אני שייכת לשושלת של מספרי סיפורים. כולנו חלק משושלת כזו, הלא כן?
בחדר העבודה הקטן שלי בירושלים יש תיבה של סיפורים משכבר הימים. אני מפשפשת בה בכל פעם שאני זקוקה לשיקויי המרפא החזקים שמצויים בסיפורים: מדברי חכמה בנושאי מוסר ועד לנחמה המצויה בחיבוקה החם של סבתי לובה ז"ל שאת סיפוריה על ילדותה בארץ רחוקה גמעתי בשקיקה. אני משחררת את הסיפורים מהתיבה כדי שיעזרו לי להילחם ברשעי-על הפולשים מעת לעת לחיי ללא הזמנה: מלכת השתיקה הצוננת, הפחד המשתק או האדישות המנומנמת.
אני פותחת את תיבת הסיפורים הישנים ומוצאת בה את הביטחון ומרחב הנשימה המתהווים כאשר המילים נותנות שם וצורה לסערות הנפש; וכאשר כאב הגעגוע אל אלה שאהבתי ונלקחו ממני מציף אותי וגוזל ממני את יכולת הדיבור. אני פותחת את התיבה ומזמנת את חכמת מספרי ומספרות הסיפורים שיינסכו בי את הביטחון הנדרש כדי לצאת למסעות חדשים בדרכים לא סלולות.
הבוקר פתחתי את התיבה ותרתי אחר סיפור שיעניק משמעות לדברים המקננים בי ויעטה עליהם מלבוש של עלילה שיש לה התחלה ואמצע וסוף טוב, אם רק אפשר. בתחתית התיבה מצאתי את הסיפור על דני והאוטו האדום שרקח אבי ז"ל באהבה. זהו סיפור על ילד קטן, דני, שרצה יותר מכל להשתתף במרוץ המכוניות שהתקיים מדי שנה בעירו. הוא בנה לו אוטו קטן ואדום מהחומרים המצויים בסביבה, כפי שנהג אבי לומר, וביום המרוץ הוא התייצב גאה ונרגש על קו הזינוק. הקהל כמובן פרץ בצחוק מזלזל למראה דני הקטן והאוטו האדום שלו, אך לדני לא היה אכפת; הוא התעלם מקולות ההמון ולא נתן לספק לחלחל ללבו. חדור תחושת מטרה, נהג דני את האוטו האדום הקטן שלו ועקף בהתמדה את המתחרים האחרים. קולות ההמון התחלפו לתשואות של התפעלות ותמיכה: "האוטו הקטן משיג פה את כולם!", הריע ההמון; "האוטו האדום יגיע הראשון!" וכך היה; דני ניצח במרוץ. שמעתי את הסיפור הזה עשרות פעמים, ובכל פעם מחדש הייתי יושבת קשובה, דרוכה ונרגשת בעת שאבי היה טווה שוב ושוב את הסיפור; שוקד להעצים את גודל האתגר ואת מתיקות ההתגברות עליו. עדיין זכורה לי הפעם הראשונה בה סיפר את הסיפור לבני, דניאל, אשר ישב בחיקו כשאזניו, עיניו ולבו פעורים לרווחה ושתה בשקיקה כל מילה ומילה. בבוא היום, גם הוא יספר אותו לילד או ילדה שיזדקקו לשיקוי מרפא חזק של קסם, אהבה והשראה המצוי בסיפור אחד פשוט.
כל אחת ואחד מאתנו משתייכים למסורת שכזו. הסיפורים שלנו הם אישיים באינטימיות שלהם ובאותה עת הם גם משותפים ואוניברסליים עד מאוד. סיפור הילדות שחיבר אבי על דני והאוטו האדום הוא סיפור של ניצחון הרוח על החומר; זהו סיפור החוגג את הנפש האנושית ויכולתה לאחוז בחוזקה בחזון ולהישאר נחושה ואיתנה אל מול אתגרים גדולים וספקות המכרסמים בה. הסיפור הפשוט הזה הוא, אם תרצו, גרסת הלילה טוב לסיפור דוד וגולית.
לכל אחת ואחד מאתנו יש סיפורים לספר וכולנו נושאים עמנו את מסורת הסיפורים ממנה באנו ומתוכה צמחנו. אני מזמינה אתכם ואתכן לפתוח את תיבת הסיפורים שלכם ולחלוק מתוכה סיפור אשר העשיר את חייכם, העניק להם משמעות וצבע אותם בצבעים חיים ועזים. אולי זה סיפור ערש מילדות רחוקה, פרק בהיסטוריה המשפחתית או מתכון למאכל אהוב במיוחד שעבר מדור לדור עם סיפור נפלא, מצחיק או עצוב לצדו.
סיפורים הם משאב קסום ובלתי נדלה; ככל שנרבה לחלוק אותם, כן ירבו. סיפורים הם השקעה עם התשואה הגבוהה ביותר; נספר סיפור אחד ונקבל שניים לפחות בתמורה.
This post was written as part of Gesher L’Europa, the NLI’s initiative to connect with Europe and make our collections available to diverse audiences in Europe and beyond
כתבות נוספות
הצצה אל המסמכים והתמונות המספרים את סיפורו של המשורר והלוחם חיים גורי ז"ל
הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ: חיים גורי נפרד מחבריו למחלקת הל"ה
חיים גורי: השנים הראשונות והיצירות המוקדמות
כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין
