.
מאת רוויטל מדר
.
האם הייתי קוראת את הספר חיים קטנים לו נחשפתי לתקציר שלו או לאחת הכתבות שנכתבו עליו ובעקבותיו? ספק אם אי פעם אדע את התשובה לשאלה הזאת. אני יכולה רק לשער שהתשובה היא לא – לא הייתי טורחת לחפש ספר של סופרת שאני לא מכירה, ספר שרוב הניסיונות לתאר אותו עד כה חטאו לו וצמצמו אותו למחזות בנאליים. הכתבות שקראתי עליו נחלקו לשניים: אלה הנוטות להתמקד יתר על המידה בסיפור המסגרת – חברותם של ארבעה גברים, החל ממעברם לניו יורק בתום הקולג' ועד לשנות הארבעים לחייהם תוך התמקדות בנפשו הפצועה של אחד מהם, ג'וּד, ואלה הנוטות להתמקד רק בדמותו של ג'וד, שהולכת ותופסת נפח עם הזמן, מאפילה על הדמויות האחרות וחושפת אותנו לתוצאותיה הרות הגורל של התעללות מינית בילדות (ובמקרה זה, של התעללות מינית ממושכת, עם רשימה אינסופית של מתעללים, כזאת שהאלימות בה הופכת לבור שחור בלי תחתית שספק רב אם היינו יכולות לבדות מדמיוננו, ותהיה אשר תהיה היכרותנו עם התחום). נוסף על כך, אני מניחה שגם ההתמקדות בתיאורי האלימות, בעיקר הפגיעה העצמית שמתוארת לפרטי פרטים וחושפת אותנו לרמות חדשות של אלימות אפילו בהשוואה למצוי בספרות האמריקאית העכשווית, לא הייתה מעודדת אותי לשים את ידי על יצירת המופת הזאת. ואכן מדובר ביצירת מופת.
אבל, רצה הגורל ובדרכי חזרה ממינכן, ברגע נדיר שבו האינטרנט האלחוטי של הרכבת עבד, הגיע אליי מייל מאינדיבוק, שהוקדש לספרה של ינגיהארה, הרעיף עליו שבחים והזמין אותי לקרוא את הפרק הראשון. מתוך שעמום הקלקתי על ההזמנה ונחשפתי לכתיבה נדירה ולספר בעל נקודת פתיחה לא טריוויאלית: ניסיונם של שני חברים, ג'וד ווילֶם, לשכור דירת חדר בניו יורק, וסירובה של מתווכת הדירות, שמבינה שמשהו חשוד בשני גברים סטרייטים שמבקשים לחלוק חדר שינה אחד. החשד הזה מכונה באמריקה "האשראי הנמוך – עד לא קיים – שלהם". בניו יורק ה"אשראי" הזה הוא שאלה של חיים ומוות המהדהדת בו זמנית הן את הרקע המעמדי של הדמויות והן את התלישות שלהן במרחב שבו הן חיות. כפתיחה, יש באירוע הקטן הזה כדי לבשר על הבאות: בעולם שבו קטגוריות הפכו ללב העניין, שבו כולנו נדרשות למקם את עצמנו חדשות לבקרים, וגם ממהרות למקם אחרות, ינגיהארה מבקשת להשהות, פעם אחר פעם במהלך הספר, את כל התיאורים שעלולים להיתרגם למיצוב פשוט וחד־ממדי של הדמות. כך למשל היא חושפת אותנו לצבע העור של הדמויות בשלב מאוחר למדי, אחרי שכבר הכרנו אותן לעומק. בצורה זו שאלת ההשתייכות הגזעית הופכת לנדבך נוסף בדמות, אך לא לפן חונק שמארגן אותה במגירות של כרטיסיות. במקרה אחר אנחנו מגלות, שוב בשלב מאוחר למדי, שאחת הדמויות הראשיות נאבקת כל חייה בבעיית משקל. כשאנחנו מתוודעות לכך, המידע הזה מבהיר טוב יותר את המניעים שלה בנקודות מסוימות, אך אינו צובע אותה בגוון אחד ויחיד. דרך זו של פרישת המידע מונעת שוב ושוב את השטחתן של הדמויות: הן גם המעמד שלהן, גם הגזע שלהן, גם המגדר שלהן, אבל הן אף פעם לא רק זה. אפילו לא בעיקר זה.
היכולת של ינגיהארה לחשוף אותנו כך לדמויות שבספרה, משניות כראשיות, היא ככל הנראה אחת מיכולותיה המרהיבות, והיא באה לידי ביטוי גם באורכו של הספר (720 עמ' במקור). חלקים רבים בספר מוקדשים אך ורק לפיתוח הדמויות. ינגיהארה מכניסה אותנו אל תוך חייהן, פעמים רבות אל תוך רגעים יומיומיים למדי שבשלב ראשון לא ברור מה מטרת הצגתם. וכך שליש מהספר בערך עובר בלי שהתברר לך לחלוטין היכן המוקד שלו. ברגעים אלה, שאין בהם ולו בדל של שעמום, כבר התחלתי להעלות השערות בדבר ניסיונה של ינגיהארה לספר סיפור נטול מרכז, להתמקד בחייהן הקטנים של כמה דמויות ולהפגין יכולת מעוררת קנאה לסחוף אותך פנימה אל עבר עתיד לא ברור, כזה שמאפיין את החיים עצמם, את אי־הוודאות האינהרנטית שלהם. במובן זה היעדרו של כל מוקד מעבר לציר החיים של הדמויות תואם את שם הספר, כי אף על פי שווילם הופך לשחקן מצליח, ג'יי־בי לאמן שרטרוספקטיבה שלו מוצגת בוויטני, מלקולם לכוכב עולה בעולם הארכיטקטורה וג'וד לשותף במשרד עורכי דין יוקרתי ולסנגור מאיים, האירועים המשמעותיים שאנחנו נחשפות אליהם אינם שונים במאומה מאלה של רובנו. הם נוגעים בפחדים ופצעים שקשה עד בלתי אפשרי להיוותר אדישות להם. וכך, למרות הריחוק המעמדי שאמור להתפתח בינך לבינן (ובעיקר בינך לבין הנדל"ן שלהן), את מוצאת את עצמך מפתחת קשר אינטימי עם שורה ארוכה של דמויות שנבדלות זו מזו, ורוצה להיות שם לצידן, ולרגעים נזכרת באחת מארוחות חג ההודיה בביתם של הרולד וג'וליה כאילו את עצמך נכחת בה.
ההשערה בדבר כתיבה חסרת מוקד התבדתה עת הספר הלך והתמקד בג'וד, והכניס אותנו אל עומקי נשמתו. אבל אין פירושו של דבר שהספר הפך בשלב זה לנרטיבי במופגן; גם לא כאשר התבהרה התמונה והתברר שג'וד, ולא כלל הדמויות, הוא מרכז העניין, ושינגיהארה אינה מנסה להציג מלאכת כתיבה נטולת מוקד אחד ואחיד. שכן גם אז דפים רבים עוד נסבו סביב אירועים שיכולים להיתפס כמשניים, כאלה שאין בהם כדי לקדם את העלילה – זאת בהנחה שכל ציפיותיה של הקוראת מתרכזות בדמותו של ג'וד עצמו ובתקווה שיצליח לכבוש את יצרו ואת עברו ולהוביל אותנו אל עוד happy end מרגיע ומנחם.
בראיונות עימה סיפרה ינגיהארה שחיים קטנים, ספרה השני, היה ניסיון לבחון מה קורה כאשר אנחנו מעמידות בלב רומן דמות שמצבה לא משתפר. דמות שככל שהזמן עובר פוגעת בעצמה עוד ועוד, בסירוב שלה – מתוך קושי גדול ובושה מצמיתה – לעשות כל דבר שעשוי לשפר את חייה, ובהתאמה להרגיע אותנו, הקוראות. נקודת מבט זו מדויקת הרבה יותר מהבחירה להציג את הספר תוך התמקדות בסיפור המסגרת או לטעון שהוא עוסק בהתעללות מינית. הכוח של הספר, שמכריח אותך לקרוא תיאורים פורנוגרפיים של פגיעה עצמית (כאלה שלא פעם את מבקשת לדלג עליהם, כי את לא יכולה למצוא בקרבך את האוויר הנדרש כדי לצלוח אותן) ודוחה את ההנחה הפסיכואנליטיקאית הרווחת – והאמריקאית מאוד – שכל נפש ניתנת להצלה, נעוץ דווקא במקומות אחרים, אלה שמאפשרים לראות בו ולקטלגו קודם כול כספר על חברוּת. חברות שאנחנו לא מכירות. חברות, שכמו שינגיהארה טענה באחד מהריאיונות עימה, אינה מכירה את הגבולות החברתיים המולבשים על קשרי חברות, אלה שהופכים אותה לקשר משני לקשרי דם או לקשרי משפחה שנוצרים בתוקף החוק, כגון נישואין או אימוץ.
יש שיטענו שזו גם נקודת החולשה של חיים קטנים. אחרי ככלות הכול, יש דבר מה כמעט לא מציאותי בקשר של וילם וג'וד, אהבה שאפשר רק לקוות שתרגישי לרגע קטן אחד בחייך. מנגד, ולצד הכישלון המהדהד בחיים האמיתיים של המערכות ההטרונורמטיביות, רגעי החברות שמעבר לכל דמיון בין וילם לג'וד הם שגרמו לי לבכות בהתרגשות אדירה והיכו בי בפתרונות חדשים לחיים, צורות אחרות של קשרים, למשל מערכת יחסים זוגית ללא סקס כשהיעדרו של הסקס לא מאותת על בעיה אינהרנטית בקשר. במובנים רבים, הרגעים הללו הם הם מנוע העלילה המרכזי, הם שיוצרים את המתח המכונן של הרומן החל מהשליש השני שלו.
העבר של ג'וד אינו מאפשר לו לתת אמון באחרים. הוא חבר נאמן, הוא יעשה הכול למען הסביבה שלו, אבל אין בכך כדי לאפשר לו לחשוף את עצמו. הוא מנהל קשר אמיץ עם שלושת חבריו, ועם דמויות נוספת שסובבות אותו והופכות לדומיננטיות בחייו, בלי לחשוף דבר מעברו, בלי לדבר לרגע על הכאב שמנהל את חייו. והשתיקה הזאת של ג'וד, שתיקה עיקשת שבקריאתי חיכיתי כל העת להפרתה, מצפה לרגע שבו הוא יחשוף את עברו הרחוק והקרוב. על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שלמרות חששותיו כל האנשים שאוהבים אותו ימשיכו לראות אותו בדיוק באותו האור ולבטח לא יחושו כלפיו את אותו הגועל שהוא חש כשהוא מביט במראה. האימה שהוא חש מחשיפת עברו, אימה שמנוהלת בידי הבושה העמוקה שקבורה בתוכו, שמנוהלת מכוח המחשבה שברגע שיבינו מי הוא באמת (כאילו היינו לא יותר מסך הטראומות שלנו), הכול יתרסק סביבו – האימה הזאת היא המתח האמיתי של חיים קטנים. מתח זה מתאפשר רק מתוקף הבחירה של ינגיהארה להתמקד בדמויות גבריות, שכן כפי שהסבירה, לו היה מדובר בדמויות נשיות הכול היה בחוץ בתוך זמן קצר. סטריאוטיפי או לא, נשים מדברות. הסוציאליזציה של גברים מחייבת שתיקה, בעיקר בכל הנוגע לכאב ופחד. הדימוי והפנטזיה של הגבר הבודד שצולח את הקשיים מבלי לחשוף אותם לסביבה עדיין שרירה וקיימת והיא גובה עוד ועוד קורבנות.
אם מנסות למצוא מהו נושא הספר דרך הפריזמה הזאת, ניתן לסכמו כרומן שעוסק בחברות גברית ובמחיר הגבוה שמשיתה עלינו השתיקה. הפרתה אמנם אינה מבטיחה ריפוי מלא, אבל יש בה הקלה. ואם נבקש לעמוד על המשמעות הפוליטית שספרה של ינגיהארה טומן בחובו – היא נעוצה בכוחו של הכאב, בחשיבות היכולת לדבר את הכאב, להרעיד את העולם דווקא מתוך האפשרות לגעת בכאב הפרטי מבלי לחשוש לרגע שעצם הדיבור עליו יהפוך אותך לפגיעה יותר, ישליך על האופן שבו תראה אותי הקהילה אחרי שאחשוף את הפגיעות שלי.
ובמובן הזה הדמויות של ינגיהארה לא יכולות לייצג אף קהילה ואף דור. הכאב והפגיעות שלהן א־היסטוריים. וזה לא מפני שינגיהארה מפחדת לגעת בפוליטי. הוא שם, קשור בעבותות באותו כאב ובאותה פגיעות שמונעים מהדמויות של ינגיהארה מלהפוך לפלקטים של מעמד, אתניות, מגדר, גזע ומיניות וגם לא של הצטלבות הזהויות הללו. בעידן שבו אנחנו חיות, עת פוליטיקת הזהויות הופכת ליותר ויותר א־פוליטית במרחבים המיינסטרימיים שמקבלים אותה, ספק אם היה מקום לג'וד, לווילם, לג'יי־בי ולמקולם. בעוד אחד היה יכול למצוא לו מקום על תקן קורבן האלימות המינית, ושני על תקן ההומוסקסואל השחור, חברם השלישי בוודאי לא היה מוצא את מקומו. אולי כ"בן תערובת" שמתקשה לעמוד על זהותו. ובשלב המאוחר של חייהם, כשכולם אוחזים בקריירות מצליחות ומכניסות, ניתן להניח שהאפשרות לחשוב את הכאב שלהם – מעבר למסגרת הזהות הצרה – הייתה נוחלת כישלון. החיבור העמוק של פוליטיקת הזהויות עם השיח הליברלי של הזכויות נתן מקום לדיכוי (לפחות ברמת השיח, ממש לא ברמת המדיניות), אבל הוא לא נתן מקום לכאב, לפגיעות. אלה אמורים להיתרגם, ברוב המעגלים, לפיצויים שגם אם היו ניתנים, ספק אם היו מצליחים לייצר מקום לאותו פחד שמציף את מי שמכירות מקרוב את הדיכוי, הכאב לא נחווה באופן ייצוגי דיו, באופן שמאפשר להפוך אותו לכאב של קהילה, ולא רק של אינדיבידואלית. בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים, אלא בראייה של הקושי והפחד והפגיעות שעימה היא יוצאת אל העולם. בין שאני מכירה את המקור שממנו צמחו ובין שאיני מכירה אותו.
עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה לו במקום לדבר בלשון מאשימה, השיח שבתוכו אנחנו חיות היה נותן הרבה יותר מקום לדיבור על כאב וטראומה (וזאת מבלי להזניח את המאבקים, אדרבה: כאחד המנועים העיקריים של המאבק). לצד ההחלטה של ינגיהארה להימנע מכל תיאור תקופתי, כזה שייאפשר לנו להתמקם לא רק במרחב אלא גם בזמן, ניכר כי הכוח שהיא מזהה בהפרה של השתיקה – עוצמה שנעוצה באפשרות לדבר את הכאב שלך – הוא לא פחות מאשר כלי פוליטי על־זמני שאנחנו חייבות לכלול בארגז הכלים שלנו. גם מחוץ למרחבים פמיניסטיים וספרותיים.
רוויטל מדר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת וחוקרת אלימות וריבונות, ובימים טרופים אלה חיה ומלמדת בפריז, בשכונה שהופכת את המגרב לקרוב לבית.
.
האניה ינגיהארה, "חיים קטנים", כנרת זמורה ביתן, 2018. מאנגלית: אמיר צוקרמן.
» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "כל החיות הקטנות ואני בתוכן" מאת משה אבידן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
