻבָּק יוֹתֵר.

בֵּין אֲדָמָה לְשָׁמַיִם
בַּחֲרוּ בְּצִפּוֹר.

בֵּין שְׁתֵּי חַיּוֹת
בַּחֲרוּ בְּזוֹ הַזְּקוּקָה לָכֶם יוֹתֵר.

בֵּין שְׁנֵי יְלָדִים
בַּחֲרוּ בִּשְׁנֵיהֶם.

בֵּין עָוֶל גָּדוֹל לְקָטָן יוֹתֵר
אַל תִּבְחֲרוּ בְּאַף אֶחָד.

בֵּין תִּקְוָה לְיֵאוּשׁ
בַּחֲרוּ בַּתִּקְוָה:
אוֹתָהּ תִּתְקַשּׁוּ יוֹתֵר לָשֵׂאת.

 

ער

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל לֹבֶן הַדַּף הֶעָמֹק,
אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל לֹבֶן הַסְּדִינִים הַפְּרוּשִׂים,
מִתְעוֹרֵר אֶל הַחֲלוֹם הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְפָנַי וּבוֹ הַלֶּחֶם
מִתְעַפֵּשׁ וְהַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה קְרֵבָה וּבָאָה,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל הַיֶּלֶד וְאֶל אִמּוֹ הַחוֹלֶמֶת,
כְּמוֹ מַלָּחִים הַצּוֹלְחִים אֶת הַלַּיְלָה נֵאָחֵז זֶה בַּזּוֹ
בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, בְּעוֹד צְעָדֵינוּ נוֹקְשִׁים
הָלוֹךְ וָשׁוֹב בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה נְטוּל הַקַּרְקָעִית,

אֲבָל עָיַפְתִּי, עָיַפְתִּי כָּל כָּךְ,
אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל פְּלִיטִים הַשּׁוֹתְתִים מִפֶּצַע הָעוֹלָם,
מִתְּהוֹם הַלֵּב חֲשׂוּכַת הַמַּרְפֵּא,
רֹאשִׁי כָּבֵד, וְעוֹד יִהְיֶה רַע יוֹתֵר,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל עַצְמִי הַנֶּעְדָּר,
הָאָבוּד וְהַמֵּת, כָּעֵת אֲנִי אָדָם אַחֵר
שֶׁעוֹדוֹ נוֹשֵׂא אֶת גּוּפוֹ שֶׁל
עַצְמִי הַקֹּדֶם, הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לִי עוֹד,

אֲנִי מִתְעוֹרֵר וּמִתְעוֹרֵר, כִי אֲנִי הָרַב־אָמָּן שֶׁל נְדוּדֵי הַשֵּׁנָה,
מְנַת חֶלְקִי הַיְחִידָה בַּנֶּצַח,

עָיַפְתִּי עַד מָוֶת, וְעוֹד יִהְיֶה רַע יוֹתֵר.

 

בוריס א' נובאק (בלגרד, 1953) הוא משורר, מחזאי ומתרגם סלובני, ופרופסור לספרות באוניברסיטה של ליובליאנה. בשנות התשעים ארגן עזרה הומניטרית עבור פליטים מיוגוסלביה לשעבר וסופרים מסראייבו. פרסם עשרות ספרי שירה ותרגום, בין השאר מיצירתם של ורלן, ואלרי, מלארמה ושיימוס היני. יצירתו המרכזית היא "דלתות האין־חזור", אפוס בן שלושה ספרים העוסק בתופת של המאה העשרים. ספריו תורגמו וראו אור בארה"ב, צרפת, רוסיה, ספרד, קרואטיה, סרביה, סלובקיה, מקדוניה, בוסניה הרצגובינה ומונטנגרו.

 

 

יירקי קיסקינן (פינלנד) Jyrki Kiiskinen

[הוא מאכיל חצי עולם]

 

שפעת חזירים מדבקת מתפשטת בגרמניה, בבריטניה ובקנדה ("הלסינגין סאנומט", 2 במאי)

 

הוּא מַאֲכִיל חֲצִי עוֹלָם, וְאֵין אִישׁ
רוֹחֵץ אֶת פְּצָעָיו, נִתְחֵי גּוּפוֹ פְּזוּרִים עַל פְּנֵי הָעִיר כֻּלָּהּ,

עֲטוּפִים פִּסּוֹת נַיְלוֹן נִצְמָד, לֹא נִתָּן לְזַהוֹת אֶת חֲזִירוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן,
אָהַב הַחֲזִיר אֶת הוֹרְגֵהוּ, נַעֲנָה לַבְּגִידָה בְּשַׁלְוָה

לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֵינוּ שֶׁלָּנוּ, הוּא אֵינוֹ מְדַבֵּר, אֵינוֹ אוֹמֵר
זֶהוּ גּוּפִי, אִמְרוּ זֹאת אַתֶּם, חֲזִירִים

וְרַדְרַדֵּי הַבָּשָׂר בְּנֵי הַזַּן הָעֶלְיוֹן, אִמְרוּ זֹאת, קְחוּ
וְאִכְלוּ זֹאת, מְנַתְּחִים חוֹבְבִים, תּוֹפְרִים אֶת פִּצְעֵי הַקָּלִיעַ,

חוֹקְרִים אֶת סִבּוֹת הַמָּוֶת, חֲזִירִים, לְפָחוֹת
אֵינֶנּוּ אוֹכְלִים אֶת הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים, אֵינֶנּוּ חֲזִירִים,

אֵינֶנּוּ, אֲנַחְנוּ לֹא, אִמְרוּ זֹאת, אִמְרוּ, הַאִם נִבָּט בָּכֶם יְצוּר
כְּחֹל־עַיִן מִתּוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל הַחֲזִיר, הַאִם אַתֶּם שׁוֹמְעִים

קוֹל צְחוֹק, חֲזִירִים, הַאִם אַתֶּם מְבִינִים אֶת הַשִּׂמְחָה
וְאֶת הָעֶצֶב שֶׁנִגְזְלוּ עַד תֹּם, אַל תֹּאמְרוּ שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר אֱנוֹשִׁי,

הַוִּירוּס הוּא הַקּוֹשֵׁר בֵּינֵינוּ; צִפֳּרִים, חֲזִירִים וְקוֹפִים.

הלסינקי, שבת, 2 במאי בשנת 2009

 

[האויב נוקט שפה קשה]

הָאוֹיֵב נוֹקֵט שָׂפָה קָשָׁה. גַּם אֲנַחְנוּ. הָאוֹיֵב מְכַוֵּן טִילִים. גַּם אֲנַחְנוּ. הָאוֹיֵב אֵינוֹ נָסוֹג. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב לֹא יָנוּם וְלֹא יִישַׁן. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב אֵינוֹ מַקְשִׁיב לְגַלֵּי הַיָּם. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. חֻלְצָתוֹ שֶׁל הָאוֹיֵב נִדְבֶּקֶת לְגַבּוֹ. גַּם שֶׁלָּנוּ. תַּחְתּוֹנֵי הָאוֹיֵב מְטֻנָּפִים. גַּם שֶׁלָּנוּ. הָאוֹיֵב אֵינוֹ לוֹחֵשׁ מִלִּים מְתוּקוֹת לְאִשְׁתּוֹ. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב בּוֹהֶה בְּעֵינַיִם נְטוּלוֹת שֵׁנָה דֶּרֶךְ עֲשַׁן רֵעָיו. גַּם אַתֶּם. הָאוֹיֵב אֵינוֹ קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה. גַּם אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים. הָאוֹיֵב נוֹשֵׁם אֲוִיר שֶׁנִּנְשַׁם פְּעָמִים רַבּוֹת. גַּם אֲנַחְנוּ לֹא. הָאוֹיֵב בּוֹהֶה בְּטֶלֶגְרָף. גַּם הַטֶּלֶגְרָף. בִּשְׁעוֹת הַלַּיְלָה הָאוֹיֵב שׁוֹלֵחַ הוֹדָעָה יְדִידוּתִית. אֲנַחְנוּ נִדְהָמִים. לַפְּנִי שֶׁאַסְפִּיק לְהָשִׁיב הוּא שׁוֹלֵחַ הוֹדָעָה מְאַיֶּמֶת. אַתָּה מֻזְמָן לָבוֹא לַחֶדֶר וּלְהַצִּיל אֶת הָעוֹלָם.

הלסינקי, יום שני, 5 באוקטובר

 

המלאך הפצוע של הוגו סימברג*

לָרֹב מַלְאָכִים נוֹשְׂאִים אוֹתָנוּ, כָּעֵת לְהֵפֶךְ. אֲנַחְנוּ מַבִּיטִים בַּתְּמוּנָה יַחַד: רוֹאִים מַלְאָכִית נִשֵּׂאת בִּידֵי נַעֲרִים לְבוּשֵׁי שְׁחֹרִים עַל אֲלֻנְקַת עֵץ בְּנוֹף שׁוֹמֵם. הַמַּלְאָכִית שְׁמוּטָה, פִּסַּת בַּד לְבָנָה מְכַסָּה אֶת עֵינֶיהָ. הִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת מַה מְצַפֶּה לָהּ. אֲנִי יוֹדֵעַ: הַנְּעָרִים מָצְאוּ אוֹתָהּ, דַּם עַל כְּנָפָהּ הַלְּבָנָה, לְאַחַר שֶׁנָּפְלָה עַל הַקַּרְקַע הַסַּלְעִית, וְהֵם לוֹקְחִים אוֹתָהּ אֶל בְּנֵי הָאָדָם. אֲנַחְנוּ נוֹשְׂאִים מַלְאָכִית שֶׁאוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ פְּרָחִים שֶׁעוֹדָם לְבָנִים. אַתָּה מְבֹעָת. אֵינְךָ רוֹצֶה לָדַעַת הֵיכָן לָכַדְנוּ אוֹתָהּ, אוֹ מַדּוּעַ כִּסִּינוּ אֶת עֵינֶיהָ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּכַל לִרְאוֹת. אֵינְךָ רוֹצֶה לָדַעַת לְאָן הַמַּלְאָכִים נוֹשְׂאִים אוֹתְךָ.

הלסינקי, יום ראשון 2 באוגוסט, שנת 2010

 

*הוגו סימברג היה צייר פיני סימבוליסטי (1873–1917). ציורו "המלאך הפצוע" זכה לפרשנויות רבות במדיומים שונים ונבחר ליצירת האמנות האהובה ביותר בפינלנד.

יירקי קיסקינן (פינלנד, 1963), מן הבולטים במשוררים הפיניים העכשוויים, הוא גם סופר, עורך, מבקר ומתרגם עטור פרסים. פרסם עד כה שבעה ספרי שירה וארבעה רומנים. תרגם לפינית שירה משוודית, צרפתית, אנגלית וספרדית, ויצירותיו תורגמו ליותר מעשרים שפות. מועצת האמנויות הפינית העניקה לו מינוי פרופסור־אמן לשנים 2019–2023.

 

דמיר סודאן (קרואטיה) Damir Sodan

אנטרקטיקה

יְבֹרַךְ לָבְנָם
שֶׁל מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים,
טִי־שׁירְט פְּשׁוּטָה, נְקִיָּה,
וְאֵין אֶת מִי לִקְטֹל!
בְּ־5:00 בַּבֹּקֶר, בַּחֲדַר מָלוֹן
אַתָּה נוֹבֵר בַּתִּיק שֶׁלְּךָ,
מְחַפֵּשׂ קֶצֶף גִּלּוּחַ,
וּמְהַרְהֵר בְּאַנְטַרְקְטִיקָה.
אָכֵן, כְּלוּם
לֹא הָיָה עוֹצֵר אוֹתְךָ, אִלּוּ
הָיִיתָ מוּכָן תָּמִיד
לָקוּם כָּל כָּךְ מֻקְדָּם.

 

קמצ'טקה

חָלַמְתִּי שֶׁקָמְצָ'טְקָה
הִתְנַתְּקָה מֵהַיַּבֶּשֶׁת
וְהִפְלִיגָה אֶל הַיָּם.

כָּל אֶמְצָעֵי הַתִּקְשֹׁרֶת כִּסּוּ אֶת הַמְאֹרָע.
(לַיַּפָּנִים הֻמְלַץ
לֹא לָצֵאת מֵהַבַּיִת.)

הִתְרוֹצַצְתִּי בְּכָל הָעִיר וְנִסִּיתִי לִמְצֹא אוֹתָךְ
לִפְנֵי שֶׁהָעוֹלָם כֻּלּוֹ יִתְפָּרֵק,
אֲבָל אַתְּ הִתְכּוֹנַנְתְּ לָלֶכֶת

לַקּוֹלְנוֹעַ עִם כַּמָּה נָשִׁים
שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי. אַחַת מֵהֶן גָּנְבָה אֶת
הַמְּעִיל שֶׁלִּי. הָיִיתִי כָּל כָּךְ נוֹאָשׁ.

כָּל הַלַּיְלָה צָרַחְתִּי
אֲבָל אִישׁ לֹא שָׁמַע.
כְּאִלּוּ מַתִּי מִזְּמַן.

 

רוטרדם

שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
הָיָה יוֹם חֲמִישִׁי
(שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד בִּמְיֻחָד)
וַאֲנִי הֶחְמַצְתִּי אֶת הָרַכֶּבֶת.
אוֹפַנַּיִם יְשָׁנִים בָּהוּ בִּי
מִתַּחַת לְמוֹדָעָה שֶׁל סוֹנִי.
מִישֶׁהוּ גָּנַב לָהֶם אֶת הַגַּלְגַּל הַקִּדְמִי בַּלַּיְלָה.
לְמַטָּה בַּמִּפְרָץ,
1920, מִישׁוֹ* עָלָה עַל סְפִינָה.
מַתָּנָה מִגֶּרְמַנְיָה לְצָרְפַת,
מִשְׁקָלָהּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים טוֹן,
קַוִּים נָאִים
וּשְׁמָהּ
Le Victorieux.**

.

*הסופר, המשורר והצייר הבלגי־צרפתי האזוטרי אנרי מישו, שהִרבה בנסיעות בעולם.

**צרפתית: המנצח.

 

אבנים

תָּמִיד הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. אֲבָנִים מִתְעוֹפְפוֹת.
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא טוֹרֵחַ עוֹד לְהִזָּהֵר.
אוֹכֵל וְעוֹבֵד בְּרֹאשׁ
חָבוּל, בְּתוֹךְ נְהָמָה שֶׁל זַעַם יָבֵשׁ.
אַבְנֵי מָצוֹר, אַבְנֵי מְשׁוֹרְרִים, אֲבָנִים תָּנָ"כִיּוֹת,
אַבְנֵי אִיִּים (כָּל מִינֵי אֲבָנִים)
זוֹרְמוֹת בְּמוֹרַד לְחָיֵי הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
וְאַף שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם,
שׁוּם גֶּבֶס, מִינֶרָלִים אוֹ רָצוֹן חָפְשִׁי
(כְּלוּם פְּרָט לָאֶבֶן עַצְמָהּ), הַמַּפֹּלֶת
אֵינָהּ חֲדֵלָה לְעוֹלָם. הֵן מַמְשִׁיכוֹת לִנְחֹת עָלַי:
לְהָבִים קָשִׁים סוּג בֵּי"ת
שֶׁגַּם מַלְאָכִים הָיוּ מִתְכַּוְּצִים מִפְּנֵיהֶם.

 

דמיר סודאן (ספליט, 1964) נחשב לאחד המעניינים והמקוריים בקרב המשוררים הקרואטים בני דורו. פרסם שני קובצי מחזות וחמישה ספרי שירה, האחרון שבהם – "האויב הפנימי" – השנה, וערך אנתולוגיה של שירה קרואטית "ניאו־ריאליסטית" עכשווית. תרגם לקרואטית משוררים וסופרים אמריקנים רבים, בהם צ'ארלס סימיק, ריימונד קארבר, אלן גינסברג, צ'ארלס בוקובסקי, ליאונרד כהן ופרנק אוהרה, ואנתולוגיה של משוררי ניו־יורק. סודאן עבד במשך עשרים שנה כמתרגם עבור בית הדין לפשעי מלחמה של האו"ם.

 

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון קודם של המוסך: שירים מאת המשוררת האוסטרלית מרסלה פוליין, בתרגום דורית ויסמן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת רוויטל מדר

.

האם הייתי קוראת את הספר חיים קטנים לו נחשפתי לתקציר שלו או לאחת הכתבות שנכתבו עליו ובעקבותיו? ספק אם אי פעם אדע את התשובה לשאלה הזאת. אני יכולה רק לשער שהתשובה היא לא – לא הייתי טורחת לחפש ספר של סופרת שאני לא מכירה, ספר שרוב הניסיונות לתאר אותו עד כה חטאו לו וצמצמו אותו למחזות בנאליים. הכתבות שקראתי עליו נחלקו לשניים: אלה הנוטות להתמקד יתר על המידה בסיפור המסגרת – חברותם של ארבעה גברים, החל ממעברם לניו יורק בתום הקולג' ועד לשנות הארבעים לחייהם תוך התמקדות בנפשו הפצועה של אחד מהם, ג'וּד, ואלה הנוטות להתמקד רק בדמותו של ג'וד, שהולכת ותופסת נפח עם הזמן, מאפילה על הדמויות האחרות וחושפת אותנו לתוצאותיה הרות הגורל של התעללות מינית בילדות (ובמקרה זה, של התעללות מינית ממושכת, עם רשימה אינסופית של מתעללים, כזאת שהאלימות בה הופכת לבור שחור בלי תחתית שספק רב אם היינו יכולות לבדות מדמיוננו, ותהיה אשר תהיה היכרותנו עם התחום). נוסף על כך, אני מניחה שגם ההתמקדות בתיאורי האלימות, בעיקר הפגיעה העצמית שמתוארת לפרטי פרטים וחושפת אותנו לרמות חדשות של אלימות אפילו בהשוואה למצוי בספרות האמריקאית העכשווית, לא הייתה מעודדת אותי לשים את ידי על יצירת המופת הזאת. ואכן מדובר ביצירת מופת.

אבל, רצה הגורל ובדרכי חזרה ממינכן, ברגע נדיר שבו האינטרנט האלחוטי של הרכבת עבד, הגיע אליי מייל מאינדיבוק, שהוקדש לספרה של ינגיהארה, הרעיף עליו שבחים והזמין אותי לקרוא את הפרק הראשון. מתוך שעמום הקלקתי על ההזמנה ונחשפתי לכתיבה נדירה ולספר בעל נקודת פתיחה לא טריוויאלית: ניסיונם של שני חברים, ג'וד ווילֶם, לשכור דירת חדר בניו יורק, וסירובה של מתווכת הדירות, שמבינה שמשהו חשוד בשני גברים סטרייטים שמבקשים לחלוק חדר שינה אחד. החשד הזה מכונה באמריקה "האשראי הנמוך – עד לא קיים – שלהם". בניו יורק ה"אשראי" הזה הוא שאלה של חיים ומוות המהדהדת בו זמנית הן את הרקע המעמדי של הדמויות והן את התלישות שלהן במרחב שבו הן חיות. כפתיחה, יש באירוע הקטן הזה כדי לבשר על הבאות: בעולם שבו קטגוריות הפכו ללב העניין, שבו כולנו נדרשות למקם את עצמנו חדשות לבקרים, וגם ממהרות למקם אחרות, ינגיהארה מבקשת להשהות, פעם אחר פעם במהלך הספר, את כל התיאורים שעלולים להיתרגם למיצוב פשוט וחד־ממדי של הדמות. כך למשל היא חושפת אותנו לצבע העור של הדמויות בשלב מאוחר למדי, אחרי שכבר הכרנו אותן לעומק. בצורה זו שאלת ההשתייכות הגזעית הופכת לנדבך נוסף בדמות, אך לא לפן חונק שמארגן אותה במגירות של כרטיסיות. במקרה אחר אנחנו מגלות, שוב בשלב מאוחר למדי, שאחת הדמויות הראשיות נאבקת כל חייה בבעיית משקל. כשאנחנו מתוודעות לכך, המידע הזה מבהיר טוב יותר את המניעים שלה בנקודות מסוימות, אך אינו צובע אותה בגוון אחד ויחיד. דרך זו של פרישת המידע מונעת שוב ושוב את השטחתן של הדמויות: הן גם המעמד שלהן, גם הגזע שלהן, גם המגדר שלהן, אבל הן אף פעם לא רק זה. אפילו לא בעיקר זה.

היכולת של ינגיהארה לחשוף אותנו כך לדמויות שבספרה, משניות כראשיות, היא ככל הנראה אחת מיכולותיה המרהיבות, והיא באה לידי ביטוי גם באורכו של הספר (720 עמ' במקור). חלקים רבים בספר מוקדשים אך ורק לפיתוח הדמויות. ינגיהארה מכניסה אותנו אל תוך חייהן, פעמים רבות אל תוך רגעים יומיומיים למדי שבשלב ראשון לא ברור מה מטרת הצגתם. וכך שליש מהספר בערך עובר בלי שהתברר לך לחלוטין היכן המוקד שלו. ברגעים אלה, שאין בהם ולו בדל של שעמום, כבר התחלתי להעלות השערות בדבר ניסיונה של ינגיהארה לספר סיפור נטול מרכז, להתמקד בחייהן הקטנים של כמה דמויות ולהפגין יכולת מעוררת קנאה לסחוף אותך פנימה אל עבר עתיד לא ברור, כזה שמאפיין את החיים עצמם, את אי־הוודאות האינהרנטית שלהם. במובן זה היעדרו של כל מוקד מעבר לציר החיים של הדמויות תואם את שם הספר, כי אף על פי שווילם הופך לשחקן מצליח, ג'יי־בי לאמן שרטרוספקטיבה שלו מוצגת בוויטני, מלקולם לכוכב עולה בעולם הארכיטקטורה וג'וד לשותף במשרד עורכי דין יוקרתי ולסנגור מאיים, האירועים המשמעותיים שאנחנו נחשפות אליהם אינם שונים במאומה מאלה של רובנו. הם נוגעים בפחדים ופצעים שקשה עד בלתי אפשרי להיוותר אדישות להם. וכך, למרות הריחוק המעמדי שאמור להתפתח בינך לבינן (ובעיקר בינך לבין הנדל"ן שלהן), את מוצאת את עצמך מפתחת קשר אינטימי עם שורה ארוכה של דמויות שנבדלות זו מזו, ורוצה להיות שם לצידן, ולרגעים נזכרת באחת מארוחות חג ההודיה בביתם של הרולד וג'וליה כאילו את עצמך נכחת בה.

ההשערה בדבר כתיבה חסרת מוקד התבדתה עת הספר הלך והתמקד בג'וד, והכניס אותנו אל עומקי נשמתו. אבל אין פירושו של דבר שהספר הפך בשלב זה לנרטיבי במופגן; גם לא כאשר התבהרה התמונה והתברר שג'וד, ולא כלל הדמויות, הוא מרכז העניין, ושינגיהארה אינה מנסה להציג מלאכת כתיבה נטולת מוקד אחד ואחיד. שכן גם אז דפים רבים עוד נסבו סביב אירועים שיכולים להיתפס כמשניים, כאלה שאין בהם כדי לקדם את העלילה – זאת בהנחה שכל ציפיותיה של הקוראת מתרכזות בדמותו של ג'וד עצמו ובתקווה שיצליח לכבוש את יצרו ואת עברו ולהוביל אותנו אל עוד happy end מרגיע ומנחם.

בראיונות עימה סיפרה ינגיהארה שחיים קטנים, ספרה השני, היה ניסיון לבחון מה קורה כאשר אנחנו מעמידות בלב רומן דמות שמצבה לא משתפר. דמות שככל שהזמן עובר פוגעת בעצמה עוד ועוד, בסירוב שלה – מתוך קושי גדול ובושה מצמיתה – לעשות כל דבר שעשוי לשפר את חייה, ובהתאמה להרגיע אותנו, הקוראות. נקודת מבט זו מדויקת הרבה יותר מהבחירה להציג את הספר תוך התמקדות בסיפור המסגרת או לטעון שהוא עוסק בהתעללות מינית. הכוח של הספר, שמכריח אותך לקרוא תיאורים פורנוגרפיים של פגיעה עצמית (כאלה שלא פעם את מבקשת לדלג עליהם, כי את לא יכולה למצוא בקרבך את האוויר הנדרש כדי לצלוח אותן) ודוחה את ההנחה הפסיכואנליטיקאית הרווחת – והאמריקאית מאוד – שכל נפש ניתנת להצלה, נעוץ דווקא במקומות אחרים, אלה שמאפשרים לראות בו ולקטלגו קודם כול כספר על חברוּת. חברות שאנחנו לא מכירות. חברות, שכמו שינגיהארה טענה באחד מהריאיונות עימה, אינה מכירה את הגבולות החברתיים המולבשים על קשרי חברות, אלה שהופכים אותה לקשר משני לקשרי דם או לקשרי משפחה שנוצרים בתוקף החוק, כגון נישואין או אימוץ.

יש שיטענו שזו גם נקודת החולשה של חיים קטנים. אחרי ככלות הכול, יש דבר מה כמעט לא מציאותי בקשר של וילם וג'וד, אהבה שאפשר רק לקוות שתרגישי לרגע קטן אחד בחייך. מנגד, ולצד הכישלון המהדהד בחיים האמיתיים של המערכות ההטרונורמטיביות, רגעי החברות שמעבר לכל דמיון בין וילם לג'וד הם שגרמו לי לבכות בהתרגשות אדירה והיכו בי בפתרונות חדשים לחיים, צורות אחרות של קשרים, למשל מערכת יחסים זוגית ללא סקס כשהיעדרו של הסקס לא מאותת על בעיה אינהרנטית בקשר. במובנים רבים, הרגעים הללו הם הם מנוע העלילה המרכזי, הם שיוצרים את המתח המכונן של הרומן החל מהשליש השני שלו.

העבר של ג'וד אינו מאפשר לו לתת אמון באחרים. הוא חבר נאמן, הוא יעשה הכול למען הסביבה שלו, אבל אין בכך כדי לאפשר לו לחשוף את עצמו. הוא מנהל קשר אמיץ עם שלושת חבריו, ועם דמויות נוספת שסובבות אותו והופכות לדומיננטיות בחייו, בלי לחשוף דבר מעברו, בלי לדבר לרגע על הכאב שמנהל את חייו. והשתיקה הזאת של ג'וד, שתיקה עיקשת שבקריאתי חיכיתי כל העת להפרתה, מצפה לרגע שבו הוא יחשוף את עברו הרחוק והקרוב. על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שלמרות חששותיו כל האנשים שאוהבים אותו ימשיכו לראות אותו בדיוק באותו האור ולבטח לא יחושו כלפיו את אותו הגועל שהוא חש כשהוא מביט במראה. האימה שהוא חש מחשיפת עברו, אימה שמנוהלת בידי הבושה העמוקה שקבורה בתוכו, שמנוהלת מכוח המחשבה שברגע שיבינו מי הוא באמת (כאילו היינו לא יותר מסך הטראומות שלנו), הכול יתרסק סביבו – האימה הזאת היא המתח האמיתי של חיים קטנים. מתח זה מתאפשר רק מתוקף הבחירה של ינגיהארה להתמקד בדמויות גבריות, שכן כפי שהסבירה, לו היה מדובר בדמויות נשיות הכול היה בחוץ בתוך זמן קצר. סטריאוטיפי או לא, נשים מדברות. הסוציאליזציה של גברים מחייבת שתיקה, בעיקר בכל הנוגע לכאב ופחד. הדימוי והפנטזיה של הגבר הבודד שצולח את הקשיים מבלי לחשוף אותם לסביבה עדיין שרירה וקיימת והיא גובה עוד ועוד קורבנות.

אם מנסות למצוא מהו נושא הספר דרך הפריזמה הזאת, ניתן לסכמו כרומן שעוסק בחברות גברית ובמחיר הגבוה שמשיתה עלינו השתיקה. הפרתה אמנם אינה מבטיחה ריפוי מלא, אבל יש בה הקלה. ואם נבקש לעמוד על המשמעות הפוליטית שספרה של ינגיהארה טומן בחובו – היא נעוצה בכוחו של הכאב, בחשיבות היכולת לדבר את הכאב, להרעיד את העולם דווקא מתוך האפשרות לגעת בכאב הפרטי מבלי לחשוש לרגע שעצם הדיבור עליו יהפוך אותך לפגיעה יותר, ישליך על האופן שבו תראה אותי הקהילה אחרי שאחשוף את הפגיעות שלי.

ובמובן הזה הדמויות של ינגיהארה לא יכולות לייצג אף קהילה ואף דור. הכאב והפגיעות שלהן א־היסטוריים. וזה לא מפני שינגיהארה מפחדת לגעת בפוליטי. הוא שם, קשור בעבותות באותו כאב ובאותה פגיעות שמונעים מהדמויות של ינגיהארה מלהפוך לפלקטים של מעמד, אתניות, מגדר, גזע ומיניות וגם לא של הצטלבות הזהויות הללו. בעידן שבו אנחנו חיות, עת פוליטיקת הזהויות הופכת ליותר ויותר א־פוליטית במרחבים המיינסטרימיים שמקבלים אותה, ספק אם היה מקום לג'וד, לווילם, לג'יי־בי ולמקולם. בעוד אחד היה יכול למצוא לו מקום על תקן קורבן האלימות המינית, ושני על תקן ההומוסקסואל השחור, חברם השלישי בוודאי לא היה מוצא את מקומו. אולי כ"בן תערובת" שמתקשה לעמוד על זהותו. ובשלב המאוחר של חייהם, כשכולם אוחזים בקריירות מצליחות ומכניסות, ניתן להניח שהאפשרות לחשוב את הכאב שלהם – מעבר למסגרת הזהות הצרה – הייתה נוחלת כישלון. החיבור העמוק של פוליטיקת הזהויות עם השיח הליברלי של הזכויות נתן מקום לדיכוי (לפחות ברמת השיח, ממש לא ברמת המדיניות), אבל הוא לא נתן מקום לכאב, לפגיעות. אלה אמורים להיתרגם, ברוב המעגלים, לפיצויים שגם אם היו ניתנים, ספק אם היו מצליחים לייצר מקום לאותו פחד שמציף את מי שמכירות מקרוב את הדיכוי, הכאב לא נחווה באופן ייצוגי דיו, באופן שמאפשר להפוך אותו לכאב של קהילה, ולא רק של אינדיבידואלית. בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים, אלא בראייה של הקושי והפחד והפגיעות שעימה היא יוצאת אל העולם. בין שאני מכירה את המקור שממנו צמחו ובין שאיני מכירה אותו.

עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה לו במקום לדבר בלשון מאשימה, השיח שבתוכו אנחנו חיות היה נותן הרבה יותר מקום לדיבור על כאב וטראומה (וזאת מבלי להזניח את המאבקים, אדרבה: כאחד המנועים העיקריים של המאבק). לצד ההחלטה של ינגיהארה להימנע מכל תיאור תקופתי, כזה שייאפשר לנו להתמקם לא רק במרחב אלא גם בזמן, ניכר כי הכוח שהיא מזהה בהפרה של השתיקה – עוצמה שנעוצה באפשרות לדבר את הכאב שלך – הוא לא פחות מאשר כלי פוליטי על־זמני שאנחנו חייבות לכלול בארגז הכלים שלנו. גם מחוץ למרחבים פמיניסטיים וספרותיים.

 

רוויטל מדר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת וחוקרת אלימות וריבונות, ובימים טרופים אלה חיה ומלמדת בפריז, בשכונה שהופכת את המגרב לקרוב לבית.

.

האניה ינגיהארה, "חיים קטנים", כנרת זמורה ביתן, 2018. מאנגלית: אמיר צוקרמן. 

 

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "כל החיות הקטנות ואני בתוכן" מאת משה אבידן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן