ספר החורף | "שלוש סופרות דרומיות" – קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור

המלצת מערכת המוסך לחורף

טובה לוטן, לגדל את העץ בתוך הבית, תפירה על מחברת, 2015

.

בכל עונה אנו מפנות את הזרקור אל ספר אחד, מקור או תרגום, שאנחנו מזמינות אתכם בחום להכיר. והפעם – ספר החורף של המוסך: שלוש סופרות דרומיות, ספר אחד ובו שלוש יצירות של סופרות מדרום ארצות הברית – קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס ופלנרי או'קונור.

 

שלוש סופרות עטיפה

.

 

"האנשים החריגים ביותר יכולים לעורר אהבה. אדם יכול להיות סבא רבא מט לנפול ועדיין לאהוב רק נערה לא מוכרת שראה ברחובות צ'יהו יום אחד אחר הצוהרים לפני עשרים שנה. המטיף יכול לאהוב אישה חוטאת. האהוב עשוי להיות בוגדני, בעל ראש שמנוני ושטוף בהרגלים נלוזים. אכן, והאוהב יכול לראות זאת בבירור ככל אדם זולתו – אבל אין בכך להשפיע על התפתחות אהבתו ולו כזית. אדם אפרורי ביותר עשוי להיות מושא לאהבה פראית, מופלגת ויפהפייה כמו החבצלות הארסיות הצומחות בביצה. […] ומכאן שערכו ואיכותו של כל רגש אהבה נקבעים אך ורק בידי האוהב עצמו."

(קרסון מק'קלרס, "הבלדה על הקפה העצוב")

.

בשלוש היצירות בספר מופיעות דמויותיהן של אנשים חריגים. התשובה לשאלה אם הן ראויות לאהבה תלויה בנקודת המבט המוסרית של הקוראת והיא אינה קלה כלל, כמו שקורה בדרך כלל בספרות גדולה. לגבי הסיפורים עצמם, לעומת זאת, אין דילמה כזו. שלוש הסופרות ממקמות את הדמויות החריגות שלהן בסביבה ספוגת עוני, בערות ואלימות. אף אחת מהן אינה מניחה לנופים הדרומיים או לפולקלור לשמש מדחף סימבולי לסיפור, טכניקה ספרותית ידועה ולעיתים נוחה. בכל הסיפורים יש התפרצות אלימה ואובדן. ועוד קודם לכן – וירטואוזיות סיפורית בעיקר בתיאור האנושי ובדיאלוגים של הדמויות עם הסובבים ועם עולמן. מבני הנפש של הדמויות ומעשיהן מושפעים עמוקות מהתרבות, מיחסי הכוח החברתיים ומהנידחוּת. ואצל או'קונור – גם מהדת. במילים אחרות, פרויד לרוב בחוץ, הכלים הביקורתיים החדשים בחוץ, במיוחד בכל הנוגע לתקינות פוליטית וייצוג עכשווי.

הספרות של או'קונור זכתה להכרה בזכות תרגומה של רנה ליטוין לאדם טוב קשה למצוא (כתר, 1984) ותרגומה של ליה נירגד לכל מה שעולה מתכנס (מחברות לספרות, 2012). קרסון מק'קלרס נודעה בזמנו בזכות הרומן הנפלא צייד בודד הוא הלב, בתרגומה של יעל מדיני משנת 1961 (עם עובד), ולימים בתרגומו של אברהם יבין משנת 2008 (עם עובד). רומן נוסף שלה, חברות בחתונה, תורגם בידי מרים יחיל־וקס (כתר, 1984). קת'רין אן פורטר, שקובץ סיפוריה הראי הסדוק תורגם ב-1964 (ספריית פועלים), לא חדרה אל התודעה הישראלית עד כה. שני הסיפורים הראשונים בספר, "יין צהריים" של פורטר ו"הבלדה על הקפה העצוב" של מק'קלרס (שניהם בתרגומו של משה רון), מעוררים רצון עז להכיר את כתביהן האחרים ולשקוע במכלול יצירתן. אצל מק'קלרס זהו המשולש רווי התשוקה וההרס, הדמות הראשית של אמיליה, ציפור משונה המאתגרת את מושגי הנשיות הרגילים. אצל פורטר זוהי האובססיה הטראגית של הגיבור לניקוי שמו. אלו מייצגים את המתח בין היופי הספרותי לכיעור ולפגמים האנושיים.

מהנאמר כאן כבר מובן שאין מדובר בספרות בידורית, קלילה, אלא יש בקריאה אתגר אינטלקטואלי ורגשי כאחד, במיוחד ברומן "האלימים יישאוה" מאת פלאנרי או'קונור (בתרגומה של דבורה שטיינהרט), שהחמלה נעדרת כמעט לחלוטין מסט הכלים שלה ככותבת. זו קריאה שהיא מסע תרבותי, אינטלקטואלי ותודעתי המעצב את החוויה הספרותית של הקוראת. פן נוסף, אקטואלי, לקריאה ברומן של או'קונור, אפשר למצוא בדברים שאמרה חוקרת הספרות סיגל נאור פרלמן: "או'קונור יכולה ללמד לא מעט את השמאל כיום איפה הטעויות שלו, השמאל שתומך במראית עין של מכובדות ושל חסד, שמתנגד לאלימות, כשהחסד נמצא במקומות אחרים. היא גם מלמדת אותנו שאסור להתווכח. רק הליברלים מתווכחים. הרדיקלים שאכפת להם מהעולם לא ייכנסו לוויכוחים עכשיו, כי האנשים הפוליטיים האמיתיים יודעים היטב שוויכוח הוא לא מעשה פוליטי, הוא אנטי־פוליטי, ואו'קונור ידעה את זה וכתבה על זה. היא סופרת רעה שמנכיחה את הרוע האנושי בסיפורים שלה. ואצלה אין ויכוח, הוויכוח הוא אנטי־פעולה, אנטי־הכרעה".

להחלטת "עם עובד" והעורך והמתרגם משה רון לכנס מיצירותיהן של שלוש הסופרות הדרומיות הגדולות הללו יש ערך ספרותי ותרבותי רב, וזהו אחד המקרים שאפשר לומר בהם בביטחון – לפנינו ספרות מופת.

[כתבה: ריקי כהן]

 

***

 

"לא נופל ברמתו מהטקסטים של פוקנר"

דברים שאמר למערכת המוסך משה רון, עורך הספר

.

כשהייתי חוקר ספרות עסקתי הרבה בנושא שנקרא מבע משולב – כשיש לך טקסט בגוף שלישי, אבל בעצם הוא דובר את שפתו וגם את מחשבותיו של מישהו שחושב את עצמו בגוף ראשון. זו תופעה מאוד מעניינת וחשובה בספרות, היא ממש ביסוד הספרות. קת'רין אן פורטר היא רב אמנית של הצורה הזו, היא משתמשת בה הרבה מאוד בסיפורים שלה. יש סיפור קצר שלה בשם "החבל" שתרגמתי לאתר "מעבורת", והוא דוגמה לווירטואוזיות שלה במה שנקרא מבע משולב. כשמצאתי את הסיפור "יין צוהריים" חשבתי שזה פשוט סיפור יוצא מן הכלל. הוא לא נופל ברמתו מהטקסטים של פוקנר. כשחושבים על ספרות הדרום, בראש הפירמידה עומד האיש הזה, פוקנר. לא ניכנס לניתוח סוציולוגי למה הטקסטים של פוקנר נחשבים יותר, אבל פורטר הייתה סופרת מודרניסטית, השתמשה בטכניקות סיפור חדשות כמו מבע משולב והייתה מאוד חדה בניתוח של מצבים ואפיון של דמויות. מבחינה מגדרית, למרות שהמושג לא עלה, וגם פסיכולוגית וסוציולוגית.

אצל קרסון מק'קלרס יש הרבה אירוניה, אבל גם הרבה אהבת אדם, יש תפיסה של קהילה וקהילתיות: המקום שהיא מתארת הוא עיירה שמפעל שולט בה, החיים של האנשים די עלובים, והנקודה אצל מק'קלרס שאני מצאתי מאוד מלבבת היא התיאור שלה את בית הקפה הזה כמה שנותן לכידות לקהילה. זה מקום שאנשים יכולים להתאסף בו פתאום ולדבר אחד עם השני, מה שלא היה שם מעולם קודם לכן ולא אחרי שהקפה נסגר. והסצנה הזו בסוף כשהאסירים הדבוקים בשלשלאות, שחורים ולבנים, שרים אותו השיר, המסר הזה חוצה את קו הגזע.

שלושת הסיפורים האלה עוסקים בחברה הלבנה, אנשים שחורים מופיעים בשוליים. היה מי שכתב שזה גזעני, אבל אני לא מוצא שום דבר גזעני באופן שחורג מתפיסות רגילות של אנשים בתקופה ההיא. לפלנרי או'קונור מפריע בכל הכתיבה שלה שאנשים מהצפון מבקרים אנשים מהדרום על גזענות. בסיפור שלה, סבא של הנער הנביא, טרווטר, מבקש ממנו לקבור אותו קבורה נוצרית, אבל אין לו סבלנות והוא הולך להשתכר. מי שעושה את זה הוא הכושי השכן, ואני בכוונה משתמש במילה כושי, כי פעם המילה הזו לא הייתה שלילית, היא הייתה ניגרו ולא ניגר. בתאולוגיה של או'קונור, לעשות את הדבר הנכון זה לא תמיד להיות בצד הנכון של אלוהים. התלבטתי בנוגע לפרסום הסיפור הזה, שמדבר על השאלה אם מחויבות אמיתית לעמדה הנוצרית יכולה להיות כרוכה באלימות כלפי אנשים, כלפי החברה. אמרתי לעצמי, אולי זה טקסט שהוא מבושל יותר מדי עמוק בתאולוגיה נוצרית מאוד מסוימת. וגם מאוד קשה לנחש מה העמדה התאולוגית של המחברת. מעניין לברר מה חשבה או'קונור למשל כשהיא שולחת את הנער הזה לעשות את המעשה הנורא ההוא. חשוב להבין שהיא הייתה קתולית בדרום, ושם להיות קתולי זה מוזר כמעט כמו להיות יהודי, כי הדרום הוא אוונגליסטי ובפטיסטי – סוג של חסידות פרוטסטנטית המבוססת על אמונה, התלהבות. או'קונור תיעבה כל מה שקשור לחיים המודרניים. כל הספרות שלה מבוססת על זה, הפניית עורף למודרניות, כמו הרבה מודרניסטים אחרים, אגב, ת"ס אליוט ופאונד. היא חושבת שכל החיים בעולם הזה זו הסחת דעת.

.

***

מתוך הספר:

פתיחת הסיפור "הבלדה על הקפה העצוב" / קרסון מק'קלרס

מאנגלית: משה רון

 

העיירה עצמה משמימה; אין שם הרבה מלבד מפעל הכותנה, בתי שני החדרים שהפועלים גרים בהם, כמה עצי אפרסק, כנסייה בעלת שני חלונות צבעונין ורחוב ראשי עלוב שאורכו רק מאה יארד. בשבתות באים חוכרי החוות הסמוכות ליום של דיבורים ומסחר. פרט לכך העיירה מבודדת ועצובה כמקום מרוחק ונידח מכל המקומות האחרים שבעולם. תחנת הרכבת הקרובה נמצאת בסוסייטי סיטי, קווי האוטובוס של גרייהאונד ושל וייט בס שתמשים בדרך פורקס פולס העוברת במרחק כשלושה מייל. החורפים כאן קצרים וסגריריים, הקיצים לבנים באור סנוורים ויוקדים ככבשן.

אם הולכים ברחוב הראשי אחר הצוהריים בחודש אוגוסט, פשוט אין שום דבר לעשות. הבניין הגדול ביותר, הניצב בדיוק במרכז העיירה, אטום כולו בקרשים ונוטה כה הרחק לימינו עד כי נראה שהוא עלול להתמוטט בכל רגע. זה בית ישן מאוד. יש לו מראה מוזר, סדוק, המעורר תמיהה רבה עד שאתה תופס פתאום שפעם, לפני עידן ועידנים, צידה הימני של מרפסת החזית היה צבוע, וגם חלק מהקיר – אלא שהצביעה לא הושלמה וחלק שלם של הבית נותר כהה ומרופט יותר מן האחר. הבניין נראה נטוש לגמרי. אף על פי כן, בקומה השנייה ישנו חלון שאינו אטום בקרשים; לעיתים, בשלהי אחר הצוהריים, כשהחום בשיאו, תופיע יד ותפתח לאט את התריס ופנים ישקיפו מטה על העיירה. אלה פנים שכמותן כפנים הקודרות הנוראות המוכרות מהחלומות – חסרות מין ולבנות, בעלות שתי עיניים אפורות ופוזלות, מתלכסנות בזווית כה חדה כלפי פנים עד כי דומה שהן מחליפות זו עם זו מבט חשאי וארוך של יגון. הפנים נשארות בחלון כשעה בקירוב, ואז חוזרים התריסים ונסגרים שוב, וקרוב לוודאי שלא תיראה עוד נפש חיה לאורכו של הרחוב הראשי. באותם ימי אוגוסט אחר הצוהריים, כשנגמרת המשמרת שלך, אין לך ממש שום דבר לעשות; מוטב כבר לכתת רגליים לדרך פורקס פולס ולהאזין לחוליית האסירים הקשורים בשלשלת.

ואולם כאן בעיירה זו עצמה היה פעם קפה. והבית הישן הזה החסום בקרשים היה אחד ואין שני לו מרחק מיילים רבים סביב. היו שולחנות מכוסים מפות ומפיות נייר, שרשרות ססגוניות השתלשלו מן המאווררים החשמליים, קהל רב היה נאסף שם בלילות שבת. בעלת המקום הייתה מיס אמיליה אַוְנס. האדם שתרם יותר מכול להצלחתו ולעליצותו של המקום היה גיבן ושמו הדודן ליימון. עוד אדם אחד מילא תפקיד בסיפורו של הקפה הזה – הוא היה בעלה לשעבר של מיס אמיליה, טיפוס איום שחזר לעיירה לאחר שריצה תקופת מאסר ארוכה בבית הכלא, המיט חורבן ואז המשיך הלאה בדרכו. זה זמן רב עומד הקפה סגור אבל עודנו זכור.

המקום לא תמיד היה קפה. מיס אמיליה ירשה את הבניין מאביה, והוא היה חנות שעסקה בעיקר בממכר מספוא, גוָאנוֹ ומצרכים כמו גריסים וטבק לעיסה. מיס אמיליה הייתה עשירה. נוסף לחנות היא הפעילה מזקקה שלושה מייל בעומק הביצה, והפיצה את האלכוהול הלא חוקי הטוב ביותר במחוז. היא הייתה אישה כהה וגבוהה בעלת עצמות ושרירים כשל גבר. שערה היה מסופר קצר ומסורק מן המצח לאחור, ולפניה צרובות השמש הייתה איכות ציפורית מתוחה, כחושה. אפשר שהייתה נחשבת לאישה נאה אלמלא, אפילו אז, לקתה בפזילה מסוימת. היו נמצאים לה בוודאי מחזרים, אולם מיס אמיליה לא מצאה עניין כלשהו באהבת גברים והייתה אדם מסתגר. נישואיה לא דמו לשום קשר נישואים אחר שנקשר במחוז הזה – אלה היו נישואים משונים ומסוכנים, שארכו רק עשרה ימים והותירו את העיירה כולה תמהה ומזועזעת. פרט לנישואים החריגים הללו חייתה מיס אמיליה את חייה בגפה. לא אחת העבירה לילות שלמים בסככה שלה בביצה, לבושה סרבל ומגפי גומי, מפקחת בדממה על האש הנמוכה של המזקקה.

בכל הדברים שיכול אדם לעשות בידיו עלתה מיס אמיליה ושגשגה. היא מכרה מעי חזיר ונקניקיות בעיירה הסמוכה. בימי סתיו נאים הייתה טוחנת דורה, והסירופ מחביותיה היה זהוב כהה ועדין בטעמו. היא בנתה את בית השימוש מאחורי חנותה בתוך שבועיים בלבד והייתה בקיאה בהלכות נגרות. רק בחברת בני אדם לא חשה מיס אמיליה בנוח. בני אדם, אלא אם כן הם נטולי כוח רצון או חולים אנושים, אי אפשר לקחת בידיים ולהפוך אותם בן־לילה למשהו ראוי וכדאי יותר. לכן התועלת היחידה שהפיקה מיס אמיליה מבני אדם הייתה להרוויח מהם כסף. ובזאת הצליחה. משכנתאות כנגד יבולים ורכוש, מנסרה, כסף בבנק – היא הייתה האישה העשירה ביותר מרחק מיילים סביב. והייתה יכולה להיות עשירה כחבר קונגרס אלמלא מגרעתה הגדולה, שהייתה להיטותה לתביעות משפטיות ולבתי דין. היא הייתה מסתבכת בהתדיינויות מרות על דברים של מה בכך. נאמר על מיס אמיליה שאם נכשלה רגלה באבן בדרך הייתה סוקרת את סביבותיה אוטומטית בחיפוש אחר עילה לתביעה. לבד מאותן תביעות חייתה חיים יציבים וכל יום דמה מאוד לקודמו. למעט נישואיה בני עשרת הימים לא קרה דבר לשנות זאת עד לאביב השנה שבה מלאו למיס אמיליה שלושים.

השעה הייתה קרוב לחצות בערב שקט ורך בחודש אפריל. צבע השמיים היה כגון אירוס הביצה הכחול, הירח הפיץ אור בהיר. היבולים באביב ההוא נראו מבטיחים, ובשבועות האחרונים הפעיל המפעל משמרת לילה. בניין הלבנים המרובע של בית החרושת למטה סמוך לנחל הצהיב מאור, ועלתה ממנו המייתם הקלושה, האחידה, של הנולים. היה זה לילה שטוב בו לשמוע ממרחקים, מעבר לשדות האפלים, את שירו האיטי של כושי בדרכו להתנות אהבים. או שנעים בו לשבת בשקט ולפרוט על גיטרה, או פשוט לנוח בדד ולא לחשוב על שום דבר. הרחוב בערב ההוא היה שומם מאדם, אבל בחנותה של מיס אמיליה דלק האור ועל המרפסת שבחוץ היו חמישה אנשים. אחד מהם היה סטמפי מק'פייל, מנהל עבודה בעל פנים אדומות וידיים אנינות שצבען סגול. על המדרגה העליונה היו שני בחורים בסרבלים, התאומים רייני – שניהם ארוכי גפיים ואיטיים, בעלי שיער לבן ועיניים ירוקות ישנוניות. הגבר הנוסף היה הנרי מייסי, איש ביישן וחששן, נעים הליכות ונוטה לעצבנות, שישב על קצה המדרגה התחתונה. מיס אמיליה עצמה עמדה שעונה אל משקוף הדלת הפתוחה, כפות רגליה משוכלות במגפי הביצה הגבוהים, מתירה באורך רוח קשרים בחבל שהזדמן לפניה. שעה ארוכה לא דיברו.

אחד מהתאומים, שהשקיף לאורך הדרך הריקה, היה הראשון שדיבר. "אני רואה משהו בא," אמר. "עגל שברח," אמר אחיו.

הדמות הקרבה והולכת עדיין הייתה רחוקה מכדי להיראות בבירור. הירח צר צללים אפלים, מעוותים מעצי האפרסק המלבלבים בשולי הדרך. ניחוחם של הפריחה ושל העשב האביבי המתוק נמסך באוויר בריחה החמים והחמוץ של הלגונה הסמוכה.

"לא. זה זאטוט של מישהו," אמר סטמפי מק'פייל. מיס אמיליה התבוננה בדרך בשתיקה. היא הניחה לחבל ומיששה את רצועות הסרבל שלה באצבעות ידה החומה הגרומה. ארשת פניה הייתה זעופה ושערה צנח על מצחה. בעודם מחכים שם פתח כלב מאחד הבתים במורד הדרך ביללה פרועה וצרודה שנמשכה עד שקול קרא והיסה אותו. רק כשהייתה הדמות קרובה למדי, בתחומו של האור הצהוב מהמרפסת, ראו בבירור מה בא.

האיש היה זר, ונדיר היה שזר ייכנס אל העיירה בשעה כזו. יתר על כן, האיש היה גיבן. קומתו כמעט לא עלתה על ארבע רגליים והוא היה לבוש מעיל חלוד ומסמורטט שהגיע רק עד ברכיו. רגליו הקטנות העקומות נראו צנומות מכדי לשאת את משקלם של חזהו העצום המעוות ושל הגבנון שרכב על כתפיו. היה לו ראש גדול מאוד, ובו עיניים כחולות קבועות עמוק ופה קטן וחד. פניו היו רכות ותוססות כאחד – באותו רגע הצהיב עורו החיוור מאבק וצללים סגולים בהירים נראו מתחת לעיניו. בידו נשא מזוודה ישנה נוטה על צידה וקשורה בחבל.

"ערב," אמר הגיבן, ונשימתו קצרה. מיס אמיליה והגברים שעל המרפסת לא השיבו לו ברכה ולא דיברו. הם רק הביטו בו." אני מנסה לתפוס את מיס אמיליה אוונס." מיס אמיליה הדפה את שערה אחור ממצחה וזקרה את סנטרה.

"מה פתאום?"

"כי אני קרוב שלה," אמר הגיבן. התאומים וסטמפי מק'פייל נשאו מבטים אל מיס אמיליה.

"זאת אני," אמרה. "מה זאת אומרת 'קרוב'?"

"כי –" פתח הגיבן ואמר. הוא נראה נבוך, כאילו על סף בכי. הוא הניח את המזוודה על המדרגה התחתונה אבל לא הסיר את ידו מהידית. "אימי הייתה פני גֵ'זַפ והיא באה מצ'יהוֹ. היא עזבה את צ'יהו לפני כשלושים שנה כשהיא נישאה לבעלה הראשון. אני זוכר ששמעתי אותה אומרת שיש לה חצי אחות ששמה מרטה. והיום שמה בצ'יהו אומרים לי שזאת הייתה אימך."

מיס אמיליה הקשיבה כשראשה פונה הצידה קלות. את סעודות יום ראשון שלה סעדה בגפה; ביתה מעולם לא התמלא קהל של שארי בשר והיא מעולם לא טענה לקרבת דם עם איש. הייתה לה בעבר דודה רבתא שהייתה בעלת האורווה להשכרת סוסים בצ'יהו, אלא שדודה זו כבר לא הייתה בין החיים. פרט לכך היה לה דודן כפול מדרגה ראשונה שחי בעיירה רחוקה עשרים מייל, אלא שדודן זה ומיס אמיליה לא ראו עין בעין, ואם אירע שחלפו זה על פני זה היו יורקים בצד הדרך. אחרים התאמצו מאוד מדי פעם בפעם לבסס קשר דחוק כלשהו עם מיס אמיליה, אך תמיד נחלו כישלון חרוץ.

הגיבן התחיל לגבב מעשייה ארוכה, הזכיר שמות ומקומות שלא היו מוכרים למאזינים שעל המרפסת והיו לכאורה בלתי שייכים מכול וכול. "אז פני ומרטה היו חצי אחיות. ואני הבן של הבעל השלישי של פני. אז יוצא שאת ואני –" הוא התכופף והתחיל להתיר את המזוודה שלו. ידיו הזכירו טופרי אנקור מלוכלכים והן רעדו. התיק היה מלא אשפה מכל מין – בגדים מרופטים ופסולת תמוהה שנראתה כמו חלקיה של מכונת תפירה, או משהו חסר ערך מסוג זה. הגיבן חיטט בין כל החפצים הללו ודלה מתוכם תצלום ישן. "הינה תמונה של אימי עם החצי אחות שלה."

מיס אמיליה לא דיברה. היא הניעה את לסתה לאט מצד אל צד, ופניה העידו על הלך מחשבתה. סטמפי מק'פייל לקח את התצלום והחזיק אותו מול האור. זאת הייתה תמונה של שתי ילדות חיוורות ומצומקות כבנות שנתיים ושלוש. פניהן היו שני כתמים לבנים זעירים, וזו יכלה להיות תמונה ישנה מאלבום של כל אחד.

סטמפי מק'פייל החזיר לו אותה בלי כל תגובה. "מאיפה אתה?" שאל.

בקולו של הגיבן ניכר חוסר ביטחון. "הייתי בנסיעות."

ועדיין מיס אמיליה לא דיברה. היא עמדה שעונה אל משקוף הדלת והביטה בגיבן מלמעלה למטה. הנרי מייסי קרץ בעצבנות וחיכך את כפות ידיו זו בזו. אחר כך קם בשקט מהמדרגה התחתונה ונעלם. הוא נשמה טובה, ומצוקתו של הגיבן נגעה לליבו. לכן לא התעכב כדי לראות את מיס אמיליה מגרשת את החדש הזה מביתה ומסלקת אותו מהעיירה. הגיבן עמד עם תיקו הפתוח על המדרגה התחתונה; הוא משך באפו ופיו רטט. אולי התחיל לחוש במצבו העגום. אולי הבין איזה דבר אומלל הוא להיות זר בעיירה עם מזוודה מלאה אשפה ולטעון לקשר דם עם מיס אמיליה. מכל מקום, הוא התיישב על המדרגות ופתאום פרץ בבכי.

לא היה זה מאורע רגיל שגיבן אלמוני יגיע אל החנות בחצות לילה ואז יתיישב לו ויבכה. מיס אמיליה הברישה את שערה ממצחה בידה והגברים הביטו זה בזה באי־נוחות. הכול בעיירה היה שקט מאוד.

לבסוף אמר אחד מהתאומים: "תהרגו אותי אם הוא לא ממש מין מוריס פיינסטין."

כולם הנהנו והסכימו, שכן זה ביטוי בעל משמעות מסוימת ומיוחדת. אבל הגיבן בכה ביתר שאת משום שלא ידע על מה הם מדברים. מוריס פיינסטין היה אדם שהתגורר בעיירה לפני שנים. הוא היה רק יהודי קטן זריז וקופצני שבכה אם קראת לו רוצח ישו, ואכל לחם בהיר וסלמון משומר מדי יום ביומו. פורענות באה עליו והוא עקר לסוסייטי סיטי. אבל מאז אם גבר התנהג בצורה מתייפייפת כלשהי, או אם גבר הזיל דמעות, הוא נודע ברבים כמוריס פיינסטין. "טוב, הוא מוכה גורל," אמר סטמפי מק'פייל. "יש לו סיבה." מיס אמיליה חצתה את המרפסת בשתי פסיעות איטיות, גמלוניות. היא ירדה במדרגות ועמדה ונתנה בזר מבט מהורהר. בזהירות, באצבע מורה חומה, נגעה בחטוטרת שעל גבו. הגיבן עדיין בכה, אבל כעת היה שקט יותר. דממת הלילה לא הופרה והירח עדיין הפיץ אור רך ובהיר; האוויר הלך והצטנן. ואז עשתה מיס אמיליה דבר נדיר; שלפה בקבוק מכיס מותנה ולאחר שמחתה את פייתו בכף ידה הגישה אותו לגיבן לשתייה. רק לעיתים רחוקות הייתה מיס אמיליה משתכנעת למכור את המשקה החריף שלה בהקפה, וכמעט מעולם לא נודע שנתנה ולו טיפה אחת ממנו בחינם. "תשתה," אמרה. "זה יחיה לך את הקורקבן." הגיבן הפסיק לבכות, ליקק בקפידה את הדמעות סביב פיו, ועשה כדבריה. כשגמר לקחה מיס אמיליה לגימה איטית, חיממה ושטפה בה את פיה וירקה. אחר כך גם היא שתתה.

 

קת'רין אן פורטר, קרסון מק'קלרס, פלנרי או'קונור, "שלוש סופרות דרומיות", בעריכת משה רון. מאנגלית: משה רון ודבורה שטיינהרט. עם עובד, 2018.

 

» בגיליון המוסך הבא: מעין בן הגיא על "האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור.

 

» ספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים", מאת ראסל הובן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו