הַמּוּסָךְ – גיליון 43

יֵשׁ וְהַזִּכָּרוֹן מַרְעִיל כְּמוֹ אַרְסֵן שֶׁמֵּמִית לְאַט. וְיֵשׁ שֶׁמַּסַּע חַיַּי אשֶׁר בְּעֵינַי. / אֲנִי עָיֵף, עָיֵף מְאֹד.

"הוּא הֶחְלִיק בַּקּו‍ֹמָה הַתְְּשִׁיעִית בִּזְמָן שֶׁהִתְרַחֵץ / הוא נָפַל מֵחֲתִיכַת סַבּו‍ֹן בִּזְמָן שֶׁהֶחְלִיק", שיר מחאה מימי משטר האפרטהייד בדרום אפריקה

"הוא רצה למות זה ברור. מהזקן והים שלו רואים שהוא רצה למות. למות כמו גבר. אתה לא רואה את זה?"

"לא יכול להיות שהחמאה היציבה, הרכה, האסתטית והנקייה של ארם אינה מלטפת את זיכרון המרגרינה הפשוטה, השלוליתית, המלוכלכת של משה, ולכן גם קשה לוותר על ההשערה שציור החמאה של הבן אינו, ולוּ חלקית, תגובה לאתגר העולה מיצירותיו המושגיות של האב." מאת מאיה קציר

אֲנִי מִתְעוֹרֵר אֶל עַצְמִי הַנֶּעְדָּר, / הָאָבוּד וְהַמֵּת, כָּעֵת אֲנִי אָדָם אַחֵר / שֶׁעוֹדוֹ נוֹשֵׂא אֶת גּוּפוֹ שֶׁל / עַצְמִי הַקֹּדֶם, הַגּוּף שֶׁאֵינוֹ מַתְאִים לִי עוֹד

"בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים"