שיחה / דן פגיס

אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן.
אֶחָד הִגְדִּיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזָּן.
אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים.
אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת.
אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ.

 

במעלה הכביש המוביל לספרייה הלאומית הכול ירוק מאוד. הגשם שעבר פה לפנות בוקר הותיר את שדרות האורנים גשומות. אוויר ההר צלול, ריח אורנים וטחב אדמה מציף את הנשימה.

רק גֶּרֶם מדרגות מפריד בין סצנת הירוק-ירוק הזה, ובין העולם האחר שמעבר: אולם הקריאה הרכון בריכוז קפדני על עמל יומו, או מרתף הארכיונים השרוי באורו החיוור של הניאון. במעבה הארכיון, ממשלתו של העבר, בין דפי ההיסטוריה ובין תיקי המסמכים הגנוזים, הולכת וגוברת מלכותו של הצבע הצהוב. כל יום שעובר מצהיב אליו את הדפים יותר ויותר.

בהיעדר חלון שיזכיר שבחוץ קיים עולם ירוק וחי, אני מחליטה לבדוק אם אפשר לפרוץ מעט את גבולותיה של הספרייה: לצאת, ולו רק בין המדפים, לטיול קטן בחורשת אורנים. אני יוצאת לתור אחר אורנים בספרי השירה ובאוצרות ארכיון, ומגלה שהשירה העברית מאכלסת יער שלם של עצים, והשיטוט בו משתרע על פני מרחבים של תקופות וארצות. זהו יער סבוך, מרובד ומפתיע, ובו עצים ודימויים מעולמם של העצים.

שישה עצי אורן, מפרי עטם של שישה משוררים, יהיו נקודות הציון במהלך המסלול: נתחיל באירופה של המאה התשע עשרה, ונפגוש באורן הבודד של היינריך היינה. אחריו נפליג ארצה בעקבות האורנים בשיריהן של אלישבע ולאה גולדברג, נעלה לירושלים אל האורן של יצחק שָׁלֵו, ומשם אל האורנים של זלדה. התחנה האחרונה במסלול תוקדש לאורן שהשיר עליו נכתב רק בשנה שעברה, ואין לדעת אם יצליח לעמוד ברוחות הזמן ובמשפט השירה.

בין המילים ובין תגליות הארכיון, ילוו אותנו תצלומי אורנים אשר נתפסו בעדשת המצלמה שלי במהלך השנים האחרונות.

 

א. אורן שם בודד בקור – האורן של היינריך היינה

גרמניה. רווק אירופאי בודד קבור בתוך הפּוּךְ לבדו בדירה הריקה. הוא שקוע ברחמים עצמיים על בדידותו ועל הקור האופף אותו. בחוץ, כמו תמיד במחוזותיו, יורד שלג ללא הפסקה. הוא שואל את נפשו למות, ואולי הוא כבר מת? שוכב ומביט בחלון הקפוא, ופתאום מעיר את לבו חיזיון חי: אישה יפהפייה בערבות הירדן, אולי פגש בה בגלגול קודם, נפש בודדה כמוהו, שנמצאת ממש עתה בארצות החום, תמירה, זקופה, שזופה.

כך שרטט היינריך היינה את עץ האורן שלו, בשירו הידוע על עץ האורן הגלמוד שהתפרסם לראשונה בשנת 1823, בתוך הקובץ "אינטרמצו לירי" (Lyrisches Intermezzo). השיר זכה לעשרות תרגומים עבריים, עד לימינו. כאן הוא מובא בתרגומו של ש. בן ציון מתוך מבחר שירי היינה מתורגמים שהוציא בברלין בשנת תרפ"ג (1923).

בשיר קטן בן שני בתים קצרים ניסח היינה הצעיר מערכת שלמה של זיקות בין כאן לשם, בין גלות לציון, בין צפון לקדם, בין קור לחום.

האורן הבודד של היינה תקוע, יותר משהוא נטוע, והשלג הלבן כמעט קובר אותו תחתיו.

על האורן הזה עטו החוקרים, כפי שעשו לרבים משיריו, כדי להוכיח שוב את הניצוץ היהודי שלא כבה מעולם בנפשו של המשורר הגרמני הנערץ, מגדולי השירה הגרמנית במאה ה-19. המשורר שנולד בשם הרי-חיים היינה, גדל בבית יהודי משכילי בדיסלדורף, אך המיר את דתו והתנצר.

היו שראו באורן הזה ביטוי למעמדו חסר המוצא של היהודי בגלות, ושמעו בו הד למה שצופן העתיד ליהודים על אדמת אירופה. היו ששמעו בשיר את נהמת ליבו של היהודי הנודד מדורי דורות, שליבו במזרח, והוא בסוף מערב, שעינו לציון תמיד צופיה, והיו מי שהעזו וראו באורן של היינה, המפנטז על איחוד מרגש עם יפהפיה אוריינטלית, רמז לאיזה רגש ציוני שהקדים את זמנו.

כך או כך, ברור שהאורן של היינה אינו חולם חלומות מעשיים על נערה יהודית ממשפחה טובה, אורנית שיוכל להפרות. הוא חולם על תמרה בלתי מושגת, עץ ממין אחר ומגזע אחר. חלום בהקיץ בן אלפיים שנה, חלום של רווק נצח, ללא שום כוונות מעשיות.

ממשיכים בטיול. מזרחה. עדיין בין האורנים שבאירופה הקרה. מגרמניה של היינה לרוסיה של אלישבע.

 

ב. אורנים ירוקים ביערות מולדתי – האורנים של אלישבע

בשיר שנכתב במוסקבה בשנת 1924, פונה אלישבע, מכל אילנות המולדת הרוסית, דווקא לעצי האורן. היא מתבוננת בהם כבחיזיון נבואי, ומוצאת בהם איזו שלווה השייכת לממד קדוש של היקום.

בענפיהם הנשלחים אל על מזכירים לה האורנים לרגע עצים ממקום אחר ומזמן אחר: ארזי הלבנון אשר שימשו לבניין בית המקדש. בפרישת כפיהם לקראת השמש בחורשה הרוסית הם נדמים לה ככהנים הנושאים את כפיהם בברכה, או כקני המנורה בבית המקדש.

את השיר אורנים אני מוצאת בתוך ספר השירים "כוס קטנה" שיצא בשנת תרפ"ו. שמו של הספר תואם גם את הפורמט שלו, פורמט שהיה מקובל בקרב המשוררות העבריות בעשורים הראשונים של המאה העשרים. פורמט צנוע, פנקסי. קטנטן. את הספר הזה תיאר פעם יעקב שטיינברג כ"ספר פיוט קטן ככף איש ודק כחוט השערה".

אולם הספר הקטן במימדיו ובמספר השירים שבו, היה להצלחה מסחררת, ונמכר בתוך שנתיים בשלוש מהדורות, כל אחת מהן של אלפיים עותקים. הישג כזה, אפילו חלק מן החשובים והמפורסמים במשוררי התקופה, כאצ"ג ושלונסקי, לא הגיעו אליו.

מי הייתה אותה משוררת עברייה, צעירה ואלמונית, שהתפרסמה כל כך תחת השם הצנוע "אלישבע"? השיר אורנים רומז לסיפור חייה המופלא, שאינו מוכר לרבים.

יֶליזָבֶטָה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי היתה בת לאב – מורה דת פרבוסלבי ממשפחת איכרים, ואם אנגלית-אירלנדית נוצרייה. דרכה של אלישבע לשפה העברית, לשירה העברית ולארץ ישראל החלה כקוריוז ומתוך שעשוע: הנערה הנוצרייה יליזבטה התיידדה עם אחת הנערות היהודיות בגימנסיה, ומתוך הלצה ושעשוע החליטה ללמוד בעקבותיה יידיש. אגב ההיכרות עם האותיות העבריות, ותוך לימוד היידיש, הזדמנו לה מילים עבריות בלתי מובנות שסיקרנו אותה מאוד. היא החלה ללמוד עברית בשיעורי ערב של "אגודת חובבי שפת עבר" במוסקבה. הציצה ונפגעה. וכך היא מספרת על עצמה:

"הרעיון העברי הלאומי ואחריו הרעיון הציוני השפיעו עלי במידה נכרת מאד, עד שבמשך הזמן הביאוני לידי החלטה להתמכר ליצירה, שתמיד היתה לי נטיה אליה, רק בשפה העברית, וגם לבוא להשתקע בארץ ישראל".

הסיפור המוזר על האישה הנוצרייה שדבקה בשפה העברית, עזבה את סביבתה ועלתה ארצה כדי להיות משוררת עברייה, הקנה לאלישבע, שמעולם לא התגיירה, את הכינוי "רות מגדות הוולגה".

בשנת 1946 פנה אל אלישבע אברהם שבדרון, מי שהיה אמון על אוסף האוטוגרפים (כתבי היד של היוצרים עצמם) בספרייה הלאומית, כדי לקבל לאוסף את אחד משיריה בכתב ידה ולהתכבד בו. על שבדרון ופועלו עוד ידובר בבמה הזאת, ואולי תוקדש לו ולאוסף הנדיר שלו רשימה בפני עצמה. אך לענייננו, אלישבע בחרה להעתיק לו מכל שיריה דווקא את השיר אורנים. במכתב נלווה היא מתנצלת על כך שאבד לה העותק המקורי של כתב היד של השיר, ולכן היא מצרפת העתק שכתבה בכתב ידה במיוחד לאוסף, כעשרים שנה אחרי שחיברה את השיר:

"אבל עלי להעיר, שאין זה כתב-היד המקורי של אותו השיר, ז.א. הנכתב בו בזמן שהשיר חובר; כי כל שירי חוברו כבר לפני שנים, וכתבי יד כאלה לא נשתמרו אצלי."

לאן נעלם כתב היד המקורי? אלישבע כבר לא זכרה מה עלה בגורלו. אבל הארכיון זוכר הכל… את כתב היד של השיר אורנים מצאתי מצורף למכתב ששלחה אלישבע ממוסקבה לנמען בלתי ידוע בשנת 1924. המכתב מתאר את ההכנות האחרונות לקראת עלייתה של אלישבע עם בעלה ובתה לארץ:

על אותו סוג נייר מכתבים, ובאותה דיו ממש, כתבה אלישבע את השיר אורנים:

הנה כי כן, אלישבע אינה הוגה בדמיונות שווא על ארץ התמר והחום כהיינה, ואינה נותרת קבורה בין האורנים הקרים והמושלגים. עצי האורן בנוף סביבה מעוררים בה השראה, ודוחפים אותה לצאת למסע אל אחיהם ארזי הלבנון העומדים בהיכל אלוהים. וכמו רות שדבקה בחמותה, היא עוזבת את עמה ואת מולדתה, והולכת אחר חזיונה.

בעת ביקורה של אלישבע בקובנה בשנת 1928, פגשה נערה צעירה וכשרונית כבת 17. ביומנה כתבה הנערה על הפגישה עם אלישבע: "היא עושה עלי רושם מצויין. פשוטה. צנועה. היא יהודייה. עברייה, כאילו הייתה יהודייה תמיד – כל חייה".

הנערה שכתבה ביומנה על התרשמותה מהמשוררת אלישבע, הייתה לא אחרת מלאה גולדברג הצעירה.

את האורן הבא נמצא בין שיריה.

 

ג. אתכם אני נשתלתי פעמיים – האורנים של לאה גולדברג

מכל האורנים שידעה השירה העברית נדמה שהשיר אורן של לאה גולדברג הוא המפורסם ביותר.

אם אלישבע השאירה מאחוריה את האורנים של יערות מולדתה, ונשתלה מחדש בארץ, אולי בתור ארז הלבנון, הרי שלאה גולדברג נטלה איתה את האורנים של נוף ילדותה, ושתלה אותם מחדש באדמת הארץ החמה.

שוב משמש האורן כמושא התבוננות על היחסים שבין כאן ושם, אך הפעם נכתב השיר מכאן. נוכחותו של האורן במרחב הארץ ישראלי מעלה בדמיון זכר תמונת ילדות רחוקה באירופה בנוסח אגדת "היה היה". הצורה האירופית שבחרה גולדברג לשירה, הסונטה, יחד עם הרקע המוסיקלי: קולות הקוקיות ביער, או שמא קולותיו של השעון בעל הנוכחות המוכרת מכל סלון אירופאי, העץ החבוש מצנפת שלג, ותופעת הטבע שלעולם אין לראותה בארץ ישראל: קרח ירקרק כובל הפלג, מי הנהרות בקיפאונם – כל אלה מעלים את זיכרון ה"שם" ביתר שאת.

כך מאתגר האורן של לאה גולדברג את מושג המולדת. הוא מגיע מאירופה, מולדתה הפיזית של גולדברג, ובהיותו שתול מחדש אחרי שנעקר מאדמת אירופה, הוא מתפקד כנוף ילדותה שקמה לתחייה. הוא הגעגוע שלא מרפה, הוא חוסר המנוחה הטורדני שיש לכל מהגר שהותיר את עברו מאחור.

ובכל זאת, האורן של גולדברג מצליח לבטל את ההיררכיות בין שתי ארצותיו של המהגר, ולייצר, במסגרת העובדה המצערת שאדם יכול להיוולד רק במקום אחד, את הבלתי אפשרי: שתי מולדות. הדואליות הזו כרוכה בכאב. משום צמצום מעמדה של המולדת הפיזית, על מנת לאפשר ל"מולדת הרעיונית" של העם השב לארצו, לדור איתה בכפיפה אחת. כפל הפנים של האורן וחוסר ההיתכנות של שתי מולדותיו, משקפים את הזהות החצויה של גולדברג ובני דורה המהגרים.

השיר "אורן" נכתב בשנת 1954, ונדפס בתוך המחזור "אילנות" בשנת תשט"ו, לצד השיר "אקליפטוס" ולצד "קיקיון". שלושת השירים שבו ונדפסו בספרה של גולדברג "ברק בבוקר" בשנת 1955.

בשלב זה גולדברג היא כבר אזרחית ותיקה כאן, בארץ ישראל. ממש כמו האורנים שיובאו מארצות הצפון וניטעו על פני שטחים עצומים, במפעל הייעור של קק"ל לפני למעלה  מחצי מאה, וכבר היכו שורשים. היא כבר משוררת מוכרת ובעלת מעמד. היא פניה היפות של המולדת.

ואף על פי כן, גולדברג משכללת שוב ושוב את דימוי העץ הגדוע הזוכר את עברו הטוב, וחוזר בזיכרונו כמו מתוך כפייתיות שאין לה מזור, אל הגרזן שכרת אותו (כמו למשל בשיר אקליפטוס המובא למעלה).

עצים רבים ממלאים את שירתה של לאה גולדברג. למן ענפי האשוח המושלגים וניצני התרזות ב"טבעות עשן", ספרה הראשון והאירופאי כל כך; דרך האלונים והאלות בנופים הארץ ישראליים שבשירי "שבולת ירוקת העין"; העץ הגנרי, הסימבולי, במחזורי שירי "העץ" שבספר "על הפריחה"; המחזור "אילנות" על שלושת עציו: אורן, אקליפטוס וקיקיון; השקד הפורח בארץ אהבתה שבשירי "ברק בבוקר"; עצי הזית הזקנים הנבונים, והעץ הנעקר מעיקרו ומשורשיו של "מילים אחרונות"; ולבסוף הברושים שהפנתה להם את גבה "עם הלילה הזה".

 

מה פשר יחסה המיוחד של גולדברג לעצים, יחס שהשפיע על אופיים של רבים מהדימויים והמטאפורות בשירתה?

דוגמא ליחסה זה של גולדברג לעצים אפשר למצוא ברשימה יפה העוסקת בקשר בין האדם והעץ, מאת הכותבת עדה גראנט, שהתפרסמה בתוך "יומן ספרותי" בעיתון "על המשמר" בשנת 1946. הפסבדונים "עדה גראנט" הוא בגדר סוד ידוע לכל. זוהי לאה גולדברג הצעירה, שפרסמה את רשימותיה תחת מספר שמות בדויים.

 

 

לפני כל פיענוח סימבולי של העצים של גולדברג המשוררת, כדאי לשים לב שגולדברג היא  קודם כל אשה רגישה ובודדה, שאהבתה הבלתי מסוייגת לעצים חיפתה מעט על נטייתה המסתייגת והביקורתית כלפי אנשים.

"מכירה אני הרבה אילנות בארץ, מה שקורין, היכרות אישית".

כך היא פותחת את הרשימה, ובהמשך הפסקה היא מתארת תיאור הומוריסטי למדי של 'פגישת שידוכין' שעלתה יפה, שסידר לה מכר עם אחד איקליפטוס-גברבר ירושלמי.

בהמשך הרשימה היא מתארת עץ אהוב במיוחד שנגדע, שייצג עבורה את ילדותה בגלות. אנו מוצאים בדבריה חיווי לאותו כאב של שתי המולדות, אשר יהפוך לאחר שנים לשיר.

"מה לעשות, ואנו נושאים לעולמים בלב את נוף ילדותנו!"

גולדברג יודעת כי לא בסנטימנטים בונים ארץ. בסיום הרשימה היא משלימה עם השינויים בנוף הפושט צורה ולובש צורה, ומוצאת את היופי בבוסתן העצים הנטועים-מחדש:

"וגם אנחנו נוודי הנופים, שורש בחירתנו מרחוק בא: הנה עברתי על פני העץ הגדוע שלי וכנגד עיני גן. בעלת הגן היא אשה רוסיה זקנה, מן הגרים, במו ידיה נטעה את גנה ובו מכל הבא ליד: שיחי הרדוף, זוג צפצפות זקופות, תאנה וגם אשל. "העצים בגני" אומרת האשה, "קיבוץ גלויות הם. כיהודים בארץ ישראל!"

כך עוברת גולדברג ברשימה קצרה אחת מתיאור אנושי של מערכת יחסיה האישית עם העצים, לביקורת נוקבת על יחסה של הציונות לנוף ולעצים, וממנה, לאידאה רחבה הקשורה בתפיסת העץ כסמל לקיבוץ גלויות.

ממשיכים בסיורנו בעקבות האורנים, והאורן הבא שנפגוש הוא דווקא אורן ירושלמי, שורשי, בן הארץ מראשיתו.

 

ד. המשורר בעצים, ליריקן החורשה – האורן של יצחק שלו

הנה לפנינו אורן ירושלמי גבוה וריחן, הצופה פני ים המלח.

הפעם לא מדובר באורן גנרי כמו האורנים של גולדברג או האורן של היינה. זהו עץ אורן קונקרטי מאד: "האורן ההוא"; אורן ששייך למשורר: "אורני ההומה", אורן שהיה חלק מנוף ילדותו הירושלמי.

ירושלים של שלו בעת שהוא כותב את שירו היא משאת נפש, "הר נבו". נוף ילדותו הוא חלום רחוק שאינו בר השגה.

המציאות הפוליטית הפכה את מחוזות ילדותו של יצחק שלו, בן הארץ הזאת, השורשי והנטוע באדמת ירושלים, למחוזות זרים ובלתי נגישים. ומתוך עמדה זו, נשמעים ניסוחים דומים מאוד לניסוחיה של לאה גולדברג:

"בו עלו כיסופי ילדותי לגבהים" / "אבל בצל האורנים האלה כל ילדותי שקמה לתחיה"

 

כמו האורן של גולדברג, גם האורן של יצחק שלו נטוע בתוך 'חורשת עצים' פואטית – מחזור של חמישה שירים מכונסים יחדיו, בתוך ספרו השני "קולות אנוש חמים". אלה השירים הכלולים במחזור: "תאנה", המתוארת כאישה בשלה, נשית ועגולה; "אלון", המתואר כגבר מסוקס ומלא און; "זית", שכמו זיתים רבים במרחבי השירה העברית, מתואר כסב פיקח ונבון, נשוא פנים במעיל אפור; "שיטה ואזדרכת", צמד עלמות מגונדרות. ולבסוף, כמו בסיומו של קונצרט ססגוני בהדרן, מופיע ומשתחווה על הבמה, למחיאות כפיים סוערות במיוחד, המנצח בכבודו ובעצמו: "אורן" – המשורר בעצים, ליריקן החורשה.

כדי להבין מאיזה בית גידול צמחו להם שירי העצים של יצחק שלו, די לדפדף בארכיון המשורר ולראות את עשרות המאמרים, ההרצאות, ההדרכות והטיוטות שבכתב ידו, העוסקים כולם בטבע הארץ ישראלי. עיון ברשימות שבכתב ידו על הצומח בארץ ישראל מגלה את העניין הרב שלו בעצים. הם נוכחים ברשימותיו כל הזמן. הנה לדוגמא, רשימה על העצים כדימוי וכסמל בתנ"ך:

"בספר איוב אנו מוצאים שבניגוד לאדם המת ואינו חוזר לתחיה, יש בכוח העץ לשוב לחיים גם לאחר שנכרת: 'כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו' (יד 7-10) כלומר העץ הופך כאן סמל להחלפת האיברים וחידוש הנעורים (רגנרציה) ולכן. כשרוצה הנביא ישעיהו לבשר את תחיית עם ישראל הוא אומר: 'כי כימי העץ ימי עמי' (ישע' ס"ה 22)"

דבריו של יצחק שלו על משמעותו של העץ כסמל לחיי נצח, מתפרשים לי באופן נפלא תוך שאני מתחקה אחר דמותו בארכיון. תיק מסקרן תחת הכותרת הסתומה "טר"ש" לוכד את עיניי. אין מדובר בתיק המתעד את שירותו הצבאי, אלא באוסף של עשרות פיסות גזורות מתוך דפי יומניו שעליהן כתב יצחק שלו את יעדי ומסלולי הטיולים שהדריך במסגרת חוג מטיילים שהתגבש סביבו.

ומי שסקרן לדעת מה מציינים ראשי התיבות טר"ש, ימצא בתיק גם הסבר בחרוזים שהקדיש יורם הרועה, כותב התשבצים הידוע, ליצחק שלו:

בשיחה עם יורם הרועה הוא מספר לי על חוג טר"ש, טיילי רבנו שלו, שפעל בהובלת יצחק שלו משך שני עשורים. הרועה מפתיע אותי כאשר הוא מגלה לי כי כמעט שלושים שנה לאחר פטירת שלו, המוסד הירושלמי הוותיק של חוג המטיילים עדיין פועל תחת הכותרת "טר"ש" ומשתתפים בו מטיילים ותיקים שזכו לשמוע את הדרכותיו של מורה-הדרך המיתולוגי יצחק שלו.

הנה מתקיימת ביצחק שלו עצמו תכונתו של העץ, שעליה הצביע בצטטו את הפסוק מאיוב: "אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע".

 

ה. אורנים נדהמי שמש – האורנים של זלדה

שוב מתכסה עץ האורן בשלג. אך הפעם, שלג ירושלמי.

ודווקא בירושלים זוכים האורנים למבט עיניה הרחום של זלדה, שכנתם חסרת הפניות, מבט של אדם באשר הוא אדם. מבט אוניברסלי שאיננו קשור למולדת הזרה של האורן, ולא למולדת הזרה של המשוררת.

המוטו מכמיר הלב הפותח את השיר, שאלתו של הילד החכם (שהוא ודאי אחיו או קרובו הפואטי של הילד שזעק "המלך הוא עירום") מהדהד את הצו המקראי "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן".

בשעה שעובדי העירייה ותושבי ירושלים רואים באורנים השבורים, פגעי סופת השלג, מטרד מוניציפלי שיש לפנות אותו, זלדה, כמו אותו הילד, רואה את נשמתם. היא רואה בענפים השבורים את עברם רב הכח, את הקלילות, את פנימיות הצמיחה. היא מריחה את בושם האורן ומתאבלת על התפארת הזו שברגל גסה נבעטת לאשפתות.

זלדה מזדהה עם כאבם של האורנים, עם ייסוריהם, עם ההשפלה שהם עוברים. אך לא רק עם האורנים. שירים נוספים של זלדה העוסקים בעצים, טבועים בחותמו של הסבל. "אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל הָעֵצִים שָׁוֶה" מכריזה זלדה באחד משיריה: "נַפְשִׁי מְיֻדֶּדֶת עִם עֵץ אַגָּס חוֹלֶה. אֲנִי וְהוּא נְטוּעִים בֶּחָצֵר שֶׁתְּקוּעָה בֶּחָלָל וְתַחְתֶּיהָ בּוֹר חָשׁוּךְ"

ובאותו שיר ממש כותבת זלדה:

במכתב ששלחה זלדה לחברתה רחל לרר אני מוצאת מהו סף ליל הדין שבו נרמס עץ האפרסק שייסר אותה כל כך. זהו מכתב שנשלח בעיצומה של מלחמת ששת הימים. זלדה מתארת את החששות הרבים ואת מצב הרוח הלאומי, כשעוד לא ברור כיצד תוכרע המלחמה.

בסיום מכתבה היא מספרת לרחל כיצד מילוי שקי החול והביצורים ערב המלחמה גרמו להשחתת גינתה:

"זה היה עוד לפני הימים הקשים מאד. את זוכרת את גינתי האהובה (באופן לא נורמלי) – הרסו לי אותה. רמסו לי אותה כשמלא(ו) שקים ולא נותר זכר מן האפרסק".

במכתב נוסף אני מוצאת אצל זלדה ניסוח עקרוני וחשוב לעמדתה הנפשית כלפי העצים והצומח:

 

"בזמן האחרון אני חושבת הרבה על יונה הנביא ועל אהבתו הטראגית האיומה לקיקיון. כך אוהב צמח רק אדם בודד מאד. רק אדם שממש אין לו נפש חיה ולמרות קרבתו לבורא כל העולמות כנראה היה לו צורך לקשר כלשהו גם עם יצור ארצי, ויהיה זה צמח. כי לא היתה לו שפה עם בני דורו. כשאני מסתכלת על הענפים הירוקים שיש לי בדאגה פן יקרה להם משהו רע חושבת אני בלי סוף על יונה הנביא".

דברים אלה שכתבה במכתב באים לידי ביטוי לירי בשירה "כי האור שעשועי":

בשיר אחר על האורנים מתפעמת זלדה מעצמת הצמיחה המהממת שבהם:

האורן פורח באון וביופיו עושה אותה בת בית בעולם, אך ההתפעלות אינה משכיחה ממנה את יסוד המוות. הבדידות והמוות אורבים לה, אולי זכר האורנים הגדועים המושלכים לאשפתות בשלג מצנן את התלהבותה. מראה הצמחים הצצים ונובלים. הקיקיון. האפרסק. דרך ההזדהות הפנימית העמוקה של זלדה עם העץ והצומח, היא חווה את חידת הקיום האנושי והיקום כולו.

 

 

ו. איך נִטַּעְתָּ במולדת התותבת – האורן של דורי מנור

בקפיצה אל שנת 2017 סיורנו מגיע לתחנתו האחרונה.

מחזור שיריו של דורי מנור נושא את השם "עצי ארצנו". נראה כי זהו שימוש מלעיג של מנור במילים שנשמעות כאילו נלקחו מחוברת ישנה של קק"ל לתלמיד, או לשימושם של המורים למולדת, או מאיזו כרזה צבעונית משנות החמישים. שם זה מעלה על הדעת מיד את חוסר שביעות רצונו מעמדתה ה"מנכסת" של הציונות: עצי ארצנו.

הבחירה בכותרת "אוֹדָה לאורן בהרי ירושלים" מתבררת אף היא כבחירה אירונית. מטרתה של האודה להלל ולשבח את מושא השיר, ואילו האורן בשירו של מנור הופך לשק חבטות שהוא מכה וחובט בו ללא רחמים.

כמוטו לשיר מצטט מנור משירה הקאנוני של גולדברג "אורן". האורן שהיה לסמל העקירה מאדמת אירופה, והנטיעה מחדש על אדמת ישראל, האורן שהצליח ליצור את הבלתי אפשרי: שתי מולדות, שורש משני נופים שונים. אורן זה מצטייר בשירו של מנור כגברתן מחוספס, שתלטן ואלים.

כאן יש להזכיר כי תכונותיו הבוטניות של עץ האורן כמעט מזמינות פרשנות שכזאת על הסמל: בענפיו של האורן, בגזע, ובתוך רקמת העלים שלו מצוי שרף שגורם להתפרקות איטית מאוד של הנְשָר, ועל כן מצטבר מתחת לעצי אורן מצע עלים אשר מונע את גידולם של מיני צמחים רבים סביבו.

הינטעותו של העם על אדמת הארץ תוך ניסיון לטשטש את העבר האירופאי מחד, ולכפות את מורשתו המערבית באדמת המזרח מאידך, הייתה ניסיון אלים ודכאני שלא מאפשר סביבו צמיחה של "חורש טבעי", אותו חורש שקדם לפרוייקט הייעור הציוני.

האורן של מנור עיבה את גזעו. הוא קוצני כמעט כמו הצבר. בגסותו כבר שכח מהיכן בא ולאן הוא הולך.

הוא "עוד זוכר את לאה גולדברג", מכיר את הנרטיב שלה, את סיפור האורנים שנשתלו פעמיים בשתי מולדות, ועכשיו, כעבור עשרות שנים, ברור למנור כי המולדת הנוכחית היא מולדת תותבת. ציפורי המסע המרחפות אצל לאה גולדברג, הפכו לשני עופות דורסים היושבים על ענפי האורן, מחפשים טרף.

סוף דבר. ימי סופה וסער הביאו לכאן אילנות גדועים בהמוניהם, אכולי געגוע ולמודי טלטלה, להשתרש מחדש בארץ תקווה. נראה שכאב ההשתרשות במולדת החדשה-נושנה היה בלתי נמנע. אולם השנים ריככו במשהו את הטראומה, וכעת ניתן לנו להתפנות להתאקלמות העצים השונים באדמה האחת. תחת מדיניות הייעור שהעסיקה את קק"ל בשנות ראשית המדינה, נרתמת קק"ל כיום להגנת הסביבה מתוך קשב לטבעה של הארץ הזאת. וכמו העצים, גם האנשים, כעבור דור או שניים – נטועים. חיים. ורק המילים הכתובות עוד זוכרות ומזכירות את טעמם של זרות, כאב, וגעגוע.

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן