ביקורת | רוויטל מדר על "חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה

"בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים"

bikoret_43

חנה יגר, ללא כותרת, שמן וגרפיט על בד, 180X160 ס"מ, 2014

.

מאת רוויטל מדר

.

האם הייתי קוראת את הספר חיים קטנים לו נחשפתי לתקציר שלו או לאחת הכתבות שנכתבו עליו ובעקבותיו? ספק אם אי פעם אדע את התשובה לשאלה הזאת. אני יכולה רק לשער שהתשובה היא לא – לא הייתי טורחת לחפש ספר של סופרת שאני לא מכירה, ספר שרוב הניסיונות לתאר אותו עד כה חטאו לו וצמצמו אותו למחזות בנאליים. הכתבות שקראתי עליו נחלקו לשניים: אלה הנוטות להתמקד יתר על המידה בסיפור המסגרת – חברותם של ארבעה גברים, החל ממעברם לניו יורק בתום הקולג' ועד לשנות הארבעים לחייהם תוך התמקדות בנפשו הפצועה של אחד מהם, ג'וּד, ואלה הנוטות להתמקד רק בדמותו של ג'וד, שהולכת ותופסת נפח עם הזמן, מאפילה על הדמויות האחרות וחושפת אותנו לתוצאותיה הרות הגורל של התעללות מינית בילדות (ובמקרה זה, של התעללות מינית ממושכת, עם רשימה אינסופית של מתעללים, כזאת שהאלימות בה הופכת לבור שחור בלי תחתית שספק רב אם היינו יכולות לבדות מדמיוננו, ותהיה אשר תהיה היכרותנו עם התחום). נוסף על כך, אני מניחה שגם ההתמקדות בתיאורי האלימות, בעיקר הפגיעה העצמית שמתוארת לפרטי פרטים וחושפת אותנו לרמות חדשות של אלימות אפילו בהשוואה למצוי בספרות האמריקאית העכשווית, לא הייתה מעודדת אותי לשים את ידי על יצירת המופת הזאת. ואכן מדובר ביצירת מופת.

אבל, רצה הגורל ובדרכי חזרה ממינכן, ברגע נדיר שבו האינטרנט האלחוטי של הרכבת עבד, הגיע אליי מייל מאינדיבוק, שהוקדש לספרה של ינגיהארה, הרעיף עליו שבחים והזמין אותי לקרוא את הפרק הראשון. מתוך שעמום הקלקתי על ההזמנה ונחשפתי לכתיבה נדירה ולספר בעל נקודת פתיחה לא טריוויאלית: ניסיונם של שני חברים, ג'וד ווילֶם, לשכור דירת חדר בניו יורק, וסירובה של מתווכת הדירות, שמבינה שמשהו חשוד בשני גברים סטרייטים שמבקשים לחלוק חדר שינה אחד. החשד הזה מכונה באמריקה "האשראי הנמוך – עד לא קיים – שלהם". בניו יורק ה"אשראי" הזה הוא שאלה של חיים ומוות המהדהדת בו זמנית הן את הרקע המעמדי של הדמויות והן את התלישות שלהן במרחב שבו הן חיות. כפתיחה, יש באירוע הקטן הזה כדי לבשר על הבאות: בעולם שבו קטגוריות הפכו ללב העניין, שבו כולנו נדרשות למקם את עצמנו חדשות לבקרים, וגם ממהרות למקם אחרות, ינגיהארה מבקשת להשהות, פעם אחר פעם במהלך הספר, את כל התיאורים שעלולים להיתרגם למיצוב פשוט וחד־ממדי של הדמות. כך למשל היא חושפת אותנו לצבע העור של הדמויות בשלב מאוחר למדי, אחרי שכבר הכרנו אותן לעומק. בצורה זו שאלת ההשתייכות הגזעית הופכת לנדבך נוסף בדמות, אך לא לפן חונק שמארגן אותה במגירות של כרטיסיות. במקרה אחר אנחנו מגלות, שוב בשלב מאוחר למדי, שאחת הדמויות הראשיות נאבקת כל חייה בבעיית משקל. כשאנחנו מתוודעות לכך, המידע הזה מבהיר טוב יותר את המניעים שלה בנקודות מסוימות, אך אינו צובע אותה בגוון אחד ויחיד. דרך זו של פרישת המידע מונעת שוב ושוב את השטחתן של הדמויות: הן גם המעמד שלהן, גם הגזע שלהן, גם המגדר שלהן, אבל הן אף פעם לא רק זה. אפילו לא בעיקר זה.

היכולת של ינגיהארה לחשוף אותנו כך לדמויות שבספרה, משניות כראשיות, היא ככל הנראה אחת מיכולותיה המרהיבות, והיא באה לידי ביטוי גם באורכו של הספר (720 עמ' במקור). חלקים רבים בספר מוקדשים אך ורק לפיתוח הדמויות. ינגיהארה מכניסה אותנו אל תוך חייהן, פעמים רבות אל תוך רגעים יומיומיים למדי שבשלב ראשון לא ברור מה מטרת הצגתם. וכך שליש מהספר בערך עובר בלי שהתברר לך לחלוטין היכן המוקד שלו. ברגעים אלה, שאין בהם ולו בדל של שעמום, כבר התחלתי להעלות השערות בדבר ניסיונה של ינגיהארה לספר סיפור נטול מרכז, להתמקד בחייהן הקטנים של כמה דמויות ולהפגין יכולת מעוררת קנאה לסחוף אותך פנימה אל עבר עתיד לא ברור, כזה שמאפיין את החיים עצמם, את אי־הוודאות האינהרנטית שלהם. במובן זה היעדרו של כל מוקד מעבר לציר החיים של הדמויות תואם את שם הספר, כי אף על פי שווילם הופך לשחקן מצליח, ג'יי־בי לאמן שרטרוספקטיבה שלו מוצגת בוויטני, מלקולם לכוכב עולה בעולם הארכיטקטורה וג'וד לשותף במשרד עורכי דין יוקרתי ולסנגור מאיים, האירועים המשמעותיים שאנחנו נחשפות אליהם אינם שונים במאומה מאלה של רובנו. הם נוגעים בפחדים ופצעים שקשה עד בלתי אפשרי להיוותר אדישות להם. וכך, למרות הריחוק המעמדי שאמור להתפתח בינך לבינן (ובעיקר בינך לבין הנדל"ן שלהן), את מוצאת את עצמך מפתחת קשר אינטימי עם שורה ארוכה של דמויות שנבדלות זו מזו, ורוצה להיות שם לצידן, ולרגעים נזכרת באחת מארוחות חג ההודיה בביתם של הרולד וג'וליה כאילו את עצמך נכחת בה.

ההשערה בדבר כתיבה חסרת מוקד התבדתה עת הספר הלך והתמקד בג'וד, והכניס אותנו אל עומקי נשמתו. אבל אין פירושו של דבר שהספר הפך בשלב זה לנרטיבי במופגן; גם לא כאשר התבהרה התמונה והתברר שג'וד, ולא כלל הדמויות, הוא מרכז העניין, ושינגיהארה אינה מנסה להציג מלאכת כתיבה נטולת מוקד אחד ואחיד. שכן גם אז דפים רבים עוד נסבו סביב אירועים שיכולים להיתפס כמשניים, כאלה שאין בהם כדי לקדם את העלילה – זאת בהנחה שכל ציפיותיה של הקוראת מתרכזות בדמותו של ג'וד עצמו ובתקווה שיצליח לכבוש את יצרו ואת עברו ולהוביל אותנו אל עוד happy end מרגיע ומנחם.

בראיונות עימה סיפרה ינגיהארה שחיים קטנים, ספרה השני, היה ניסיון לבחון מה קורה כאשר אנחנו מעמידות בלב רומן דמות שמצבה לא משתפר. דמות שככל שהזמן עובר פוגעת בעצמה עוד ועוד, בסירוב שלה – מתוך קושי גדול ובושה מצמיתה – לעשות כל דבר שעשוי לשפר את חייה, ובהתאמה להרגיע אותנו, הקוראות. נקודת מבט זו מדויקת הרבה יותר מהבחירה להציג את הספר תוך התמקדות בסיפור המסגרת או לטעון שהוא עוסק בהתעללות מינית. הכוח של הספר, שמכריח אותך לקרוא תיאורים פורנוגרפיים של פגיעה עצמית (כאלה שלא פעם את מבקשת לדלג עליהם, כי את לא יכולה למצוא בקרבך את האוויר הנדרש כדי לצלוח אותן) ודוחה את ההנחה הפסיכואנליטיקאית הרווחת – והאמריקאית מאוד – שכל נפש ניתנת להצלה, נעוץ דווקא במקומות אחרים, אלה שמאפשרים לראות בו ולקטלגו קודם כול כספר על חברוּת. חברות שאנחנו לא מכירות. חברות, שכמו שינגיהארה טענה באחד מהריאיונות עימה, אינה מכירה את הגבולות החברתיים המולבשים על קשרי חברות, אלה שהופכים אותה לקשר משני לקשרי דם או לקשרי משפחה שנוצרים בתוקף החוק, כגון נישואין או אימוץ.

יש שיטענו שזו גם נקודת החולשה של חיים קטנים. אחרי ככלות הכול, יש דבר מה כמעט לא מציאותי בקשר של וילם וג'וד, אהבה שאפשר רק לקוות שתרגישי לרגע קטן אחד בחייך. מנגד, ולצד הכישלון המהדהד בחיים האמיתיים של המערכות ההטרונורמטיביות, רגעי החברות שמעבר לכל דמיון בין וילם לג'וד הם שגרמו לי לבכות בהתרגשות אדירה והיכו בי בפתרונות חדשים לחיים, צורות אחרות של קשרים, למשל מערכת יחסים זוגית ללא סקס כשהיעדרו של הסקס לא מאותת על בעיה אינהרנטית בקשר. במובנים רבים, הרגעים הללו הם הם מנוע העלילה המרכזי, הם שיוצרים את המתח המכונן של הרומן החל מהשליש השני שלו.

העבר של ג'וד אינו מאפשר לו לתת אמון באחרים. הוא חבר נאמן, הוא יעשה הכול למען הסביבה שלו, אבל אין בכך כדי לאפשר לו לחשוף את עצמו. הוא מנהל קשר אמיץ עם שלושת חבריו, ועם דמויות נוספת שסובבות אותו והופכות לדומיננטיות בחייו, בלי לחשוף דבר מעברו, בלי לדבר לרגע על הכאב שמנהל את חייו. והשתיקה הזאת של ג'וד, שתיקה עיקשת שבקריאתי חיכיתי כל העת להפרתה, מצפה לרגע שבו הוא יחשוף את עברו הרחוק והקרוב. על אחת כמה וכמה כשאת יודעת שלמרות חששותיו כל האנשים שאוהבים אותו ימשיכו לראות אותו בדיוק באותו האור ולבטח לא יחושו כלפיו את אותו הגועל שהוא חש כשהוא מביט במראה. האימה שהוא חש מחשיפת עברו, אימה שמנוהלת בידי הבושה העמוקה שקבורה בתוכו, שמנוהלת מכוח המחשבה שברגע שיבינו מי הוא באמת (כאילו היינו לא יותר מסך הטראומות שלנו), הכול יתרסק סביבו – האימה הזאת היא המתח האמיתי של חיים קטנים. מתח זה מתאפשר רק מתוקף הבחירה של ינגיהארה להתמקד בדמויות גבריות, שכן כפי שהסבירה, לו היה מדובר בדמויות נשיות הכול היה בחוץ בתוך זמן קצר. סטריאוטיפי או לא, נשים מדברות. הסוציאליזציה של גברים מחייבת שתיקה, בעיקר בכל הנוגע לכאב ופחד. הדימוי והפנטזיה של הגבר הבודד שצולח את הקשיים מבלי לחשוף אותם לסביבה עדיין שרירה וקיימת והיא גובה עוד ועוד קורבנות.

אם מנסות למצוא מהו נושא הספר דרך הפריזמה הזאת, ניתן לסכמו כרומן שעוסק בחברות גברית ובמחיר הגבוה שמשיתה עלינו השתיקה. הפרתה אמנם אינה מבטיחה ריפוי מלא, אבל יש בה הקלה. ואם נבקש לעמוד על המשמעות הפוליטית שספרה של ינגיהארה טומן בחובו – היא נעוצה בכוחו של הכאב, בחשיבות היכולת לדבר את הכאב, להרעיד את העולם דווקא מתוך האפשרות לגעת בכאב הפרטי מבלי לחשוש לרגע שעצם הדיבור עליו יהפוך אותך לפגיעה יותר, ישליך על האופן שבו תראה אותי הקהילה אחרי שאחשוף את הפגיעות שלי.

ובמובן הזה הדמויות של ינגיהארה לא יכולות לייצג אף קהילה ואף דור. הכאב והפגיעות שלהן א־היסטוריים. וזה לא מפני שינגיהארה מפחדת לגעת בפוליטי. הוא שם, קשור בעבותות באותו כאב ובאותה פגיעות שמונעים מהדמויות של ינגיהארה מלהפוך לפלקטים של מעמד, אתניות, מגדר, גזע ומיניות וגם לא של הצטלבות הזהויות הללו. בעידן שבו אנחנו חיות, עת פוליטיקת הזהויות הופכת ליותר ויותר א־פוליטית במרחבים המיינסטרימיים שמקבלים אותה, ספק אם היה מקום לג'וד, לווילם, לג'יי־בי ולמקולם. בעוד אחד היה יכול למצוא לו מקום על תקן קורבן האלימות המינית, ושני על תקן ההומוסקסואל השחור, חברם השלישי בוודאי לא היה מוצא את מקומו. אולי כ"בן תערובת" שמתקשה לעמוד על זהותו. ובשלב המאוחר של חייהם, כשכולם אוחזים בקריירות מצליחות ומכניסות, ניתן להניח שהאפשרות לחשוב את הכאב שלהם – מעבר למסגרת הזהות הצרה – הייתה נוחלת כישלון. החיבור העמוק של פוליטיקת הזהויות עם השיח הליברלי של הזכויות נתן מקום לדיכוי (לפחות ברמת השיח, ממש לא ברמת המדיניות), אבל הוא לא נתן מקום לכאב, לפגיעות. אלה אמורים להיתרגם, ברוב המעגלים, לפיצויים שגם אם היו ניתנים, ספק אם היו מצליחים לייצר מקום לאותו פחד שמציף את מי שמכירות מקרוב את הדיכוי, הכאב לא נחווה באופן ייצוגי דיו, באופן שמאפשר להפוך אותו לכאב של קהילה, ולא רק של אינדיבידואלית. בעת הזאת ניכר כי ספרה של ינגיהארה מציב התנגדות חריפה להתאדותו של הסיפור הפרטיקולרי, לקושי לייצר זהות ייחודית, כזאת שההזדהות עימה לא תהיה כרוכה במניפסטים קהילתיים רחבים, אלא בראייה של הקושי והפחד והפגיעות שעימה היא יוצאת אל העולם. בין שאני מכירה את המקור שממנו צמחו ובין שאיני מכירה אותו.

עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה לו במקום לדבר בלשון מאשימה, השיח שבתוכו אנחנו חיות היה נותן הרבה יותר מקום לדיבור על כאב וטראומה (וזאת מבלי להזניח את המאבקים, אדרבה: כאחד המנועים העיקריים של המאבק). לצד ההחלטה של ינגיהארה להימנע מכל תיאור תקופתי, כזה שייאפשר לנו להתמקם לא רק במרחב אלא גם בזמן, ניכר כי הכוח שהיא מזהה בהפרה של השתיקה – עוצמה שנעוצה באפשרות לדבר את הכאב שלך – הוא לא פחות מאשר כלי פוליטי על־זמני שאנחנו חייבות לכלול בארגז הכלים שלנו. גם מחוץ למרחבים פמיניסטיים וספרותיים.

 

רוויטל מדר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת וחוקרת אלימות וריבונות, ובימים טרופים אלה חיה ומלמדת בפריז, בשכונה שהופכת את המגרב לקרוב לבית.

.

האניה ינגיהארה, "חיים קטנים", כנרת זמורה ביתן, 2018. מאנגלית: אמיר צוקרמן. 

 

.
.

 

» במדור ביקורת בגיליון המוסך הקודם: צביה ליטבסקי על "כל החיות הקטנות ואני בתוכן" מאת משה אבידן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_43_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי

על שיר הפרידה מהחיים שנעמי שמר כתבה באהבה רבה לזמר בני אמדורסקי ועל הטעויות הצבעוניות שנכנסו לשיר

1

בני אמדורסקי בשיר "אני גיטרה". מתוך תוכנית הטלוויזיה "מסיבת גג עם בני אמדורסקי וחברים"

"אתה שר היום בסולם ששרת לפני שלושים שנה?" שאלה רבקה מיכאלי את הזמר בני אמדורסקי בקיץ של שנת 1993 והוא השיב: "כן. מבחינת המנעד אין לי בעיות, ומבחינת העומק יש לי את הניסיון. ואם את רוצה… עוד משהו מהשכינה אולי."

המפגש בין השניים, מיכאלי ואמדורסקי, התקיים לרגל תוכנית טלוויזיה מיוחדת שיזמה העורכת והמפיקה נעמי אטיאס, בעבור הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. אמדורסקי, שכבר היה חולה מאוד, התאשפז לעיתים קרובות, נע בין הבית למרכז הרפואי איכילוב. "כשפניתי אל בני בתחילה," סיפרה לי אטיאס, "הוא התחייב בפניי שהוא בוודאי לא ימות מהמחלה… אני זוכרת שישבנו, בני, אהוד מנור ואני באיכילוב, וכתבנו את קטעי הקישור לתוכנית. אני זוכרת את הדיאלוגים ביניהם."

בני אמדורסקי נולד בירושלים בשנת 1931 למשפחה ירושלמית ותיקה, בן זקונים למשפחה בת שבע נפשות. הוא למד בבית הספר תחכמוני, היה חבר בתנועת השומר הצעיר, התגורר בקיבוץ הראל, ובהמשך עבר לתל-אביב והפך לזמר, אמרגן ומפיק פורה.

בכתבה על חייו בתוכנית "עובדה" סמוך לפטירתו, סיפרה אילנה דיין על החודשים שקדמו למותו: "בשנה האחרונה, הפקיר עצמו בידי פסיכולוגית לצורך טיפולי הדמיה. היא החזירה אותו הביתה, אל אימא, בירושלים. ירושלים מכשפת גם את אמדורסקי והוא מתרפק על הריחות, האבנים, הזיכרונות." בין סמטאותיה של שכונת זיכרון-משה הירושלמית, נראה אמדורסקי צועד ב'משעולי ילדות' לצד דיין. "נכנסתי לחדר ומצאתי שם במיטה את בני של אז. תינוק שאימא שרה לו שיר ערש ביידיש. 'שלאף הו שלאף מיין טייער אינגעלע, מאך שוין צו דיין טייער אייגעלע'."

 

1
בני אמדורסקי (בקדמת התמונה) ואֶחיו, רחוב חפץ חיים 9, זיכרון משה, ירושלים. צילום: מאוסף המשפחה

 

1
משפחת אמדורסקי. מימין לשמאל: ישראל, יוסקה, אסתר, האב שמואל, בני, יפה, האם חיה.  צילום: מאוסף המשפחה

 

"מסיבת גג עם בני אמדורסקי וחברים" הוא השם שנבחר לתוכנית. "התחלנו לעבוד על המופע," סיפרה אטיאס, "בני העביר לנו רשימה של שמות חברים וידידים קרובים שהוזמנו להשתתף. עבדנו איתו כל הזמן במשותף. החלטתי לפנות אל נעמי שמר ולבקש ממנה שתכתוב שיר בשביל בני. נעמי שמעה ואמרה 'תראי נעמי, כל השירים האלה מושמעים פעם אחת ואין להם המשכיות. נראה. אני אחשוב על זה'. עברו יומיים ובני מתקשר אליי ואומר: 'אני רוצה לשיר לך משהו' והוא התחיל לשיר: אני גיטרה / הרוח מנגן עליי / בחילופי עונות… מההתחלה ועד הסוף. בכיתי."

זמן קצר לאחר מכן צולמה התוכנית. שמחת החיים, העליזות והערנות של אמדורסקי הכחוש, הקרינה על האווירה המיוחדת ששררה באולפן. הערב נפתח בשירם של נתן אלתרמן ונעמי שמר "פגישה לאין קץ" בביצועו של אמדורסקי, שניצל את קטע המעבר המוזיקלי כדי לומר: " ערב טוב לכם. ערב נהדר. איזה כיף לעשות מסיבה עם חברים כאלה יפים וטובים. בואו נרים כוסית לעוד פגישות שמחות, פגישות לאין קץ. לחיים!"

 

1
צמד הדודאים – ישראל גוריון ובני אמדורסקי (1979). צילום: יעקב סער, לע"מ

בין שיר לשיר, הושמעו דברים לכבודו של חתן השמחה. נעמי שמר, שנכחה בקהל, בירכה גם היא: "רבותיי, ראינו זמרים נודדים. אלה זמרים נודדים אמיתיים. זמר נודד הוא לא זמר שאין לו בית, יש לו בית, אבל בכל מקום שבו הוא נמצא, שם הבית שלו." שמר סיפרה על המפגש הראשון שלה עם צמד הדודאים – בני אמדורסקי וישראל גוריון: "אני זוכרת את בני וישראל במועדון התיאטרון בשנת 1956… מה שהיה מסעיר זה היה העדינות והלטף של שירתם. זה היה הבית שלהם."

"בני הוא קטליזטור של שירים. כתבתי לו המון שירים, כמעט בשביל כל ההרכבים. בני יוצר חשק לכתוב שיר חדש. הוא יוצר אקלים של כתיבה. אני מנסה לנתח למה זה קורה? יש לו חדוות הזמר, טבעית, הוא אף פעם לא למד פיתוח קול. ויש לו חדוות הצוותא, לכן הוא מחליף הרכבים כל הזמן, גם טבעית. וכשבני בא לבקש שיר הוא לא אומר 'אני מקים הרכב חדש והוא יהפוך את העולם', אף על פי שאחר כך זה קורה. כן, הוא הופך את העולם. הוא בא בצניעות ואומר: 'חשבתי אולי נאסוף את ההוא ואת זה ביחד, אולי יצא מזה איזה טריו'. ורבותיי, יוצא מזה טריו גדול."

הערב כמעט הסתיים. ברקע קולו של אמדורסקי נשמעו צלילי כיוון אחרונים של נגן הגיטרה אורי הרפז. "הגענו כמעט לסיום, אבל עוד לא. יש לנו הפתעה. וההפתעה היא שנעמי שמר נעתרה וכתבה שיר חדש בשבילי, לתוכנית הזו שלנו. אני ממש נרגש. מכיוון שהשיר הוא מרגש." המצלמה התמקדה בשמר, שישבה מחייכת בשורה הראשונה מלפנים. ואז, באחת, השתנו פניה, ודוק של עצב, רצינות, הכרה, הפנמה אולי, ניכר בפניה. היא הרכינה את ראשה, מהנהנת לעבר אמדורסקי שהחל לשיר:

אֲנִי גִּיטָרָה
הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי
בְּחִלּוּפִי עוֹנוֹת
אֲנִי גִּיטָרָה
מִישֶׁהוּ פּוֹרֵט עָלַי
בְּחִילּוּפִי הַמַּנְגִּינוֹת

 

כְּשֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי לְפלַרְטֵט
אֲנִי פּוֹצֵחַ בְּדוּאֵט
גַם אִם זֶה טְרִיּוֹ אוֹ קְוַרְטֶט
זֶה לֹא מַפְרִיעַ
עַל מִשְׁבָּצוֹת אָדֹם-לָבָן
אֶשְׁכּוֹל בַּשֵּׁל עַל הַשּׁוּלְחָן
וְאַגָּסִים דְּמוּיֵי סֶזָאן
וְגַם סַנְגְרִיָּה

 

אֲנִי גִּיטָרָה…

 

אֲנִי סִימָן, אֲנִי עֵדוּת
לַבְּדִידוּת וְלַידִידוּת
וְגַם בְּמִשְׁעוֹלֵי יַלְדוּת
אֶצְעַד לַבֶטַח
הַרְפַּתְקָאוֹת צוֹעֲנִיּוֹת
בַּמְּטוֹסִים, בָּאֳנִיּוֹת
וְהִסְתַּבְּכֻיּוֹת רְצִינִיּוֹת
עַל פְּנֵי הַשֶּׁטַח

 

אֲנִי גִּיטָרָה…

 

מָה שֶׁנּוֹגֵעַ לַבָּנוֹת
יֵשׁ הֶסְכֵּמִים, יֵשׁ הֲבָנוֹת
וְאֵין לִי, אֵין לִי טְעָנוֹת
גַּם לֹא הָיוּ לִי
לֹא הִתְאכזבתי מִיָּמַי
כִּי מָה שֶׁלֹּא קָרָה בְּמַאי
יִקְרֶה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם וַדַּאי
בְּיוּנִי יוּלִי

 

אֲנִי גִּיטָרָה
הָיִיתִי פַּעַם עֵץ אוּלַי
וּבְתֵבַת-הַתְּהוּדָה
אֲנִי זוֹכֵר אֶת
כֹּל מִי שֶׁנִּיגֵּן עָלַי
וַאֲנִי אוֹמֵר
תּוֹדָה

 

 

ההתרגשות ניכרה בקולו של אמדורסקי, ונדמה היה שהוא חורג במקצת מקצב השיר המקורי. ידידה קרובה שישבה בסמוך ניסתה ללחוש לעברו את מילות השיר ששכח. אמדורסקי מצידו, ניצל את כושר האלתור שניחן בו, והמציא מילים משל עצמו, מסדר את המילים מחדש: "גם אם זה טריו או קוורטט" במקום "ואם זה טריו או קוורטט"; "אני סימן אני עדות לבדידות ולידידות" במקום "אני סימן אני עדות לידידות ולבדידות"; את הספק הפך אמדורסקי לוודאות – "יקרה בעזרת השם ודאי" במקום "יקרה בעזרת השם אולי"; והאלתור הצבעוני ביותר – "ומדבקות צבעוניות על פני השטח" (מזוודות הזמרים שהרבו להופיע בחו"ל), שהפכו ל"הסתבכויות רציניות על פני השטח", וזכו לחיוך של הבנה מצד שמר עצמה.

תשואות וקריאות בראבו נשמעו מן הקהל. "אמרתי לכם שאני מתרגש," אמר אמדורסקי, "התרגשתי קצת בשיר. זה בסדר גמור. אני רוצה להודות שוב לנעמי שמר, באהבה רבה. באמת." הוא המשיך והודה לצוות ההפקה, לתזמורת ו"לכם שבאתם למסיבה. תודה רבה, להתראות." נעימת השיר החדש נשמעה ברקע, כתוביות הסיום החלו להופיע, ואמדורסקי במחווה אופיינית, עבר בין היושבים, בקבוק משקה בידו, מוזג כוסית לחיים.

"נעמי שמר הייתה קנאית ליצירתה, ולמרות זאת תגובתה בזמן אמת הייתה חריגה. היא קיבלה בהבנה את השינויים," ציינה בפניי נאוה קור-בודק שסייעה בהפקת הערב. כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה זה, מספק ארכיון נעמי שמר שבמחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, עדות חיה לשינויים שנערכו בטקסט.

בטיוטת כתב יד של "ספר ארבע", מופיע השיר "אני גיטרה" בגרסתו המקורית מבלי השינויים שערך בו אמדורסקי. בגרסת הכנה לדפוס של הספר "סימני דרך", אותו כינתה שמר "תמצית עבודתי" ושיצא לאור שנה לפני מותה, מופיע השיר עם תיקונים מסומנים בדיו אדום. השורה "ואם זה טריו או קוורטט" נשארה כפי שהופיעה במקור. הספק, בגרסה זו, הפך ודאי ("יקרה בעזרת השם ודאי"), והמדבקות שונו לתוויות ("ותוויות צבעוניות על פני השטח").

 

1
השיר "אני גיטרה" בכתב ידה של נעמי שמר. מתוך: ארכיון נעמי שמר, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית (להגדלה, לחצו על התמונה)

 

1
השיר "אני גיטרה", גרסת הכנה לדפוס של הספר "סימני דרך". מתוך: ארכיון נעמי שמר, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית (להגדלה, לחצו על התמונה)

 

"החברים של בני" הוא הרכב ששיתף פעולה במשך כשני עשורים וכלל את ישראל גוריון, חנן יובל וצמד הפרברים – יוסי חורי ואורי הרפז. לאחר פטירתו של בני אמדורסקי בי"א בשבט תשנ"ד – 23.1.1994, הקליטו חברי ההרכב גרסה מיוחדת של השיר, שכללה את שירתו המקורית של אמדורסקי מלווה בקולותיהם שלהם.

על הולדתה של גרסה זו סיפר אורי הרפז שניגן במופע "מסיבת גג": "קובי אושרת היה המנהל המוזיקלי של הערב. הייתה לו הברקה. השיר בכלל לא אמור היה להיות מוקלט. לפני שהתחילו צילומי התוכנית קובי אמר 'בוא נקליט את השיר הזה פעם אחת באודיו בלי הווידאו', וזו ההקלטה שנשארה עד היום."

ההסתבכויות, שהפכו בינתיים טעויות, נצבעו בצבע ייחודי; "וטעויות צבעוניות על פני השטח" – שר אמדורסקי בגרסה המוקלטת. "הוא פשוט טעה בהקלטה," סיפר ישראל גוריון, "ואנחנו המשכנו לשיר את הטעות כל הזמן וגם הקלטנו את הטעות הזו."

 

 

"אבוי לשיר אם אין לו הד," כתבה נעמי שמר בשירה "זמר נודד", והרי מהו אומן-מבצע אם לא כלי המבקש להדהד במאזיניו?

אֲנִי גִּיטָרָה
הָיִיתִי פַּעַם עֵץ אוּלַי
וּבְתֵבַת-הַתְּהוּדָה
אֲנִי זוֹכֵר אֶת
כֹּל מִי שֶׁנִּיגֵּן עָלַי
וַאֲנִי אוֹמֵר
תּוֹדָה

 

תודה לבני משפחת אמדורסקי, גלעד אסודי ואלי עמי, על הסיוע בהכנת הרשימה

 

כתבות נוספות

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

אסוף את המעשים את המילים והאותות – "אסיף" השיר לתרצה

"וּבְתוֹךְ הַפְּרִי כָּל גַּעֲגּוּעַי…"

 

אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן

טיול קטן בחורשת אורנים ספרותית עם אלישבע, דורי מנור, זלדה, יצחק שלו, היינריך היינה ולאה גולדברג

נטיעות בשדה יעקב. 1939.

שיחה / דן פגיס

אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן.
אֶחָד הִגְדִּיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוּג, הַמִּין וְהַזָּן.
אֶחָד עָמַד עַל מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים.
אֶחָד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת.
אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ.

 

במעלה הכביש המוביל לספרייה הלאומית הכול ירוק מאוד. הגשם שעבר פה לפנות בוקר הותיר את שדרות האורנים גשומות. אוויר ההר צלול, ריח אורנים וטחב אדמה מציף את הנשימה.

רק גֶּרֶם מדרגות מפריד בין סצנת הירוק-ירוק הזה, ובין העולם האחר שמעבר: אולם הקריאה הרכון בריכוז קפדני על עמל יומו, או מרתף הארכיונים השרוי באורו החיוור של הניאון. במעבה הארכיון, ממשלתו של העבר, בין דפי ההיסטוריה ובין תיקי המסמכים הגנוזים, הולכת וגוברת מלכותו של הצבע הצהוב. כל יום שעובר מצהיב אליו את הדפים יותר ויותר.

בהיעדר חלון שיזכיר שבחוץ קיים עולם ירוק וחי, אני מחליטה לבדוק אם אפשר לפרוץ מעט את גבולותיה של הספרייה: לצאת, ולו רק בין המדפים, לטיול קטן בחורשת אורנים. אני יוצאת לתור אחר אורנים בספרי השירה ובאוצרות ארכיון, ומגלה שהשירה העברית מאכלסת יער שלם של עצים, והשיטוט בו משתרע על פני מרחבים של תקופות וארצות. זהו יער סבוך, מרובד ומפתיע, ובו עצים ודימויים מעולמם של העצים.

שישה עצי אורן, מפרי עטם של שישה משוררים, יהיו נקודות הציון במהלך המסלול: נתחיל באירופה של המאה התשע עשרה, ונפגוש באורן הבודד של היינריך היינה. אחריו נפליג ארצה בעקבות האורנים בשיריהן של אלישבע ולאה גולדברג, נעלה לירושלים אל האורן של יצחק שָׁלֵו, ומשם אל האורנים של זלדה. התחנה האחרונה במסלול תוקדש לאורן שהשיר עליו נכתב רק בשנה שעברה, ואין לדעת אם יצליח לעמוד ברוחות הזמן ובמשפט השירה.

בין המילים ובין תגליות הארכיון, ילוו אותנו תצלומי אורנים אשר נתפסו בעדשת המצלמה שלי במהלך השנים האחרונות.

 

א. אורן שם בודד בקור – האורן של היינריך היינה

גרמניה. רווק אירופאי בודד קבור בתוך הפּוּךְ לבדו בדירה הריקה. הוא שקוע ברחמים עצמיים על בדידותו ועל הקור האופף אותו. בחוץ, כמו תמיד במחוזותיו, יורד שלג ללא הפסקה. הוא שואל את נפשו למות, ואולי הוא כבר מת? שוכב ומביט בחלון הקפוא, ופתאום מעיר את לבו חיזיון חי: אישה יפהפייה בערבות הירדן, אולי פגש בה בגלגול קודם, נפש בודדה כמוהו, שנמצאת ממש עתה בארצות החום, תמירה, זקופה, שזופה.

כך שרטט היינריך היינה את עץ האורן שלו, בשירו הידוע על עץ האורן הגלמוד שהתפרסם לראשונה בשנת 1823, בתוך הקובץ "אינטרמצו לירי" (Lyrisches Intermezzo). השיר זכה לעשרות תרגומים עבריים, עד לימינו. כאן הוא מובא בתרגומו של ש. בן ציון מתוך מבחר שירי היינה מתורגמים שהוציא בברלין בשנת תרפ"ג (1923).

בשיר קטן בן שני בתים קצרים ניסח היינה הצעיר מערכת שלמה של זיקות בין כאן לשם, בין גלות לציון, בין צפון לקדם, בין קור לחום.

האורן הבודד של היינה תקוע, יותר משהוא נטוע, והשלג הלבן כמעט קובר אותו תחתיו.

על האורן הזה עטו החוקרים, כפי שעשו לרבים משיריו, כדי להוכיח שוב את הניצוץ היהודי שלא כבה מעולם בנפשו של המשורר הגרמני הנערץ, מגדולי השירה הגרמנית במאה ה-19. המשורר שנולד בשם הרי-חיים היינה, גדל בבית יהודי משכילי בדיסלדורף, אך המיר את דתו והתנצר.

דיוקנו של היינריך היינה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית
דיוקנו של היינריך היינה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

היו שראו באורן הזה ביטוי למעמדו חסר המוצא של היהודי בגלות, ושמעו בו הד למה שצופן העתיד ליהודים על אדמת אירופה. היו ששמעו בשיר את נהמת ליבו של היהודי הנודד מדורי דורות, שליבו במזרח, והוא בסוף מערב, שעינו לציון תמיד צופיה, והיו מי שהעזו וראו באורן של היינה, המפנטז על איחוד מרגש עם יפהפיה אוריינטלית, רמז לאיזה רגש ציוני שהקדים את זמנו.

כך או כך, ברור שהאורן של היינה אינו חולם חלומות מעשיים על נערה יהודית ממשפחה טובה, אורנית שיוכל להפרות. הוא חולם על תמרה בלתי מושגת, עץ ממין אחר ומגזע אחר. חלום בהקיץ בן אלפיים שנה, חלום של רווק נצח, ללא שום כוונות מעשיות.

ממשיכים בטיול. מזרחה. עדיין בין האורנים שבאירופה הקרה. מגרמניה של היינה לרוסיה של אלישבע.

 

ב. אורנים ירוקים ביערות מולדתי – האורנים של אלישבע

בשיר שנכתב במוסקבה בשנת 1924, פונה אלישבע, מכל אילנות המולדת הרוסית, דווקא לעצי האורן. היא מתבוננת בהם כבחיזיון נבואי, ומוצאת בהם איזו שלווה השייכת לממד קדוש של היקום.

בענפיהם הנשלחים אל על מזכירים לה האורנים לרגע עצים ממקום אחר ומזמן אחר: ארזי הלבנון אשר שימשו לבניין בית המקדש. בפרישת כפיהם לקראת השמש בחורשה הרוסית הם נדמים לה ככהנים הנושאים את כפיהם בברכה, או כקני המנורה בבית המקדש.

את השיר אורנים אני מוצאת בתוך ספר השירים "כוס קטנה" שיצא בשנת תרפ"ו. שמו של הספר תואם גם את הפורמט שלו, פורמט שהיה מקובל בקרב המשוררות העבריות בעשורים הראשונים של המאה העשרים. פורמט צנוע, פנקסי. קטנטן. את הספר הזה תיאר פעם יעקב שטיינברג כ"ספר פיוט קטן ככף איש ודק כחוט השערה".

אולם הספר הקטן במימדיו ובמספר השירים שבו, היה להצלחה מסחררת, ונמכר בתוך שנתיים בשלוש מהדורות, כל אחת מהן של אלפיים עותקים. הישג כזה, אפילו חלק מן החשובים והמפורסמים במשוררי התקופה, כאצ"ג ושלונסקי, לא הגיעו אליו.

מי הייתה אותה משוררת עברייה, צעירה ואלמונית, שהתפרסמה כל כך תחת השם הצנוע "אלישבע"? השיר אורנים רומז לסיפור חייה המופלא, שאינו מוכר לרבים.

יֶליזָבֶטָה איוואנובנה ז'ירקובה-ביחוֹבסקי היתה בת לאב – מורה דת פרבוסלבי ממשפחת איכרים, ואם אנגלית-אירלנדית נוצרייה. דרכה של אלישבע לשפה העברית, לשירה העברית ולארץ ישראל החלה כקוריוז ומתוך שעשוע: הנערה הנוצרייה יליזבטה התיידדה עם אחת הנערות היהודיות בגימנסיה, ומתוך הלצה ושעשוע החליטה ללמוד בעקבותיה יידיש. אגב ההיכרות עם האותיות העבריות, ותוך לימוד היידיש, הזדמנו לה מילים עבריות בלתי מובנות שסיקרנו אותה מאוד. היא החלה ללמוד עברית בשיעורי ערב של "אגודת חובבי שפת עבר" במוסקבה. הציצה ונפגעה. וכך היא מספרת על עצמה:

"הרעיון העברי הלאומי ואחריו הרעיון הציוני השפיעו עלי במידה נכרת מאד, עד שבמשך הזמן הביאוני לידי החלטה להתמכר ליצירה, שתמיד היתה לי נטיה אליה, רק בשפה העברית, וגם לבוא להשתקע בארץ ישראל".

הסיפור המוזר על האישה הנוצרייה שדבקה בשפה העברית, עזבה את סביבתה ועלתה ארצה כדי להיות משוררת עברייה, הקנה לאלישבע, שמעולם לא התגיירה, את הכינוי "רות מגדות הוולגה".

אלישבע ביחובסקי, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית
אלישבע ביחובסקי, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

בשנת 1946 פנה אל אלישבע אברהם שבדרון, מי שהיה אמון על אוסף האוטוגרפים (כתבי היד של היוצרים עצמם) בספרייה הלאומית, כדי לקבל לאוסף את אחד משיריה בכתב ידה ולהתכבד בו. על שבדרון ופועלו עוד ידובר בבמה הזאת, ואולי תוקדש לו ולאוסף הנדיר שלו רשימה בפני עצמה. אך לענייננו, אלישבע בחרה להעתיק לו מכל שיריה דווקא את השיר אורנים. במכתב נלווה היא מתנצלת על כך שאבד לה העותק המקורי של כתב היד של השיר, ולכן היא מצרפת העתק שכתבה בכתב ידה במיוחד לאוסף, כעשרים שנה אחרי שחיברה את השיר:

"אבל עלי להעיר, שאין זה כתב-היד המקורי של אותו השיר, ז.א. הנכתב בו בזמן שהשיר חובר; כי כל שירי חוברו כבר לפני שנים, וכתבי יד כאלה לא נשתמרו אצלי."

לאן נעלם כתב היד המקורי? אלישבע כבר לא זכרה מה עלה בגורלו. אבל הארכיון זוכר הכל… את כתב היד של השיר אורנים מצאתי מצורף למכתב ששלחה אלישבע ממוסקבה לנמען בלתי ידוע בשנת 1924. המכתב מתאר את ההכנות האחרונות לקראת עלייתה של אלישבע עם בעלה ובתה לארץ:

על אותו סוג נייר מכתבים, ובאותה דיו ממש, כתבה אלישבע את השיר אורנים:

הנה כי כן, אלישבע אינה הוגה בדמיונות שווא על ארץ התמר והחום כהיינה, ואינה נותרת קבורה בין האורנים הקרים והמושלגים. עצי האורן בנוף סביבה מעוררים בה השראה, ודוחפים אותה לצאת למסע אל אחיהם ארזי הלבנון העומדים בהיכל אלוהים. וכמו רות שדבקה בחמותה, היא עוזבת את עמה ואת מולדתה, והולכת אחר חזיונה.

בעת ביקורה של אלישבע בקובנה בשנת 1928, פגשה נערה צעירה וכשרונית כבת 17. ביומנה כתבה הנערה על הפגישה עם אלישבע: "היא עושה עלי רושם מצויין. פשוטה. צנועה. היא יהודייה. עברייה, כאילו הייתה יהודייה תמיד – כל חייה".

הנערה שכתבה ביומנה על התרשמותה מהמשוררת אלישבע, הייתה לא אחרת מלאה גולדברג הצעירה.

את האורן הבא נמצא בין שיריה.

 

ג. אתכם אני נשתלתי פעמיים – האורנים של לאה גולדברג

מחזור השירים "אילנות" בדפוס ראשון, שנתון דבר תשט"ו
מחזור השירים "אילנות" בדפוס ראשון, שנתון דבר תשט"ו

מכל האורנים שידעה השירה העברית נדמה שהשיר אורן של לאה גולדברג הוא המפורסם ביותר.

אם אלישבע השאירה מאחוריה את האורנים של יערות מולדתה, ונשתלה מחדש בארץ, אולי בתור ארז הלבנון, הרי שלאה גולדברג נטלה איתה את האורנים של נוף ילדותה, ושתלה אותם מחדש באדמת הארץ החמה.

שוב משמש האורן כמושא התבוננות על היחסים שבין כאן ושם, אך הפעם נכתב השיר מכאן. נוכחותו של האורן במרחב הארץ ישראלי מעלה בדמיון זכר תמונת ילדות רחוקה באירופה בנוסח אגדת "היה היה". הצורה האירופית שבחרה גולדברג לשירה, הסונטה, יחד עם הרקע המוסיקלי: קולות הקוקיות ביער, או שמא קולותיו של השעון בעל הנוכחות המוכרת מכל סלון אירופאי, העץ החבוש מצנפת שלג, ותופעת הטבע שלעולם אין לראותה בארץ ישראל: קרח ירקרק כובל הפלג, מי הנהרות בקיפאונם – כל אלה מעלים את זיכרון ה"שם" ביתר שאת.

כך מאתגר האורן של לאה גולדברג את מושג המולדת. הוא מגיע מאירופה, מולדתה הפיזית של גולדברג, ובהיותו שתול מחדש אחרי שנעקר מאדמת אירופה, הוא מתפקד כנוף ילדותה שקמה לתחייה. הוא הגעגוע שלא מרפה, הוא חוסר המנוחה הטורדני שיש לכל מהגר שהותיר את עברו מאחור.

ובכל זאת, האורן של גולדברג מצליח לבטל את ההיררכיות בין שתי ארצותיו של המהגר, ולייצר, במסגרת העובדה המצערת שאדם יכול להיוולד רק במקום אחד, את הבלתי אפשרי: שתי מולדות. הדואליות הזו כרוכה בכאב. משום צמצום מעמדה של המולדת הפיזית, על מנת לאפשר ל"מולדת הרעיונית" של העם השב לארצו, לדור איתה בכפיפה אחת. כפל הפנים של האורן וחוסר ההיתכנות של שתי מולדותיו, משקפים את הזהות החצויה של גולדברג ובני דורה המהגרים.

השיר "אורן" נכתב בשנת 1954, ונדפס בתוך המחזור "אילנות" בשנת תשט"ו, לצד השיר "אקליפטוס" ולצד "קיקיון". שלושת השירים שבו ונדפסו בספרה של גולדברג "ברק בבוקר" בשנת 1955.

בשלב זה גולדברג היא כבר אזרחית ותיקה כאן, בארץ ישראל. ממש כמו האורנים שיובאו מארצות הצפון וניטעו על פני שטחים עצומים, במפעל הייעור של קק"ל לפני למעלה  מחצי מאה, וכבר היכו שורשים. היא כבר משוררת מוכרת ובעלת מעמד. היא פניה היפות של המולדת.

ואף על פי כן, גולדברג משכללת שוב ושוב את דימוי העץ הגדוע הזוכר את עברו הטוב, וחוזר בזיכרונו כמו מתוך כפייתיות שאין לה מזור, אל הגרזן שכרת אותו (כמו למשל בשיר אקליפטוס המובא למעלה).

עצים רבים ממלאים את שירתה של לאה גולדברג. למן ענפי האשוח המושלגים וניצני התרזות ב"טבעות עשן", ספרה הראשון והאירופאי כל כך; דרך האלונים והאלות בנופים הארץ ישראליים שבשירי "שבולת ירוקת העין"; העץ הגנרי, הסימבולי, במחזורי שירי "העץ" שבספר "על הפריחה"; המחזור "אילנות" על שלושת עציו: אורן, אקליפטוס וקיקיון; השקד הפורח בארץ אהבתה שבשירי "ברק בבוקר"; עצי הזית הזקנים הנבונים, והעץ הנעקר מעיקרו ומשורשיו של "מילים אחרונות"; ולבסוף הברושים שהפנתה להם את גבה "עם הלילה הזה".

 

מה פשר יחסה המיוחד של גולדברג לעצים, יחס שהשפיע על אופיים של רבים מהדימויים והמטאפורות בשירתה?

דוגמא ליחסה זה של גולדברג לעצים אפשר למצוא ברשימה יפה העוסקת בקשר בין האדם והעץ, מאת הכותבת עדה גראנט, שהתפרסמה בתוך "יומן ספרותי" בעיתון "על המשמר" בשנת 1946. הפסבדונים "עדה גראנט" הוא בגדר סוד ידוע לכל. זוהי לאה גולדברג הצעירה, שפרסמה את רשימותיה תחת מספר שמות בדויים.

 

 

לפני כל פיענוח סימבולי של העצים של גולדברג המשוררת, כדאי לשים לב שגולדברג היא  קודם כל אשה רגישה ובודדה, שאהבתה הבלתי מסוייגת לעצים חיפתה מעט על נטייתה המסתייגת והביקורתית כלפי אנשים.

"מכירה אני הרבה אילנות בארץ, מה שקורין, היכרות אישית".

כך היא פותחת את הרשימה, ובהמשך הפסקה היא מתארת תיאור הומוריסטי למדי של 'פגישת שידוכין' שעלתה יפה, שסידר לה מכר עם אחד איקליפטוס-גברבר ירושלמי.

בהמשך הרשימה היא מתארת עץ אהוב במיוחד שנגדע, שייצג עבורה את ילדותה בגלות. אנו מוצאים בדבריה חיווי לאותו כאב של שתי המולדות, אשר יהפוך לאחר שנים לשיר.

"מה לעשות, ואנו נושאים לעולמים בלב את נוף ילדותנו!"

גולדברג יודעת כי לא בסנטימנטים בונים ארץ. בסיום הרשימה היא משלימה עם השינויים בנוף הפושט צורה ולובש צורה, ומוצאת את היופי בבוסתן העצים הנטועים-מחדש:

"וגם אנחנו נוודי הנופים, שורש בחירתנו מרחוק בא: הנה עברתי על פני העץ הגדוע שלי וכנגד עיני גן. בעלת הגן היא אשה רוסיה זקנה, מן הגרים, במו ידיה נטעה את גנה ובו מכל הבא ליד: שיחי הרדוף, זוג צפצפות זקופות, תאנה וגם אשל. "העצים בגני" אומרת האשה, "קיבוץ גלויות הם. כיהודים בארץ ישראל!"

כך עוברת גולדברג ברשימה קצרה אחת מתיאור אנושי של מערכת יחסיה האישית עם העצים, לביקורת נוקבת על יחסה של הציונות לנוף ולעצים, וממנה, לאידאה רחבה הקשורה בתפיסת העץ כסמל לקיבוץ גלויות.

ממשיכים בסיורנו בעקבות האורנים, והאורן הבא שנפגוש הוא דווקא אורן ירושלמי, שורשי, בן הארץ מראשיתו.

 

ד. המשורר בעצים, ליריקן החורשה – האורן של יצחק שלו

הנה לפנינו אורן ירושלמי גבוה וריחן, הצופה פני ים המלח.

הפעם לא מדובר באורן גנרי כמו האורנים של גולדברג או האורן של היינה. זהו עץ אורן קונקרטי מאד: "האורן ההוא"; אורן ששייך למשורר: "אורני ההומה", אורן שהיה חלק מנוף ילדותו הירושלמי.

ירושלים של שלו בעת שהוא כותב את שירו היא משאת נפש, "הר נבו". נוף ילדותו הוא חלום רחוק שאינו בר השגה.

המציאות הפוליטית הפכה את מחוזות ילדותו של יצחק שלו, בן הארץ הזאת, השורשי והנטוע באדמת ירושלים, למחוזות זרים ובלתי נגישים. ומתוך עמדה זו, נשמעים ניסוחים דומים מאוד לניסוחיה של לאה גולדברג:

"בו עלו כיסופי ילדותי לגבהים" / "אבל בצל האורנים האלה כל ילדותי שקמה לתחיה"

 

כמו האורן של גולדברג, גם האורן של יצחק שלו נטוע בתוך 'חורשת עצים' פואטית – מחזור של חמישה שירים מכונסים יחדיו, בתוך ספרו השני "קולות אנוש חמים". אלה השירים הכלולים במחזור: "תאנה", המתוארת כאישה בשלה, נשית ועגולה; "אלון", המתואר כגבר מסוקס ומלא און; "זית", שכמו זיתים רבים במרחבי השירה העברית, מתואר כסב פיקח ונבון, נשוא פנים במעיל אפור; "שיטה ואזדרכת", צמד עלמות מגונדרות. ולבסוף, כמו בסיומו של קונצרט ססגוני בהדרן, מופיע ומשתחווה על הבמה, למחיאות כפיים סוערות במיוחד, המנצח בכבודו ובעצמו: "אורן" – המשורר בעצים, ליריקן החורשה.

יצחק שלו
תמונות יצחק שלו

כדי להבין מאיזה בית גידול צמחו להם שירי העצים של יצחק שלו, די לדפדף בארכיון המשורר ולראות את עשרות המאמרים, ההרצאות, ההדרכות והטיוטות שבכתב ידו, העוסקים כולם בטבע הארץ ישראלי. עיון ברשימות שבכתב ידו על הצומח בארץ ישראל מגלה את העניין הרב שלו בעצים. הם נוכחים ברשימותיו כל הזמן. הנה לדוגמא, רשימה על העצים כדימוי וכסמל בתנ"ך:

"בספר איוב אנו מוצאים שבניגוד לאדם המת ואינו חוזר לתחיה, יש בכוח העץ לשוב לחיים גם לאחר שנכרת: 'כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש ויגוע אדם ואיו' (יד 7-10) כלומר העץ הופך כאן סמל להחלפת האיברים וחידוש הנעורים (רגנרציה) ולכן. כשרוצה הנביא ישעיהו לבשר את תחיית עם ישראל הוא אומר: 'כי כימי העץ ימי עמי' (ישע' ס"ה 22)"

דבריו של יצחק שלו על משמעותו של העץ כסמל לחיי נצח, מתפרשים לי באופן נפלא תוך שאני מתחקה אחר דמותו בארכיון. תיק מסקרן תחת הכותרת הסתומה "טר"ש" לוכד את עיניי. אין מדובר בתיק המתעד את שירותו הצבאי, אלא באוסף של עשרות פיסות גזורות מתוך דפי יומניו שעליהן כתב יצחק שלו את יעדי ומסלולי הטיולים שהדריך במסגרת חוג מטיילים שהתגבש סביבו.

ומי שסקרן לדעת מה מציינים ראשי התיבות טר"ש, ימצא בתיק גם הסבר בחרוזים שהקדיש יורם הרועה, כותב התשבצים הידוע, ליצחק שלו:

בשיחה עם יורם הרועה הוא מספר לי על חוג טר"ש, טיילי רבנו שלו, שפעל בהובלת יצחק שלו משך שני עשורים. הרועה מפתיע אותי כאשר הוא מגלה לי כי כמעט שלושים שנה לאחר פטירת שלו, המוסד הירושלמי הוותיק של חוג המטיילים עדיין פועל תחת הכותרת "טר"ש" ומשתתפים בו מטיילים ותיקים שזכו לשמוע את הדרכותיו של מורה-הדרך המיתולוגי יצחק שלו.

הנה מתקיימת ביצחק שלו עצמו תכונתו של העץ, שעליה הצביע בצטטו את הפסוק מאיוב: "אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע".

 

ה. אורנים נדהמי שמש – האורנים של זלדה

שוב מתכסה עץ האורן בשלג. אך הפעם, שלג ירושלמי.

ודווקא בירושלים זוכים האורנים למבט עיניה הרחום של זלדה, שכנתם חסרת הפניות, מבט של אדם באשר הוא אדם. מבט אוניברסלי שאיננו קשור למולדת הזרה של האורן, ולא למולדת הזרה של המשוררת.

המוטו מכמיר הלב הפותח את השיר, שאלתו של הילד החכם (שהוא ודאי אחיו או קרובו הפואטי של הילד שזעק "המלך הוא עירום") מהדהד את הצו המקראי "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן".

בשעה שעובדי העירייה ותושבי ירושלים רואים באורנים השבורים, פגעי סופת השלג, מטרד מוניציפלי שיש לפנות אותו, זלדה, כמו אותו הילד, רואה את נשמתם. היא רואה בענפים השבורים את עברם רב הכח, את הקלילות, את פנימיות הצמיחה. היא מריחה את בושם האורן ומתאבלת על התפארת הזו שברגל גסה נבעטת לאשפתות.

זלדה מזדהה עם כאבם של האורנים, עם ייסוריהם, עם ההשפלה שהם עוברים. אך לא רק עם האורנים. שירים נוספים של זלדה העוסקים בעצים, טבועים בחותמו של הסבל. "אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אֶת כָּל הָעֵצִים שָׁוֶה" מכריזה זלדה באחד משיריה: "נַפְשִׁי מְיֻדֶּדֶת עִם עֵץ אַגָּס חוֹלֶה. אֲנִי וְהוּא נְטוּעִים בֶּחָצֵר שֶׁתְּקוּעָה בֶּחָלָל וְתַחְתֶּיהָ בּוֹר חָשׁוּךְ"

ובאותו שיר ממש כותבת זלדה:

במכתב ששלחה זלדה לחברתה רחל לרר אני מוצאת מהו סף ליל הדין שבו נרמס עץ האפרסק שייסר אותה כל כך. זהו מכתב שנשלח בעיצומה של מלחמת ששת הימים. זלדה מתארת את החששות הרבים ואת מצב הרוח הלאומי, כשעוד לא ברור כיצד תוכרע המלחמה.

בסיום מכתבה היא מספרת לרחל כיצד מילוי שקי החול והביצורים ערב המלחמה גרמו להשחתת גינתה:

"זה היה עוד לפני הימים הקשים מאד. את זוכרת את גינתי האהובה (באופן לא נורמלי) – הרסו לי אותה. רמסו לי אותה כשמלא(ו) שקים ולא נותר זכר מן האפרסק".

במכתב נוסף אני מוצאת אצל זלדה ניסוח עקרוני וחשוב לעמדתה הנפשית כלפי העצים והצומח:

 

"בזמן האחרון אני חושבת הרבה על יונה הנביא ועל אהבתו הטראגית האיומה לקיקיון. כך אוהב צמח רק אדם בודד מאד. רק אדם שממש אין לו נפש חיה ולמרות קרבתו לבורא כל העולמות כנראה היה לו צורך לקשר כלשהו גם עם יצור ארצי, ויהיה זה צמח. כי לא היתה לו שפה עם בני דורו. כשאני מסתכלת על הענפים הירוקים שיש לי בדאגה פן יקרה להם משהו רע חושבת אני בלי סוף על יונה הנביא".

דברים אלה שכתבה במכתב באים לידי ביטוי לירי בשירה "כי האור שעשועי":

בשיר אחר על האורנים מתפעמת זלדה מעצמת הצמיחה המהממת שבהם:

האורן פורח באון וביופיו עושה אותה בת בית בעולם, אך ההתפעלות אינה משכיחה ממנה את יסוד המוות. הבדידות והמוות אורבים לה, אולי זכר האורנים הגדועים המושלכים לאשפתות בשלג מצנן את התלהבותה. מראה הצמחים הצצים ונובלים. הקיקיון. האפרסק. דרך ההזדהות הפנימית העמוקה של זלדה עם העץ והצומח, היא חווה את חידת הקיום האנושי והיקום כולו.

 

 

ו. איך נִטַּעְתָּ במולדת התותבת – האורן של דורי מנור

בקפיצה אל שנת 2017 סיורנו מגיע לתחנתו האחרונה.

מחזור שיריו של דורי מנור נושא את השם "עצי ארצנו". נראה כי זהו שימוש מלעיג של מנור במילים שנשמעות כאילו נלקחו מחוברת ישנה של קק"ל לתלמיד, או לשימושם של המורים למולדת, או מאיזו כרזה צבעונית משנות החמישים. שם זה מעלה על הדעת מיד את חוסר שביעות רצונו מעמדתה ה"מנכסת" של הציונות: עצי ארצנו.

הבחירה בכותרת "אוֹדָה לאורן בהרי ירושלים" מתבררת אף היא כבחירה אירונית. מטרתה של האודה להלל ולשבח את מושא השיר, ואילו האורן בשירו של מנור הופך לשק חבטות שהוא מכה וחובט בו ללא רחמים.

כמוטו לשיר מצטט מנור משירה הקאנוני של גולדברג "אורן". האורן שהיה לסמל העקירה מאדמת אירופה, והנטיעה מחדש על אדמת ישראל, האורן שהצליח ליצור את הבלתי אפשרי: שתי מולדות, שורש משני נופים שונים. אורן זה מצטייר בשירו של מנור כגברתן מחוספס, שתלטן ואלים.

כאן יש להזכיר כי תכונותיו הבוטניות של עץ האורן כמעט מזמינות פרשנות שכזאת על הסמל: בענפיו של האורן, בגזע, ובתוך רקמת העלים שלו מצוי שרף שגורם להתפרקות איטית מאוד של הנְשָר, ועל כן מצטבר מתחת לעצי אורן מצע עלים אשר מונע את גידולם של מיני צמחים רבים סביבו.

הינטעותו של העם על אדמת הארץ תוך ניסיון לטשטש את העבר האירופאי מחד, ולכפות את מורשתו המערבית באדמת המזרח מאידך, הייתה ניסיון אלים ודכאני שלא מאפשר סביבו צמיחה של "חורש טבעי", אותו חורש שקדם לפרוייקט הייעור הציוני.

האורן של מנור עיבה את גזעו. הוא קוצני כמעט כמו הצבר. בגסותו כבר שכח מהיכן בא ולאן הוא הולך.

הוא "עוד זוכר את לאה גולדברג", מכיר את הנרטיב שלה, את סיפור האורנים שנשתלו פעמיים בשתי מולדות, ועכשיו, כעבור עשרות שנים, ברור למנור כי המולדת הנוכחית היא מולדת תותבת. ציפורי המסע המרחפות אצל לאה גולדברג, הפכו לשני עופות דורסים היושבים על ענפי האורן, מחפשים טרף.

סוף דבר. ימי סופה וסער הביאו לכאן אילנות גדועים בהמוניהם, אכולי געגוע ולמודי טלטלה, להשתרש מחדש בארץ תקווה. נראה שכאב ההשתרשות במולדת החדשה-נושנה היה בלתי נמנע. אולם השנים ריככו במשהו את הטראומה, וכעת ניתן לנו להתפנות להתאקלמות העצים השונים באדמה האחת. תחת מדיניות הייעור שהעסיקה את קק"ל בשנות ראשית המדינה, נרתמת קק"ל כיום להגנת הסביבה מתוך קשב לטבעה של הארץ הזאת. וכמו העצים, גם האנשים, כעבור דור או שניים – נטועים. חיים. ורק המילים הכתובות עוד זוכרות ומזכירות את טעמם של זרות, כאב, וגעגוע.

 

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

 

.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

שירה | שירים חדשים מאת דנה אמיר, דעאל רודריגז גארסיה, מרב זקס־פורטל ואורית צמח

"טֶרֶם נִדְלְקוּ פָּנָסֵי הָרְחוֹב, אַךְ חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים מְהַבְהֲבִים. עִם כָּל הִבְהוּב, כְּמוֹ בְּאַגָּדַת מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, נִדְלֶקֶת תְּמוּנַת פָּנִים: פְּנֵי בַּיִת."

שלומי חגי, 'פרט' המדרגות, שמן על בד, 122X122 ס"מ, 1994-6

שלומי חגי, המדרגות (פרט), שמן על בד, 122X122 ס"מ, 1994-6

.

דנה אמיר

נדרַיִךְ מותרים

לַיְלָה שָׁלֵם הִקִּיפוּ אֶת מִטָּתִי פְּתָקִים לְבָנִים בִּכְתַב יָדֵךְ.
לַיְלָה שָׁלֵם יִחָלְתִּי לְפָנַיִךְ, וּפָנַיִךְ
חָסְרוּ אוֹתָךְ

לַיְלָה שָׁלֵם שָׁאַלְתִּי אֶת נַפְשִׁי הֵיכָן אַתְּ נִגְרֶרֶת רֵיקָה,
מְטִילָה תַּחְתַּיִךְ צֵל רָפֶה כְּעַלְוַת עֵץ, מְקַפֶּלֶת בִּקְפִידָה
פִּנּוֹת מַפָּה צְחוֹרָה,
גּוֹנֶבֶת פֵּרוּרֵי עוּגָה בְּאֵין רוֹאֶה, שׁוֹקֶלֶת מִלִּים,
הֵיכָן אַתְּ מִתְחַנֶּנֶת

לַיְלָה שָׁלֵם גִּשָּׁשְׁתִּי דַּרְכִּי בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף הַזֶּה, נִזְכֶּרֶת
אֵיךְ הוֹרַדְנוּ אוֹתָךְ בִּשְׁתִיקָה, אֵיךְ הִשְׁבַּעְנוּ בְּגַרְגִּירֵי הֶעָלִים,
בְּצִנּוֹר הַגִּנָּה, בְּזֶרֶם הַמַּיִם הֶעָכוּר, הַחַי,
עִמְדִי, אָמַרְנוּ לָךְ,
שְׁבוּעוֹתַיִךְ גְּלוּיוֹת, נְדָרַיִךְ מוּתָרִים,
אֵינֵךְ עֲרֵבָה עוֹד.

 

פתיחה

טֶרֶם נִדְלְקוּ פָּנָסֵי הָרְחוֹב, אַךְ חַלּוֹנוֹת הַבָּתִים מְהַבְהֲבִים. עִם כָּל הִבְהוּב, כְּמוֹ בְּאַגָּדַת מוֹכֶרֶת הַגַּפְרוּרִים הַקְּטַנָּה, נִדְלֶקֶת תְּמוּנַת פָּנִים: פְּנֵי בַּיִת. הִבְהוּב רִאשׁוֹן חוֹשֵֹף דְּמוּת אִשָּׁה רְכוּנָה אֶל הָעִתּוֹן הַיּוֹמִי מֵעַל קְעָרַת מָרָק. מִשְׁנֵהוּ מַבְעִיר חֲבוּרַת יְלָדִים פְּעוּרֵי פִּיּוֹת, צְמוּדִים לְרִיצוּד הַמָּסָךְ. בֵּין הִבְהוּב לְהִבְהוּב פּוֹשֶׁטֶת מוּעָקָה. הָיִינוּ שָׁם, וּכְבָר נִשְׁכַּחְנוּ. אַחֵרִים בָּאוּ אַחֲרֵינוּ.

לְעוֹלָם אֵין הַחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בְּאַחַת אוֹ בְּאוֹתוֹ הָאוֹפֶן עַל פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד יָשֵׁן וְעַל פָּנֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה יְשֵׁנָה, אוֹ עַל פָּנָיו שֶׁל כֶּלֶב. אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד הִיא מְכַסָּה כִּשְֹמִיכָה. וְאִילוּ אֶת פְּנֵי הָאִשָּׁה הִיא חוֹשֶֹפֶת, כְּאִלּוּ קִלְּפָה מֵעָלֶיהָ אֶת כְּסוּת הַיּוֹם וְהוֹתִירָה אֶת פִּתְחֵי הַחִישָׁה פְּעוּרִים. הַכֶּלֶב, לְעוּמָתָם, מְקַבֵּל אֶת פְּנֵי הַחֲשֵׁכָה כְּקַבֵּל פְּנֵי אוֹיֶבֶת, מֵשִׁיב בְּחִרְחוּר עוֹיֵן לְרַחַשׁ הַתָּאִים הַמִּתְחַלְּפִים. אֵין פֶּלֶא: עִתִּים הַחֲשֵׁכָה מְדַבֶּרֶת. צְלָלִים מִצְטוֹפְפִים בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הָאַפְלוּלִי אוֹ בְּפַאֲתֵי הַמִּטְבָּח, וּלְפֶתַע הוֹפֶכֶת תְּנוּעָתָם לְקוֹל.

וְיֵשׁ שֶׁחֲשֵׁכָה נוֹפֶלֶת בֵּין שְׁנַיִם, וּבְנָפְלָהּ בֵּינֵיהֶם הִיא מְכוֹנֶנֶת אֵזוֹר עָמוּם, דָּחוּס, מֵעֵין תְּחוּם הַחֲפִיפָה שֶׁל חֶשְׁכַת הָאֶחָד וְחֶשְׁכַת הָאַחֵר.

אֲבָל הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר הִיא זוֹ הַנִּשְׁקֶפֶת מִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹתָיו שֶׁל מָטוֹס. כֹּחַ כֹּה עָצוּם מוּל יָרִיב כֹּה עָלוּב: דַּיָּלוֹת גְּהוּצוֹת מַדִּים מַסִּיעֹות הֵנָּה וָשׁוֹב אֶת עֶגְלוֹת הַשְּׁתִיָּה, מְפַזְרוֹת חִיּוּכִים לְרֹחַב הֶחָלָל הַמָּאֳרָךְ, בְּעוֹד סִדְקֵי הַחַלּוֹן הַזְּעִירִים מְמַצְמְצִים לַשָּׁוְא מוּל הַפֶּרֶא הַזֶּה, הַלַּיְלָה.

 

דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות, מחברת שישה ספרי שירה ושלושה ספרי עיון. האחרון שבהם, "להעיד על העדים", ראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס.

 

דעאל רודריגז גארסיה

דּוּשִׂיחַ

א.
גּוּף אוֹמֵר
שְׂחִיָּה בַּחֲדַר חֹשֶׁךְ
בְּסִגְנוֹן חֲתִירָה.
גּוּף אוֹמֵר
סְלִילֵי צִלּוּם אֲפֵלִים
רוֹצִים לְהִפָּתַח אֶל הַשֶּׁמֶשׁ.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת מִנְהָרָה בְּלִי תִּקְרָה
אוֹקְיָנוֹס שֶׁאֵינוֹ מְרֹהָט
נוֹסֵעַ

ב.
גּוּף אוֹמֵר
מַיִם עוֹלִים כִּתְהוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶצְעַק.
גּוּף אוֹמֵר
כּוֹכָב דָּרוּךְ הַיּוֹם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
אֵשׁ כָּחֹל לוֹחֵשׁ לְאַט.
גּוּף צוֹעֵק בְּתָאִים רַבִּים לְהִתְפַּקֵּעַ
כְּבָר זְמָן רַב מְאוֹד וּבִלְתִּי פָּנוּי

ג.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת
חוּט לַהַט מִדַּקֵּק
מְחַפֵּשׂ אֲוִיר לְהִשָּׂרֵף.
גּוּף אוֹמֵר
מֵהַתִּקְרָה פָּרוּשׂ
אָהִיל מִתְנַדְנֵד
וּמָתוּחַ

ד.
גּוּף אוֹמֵר חֲדָרִים
שְׁעָרִים מוּגָפִים נוֹפְלִים
עַל אֶצְבְּעוֹת הָרַגְלַיִם.
נֶפֶשׁ אוֹמֶרֶת חַלּוֹן צָהֳרַיִם
מְנַסֵּר אֶת הָאוֹר וְנִשְׁבָּר
בְּשָׁקוּף וּפָתוּחַ.
גּוּף אוֹמֵר אָמְנָם
רַק וִילוֹן
בֵּינִי לְבֵינֵךְ
וְלִפְעָמִים בָּאָה רוּחַ

 

דעאל רודריגז גארסיה נולד וגדל בירושלים. הוא מלמד ספרות בבית ספר תיכון, מאסטרנט לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון ומנחה סדנאות כתיבה. פרסם שירים וסיפורים קצרים בבמות שונות, ולאחרונה זכה בפרס למשוררים בתחילת דרכם מטעם משרד התרבות.

 

מרב זקס־פורטל

סן פרנסיסקו

אַבְנֵי זִכָּרוֹן בִּפְסֵיפָס מְשַׁבֶּצֶת
עֵת חֶבֶל חוֹזֵר לְאָחוֹר
עַל צַוָּאר.

זֹאת אַתְּ, הוּא אוֹמֵר לִי,
עוֹמֶדֶת רוֹעֶדֶת, מֻקֶּפֶת
עֲדַת יְלָדִים.

זֹאת אַתְּ שֶׁכָּל יוֹם
בֵּין אַרְבַּע לִשְׁמוֹנֶה
מַכְתִּירִים בִּכְתָרִים, מַשְׁפִּיעִים
לִבּוּבִים.

עַל גֶּשֶׁר זָהָב נִשְׁמָתִי
נֶעֱתֶקֶת,
רוֹעֲדוֹת עַל פַּסָּיו מְכוֹנִיּוֹת הֲבָנָה.
יֵשׁ אֶרֶץ אַחֶרֶת הָאֹזֶן
אוֹמֶרֶת, יֵשׁ פְּלָאוֹת
שֶׁטֶּרֶם חִשַּׁבְתְּ
עֶלְבּוֹנָן.

 

בסופרפארם

סוּהִיל, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ לְמָחֳרַת הַהַפְגָּנָה,
לִבִּי אִתְּךָ.
פַּעֲמַיִם בְּיוֹם, גְּבֶרֶת, הוּא עוֹנֶה,
עַל קֵבָה רֵיקָה.
סוּהִיל, אֲנִי מַבִּיטָה בְּעֵינָיו הַמְּמֻשְׁקָפוֹת,
אֲנִי מִתְנַצֶּלֶת,
בִּשְׁמִי וּבְשֵׁם כָּל הַלָּקוֹחוֹת.
עוֹד מַשֶּׁהוּ? הוּא שׁוֹאֵל, יָדוֹ עַל הַקֻּפָּה,
לֹא, אֲנִי אוֹמֶרֶת לוֹ, בֶּאֱמֶת תּוֹדָה רַבָּה.
234, קוֹרֵא סוּהִיל בְּקוֹל
וּמִסְתּוֹבֵב אֶל הַלָּקוֹחַ הַבָּא.

 

מרב זקס־פורטל, כותבת פרוזה ושירה ומתרגמת ספרות. פרסמה את הרומן "מלאכים באופק" (אקס ליבריס וידיעות ספרים, 2016). בימים אלה מסיימת את כתיבת הרומן הבא.

 

אורית צמח

גלויה מהכפר

עַד לְכָאן הִגַּעְתִּי לִמְצֹא לִי נוֹף
כְּכָל אָדָם הַמְּבַקֵּשׁ מַחֲסֵה
בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ
תַּבְנִית מִשֶּׁלּוֹ
בָּרוּחַ.
וּבָעֲנָפִים הִצְטוֹפְפוּ מִשְׁפְּחוֹת
הֶעָלִים, וּבְתוֹךְ הָאֲדָמָה
נִקְשְׁרוּ זֶה בַּזֶּה
שָׁרָשִׁים.
וְרַק עָנָף אֶחָד קָטוּם
שֶׁדָּבְקוּ בּוֹ בֹּץ
וְיִלְלַת הַהַחְמָצָה
עוֹרֵר כְּאֵב רְפָאִים
בְּרַגְלַי הַמְּחַפְּשׂוֹת
עֵצָה.

*
אַתָּה רוֹאֶה אֲנִי שָׁבָה אֵלֶיךָ
כְּמוֹ פְּרוֹטֶזָה אֶל אֶפְשָׁרוּת
שֶׁל רֶגֶל
בָּאָה
וְלֹא בֶּאֱמֶת
הוֹלֶכֶת.

*
אָבַדְנוּ אִישׁ בַּהֲמֻלַּת חַיָּיו
אִשָּׁה בִּכְבִישָׁה קָרָה.
גַּם אִם תָּשׁוּב אֶל הַכְּפָר הַזֶּה
תְּגַלֶּה אוֹתִי אֵינֶנִּי
יְשׁוּבָה עַל סַפְסָל
מְחַכָּה.
הָלַכְנוּ מֵעִם הַגֶּזַע
אִישׁ וַעֲנָפָיו בְּיָדָיו
אִשָּׁה בַּעֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ
גַּם אִם אָשׁוּב
אֲגַלֶּה אוֹתְךָ
אֵינְךָ
אַתָּה.

*
וּמַהוּ הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה לָמֵד מֵעִנְיָנִי?
שֶׁנֶּאֶסְרָה עָלַי מְלֶאכֶת הַבְעָרַת הָאֵשׁ
אַךְ הַנִּיצוֹץ לֹא בֶּעָמָל יוּלַּד
אֶלָּא בְּעֹנֶג.

*
וּבְכָל זֹאת, בַּיֹּפִי הַטִּבְעִי הַזֶּה,
עוֹד רוֹאָה הָעַיִן עֲנָפִים מְקֻשָּׁשִׁים
פִּגְרֵי עֵצִים, גִּלְדֵי אֲדָמָה.
וְאַתְּ שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמֵךְ
לְאָן נֶחְפֶּזֶת הָאַרְנֶבֶת הַזּוֹ
מָה הִיא רוֹאָה.

*
לֹא קַל לִכְתֹּב לְךָ לְאוֹר יָרֵחַ
כְּשֶׁאַתָּה מִסְתּוֹבֵב שָׁם בַּחוּץ,
אֲנִי יוֹדַעַת,
מְיַלֵּל. לֹא קַל
לְהוֹדוֹת בְּפָנֶיךָ
כְּשֶׁאַתָּה בְּהֶסְתֵּר
וַעֲדַיִן מְחוֹלֵל.
בּוֹנֶה חֲלוֹמוֹת וּמַחְרִיבָם
רַק בִּשְׁבִיל הַזְּכוּת
לִשְׁבֹּת.

*
וּבְכָל זֹאת, אֲנִי כּוֹתֶבֶת לְךָ מֵהַכְּפָר כְּדֵי לוֹמַר שֶׁהָאִשָּׁה הַגְּדוּמָה הַזֹּאת מִסְתּוֹבֶבֶת עַכְשָׁו עַל אֲדָמָה לַחָה לֹא עַל מְנַת לְהַשְׁרִישׁ, רַק לֵהָנוֹת מֵהַפְּרִיחָה.

 

אורית צמח, עורכת ספרות ולשון, פרסמה שני ספרי ילדים, ובימים אלה כותבת רומן. שיריה ראו אור בבמות שונות. מחזור זה נכתב במסגרת סדנת השירה של הליקון.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת יעל גלוברמן, יהודית דריגס, רוני צורף ותמי קויפמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_42_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן