נפרדוֹת | עמליה כהנא־כרמון על המכשולים בדרכה של אישה־סופרת

"כל אשתו של ברנר שתרצה לכתוב, בסופו של דבר, כסופרת, תחולנה עליה השורות: אני אהיה לצל־חולף בשדותיכם… כמו צמח בר." נאום שנשאה עמליה כהנא־כרמון מנבא באופן מצמרר את אחריתה

nifradot_44715-537
עמליה כהנא־כרמון. מתוך סרטון יוטיוב של פרויקט "סופרים קוראים" – ארכיון הווידאו של כלל סופרי ישראל, ביוזמת מרכז הספר והספריות, מפעל הפיס ובית אריאלה – ספריית שער־ציון

.

עמליה כהנא־כרמון, כלת פרס ישראל לספרות, הלכה לעולמה לפני כשבועיים. דבר מותה התפרסם רק כעשרה ימים לאחר פטירתה.

 

עמליה כהנא־כרמון

.

אשתו של ברנר רוכבת שוב

דברים שנשאה בטקס הענקתו של פרס ברנר תשמ״ה, בית הסופר ע״ש טשרניחובסקי, תל־אביב, 14.5.85

.

[הרשימה פורסמה לראשונה בכתב העת מאזניים ד, אוקטובר 1985]

.

חברים. לפני שנתיים כאשר א.ב. יהושע קיבל את פרס ברנר, הוא קרא לדבריו בשם ׳אשתו של ברנר׳. הוא התייחס בכך לאשתו המטפורית של ברנר. כשהנושא היה זה: רעייתו הנאמנה והמסורה של הסופר, מה הם חלקה, מקומה ותפקידיה ביצירתו. מקום ותפקיד של מי שנמצא מאחורי־הקלעים (או בואו נאמר, לפעמים זה מאחורי־הקלעים רק כל עוד הסופר בחיים).

הערב, כשאני מוצאת את עצמי במקום בו עמד א.ב. יהושע לפני שנתיים, אני רוצה להמשיך מן הנקודה בה הוא סיים את דבריו. כך שהדברים שלי ישאו את הכותרת ׳אשתו של ברנר רוכבת שוב׳. כמו במערבונים, Destry Rides Again.

יחד אתכם, אני רוצה לחזור לאשתו המטפורית של ברנר. לבדוק מה מצפה לה כאשר היא מקבלת החלטה לנסות לכתוב דברי־סיפרות בעצמה. מהו המסלול שהיא עולה עליו אז. אני מתכוונת לשורה של אותם המתחים והלחצים שעליה לעבור, להתמודד, ולעמוד בהם, בעוד שהם אינם חלים על ברנר המטפורי, כלומר על הסופר־הגבר.

אבל קודם לכן, ברשותכם, אני מבקשת לגעת נא באשתו בשר־ודם של ברנר, בחיה ברוידא. ולהזכיר עוד אחדים מבני משפחת ברנר. כך שברשותכם, הערב הזה גם ארשה לעצמי את המותרות של התייחסות במלים לילדותי הרחוקה.

פעם הארץ היתה קטנה. ומאז שאני תינוקת, אני יודעת היטב שמאיר ברנר, אחיו של הסופר, ואבי, שהיו אנשי העליה־השניה וחברים בקבוצת כנרת, שניהם כאחד נצלו ולא ספגו את המלקות בכפות־הרגליים, שאנשי חיל־המישמר התורכי עינו בהן את כל הגברים במשק – אך ורק מפני שהם היו חרוצים, והיו קמים השכם בבוקר לצאת לעבודה בשדה, וחוזרים הביתה בשעה מאוחרת בערב.

בתיה ברנר, אחותו של הסופר חברת עין־חרוד, היתה אחת מדמויות־ילדותי. וכמובן, חברתי הטובה שושנה ברנר, בתו של אותו מאיר ברנר, אשר לימים, במשך השנים שעשינו יחד בגמנסיה העברית ׳הרצליה׳, ישבנו שתינו אל ספסל־לימודים אחד. אף אחותה חוה, שלמדה עם אחותי, זכורה־לטוב.

אבל חיה ברוידא, אשתו של הסופר, היתה הגננת שלי. ושנים לאחר ימי גן־הילדים, עדיין הייתי לוקחת את אחותי הקטנה יד ביד בכל יום־שבת בבוקר, והיינו הולכות אל חיה, שגרה אז בצריף קטן עם חצר גדולה, ברחוב חובבי־ציון, אם אינני טועה. אני זוכרת שהיו לה בחדר כל מיני מפיות יפות ומגוהצות על כל המדפים והשולחנות.
עשרות שנים לאחר מכן, סיפר לי אלישע גת, שגם הוא למד בגן שלנו, שהוא שמע שאומרים שהמודל לשירה, גיבורת־הספר ׳שירה׳ של עגנון, היא חיה ברוידא שלנו. ואני רוצה לומר לכם, רק באותו רגע אכן עמדתי על גדולתו של עגנון בעליל. כי אני זכרתי את חיה ברוידא דרך עיניה של ילדה קטנה. ופתאום ראיתי אותה דרך עיניו של האמן. יכולתי לראות בעליל את עוצמתם של כוח־החדירה והדמיון הפורה, את היקף החזון והיכולת של היוצר. אותו דבר, אגב, ארע לי פעם בתערוכת ציורים של דוד הנדלר. כולם היו ציורים שתיארו את אביבה אורי – וזה היה דומה היות ובמקרה, כשהייתי ילדה, גרה אביבה אורי הצעירה במרפסת מול המרפסת שלנו.

אבל לחזור לימי גן־הילדים. אני, אללי, הייתי מוחזקת ילדת־פלא. השאלה היחידה היתה ילדת־פלא באיזה תחום. חיה ברוידא פתרה את זה. היא קבעה שכשעמליה תהיה גדולה היא תחדש במתמטיקה. האמת היא שעד היום אני בן־אדם שאיננו שולט כהלכה בלוח־הכפל. דבר שני, כחינוך לאהבת מלאכת־הכפיים, שברוח הימים ההם העלו אותה על נס – שיא הכיף בגן שלנו אמור היה להיות הנגריה. כולם בנו בששון רהיטים קטנים לחדרי־בובות. ואני הייתי במצוקה, כי לא ראיתי מה הכיף שבדבר. כך שבעצת חיה, קנתה לי אמי כלי־נגרות קטנים, וימים רבים שתי הנשים ניסו ללמד אותי את אהבת המלאכה בשעורים פרטיים אחה״צ. האמת היא שעד היום אינני יודעת לדפוק מסמרים.

לעומת־זאת אני זוכרת ולא אשכח. הגן היה מורכב משני חדרי־כיתה. ובחדר־הכיתה שלנו תלויה היתה על הקיר גם תמונה של תינוק, עם תלתלים, שוכב לבדו על הגב מתחת לשמיים כחולים עם עננים, בשדה של פרחים נהדרים בכל הצבעים, ופרפרים. אני חושבת שקראו לתמונה ׳שחר׳. ימים שלמים הייתי יושבת עם הגב לחדר־הכיתה, כולל הנגריה הקטנה, ומתעמקת בתמונה. זה אני זוכרת היטב. ואני זוכרת שחיה, שכנראה היתה מודאגת מזה, פעמים אחדות באה, היתה יושבת לידי על כסא של ילדים, ושואלת אותי מה אני רואה בתמונה. עד שיום אחד כן גיליתי לה. הסברתי שאם אני אסתכל בתמונה ורק בתמונה די חזק ודי הרבה זמן, אני אהיה שם. בתוך התמונה. הילד ששוכב שם לא יהיה עוד לבדו. וגם אני, כשאני אסתכל משם על חדר־הכיתה והכול – אני כבר אראה אותם לא מפה, כי אם כמו שרואים אותם משם, מתוך התמונה.

ואני זוכרת עד היום את ההבעה על פניה של חיה כאשר אמרתי את זה. היא לא ענתה לי אף מלה. והיא לא שאלה אף מלה. ורק העיניים שלה חייכו אלי, בהרבה השתתפות והערכה. ואחר־כך היא שמה לעצמה את הידיים על הברכיים, אמרה "טוב. נראה". וקמה והסתלקה. אני כל־כך אוהבת אותה מאז, עד היום הזה. אני חושבת שאז, בגן־הילדים, ממנה, קיבלתי את פרס ברנר הראשון שלי. והיום זה השני.

מכל־מקום, זה נשאר במשפחה שלנו, שחיה המציאה אז מונח בפסיכולוגיה. היא אמרה לאמי: "בילדה יש פסיביות אקטיבית". והמונח הזה נדבק בי.

כשאני עומדת כאן לפניכם הערב, אני חושבת על כך שאף אחד לא יכול היה לנחש אז, בימים הרחוקים ההם, עד כמה חיה ברוידא, במונח שלה ׳פסיביות אקטיבית׳, אכן הצליחה בחוכמתה להגדיר את טיבה האמיתי של הפעילות המוזרה הזאת, ולהגדיר אותה ביותר ממובן אחד (ניסוח משלה לאשר קרא לו המשורר קיטס ה־negative capability?) – היא הפעילות שהביאה אותי לעמוד כאן הערב לפניכם.

עד כאן חיה ברוידא, אשתו של ברנר בשם־ודם. יהי זיכרה ברוך. ואני עוברת לאשתו המטפורית של ברנר.

 

פרק אל״ף. אשתו של ברנר בריצת־מכשולים

כל אשתו של ברנר שתעלה על המסלול של כתיבה, אם היא תתמיד בכך, היא תלך ותמצא את עצמה, כסופרת וכאדם, במילכוד.

למעשה, בארבעה מילכודים. המילכוד הראשון הוא האופן בו היא תופשת את היצירה של עצמה. השני הוא האופן בו היא תופשת את עיסוקה זה כעיסוק. את המקום שמותר לו לתפוש בחייה ביחס להתייחסויותיה וחובותיה האחרות. המילכוד השלישי הוא האופן בו עליה לקבל את מעמדה בקרב עמיתיה בקהיליית הסופרים. הרביעי, ואולי הוא המורכב מכולם, הנו היא ופרשת־היחסים שלה עם הגבר־שבחייה.

בגלל קוצר הזמן, הפעם אגע רק בשניים מהם: באופן בו היא תופשת את היצירה של עצמה, ובאופן בו עליה לקבל את מעמדה כסופרת בקרב עמיתיה בקהיליית הסופרים.

כל אשתו של ברנר, שרוצה לכתוב, המסלול שעליה לעבור יהיה בעל אופי שונה מזה המוכר כמסלול של בעלה. במקרה שלה, הוא יהיה מסלול של ריצת מכשולים. מכשולים שאינם בנויים במסלול שלו. דברי הערב יהיו תיאור התחנות במסלול הזה.

תחנה ראשונה.

היא כבר סופרת־מתחילה. כוכב־שדרך. לכתיבה שלה נוכחות שאין להתעלם ממנה. עכשיו היא על המפה.

בהשוואה לסופר־מתחיל, סופרת־מתחילה זוכה לתשומת־לב מעל לממוצעת. מכל עבר, כולל באמצעי־התקשורת, מרעיפים עליה באבירות רבה שפע של שבחים.

ורק שבחים. העולם הוא דבר מסביר־פנים, להתרפק עליו, ולהיות מקובלת בו.

כשבודקים את השבחים האלה לגופם, נוכחים לדעת שהם די מפוקפקים. הם יגידו דברים כגון יש פה עין טובה לפרטים. או הצטיינות בנקיון ובטוב־טעם. חן, עידון, ונוי. איפוק ודיסקרטיות. מועט המחזיק את המרובה. וכיוצא באלה.

שבחים אלה, כולם עד אחד תכונות שסופרים־גברים אוהבים לראות את עצמם דשים אותן בגאווה, בשעה שהם ממריאים. גם היא סבורה שביצירה שלה יש יותר מזה. אבל היא שותקת בנימוס. כי היא סופרת־מתחילה. מה עוד שהמלים הטובות באות בכמויות מרשימות. שום סופר־מתחיל שכוכבו־דרך לא זוכה לזרים כאלה של סופרלטיבים. במקרה שלה, גם סולחים ולא מזכירים את הכיסים של קוצר־יד שמופיעים בחיבורים שלה. מעלימים עין מן הבוסר. איתה לא מקפידים. אליה לא באים בדרישות. כלפיה חשים רק חיבה. עכשיו העולם שלה מרופד חיבה.

וכל־כך למה? – מפני שסופרת־מתחילה, היא לא בדיוק אמן. היא תופעה. כמו ילד־פלא. והדיון בעבודתה הוא זחוח־הדעת, סלחני ולא־רציני. כשהיחס הוא של פטרון לבן־חסותו. חוץ מזה, זה יעבור לה, כולם בטוחים. עוד ספר אחד או שניים, וזה יעבור לה.

היא איננה יודעת את כל זה. היא חושבת שהיא נתקבלה. אמירה הס, האם את נמצאת באולם? ובכן, הקשיבי היטב.

קיימים כל הסיכויים שסופרת־מתחילה ברוב המקרים תשאר כזאת לנצח. כי יהיה לה די חמים ונוח להמשיך בסטטוס הזה, של בת־זקונים על ברכי־הוריה. היא תישמר שלא לחרוג אל מעבר למסורת האוהדת, בה היא רצויה, מקובלת על הכול.

היא תישמר שלא לחרוג – כי יהיה לה מה להפסיד.

כפי שזה קורה בדרך־כלל כאשר אתה נושא חן וחסד טוטליים וללא אבחנה. מצד אחד, זה מרדים בך אז את המניע לפריצות־דרך. מן הצד האחר, אתה חרד לא לאבד את הקיים הבטוח. טובה ציפור בכף משתיים על העץ.

כך שבהעדר כל התנגשות עם המסגרת המרופדת, הסופרת־המתחילה שלנו עלולה שלא לדרוש מעצמה גם היא מעבר לזה. ואז, קיימת הסכנה שהסופרת־המתחילה שלנו תכתוב רק לפי מה שנושא־חן. לפי מה שמצפים ממנה. לפי הקריטריונים של הזולת. היא לא תעמוד אז על רגליה שלה: תישאר תלותית, לא תפתח לעצמה אמות־מידה עצמאיות לגבי עבודתה.

ואז, היצירה שלה לא תלך ותבשיל לקראת משהו שהוא בעל מישקל משמעותי, חוט־שדרה ואופי. אלה יכולים להתפתח אך ורק על יסוד של שורה של פריצות־דרך אישיות לאורך מסלול־הכתיבה. כי יש לזכור, ממהותה של פריצת־דרך הוא שתמיד כרוכה בה גם מידה של זניחת הקיים, הבטוח והמורגל. לטובת משהו חדש. מזה אין להתחמק: ללא זניחה כזאת, אין פריצת־דרך אל החדש.

אני נזכרת באחד העורכים של אחת מתכניות־הטלוויזיה המטפלות בסיפרות, שרצה לראיין אותי לפני שנים אחדות. והשאלה שלו, שנמסרה לי בטלפון על־ידי התחקירנית שלו כשאלה שאני הייתי אמורה לענות עליה בפתח הראיון, היתה זאת: "מדוע הפסקת לחבר לנו סיפורים נחמדים, כמו סיפורי ׳בכפיפה אחת׳ שהיית כל־כך טובה בהם, ועברת לכתוב ספרים שאני אישית אינני אוהב." הראיון לא התקיים. כי שאלתי את עצמי למה לי להכנס לסלונים של בית ישראל בתור אחת שמשיבה תשובות תוקפניות.

סופרת־מתחילה. היא תלמד לדעת כבר מהתחלה, ותבין ללא־מלים, שמקומה הוא בעזרת־הנשים של הסיפרות. בקרב המדור שהוא מעין תופעה־משלימה ועזר־כנגדו בצד הזרם המרכזי של הסיפרות. פרטנר כן, הדבר עצמו – לא.

והיא תציית. היא תקבל כמובן־מאליו שהמירב שסופרת־אשה יכולה לצפות לו, הוא להגיע לשבת בשורה הראשונה של עזרת־הנשים של הסיפרות העברית. והיא תקבל כמובן־מאליו שהיצירה שלה לעולם לא תחשב לחלק אינטגרלי ודאי לחלוטין של זירת המעשה הספרותי המרכזי של זמנה.

וזה מעניין, מתוך הרגל אין אנו שמים־לב לכך. ברם, האבסורד שבדבר כמוהו כמו לוּ היינו אומרים שהיצירות של סופרים יוצאי הונגריה, או בסרביה, הכותבים בלשון העברית כמוך וכמוני – מראש ניגזר עליהן להשאר לעולם חטיבות שהן בחזקת משלימות לסיפרות העברית, אבל לא בשר מבשרה.

זאת ועוד. הצד בך, שהוא הצד־הכותב, הוא במפורש צד שאיננו מאולף להיות חלק מן המערכת, בהתאם לנורמות החברתיות של המערכת. זה חל על כל סופר. כי צד שעבר סוציאליזציה, לא יהיה צד־כותב. וזה היינו־הך מדוע הצד־הכותב איננו נורמטיבי – האם זה כך מפאת מבנה־הנפש של הכותב המסוים, או עקב מנת־חלקו וגורלו של האיש בקרב הסובב אותו, או מה שזה לא יהיה. בכל מקרה, הצד־הכותב הוא ביטוי לאותו צד של האני שאיננו מאולף חברתית.

כך שאם אמרנו שהצד־הכותב הוא צד שאיננו מאולף חברתית – ולעומת־זאת גם אמרנו שסופרת־מתחילה מראש חייבת להבין שהמירב שהיא יכולה לצפות לו הוא שיצירתה תגיע לשבת בשורה־הראשונה של עזרת־הנשים של הספרות העברית – נבין כיצד בצורה כזאת הצד־הכותב שבסופרת־מתחילה מלכתחילה מאבד גובה. עובר צורה של קיצוץ בכנפיים שלו. ומלכתחילה חייב לעוף נמוך, קרוב לאדמה.

הערה שנייה בהקשר זה. היכולת לכתוב יצירות של נשימה ארוכה מלוא־הריאות, מותנית בין השאר גם בבטחון־עצמי לבצע את זה. את האפשרות שיווצר בה הבטחון־העצמי הזה – מראש גומרת לסופרת־המתחילה ההכרה שהיצירה שלה לעולם לא תהיה חלק ודאי של זירת המעשה המרכזי בתחום. ומי שחסר לו הבטחון־העצמי הזה, נאלץ להסתפק בכתיבת מיניאטורות. או לקחת כרוטינה תבניות שקיימות כבר ביצירות של אחרים לפניו. לארגן את הדברים ולפעול על־פי נוסח קיים.

 

פרק בי״ת. להיות גבר

אבל מדוע יצירה, של כל אשתו של ברנר באשר היא, אף פעם איננה יכולה להחשב לחלק ודאי לחלוטין של זירת המעשה הספרותי המרכזי של זמנה. האם זו קפריסה של מישהו, שאפשר לצאת נגדה לרחוב בהפגנות?
זאת איננה קפריסה של מישהו. זה כך משום שמיכלול הסיפרות, בתקופה נתונה, משמש ראי לתרבות הסביבה וערכיה.

ואצלנו, בעיקר אצלנו, זוהי תרבות שתשומת־הלב שלה מופנית אל שדה־הפעולה, בו מתרחשים אותם אירועים, בהם אתה מוכיח כי אכן אתה גבר. גבר במובנים שונים.

הסיפרות תשקף את פרשת־היחסים של האני עם התביעה להיות גבר. כולל כל הדינמיקה של המעידות וליבטי־הנפש למיניהם שכרוכים בכך, כל ההישגים והכשלונות בנושא. כי אצלנו, בעיקר אצלנו, להיות אדם פירושו להיות גבר־לעניין. וזאת כנראה משימה לא־קלה. בפרט בתנאי חיינו.

אצלנו, בעיקר אצלנו, וזה כבר ממוסד כך, דרך־המלך של הסיפרות מסורתית נעה לאורך הצירים שבנויים על הערכים, ועל היעדים, החברתיים והפסיכולוגיים, של האני של ברנר המטפורי לדורותיו. בהתאם לאופנים בהם הוא מוצא את עצמו כאדם בעולם, בזמן נתון.

כי הסיפרות העברית לדורותיה, בעיקרו של דבר, תמיד ועד היום, מהי אם לא התיעוד המפורט של האני של ברנר המטפורי, כמות שהוא בשיטחי־חיים שונים, בתור שליח־ציבור. האני של ברנר המטפורי כשליח־הציבור של האני־האישי של האדם הישראלי באשר הוא, בתקופה נתונה.

האני של הסופר העברי כעובר לפני התיבה – זהו הנושא של הסיפרות העברית.

צירים, הבנויים על הערכים ועל היעדים הללו, מדרך־הטבע אינם יכולים להיות קבילים בכול גם לגבי האופנים בהם גם אשתו של ברנר תופשת את עצמה בעולם. ואז, זה כבר לא יהיה האני שלה שייצג את האדם הישראלי באשר הוא.

שכן בדיוק אותן הנקודות, בהן חלה ההסתעפות הזאת לאופני־תפישה לא־זהים, הסתעפות לאופני־תפישה שלו ושלה – הן הן הנקודות בהן מתחילות הבעיות שלה כסופרת: בעיות שיש להן השפעה מכרעת לאין־ערוך על אופי־יצירתה, ועל הפסיכיקה של אשתו של ברנר הסופרת כאדם. אבל זה נושא לערב בפני עצמו.
מכל־מקום, זה רק טבעי, שהאדם הישראלי – נבצר ממנו להכיר באני שלה, כולל סדר־הקדימויות אשר על־פיו בנויה תמונת־העולם של אני כזה, ולראות בהם את שליח־הציבור שלו, העובר בשמו לפני התיבה. האני שלה איננו מבטא אותו. וזה טבעי.

לרוע־המזל, באותה מידה גם נבצר מן האדם הישראלי להימנע מכך שברגע בו חלה ההסתעפות לאופני־תפישה שאינם זהים – אוטומטית ייכנס לפעולה גם הדירוג הערכי. הדירוג שמקבל אז עקרונית כל אחד משני הסוגים השונים של דרכי החוויה את העולם.

החוויה האחת את העולם נחשבת אז להתמקדות במרכזי, בחשוב ובמשמעותי בחיים. ברלוונטי. באוניברסלי. החוויה האחרת את העולם, נחשבת להתבזבזות על השולי, על הלא־חשוב בעיקרו של דבר, ועל הטריביאלי. וכחווייה אזוטרית. אולם גם נושא זה נכנס לאותו ערב אחר שבפני עצמו.

לחזור לענייננו. המדובר הוא באני של ברנר המטפורי כשליח־ציבור, כשהתמודדות היא בתביעה להיות גבר. בואו ולרגע נתעכב על כך ביחד.

חישבו על זה: ההישגים או הכשלונות, המעידים על כך שאתה כן או לא גבר במישור זה או אחר, הם ברורים. ודי חד־משמעיים. וממופים היטב. אבל מי יודע מה הם ההישגים או הכשלונות המעידים על כך שאַת יותר או פחות אשה?

גם אני לא יודעת מה הם. ואני סבורה שאין דבר כזה.

בואו ונבדוק. להיות אשה. כאשר המושג הזה לא בא במובן של כינוי שהוא חצי־בהומור או חצי־לגנאי – אין הישגים או כשלונות שמעידים שאת כן או לא אשה. אין ולא יכולים להיות.

על־כל־פנים, לא מעבר לשאלה של כיצד את עומדת בתפקידים של עזר־כנגדו. אם זה כרעיה ואם, או אם זה בשלל התפקידים הסימליים. כגון האלילה הנערצת עליו, או הכלה־ילדה, או המפתה־הזוממת, הקליפה־הרעה, האשה־המסרסת, וכו'. כולם, אטריבוטים שלה – בהתייחס לגבר.

שדה־פעולה ברור, בו יכולים להתרחש אירועים שיעידו על הישגים או כשלונות להיות אשה שלא בהתייחס לגבר, לא קיים, נדמה לי. ובאין שדה־פעולה ברור, ובאין קוד חקוק מפורש של הישגים או כשלונות – קשה מאוד לצייר ולהעביר לקורא קו שמוסר התפתחות של חוויות, שהן מצורת־קיום אחרת של המושג אדם. אדם כשלעצמו. אדם בעל יעדים חברתיים ופסיכולוגיים שאינם חופפים בכול את המוכרים במיפוי המסורתי.

קשה לעשות זאת – כי פירוש הדבר לערוך מיפוי במקום שהוא לא קיים עדיין. ואילו הדמיון של הקורא נוטה לחפש כל הזמן את התמרורים הישנים שהוא רגיל בהם, ואינו מוצא אותם. מה עוד שחוויות אלו עצמן, שקראתי להן חוויות שהן מצורת־קיום אחרת של המושג אדם, עד כמה שזה יישמע אירוני ופרדוכסלי, למעשה אין הן לגמרי זרות גם בצורת־החיים המיוצגת בסיפרות בהרחבה מימים־ימימה. אלא שבה, בהתאם לאופייה השונה, רואים חוויות אלו ככאלו שאין להן השפעה מכרעת על העיקר.

למה הדבר דומה? – דוגמה אבסורדית: זה יהיה בערך כפי שגבר מבוגר ושמן לא יידע מחמת הבורות שיש הבדל מהותי בין החזה שלו לבין החזה הנשי. הוא מבין גם את זה וגם את זה כעודף של שומן. בשני המקרים הוא רואה, כאידאל של חזה, חזה שטוח. כי לגבי־דידו, חזה פירושו חזה של גבר. למה? – כי מבחינתה של הסיפרות אדם, פירושו גבר. אין אדם אחר. אם־כן מה הגברת מכבידה כל־כך הרבה מלים על שוני. שגיבורת־הספר שלה תלך ותירזה אם היא כל־כך שואפת להיות גם־כן אדם. ובכל מקרה, הנושא של חזה כנושא הוא לא הכי רציני.

 

פרק גימ״ל. מה עושים, אם־כן

שדה־הפעולה, שאליו מופנית תשומת־הלב של תרבות־הסביבה, הוא בהכרח משהו שכל אשה מטפורית של ברנר יכולה להשקיף עליו איפוא רק מעזרת־הנשים, אמרנו. כך שהיא מוצאת את עצמה על־כן במישחק אבוד:
לפי מושגי הסביבה שלה, להיות אדם פירושו להיות גבר. ויותר גבר, זה יותר אדם. מה עושים אם־כן כאשר התופעה של שני מינים היא עובדה נתונה, וזה מאלוהים.

מה עושים כשכדי שגם היא תהיה הכי אדם לפי מושגי הסביבה שלה, על אשתו של ברנר הסופרת להתכחש לעצמה אשר בחיים האזרחיים כפי שהיא מכירה אותם, ולעצמה אשר בחיים הפנימיים שלה. דהיינו, לא לתת ביטוי לחלקים מרכזיים באישיותה. כי כן לתת להם ביטוי, לפי מושגי הסביבה שלה פירושו יהיה לטפל אז, במקום בנושא של להיות אדם, בדברים צדדיים מבחינה רעיונית, ובדברים שהם זוטות המוגבלות לספרות־נשים. אני יכולה להביא דוגמאות לאיפה־ואיפה מתמיהה זאת. אבל גם זאת אדחה לפעם אחרת.

מה עושים, אם־כן? מה אפשר לעשות?

רבותי. עכשיו הגעתי סוף כל סוף אל שהדברים שלי עד כה היו מכוונים לקראתו.

מה עושים. בואו ונבדוק את הדברים לגופם. אשה של ברנר שרוצה לכתוב, פתוחות לפניה שלוש אפשרויות קיצוניות:

אפשרות ראשונה:

אנחנו נפגוש, למשל, באשה של ברנר המכלה את כוחותיה במאמץ אל־אנושי. לכבוד שעות־הכתיבה, היא לובשת בגדי־נער ויושבת לכתוב, כמו מבפנים, על אירועים בשדה־הפעולה הנחשב מסורתית למרכזי. ואז היא על דרך־המלך. היא הבטיחה לעצמה מקום טוב באמצע.

מה קורה לנו כשאנו אוחזים בידינו את סיפרה. אנחנו חשים אשמה ואי־נוחות. אנחנו מתביישים. כלמראה אדם שנלחץ שלא־בטובתו למצב של העמדת־פנים. כשהוא הראשון שרוצה להאמין כי הוא באמת מי שהוא מתחזה לו.

אנחנו לא רק חשים שהספר שבידינו הוא פלפול־סרק נעדר־שורשים, ספר לא־מקורי ושיקרי. כי אם חשים שזה ספר המאמץ לו את כל הדגלים הנדרשים מתוך חוסר גמור של אבחנה חיה באשר לחומר. שכן האבחנה היא למדנית גרידא, של תלמידה שקדנית. ספר זה, אנחנו חשים, נעדר יכולת־שיפוט מוסרית פנימית.

אנחנו חשים בהתחסדות הצבועה בכל האמורים להיות בספר המסרים הרישמיים שלו. ושהמסרים הם נוקשים, כמו עקב חוסר־ההעזה הטיפוסי לביורוקרט.

חוסר־העזה זה מתבטא אפילו בחוסר הכרעה עיקבית באשר לניסוח המשפטים. ניסוח שהוא מעשה־שעטנז. פרי היסוס שהוא אופייני יותר למתרגם לשפה זרה; דהיינו, כמו כשלא יודעים להחליט אינסטינקטיבית איזוהי המלה הקולעת האחת והיחידה, שהיא גם זאת שמצטרפת באופן טבעי, למיכלול טבעי.

כל אלה הם באשר לגבי מה שצריך היה להיות בספר ואין בו.

לעומת זאת, היש בספר, העובר אלינו חזק מאוד, הוא מערבולת הדחפים העיוורים, בה נטרף האני־הכותב.

התחרותיות, היומרות, הבלבול, השאפתנות הריקה, והנסיון לעשות שריר, כולל הנכונות הנואשת לדרוך על גוויות ויהי־מה – כל שמשספים את האני־הכותב לגזרים.

אנחנו חשים שלפנינו אני, שדווקא באותו מיגזר של אישיותו, שחשוב לו עד לאובדן־העשתונות, הוא מראש קונפורמיסט, נוסח שַבשֶבֶת. אנחנו חשים שכאן אין אינטגריטי. היות ובמיגזר הזה האני מנותק ממגע עם מקור־חיותו האמיתי.

ואנחנו חשים בתלות הריגשית שיש לאני־הכותב בקורא. תלות שתתבטא בכך שמתחת לקליפה החיצונית הנוקשה כעור של יבלת, נמצא רק סחוס. הדבר יתבטא בחינחונים וקריצות זולים, ובאיצטלה המיתממת של אני בסך־הכול נערה כותבת יומן. כל שכנראה נחשב אצל כותבות מן הזן הזה לגיוס הפלוס־הנשי למערכה. בנוסח הצו־ההוליבודי האומר ׳הפעילי, תני את כל מה שיש לך׳, בתור שוחד מגניבים את מה שאמור להיות נתפש בעיני הגברים כמתיקות הנשית, ובהבעה חמודה של פני תם, מתחת לחולצה הגברית מציצים על־כן ליבני־נשים.
הספר ממלא אותנו עצב עמוק. כאילו אנחנו בעצמנו מתבזים. כאשר יקרה תמיד למראה אדם שנקלע למצב הפתטי של התכחשות לעצמיותו, ושל התבטלות בפני אותם שהוא שואף להיות מוחזק על־ידם כאחד מהם ויהי־מה.

זוהי האפשרות הקיצונית הראשונה שפתוחה בפני אשתו של ברנר. תיסמונת ׳אוהל הדוד תום׳.

יתר על כן. אשתו זאת של ברנר, אם היא גם מבקרת־סיפרות, מה שהיא תהיה לא פעם, כי בעיני עצמה מקום לה גם בין התיאורטיקנים – לה מראש תהיה ביקורת עוינת, ארסית במיוחד, כלפי היצירה של נשים־סופרות שאינן נמושות, כשהן עוד בחיים. כאילו הן מתחרות שלה על אהבתו של אותו גבר.

יש גם להניח שאשתו זאת של ברנר תהיה גם מי שיחלוק על הדברים שאני אומרת בערב זה בצורה הנמרצת ביותר.

אפשרות שנייה.

זאת היא אשתו של ברנר שאת התיסכול הלא־ברור הבנוי עקרונית במצב של אשה־סופרת, היא מנסה להחניק על־ידי פניקה.

מאחר ששדה־הפעולה של הסיפרות הנחשב למרכזי אמור להיות לגביה מחוץ־לתחום בפקודה, אך בכל־זאת יש פרצות ואי־ודאויות לגבי מה הם כן ומה הם לא קווי־הגבול של האזורים של שיטחי־ההפקר שבין שם לכאן – אשתו זאת של ברנר תהיה יותר קתולית מן האפיפיור בנושא.

היא תנסה להימלט מן המצב של אי־הוודאויות הללו – היישר לתוך הסטריאוטיפ־הנשי שמלבישים עליה, ותשחק את התפקיד בתעצומות־נפש. היא תעשה זאת על־מנת להפיג את חששותיה בדבר האפשרות שחס־וחלילה, עקב אי־הבהירות של מה מותר ומה אסור בימים מתירניים אלה, היא עוד עלולה להסיג גבול, ואז לא יידעו בבירור לאיזה מחנה בדיוק היא רואה את עצמה שייכת. ואז, חלילה, יש סכנה שהיא תענש ולא תקבל מכל עבר את מנת־החיזוקים שהיא זקוקה לה על־מנת לדעת שהיא קיימת על הבמה. בלעדיהם היא עצמה אינה בטוחה שיצירתה קיימת.

כך שבקנאות רבה תנסה אשתו זאת של ברנר להאיר את עזרת־הנשים באור רומנטי מוגבר. היא תסתגר ותתבצר שם. ותשדר משם בקולניות שמבחינתה להיות בעזרת־הנשים זה הדבר הנפלא ביותר. היא תנסה להוכיח את זה, מצוות־אנשים־מלומדה, בכל האותות־והמופתים השאולים, הקנויים מן החוץ, שהולכים באופנה של אותו פרק־זמן. היא תדקלם אותם בלי להבין אותם, או בשביל מה הם טובים.

זאת היא האפשרות הקיצונית השנייה. תיסמונת א.ד. גורדון של עזרת־הנשים בקריקטורה, אם התמונה שיש לי ממנו היא נכונה.

אפשרות שלישית.

להיות ה׳אאוטסיידר׳: מי שאיננו חבר במועדון. אשתו זאת של ברנר היא מי שהיצירה שלה מראש אמורה שלא להכנס לשום מגירה נושאת תווית. היא רואה את עצמה כמי שבדרך פלאית נבחר, או נגזר עליו, תלוי בנקודת־המבט, להיות מחוץ למערכת באופן טוטלי. היא מראש אינה חלק של המישחק הזה. ולדעתה, מעמדת־התצפית שלה, נפתחות לפניה פרספקטיבות מסתוריות, בלעדיות לה. ואשר למערכת עצמה, אותה רואים משם כמו בקיטעי־צילומים מלוויין, או לחלופין רק מיקטע־סנטימטרי שלה, מוגדל לממדים של יבשת, כפי שרואים מבעד למיקרוסקופ. סימני־היכר ברורים, התמרורים הידועים של המערכת, הם מחוץ לתמונה כלא־רלבנטיים, ואין לדעת היכן בדיוק לשבץ את כל זה.

זאת היתה האפשרות הקיצונית השלישית. תיסמונת ׳זאב־הערבה׳ של הרמן הסה. או תיסמונת השעיר־לעזאזל. תלוי בנקודת־המבט.

שעיר־לעזאזל – היות וכל מעשה, שהוא חריג באופן ישיר, שייעשה על־ידי בן לכת, ואפילו זאת כת של איש אחד – חושף אז את איש־כת זה לצורה של נידוי חברתי סמוי. ולצורה של בדידות פסיכולוגית. אם לא להחשדה של הפרעה באישיות.

אלו היו שלוש האפשרויות הקיצוניות הפתוחות בתיאוריה בפני אשתו של ברנר שרוצה להיות סופרת.

ונשאלת השאלה. כל אחת מנשים אלו הרי הגיעה אל שולחן־הכתיבה על־מנת להעלות דברים על הכתב כדרך לברר לעצמה, ללבן לפי דרכה, תופעה תובעת־תשובה. הדחף היצירתי התעורר בה בתגובה למשהו הקיים באיזו שהיא צורה במציאות שלה. כולל המציאות הנפשית שלה. כשהיעד הוא לקשור יחד דברים, לקבל אוריינטציה שלמה יותר, על כל שהיא מודעת וחצי־מודעת לו. וזאת היתה תופעה תובעת־תשובה הקיימת במציאות הנפשית של הכותבת, והכותבת רגישה וערה לה באופן הכי אישי שהיא מכירה. מה קרה לליבון האישי הזה שלה? היכן הוא?

הוא כאן. ומה שקרה לו מזכיר לי תמיד משהו שראיתי פעם. זה היה דג־זהב, באקווריום של חדר־הטבע בגימנסיה. הדג הזה, גזזו לו את כל הסנפירים לצורך ניסוי, וקשרו לו את הזנב לגוף. והדג מתקדם, ועושה את כל התפניות, ומתנועע. אבל במקום ההרמוניה בתנועות, והגרציה הנפלאה, מופיעה צורה לא־בטוחה של תנועה מועדת, אומללה.

על הדג הזה נגזר להיות נכה.

ובמקרה שלנו, מדובר בדג שהותאם למיטת־הסדום, הבנויה לפי מידותיה של ההשקפה הלא־מודעת, האומרת שעקרונית היצירה של ברנר המטפורי כשהיא במיטבה, מתרכזת בשאלות־היסוד האוניברסליות, המרכזיות, שאלות שהן האשה החוקית, הניצבת שלובת־זרוע עם החיים, נשואה להם כדת־וכדין. בעוד שאני, אשתו המטפורית של ברנר, היצירה שלי בכל מקרה, ואפילו במיטבה, לעולם היא הפילגש של החיים.

 

פרק דל״ת. מה קורה בשטח

עם זאת, אצלנו כיום, ברוב המקרים, נשים־סופרות ונשים־מבקרות כאחת, הפתרון שלהן הוא אחר. נכון לעכשיו, הפתרון שלהן הוא אמביוולנטי. הן כותבות כנשים במודע. ובהחלט נהנות מזה. בלי להיות בת־היענה באיזו שהיא צורה. הן נאמנות ככתיבתן לזהותן הנשית ולדרך של תפישת־העולם וההארה שהן שלהן. הן מעמידות בכתיבה שלהן את הדברים לפי סדר־הקדימויות שהוא אותנטי להן, והן מדברות בקולן שלהן. ברם, בו־בזמן, מראש הן מכירות ללא־ערעור בכך שגם כשהן במיטבן, אלה יהיו זהות, ותפישה, וסדר, וקול, שהם פחות בעלי־משקל, ושהולכים פחות רחוק, ושהם מספקים צורך שהוא פחות עמוק, מאלה שעשויים להגיע אליהם כותבים־גברים כשהם במיטבם.

כי בתור חלק מתרבות־הסביבה, נשים אלו למדו להפנים את הקביעות הערכיות שמנינו לעיל. קביעות שהן הרסניות להן. הקביעות על־פיהן להיות גבר זה הקריטריון על־פיו, בניתוח אחרון, כל דבר נבחן. והן הפנימו את ההכרח שיצירה של אשה־סופרת במיטבה, ויצירה של סופר־גבר במיטבה, אלו הן בכל־זאת שתי קטגוריות שונות, שהאחת מהן חשובה יותר והאחרת פחות. ושיצירתן שלהן נמנית עם החשובה פחות.

וזה מעניין. כל מה שאמרתי כאן הוא אמת ויציב. עם זאת, יש יוצא־מן־הכלל אחד. יש נושא, אחד ויחיד, שהוא קו־התפר. לגביו, גם ברנר המטפורי וגם אשתו המטפורית שניהם כאחד נכנסים שם למישחק כשווים, ורצים באותו מסלול. מהו הנושא הזה?

ובכן, כמו סיפורים של כל מתחיל, הן הסיפורים הראשונים שלו והן שלה, ברוב המקרים יהיו סיפורים של תמימות, ועל מצב של תמימות. הם יהיו סיפורים על להיות אחד ירוק, שהוא שה בעולם־הגדול.
בסיפורים הללו, דרך־קבע, הדמות המרכזית היא של שה העובר בעולם־הגדול, כשהוא שרוי עדיין, כמו בתוך שילייה, במין בועת־קסם פרטית. בועת־קסם מוגנת. מין מובלעת פרטית. פיסת־אחו משלו, שמהלכת אתו בכל אשר ילך. הוא חי בתוכה של הבועה וממנה.

זאת היא בועה עשויה מחומר שקוף, אבל מוזר. יש לו תכונות אופטיות של עדשה־מרחיקה. כל שמחוץ לבועה, נראה הרחק ומוקטן, כמו על קו־האופק. ויש לחומר תכונות אקוסטיות, כמו של חדר־בידוד. הקולות שחודרים פנימה נשמעים כמגיעים ממרחקים, וכמעט חסרי־פשר, סתם מלמולים בקולות עבים.

סגור בתוך הבועה הקסומה, השה מסכם לו בתוכה דברים על העולם־הגדול. הוא מסיק לעצמו מסקנות: שם, על קו־האופק, כמו בין גלגלי־ענק של לונה־פארק משונה, מסתובבים להם ענקים ממלמלים. מכאן רואים אותם במוקטן, פועלים ועושים לפי הגיון אחר, הגיון משלהם. הגיון זר לשה. וכל אותם שחיים שם, במובן ידוע חיים בעבר הלא־נכון של החיים. הלא הם החיים מלאי־ההשראה אשר במובלעת הפרטית הקסומה, הטהורה, והבלתי־מקולקלת. הלא היא האחו הפרטי, העבר הנכון של החיים.

עכשיו. כל זה עובד טוב ויפה, כל עוד השה בבועה שלו הוא העבר האחד של החיים, והלונה־פארק והענקים העבר האחר. ותהום סמויה שאין לעבור אותה מבדילה בין העבר האחד לשני.

אשתו המטפורית של ברנר, כל עוד זאת היא תפישת־העולם ביצירה שלה, אוהבים ומקבלים, אותה ואת כתיבתה.
משתי סיבות. גם מפני שהיא כותבת אז על משהו שכל אחד מכיר חווייתית מבשרו: כל אחד היה שם. החווייה משותפת לכול. וגם מפני שזאת היא עדיין אשתו של ברנר כפי שהוא אוהב לראות אותה: קסומה, טהורה, לא־מקולקלת. ומנוטרלת בתוך בועה קסומה, שסוגרת עליה. אני עוד אגע בהמשך בנושא של התמימות.

הבעיות מתחילות ברגע שאותה בבואה של העולם־הגדול, שמשתקפת לה בתוך הבועה שלה, מתחילים לחול בה שינויים בלתי־נמנעים: קו־האופק מתחיל להתקרב, מילמולי־הענקים בקולות העבים מתחילים לקבל מובן. האוזן קולטת מה הם אומרים, והפנימיות נכנסת לדיאלוג עם זה.

אלה הם כמובן השינויים שיחולו באופן בו אשתו של ברנר שבתוך הבועה תתחיל לתפוש את העולם ואת עצמה בתוך העולם, ככל שהיא תלך ותתבגר, כאדם. והשינויים האלה יחולו, כמובן, על רקע ההכרה שאין מנוס מכך שהבועה, שקודם סככה והגנה על האני, מתחילה להוות מצור. מתקרב הרגע שאשתו האפרוחית של ברנר צריכה לשבור את הביצה, ולצאת לאוויר־העולם.

הערה בסוגריים: הבועה הקסומה היא כמובן הכתיבה הלירית. במחזור־החיים היצירתי של כל אמן, אם אכן חלה בו התפתחות, התפישה הלירית את העולם תמיד הולכת ומפנה את מקומה לראייה אחרת את העולם ואת החיים. כשהכיוון הוא יתר אינטגרציה, יתר התערות. רק לקראת סוף התהליך, תהיה שבירה של כל זה, ומעבר אל מישור אחר לגמרי; מה שפעם ניסיתי לכנותו בשם ההבקעה האופיינית לעבר היאוש המפויס לגבי המצב האנושי. אז חוזרת הפיוטיות הטהורה, הלירית. אבל כשהיא אחרת. נשגבה וטרגית.

אבל הבה נרד נא מן האולימפוס ונחזור אל אשתו של ברנר.

תחנה שנייה.

אשתו של ברנר, זאת שהיתה סופרת־מתחילה אהודה על הכול, וזכתה לשבחים ורק לשבחים, זוכרים אותה? – נאמר שהנה עכשיו היא שוברת את הביצה. ומגיעה אז לתחנה השנייה שממתינה לה במסלול של ריצת־המכשולים של אשה־סופרת.

אני מסכימה. בכל מקרה, כל אמן רציני, גבר או אשה, אם יש לו משהו עצמאי משלו, חיוני לו לדבוק בחזון האישי שלו. ובדרך העצמאית שלו כיצד להוציא את החזון הזה מן הכוח אל הפועל. ולעשות את זה אך ורק על־פי דרכו שלו. זאת־אומרת, לעשות את הדברים מבלי להתייחס אל מה שאמור להיות מוחזק כראוי וכנכון לו לעשות, לפי טעמם של פטרונים מבינים, שמתנדבים להתוות לו באיזה תלם עליו ללכת.

כאשר אנדרה מאלרו אומר: "גויא מגלה את הגאוניות שלו ביום בו הוא מפסיק להשביע את רצונותיהם של האחרים", הוא מדבר למעשה על כל אמן ואמן. וכל סופר, אם יש לו משהו חדש להגיד, בהתחלה תמיד לא קל לו להעביר את שלו. כך זה תמיד, כל עוד העבודה שלך סוללת לה דרך. זאת אחת מעובדות־החיים. ואני משננת אותה כל הזמן לתלמידי. כל מי שמביא אתו משהו חדש, נתקל בהתחלה בחומה העבה של הישן. זה חל אפילו על אלוויס פרסלי.

אבל זה יותר כך כשהדברים אמורים באשתו של ברנר הסופרת. בפרט, אם היא אשה של ברנר שהיא זאב־בודד. זאב־בודד מבחינה זאת שבשום שלב היא איננה מוכנה להסכים לפטרון ספרותי בעל גב חזק, שיכניס אותה לאורווה שלו של סוסי־המירוץ. כי זאת לדעת, הפטרונים הפוטנציאליים, הם משמיעים לה אוברטורות לכל אורך הדרך שלה. והם תמיד מחזיקים לה את הדלת של האורווה, ככה, לא לגמרי נעולה בפניה, מזמינה.

במה זה יותר כך, כשהדברים אמורים באשתו של ברנר, מאשר בברנר עצמו?

דבר ראשון. בכך שבמקרה שלה, כל שנחשב לקו המיוחד לה ביצירה – אם היא מתעקשת לשמור על עצמאות, עכשיו ימצאו ויגידו, שבעצם הוא לא שלה. תהיה אמביציה להוכיח שהיא גנבה אותו. שכבר היו דברים כמוהו מעולם. יוכיחו, למשל, שהיא לקחה אותו ממקורות נידחים אלה־ואלה שאיש לא שמע עליהם, ואימצה אותו לעצמה תחת צבעי־ההסוואה האלה־והאלה, ושאין ביצירה שלה שום חידוש. וכן הלאה וכן הלאה. כי במפורש ינסו למחוק אותה מהמפה. ואני מדברת על עובדות.

לא פעם, אותם שיאמרו את הדברים הללו, יהיו לא אחרים מאשר הפטרונים־הפוטנציאליים, אלה שמאחורי־הקלעים משמיעים לה אוברטורות, ומשחקים לה עם הדלת, פתוחה־סגורה, סגורה־פתוחה. .
דבר שני. כשהמדובר הוא באשתו של ברנר שאיננה מוכנה להתפשר, ועומדת על שלה. במקרה שלה היא תעורר דחייה אישית. כאשה לא־נעימה. אשה הלוקה הן בחוסר־גמישות, הן בהתבלטות, והן בחוסר ענווה נשית. כולן מידות מאוד צורמות וחשודות באשה.

ואתם יודעים כיצד זה. כשלא אוהבים אותך. פתאום זוכרים לך אז שאתה יהודי, וכל המגרעות שבדרך־כלל מיוחסות ליהודים, פתאום כולן שלך. כך גם כאן. ברגע שהנשיות שלה נמצאת לוקה בחסר, הכול מותר לגביה, דמה מותר. ואז, אם היא צעירה ויפה, ברור כי כל הכתיבה הזאת אצלה היא רק תרגילים קוקטיים שקופים וגנדרנות. כי בחורה יפה, מה פתאום היא צריכה לכתוב. ואם היא לא צעירה ולא יפה, הנטייה תהיה לומר שאולי מפני שהיא לא צעירה ולא יפה היא צריכה לכתוב. בהמשך, היא תהיה בפיהם סתם מכשפה, ואולי קצת מטורפת. ויקראו לה כפייתית. ויקראו לה הפכפכת וקפריסית. יקראו לה ארסית, יקראו לה מרושעת. לא־רציונלית, ואשה שקשה להסתדר איתה, ואשה היסטרית. ועורכים יידעו מפי־השמועה שצריך לפחד ממנה, וישמרו על מינימום של מגע איתה בזמן העבודה המשותפת.

ואז, כשלב־מעבר, יופיע הלעג. על כל צעד מצעדיה. לעג, אנחנו יודעים, זה הנשק של החלש, של המתגונן; של מי שמרגיש שקיים איום כלפיו. ובכן, עכשיו הופכים את האשה הזאת בלעג לקצת
בדיחה. היא מוזרה, הבדיחות תאמרנה. היא תמהונית. היא משהו שלא צריך לקחת אותו ברצינות. ותראו, אין לה חוש־הומור: היא לא מצטרפת לבדיחות עליה.

יתחיל להתפתח סביבה פולקלור מבדח, ברובו בנוי על עובדות מצוצות מן האצבע, שילעיג כיצד היא הולכת תמיד רק בקו שלה. וזה יהיה אם־כן ספורט לנסות אותה. זאת־אומרת, פה ושם, כאילו בהיתול, קצת לשים לה רגל, כי היא הלא בדיחה והכול מותר. גם קצת להפיל לה מדי פעם לבנה על הראש. איש איש כיד הדמיון הטובה עליו. עושה לה, מתעלל בה, כמו ברוח טובה.

וזה מעניין, אגב, עד כמה כל עוד הנוסח הזה הוא המקובל לגביה, דווקא כל מיני כותבות־כתבות קטנות, במוספים ובמקומונים, תהיינה מי שיקלוט את המסר הזה יופי, וגיבורות למלא אחריו הכי בהצטיינות.

כל אלה יהיו מיתוסים. אבל מיתוסים שעובדים, ומגלגלים דברים, שלאט־לאט, כורכים סביב האשה הזאת חבלים. קושרים אותה, וחונטים אותה. לכלל אנדרטה מאובנת: הופכים אותה למוסד. עכשיו היא אמורה לנוח על זרי־הדפנה הפורימיים האלה. היא לא עוד יוצר חי. צלבו אותה.

כשכל הזמן הזה, כאשר עבודתה כן מוזכרת, היא עדיין לא זכתה ליחס, ולטיפול הנקי והענייני, להם זוכה עבודתו של כל ברנר, אם וכאשר הוא זוכה לכך שידונו בעבודתו.

אבל נניח שהפולקלור המבדח וההכשלות העליזות לא הבריחו את האשה הזאת. היא עדיין פה. נאמנה לחזון שלה. מאמינה במה שהיא עושה. לא קונה את הדיעה הכללית עליה. מתמידה בשלה. ההתפתחות שלה לא נעצרה.

תחנה שלישית.

עכשיו המסלול שלה הגיע לתחנה השלישית והאחרונה. עכשיו אשתו זאת של ברנר היא אמן מוכר. עכשיו כבר מתייחסים ליצירה שלה גם בכבוד וגם בטיפול לגופו של עניין. ועכשיו האשה הזאת היא במידבר.

כי הרחוב הספרותי, תושביו בדרך־כלל כן מפרגנים זה לזה. אבל ברגע שהושלם המהפך, ואשה של ברנר אכן נחשבת לאמן רציני ומוכר על־ידי הכול – האשה הזאת תמצא את עצמה בבדידות זוהרת.

בבדידות זוהרת, פירוש הדבר ללא שום תמיכה ריגשית מצד הרחוב הספרותי. ובעקבות זה, גם לא מצד הציבור כמובן. היא לבדה. כסופרת, וזה הלא בינתים כבר החלק־הארי של הזהות־העצמית שלה, עכשיו היא נידונה לחיות בלימבו.

מהו האיום שהיא מהווה עכשיו. איום שכנגדו מותר, כאילו שלא על בסיס אישי, ללכד נגדה את השורות?
כי זאת לדעת. עכשיו, אולי בלי להרגיש, כל הסופרים־הגברים שלא מן השורה־הראשונה – כי בזה תמיד מדובר בסופרים שהם לא מן השורה־הראשונה, והם הרוב הגדול – אינסטינקטיבית סוגרים עכשיו על המעגל כתף אל כתף. והיא בחוץ.

אשתו המטפורית של ברנר לא מבינה. בתחילת דרכה היא היתה חביבתו של הקהל הזה. עכשיו, הם משתמטים מהמבט שלה. וביניהם עכשיו היא בודדה לנצח. אפילו כשהיא יושבת איתם אל אותו שולחן, באותו בית־קפה ספרותי.

האם זה במקרה? – זה לא במקרה. כי מבחינתם, מכאן־ואילך לגביהם היא חיה שלא לכאן ולא לכאן. הם מתקשים, לא יודעים היכן למקם אותה. היא לא יכולה להיות נתפשת כחברה מן השורה. היא לא בדיוק שייכת. והיחס כלפיה, למרות כל מיני פריבילגיות אדיבות, שאולי היא ורק היא זוכה להן אצלם והאחרים לא, עם זאת ישאר להיות יחס של כבדוה וחישדוה. זאת תהיה היא שתצטרך להפגין הרבה הכנעה, הרבה תמימות ואורך־רוח, כדי שלא יפסחו עליה כשהיא בנמצא בהזדמנויות של חברותא. כי זאת תמיד היא שצריכה עכשיו ליזום ללכת לקראתם. הם לא ילכו לקראתה, אף פעם. והם יהיו מוכנים להצהיר בנחת, באוזני כל שומע, שבעצם היא בן־אדם שהם לא מבינים אותו.

 

פרק ה״א. ׳איך הוא רואה אותה׳

הוא – הכוונה לברנר המטפורי. וזה כולל במקרה זה גם ברנר שהוא מבקר, עורך, מתרגם, והפקיד שהתחום הזה הוא שדה־המירעה שלו. ובכן, הוא עדיין קצת מבולבל.

זמן קצר לפני שספרי האחרון יצא לאור, במקרה יצא לי לפגוש מבקר נודע, איש נאור לכל הדיעות. הוא אמר לי שהוא שמע שספר חדש שלי נמצא תחת מכבש־הדפוס. והוא אמר, דווקא במאור־פנים: "אני באמת שמח שמחכה לנו עוד ספר של טוהר וכתיבה־תמה. בהצלחה".

טוהר וכתיבה־תמה הם ערכים חיוביים בהחלט. והאיש אמר את זה במובן של מחמאה לבבית. בזה אין לי ספק.

אבל נדמה לי שכאשר הנך אשתו המטפורית של ברנר, מראש זה מה שמצפים למצוא ביצירה שלך: טוהר וכתיבה־תמה. והיה, אם הנך אשתו של ברנר העונה על הציפיות הללו, את בסדר. אם לא – את בבעיות.

לאור זה, הערכים הללו, החיוביים כשלעצמם, נהפכים אז לתג, לסטיגמה.

מה שאני מתכוונת הוא זה. כשם שבחיים האזרחיים, ואני מדברת לרגע על החיים האזרחיים, כל אשה – מצפים למצוא בה תמימות. התמימות שלה נחשבת למעלה בה. ולא שמים־לב, שבמקרה זה, המלה ׳תמימות׳ היא שם־נרדף ל׳קורבניות׳, ׳ניתנת להיות קורבן׳, טרף שהוא עיוור, שבויה שלא יודעת שהיא שבויה. גם בחור ׳תמים׳ זה אותו דבר. אבל במקרה שלו, לא מציבים לו את זה כתנאי. בעוד שאשה, בה מצפים למצוא תמימות, על כל מה שזה אומר. כשלא קיימים בה כל האטריבוטים הללו, לא קוראים לה תמימה, וזה לגנאי לה. אבל הנשים עצמן, בזה מוכרחים להודות, במשך הדורות הן למדו לראות בתמימות ובקורבניות שלהן נכס, ולנופף בו כבמשהו שיש להן למכור. וגם זה חלק מהפסיכולוגיה של העבד, נדמה לי. טוב, אישית אני לא נגד תמימות. אבל זה רע ומר אם בזה מתחיל ונגמר כל מה שמושך או מעניין בך.

ובכן, ברנר המטפורי והחבורה־הספרותית שלו, יקיפו את עצמם ברצון, כקישוט נעים־לעין, בחברתן של סופרות־מתחילות בתחילת דרכן, ואפילו אם הן בנות שישים שנה ומעלה. נשים תמימות, סופרות־תמימות. כי סופרת־מתחילה, כאמור, עדיין ניתן לראות בה ילדת־פלא, משהו חריג, תופעה. משהו כמו סבתא מוזס בציור.
ובת־חסותו של הפטרון.

לעומת־זאת, סופרות מוכרות, ואפילו אם הן בשנות־העשרים שלהן, ברנר המטפורי והחבורה הספרותית תמיד מתקשים קצת במחיצתן. מדוע?

כי הנה לפניהם מיני בריות משונות, יצורים שהם גם נשים וגם סופרים, בעת־ובעונה־אחת.

הוא, ברנר המטפורי, יש לו טכניקה להסתדר או עם היצור אשה כשלעצמו, או עם היצור סופר כשלעצמו. אבל לא ביחד. ביחד, שתי הטכניקות משתקות האחת את רעותה, והוא נבוך. לא יודע כיצד לנהוג.

לכן, כדי לצאת מן הבוץ, וכדי לשים סדר בדברים, הוא יהיה מוכן להכיר בה כאמן בעל־מישקל שווה־ערך לו, בתנאי שהיא אשה שהיא גברית פאר־אקסלנס. גברית אפילו יותר ממנו.

כפי שאמר לי בזמנו בנימין תמוז: לדעתו, עליה להיות "לגמרי א־מנטש. כמו לוטה לנייה." זה הוא אמר אחרי שיצא לנו לראות פעם בטלוויזיה בחו״ל ראיון עם לוטה לנייה בשנותיה האחרונות. לוטה לנייה נראתה בראיון בערך כמו גרזן, וכך גם נשמעה. והוא אמר את זה כדי להסביר לי מדוע אני אף פעם לא אהיה סופרת גדולה באמת. כי סופרת, אם היא איננה מה שנתפש לברנר המטפורי כאשה שהיא מאה־אחוז גברית, איך היא יכולה להיות אמן רציני? הוא לא יחלום לחשוב שסופר איננו יכול להיות גדול באמת אם איננו מאה־אחוז גברי.

והגישה הזאת מועתקת גם לגבי היצירה שלה לגופה. בעיניו של ברנר המטפורי האמנות שלה, עקרונית, אם היא טובה, תתקבל גם כחשובה וכלא־טריביאלית, רק אם היא תהיה אחת מן השתיים: או מעל למיניות, ופירוש־הדבר כמובן שזאת תהיה אז אמנות שהאישיות שלה היא בלי שיניים, אמנות שעיקרו אותה. או, האפשרות האחרת, שהאמנות שלה תציג ותשפוט את המיניות של האשה כפי שהיא משתקפת בעינים גבריות, וכפי שהיא מתפרשת על־ידי התפישה הגברית.

אני רוצה לסיים בשורות אחדות מתוך שירה היפה של רחל שפירא ׳כמו צמח בר׳. אני חושבת שכל אשתו של ברנר שתרצה לכתוב, בסופו של דבר, כסופרת, תחולנה עליה השורות הללו:

הָיו, היו ערבי געגועים
הָיו ימים ברוכים
הָיה כאב חבוי ורגעים מכושפים
אני אזכור מבט
מגע ידים בכתפִי
אני אהיה לצל־חולף בשדותיכם
לסוד נסתר
הֶיו שלום
אני חייתי ביניכם
כמו צמח בר.

 

התייחסויות נוספות של עמליה כהנא־כרמון לנושא:

א) ״להיות אשה – סופרת", "ידיעות אחרונות", המוסף לספרות, 13.4.84.

ב) "להתבזבז על הצדדי", "ידיעות אחרונות", המוסף לספרות, 15.9.85.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו