אָדָם יֻלַּד כְּדֵי לְהִדָּמּוֹת וְגָדֵל כְּדֵי לְהִבָּדֵל

דוד אבידן – כרוניקה טראגית של אינדיווידואליסט

דוד אבידן. מתוך: ארכיון גנזים - אגודת הסופרים

על שם סופו

 

"הָרְחוֹב הַיָּפֶה הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.

הַשַׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאוֹרְכּוֹ.

וְהַבֹּקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ".

המצלמה חולפת על פני רחוב תל אביבי שקט, ששלוותו נחתכת בבבת אחת עם כניסת אמבולנס לכביש. האמבולנס חונה ברישול על המדרכה ושפת הרחוב מתמלאת באנשים ובנקישות מצלמה. ברקע קולו הסמכותי של מר טלוויזיה, חיים יבין:

"המשורר דוד אבידן נמצא היום מוטל בביתו כשהוא סובל מתשישות קשה. כבר כמה זמן רווחות שמועות על מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה של המשורר, וצוות הטלוויזה בא היום לביתו בלוויית חברו גבריאל מוקד כדי לדווח על ההתגייסות לסייע לו. כאשר לא נענה הזעיק הצוות את שירותי ההצלה".

"עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹר שֶׁמֶשׁ מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט".

עין המצלמה חולפת על פני מסדרון חשוך, ומעבר למסדרון זוכים הצופים להצצה המיוחלת במושא הכתבה: גוש אדם דומם, מוטל על הרצפה כמת.

המצלמה תזזיתית, מרצדת על פני החדר, מציצנית. היא מסיטה וילון לעיני הצופים הנדהמות: ערימות של קופסאות כדורים, הרי זבל זרוקים בכל פינה, כאוס. מישהו אפילו פותח את דלת המקרר והצופים זוכים לחזות במעט מוצרי מזון מעופשים. בזום-אין על דלת המקרר הריקה– יחזו צופי "מבט" בביצה אחת יתומה שנותרה על מתקן הפלסטיק הייעודי.

ברקע כל זה נשמע קולה הצעיר של הכתבת שמתקשה לכבוש את התלהבותה מהסקופ שנפל לידיה: "בדירתו העלובה והמוזנחת מצאנו קופסאות כדורים מכל הסוגים זרוקות בכל פינה אפשרית. אבידן שמתגורר בגפו משתמש בכדורים הללו בלי הגבלה בחודשים האחרונים עד שהגיע למצב נפשי וגופני ירוד ביותר".

בהמשך הכתבה יתראיין גבריאל מוקד, חברו הטוב עוד מימי הגימנסיה. בינתיים תתמקד המצלמה בפניו של אבידן שכבר הספיק לקום ומעט להתאושש.

"אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.

חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.

הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה."

אבידן יושב עכשיו סמוך לשולחן הכתיבה. נשימתו כבֵדה עליו מאד. הוא כאילו לא חש בכלל בהתרחשות שסביבו. המבט האפאתי, הרעד הבלתי רצוני והניתוק הגמור שבו הוא שרוי מצטלמים על רקע מילותיו של מוקד:

"איך אדם שהוא חתן פרס ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים, אחד מהמתרגמים הגדולים מאנגלית לעברית שיש, איש לא חושב שאולי הוא זקוק לאלפיים שלושת אלפים שקלים בחודש תמורת עבודות?"

הכתבת שניהלה עד עתה את הכתבה מעל לראשו, תפנה אליו סוף סוף:  "למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?" עיניו המושפלות של אבידן יישירו מבט למצלמה, רק להרף עין, והוא ימלמל בכובד: "לא נעים". אחר כך ישוב להשפיל את עיניו.

* * *

זו הייתה הופעתו הציבורית האחרונה של דוד אבידן, מהבולטים, המרתקים והווירטואוזיים במשוררי השירה העברית החדשה. כעבור זמן לא רב, נפטר אבידן, במאי שנת 1995, והוא בן 61. במידה מרגיזה של אי צדק, הופעתו זו בטלוויזיה, היא שנותרה, טורדנית ונוכחת, בזיכרון הקולקטיבי של ציבור הקוראים שמכיר-לא מכיר את שירת אבידן.

אדם שנדון על שם סופו. על שם עלבון הנפילה הכואבת ממרום מעמדו כמשורר בעל השפעה ושם. הנפילה המצולמת, והמרוכלת, והמתועדת. נפילה של יוצר שבסוף חייו התגשמה בו נבואתו שלו, כשכתב ב"ערב פתאומי" פראפרזה על שירו של אלתרמן על שאול המלך המתאבד "הנה תמו יום קרב וערבו":

"אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?

לֹא מֶלֶך

וְיִפּוֹל

לֹא עַל חַרְבּוֹ."

"אבידן המוקדם" ו"אבידן המאוחר"

לא רק על שם סופו הטראגי, אפוף הכדורים, נשפט אבידן. גם על שם סופו הפואטי. ספריו האחרונים של אבידן משרטטים תמונת משורר דועך וגווע, שאיבד את העוצמות הפואטיות שאפיינו את כתיבתו.

וכאן אולי צריך לבוא גילוי נאות.

עם שירתו של אבידן נפגשתי לראשונה במזל ביש, דווקא מן הצד ה"לא נכון" שלה. דווקא בשני ספרים מיצירתו המאוחרת יחסית: האחד, "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד" (1968), שכשמו כן הוא, תיאור התנסות בסם. על כריכתו הפנימית ציין אבידן שזהו "ספר מעורר לקורא הער". ספר שכל ניסיון לתאר אותו יחזור לבסוף למילים: ביזארי, מטורף הזוי.

הספר האחר שפתחתי היה "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974), ספק ספר שירה, ספק ניסוי טכנו-פואטי: שלושים שנה לפני עידן סירי ושלל העוזרות האישיות הדיגיטליות שמקיפות את בני דורנו, מצא את עצמו אבידן משוחח שיחות נפש עם תוכנת מחשב שתוכנתה לענות לו. את השיחות האלה הקליט אבידן בדיקטפון (מכשיר ההקלטה) המפורסם שלו, שהפך אחד השחקנים הבולטים ביותר בשירה שלו, ומשם עברו השיחות תמלול ושכתוב לכדי תוצר שאבידן לא היסס לקרוא לו: "יצירת ספרות".

"תמיד שאפתי לכתוב בעיקר צפנים", כותב אבידן בפתח הספר, "ובמידה מסוימת גם עשיתי את זה. צפנים ממוחשבים יהיו מחבריהם של תמלילי העתיד, ואנחנו נהיה המוח המנחה והעין המאשרת. האתגר ידמה אפוא מבחינות אחדות לזה שבכתיבת שירה: להפיק את המירב הפיגורטיבי-משמעותי מן המזער המילוני תחבירי".

אלה שני הספרים שפתחו בפניי את הדלת לשירת אבידן, ובמובן מסוים, הם גם היו טריקת הדלת המהדהדת לשירה הזאת.

כי שירתו סירבה להתמסר. אבידן הפר פעם אחר פעם את הברית שכרותה בין קורא ומשורר, את האמון הבסיסי שניתן לו בנקודת המוצא המוסכמת שכוללת: דף. וטקסט. ומערכת ציפיות הדדית.

 (מתוך: ספר האפשרויות, 1985)
(מתוך: ספר האפשרויות, 1985)

הנה כך הוא אבידן. חכם מדי, גס ומתנשא. מתחכם על חשבון קוראיו, מביש אותם בקוצר בינתם, בחוסר יכולתם להכיל את יצירתו החדשנית, בשמרנותם לנוכח המופקרות והנועזות שביצירתו.

מתוך: ארכיון אגודת הסופרים - גנזים
מתוך: ארכיון אגודת הסופרים – גנזים

אך כאשר קוראים בספריו המוקדמים יותר של אבידן מתגלה רוח אחרת:

אמנם, גם כאן מורגש הדי.אנ.איי האבידני. הקווים המאפיינים את שירתו המבריקה, המחוספסת, המוזיקלית והמתחכמת ניכרים תמיד. אבל שיריו מן התקופות המוקדמות טעונים ברגש, שירים חשופים ועמוקים. שירים שאינם מסתתרים מאחורי תועפות של פטפוט. הם נוגעים בכאב, ובכיעור. ובעיקר – אלה שירים היוצאים מן החיים ממש, ולא כשירים המאוחרים המביטים בחיים מן הצד, כניסוי אנושי מתמשך.

בספריו שפורסמו בשנות החמישים והשישים אני מוצאת ביטויים לא מעטים שמצביעים על  גדולתו השירית:

הנה למשל דימוי אבידני אופייני: דמותה של העיר המודרנית, על רקע חוויתו הגברית מליל אמש  : "וְהָעִיר הַבְּנוּיָה נִתְנַשְּׁמָה אֶל הַבֹּקֶר/ כְּמוֹ אִשָּׁה מְיֻחֶמֶת אֶל גֶּבֶר יָפֶה" (סיכום ביניים, 1954).

הוא כתב שורות אהבה יפות, ויש שאמרו עליו שידע לכתוב על אהבה יותר משידע לאהוב: "הוֹ כַּמָּה יָדַעְתִּי לָמוּת בַּעֲדֵךְ וְכַמָּה/ לֹא יָדַעְתִּי לִחְיוֹת בַּעֲדֵךְ" (סיפור אהבים, 1957). בשיר אחר הוא מתוודה: "כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ/ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ". (בעיות אישיות, 1957)

ועוד לפני שחצה את קו גיל השלושים הוא ניסח עבור רבים את החרדה מפני הזקנה, ללא חמלה וללא פשרה, ניסוח שהפך לאחד משירי הזקנה החזקים שנכתבו כאן: " אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?/ הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן./ עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת/ לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת/ רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן". (ערב פתאומי, 1962)

לפעמים, הוא גם  נשא את קולו של הדור, כשכתב, למשל את מניפסט הייאוש הגדול: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל/ אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל/ הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,/ שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת". (ייפוי כח, 1957)

רבים משיריו של אבידן סוגרים על הקורא בטבעת חנק, ורובצת עליהם תחושה נוראה של אסון הולך וקרב. כך למשל הוא השיר "תקרית" החותם את ספרו הראשון של אבידן:

 (מתוך: ברזים ערופי שפתיים, 1954)
(מתוך: ברזים ערופי שפתיים, 1954)

במרוצת הזמן נבחנה שירתו של אבידן שוב ושוב, על ידי חוקרים ומבקרים, ואחת ההנחות המקובלות ביותר גורסת  שאחריתו של אבידן כמשורר מטילה צל כבד על תפארת ראשיתו.

מתוך: ארכיון אגודת הסופרים - גנזים
מתוך: ארכיון אגודת הסופרים – גנזים

קוראיו של אבידן הבחינו בין "אבידן המוקדם" ו"אבידן המאוחר" לאמור: אבידן הוא משורר של עשור אחד בלבד. קו פרשת המים בקריירה הספרותית שלו עובר בשנת 1964, עם הוצאת המבחר "משהו בשביל מישהו", וכמעט כל מה שיצר אחרי כן נתפס כחסר ערך מבחינה ספרותית.

ממשורר וירטואוז ומהפכן, בעל עוצמה וכישרון, צלע במשולש החשוב של משוררי דור המדינה – יחד עם זך ועמיחי – הפך אבידן למשורר נסייני, תמהוני, מטורף, שהנוסח שהעמיד היה כה מנותק מקוראיו וכמעט אפשר לומר שמנותק אפילו מן השירה. כך למשל כתב עליו אריאל הירשפלד:

"חוסר הפורפורציה בין הכוח האמנותי שניתן לחוש בו בעוצמה כל כך רבה בכמה מיצירותיו המוקדמות של אבידן… ובין הנוכחות הרוחנית הדלילה של המכלול המונח בכרך השני – הוא מדהים ועצוב."

זוהי כמובן תפיסה גורפת מאד. שירתו של אבידן הצעיר איננה אחידה, ויש בה נפילות, ממש כשם שאבידן שאחרי שנת 64 הצליח לעתים להתעלות ולכתוב שירה גדולה. במידה מסויימת, מתאים יותר לראות בכל יצירתו של אבידן, יצירה אקספרימנטלית, מראשיתה ועד סופה. כאשר בסופה – סבלה שירתו מעודפות קיצונית שהרחיקה את קוראיה.

קו-הזינוק של אבידן כמשורר
הפער הגדול שציינו החוקרים בין שירת אבידן המוקדמת לזו המאוחרת לא תמיד לווה בהסבר שמניח את הדעת. מה פשר הנפילה של אבידן? מה מקור הפער בין גדולתו בשיאו ובין ההתרסקות הפואטית במחצית השנייה של הקריירה שלו?

אני מנסה להתחקות אחרי דמותו של אבידן תוך שיטוט בארכיונים ובעיתונות. מחפשת פיסות מאותה אישיות שתחת ידיה יצאו טקסטים כל כך בלתי שגרתיים: טובים כל כך וגרועים כל כך.

את עיניי צדה כתבה עיתונאית שהתפרסמה בשנת 1990. חמש שנים לפני מותו פרסם אבידן סדרה של עשרה מאמרים בעיתון מעריב תחת הכותרת "טיפים למשורר מתחיל". את הרשימה הראשונה שבסדרה פתח אבידן בשורות הבאות:

"קו הזינוק בכתיבה, בקאריירה ספרותית בכלל, חייב להתחיל בגיל צעיר במידת האפשר, רצוי בגיל 16, לא יאוחר מגיל 20+". לא בכדי ציין אבידן דווקא את גיל 16 כנקודת הראשית לקריירה ספרותית. זהו פחות או יותר הגיל שבו פרסם הוא עצמו את שיריו הראשונים.

הטיפ של אבידן מוביל אותי לשנות נעוריו.

וכאן יש להעיר: חזרה לנקודת הראשית של יצירתו של משורר מחייבת לנקוט משנה זהירות, ובפרט כאשר מדובר ביצירה שלא נכללה בין ספריו. שירים ראשונים של משוררים הם על פי רוב יצירות בוסר, ובדרך כלל יוצרים נוטים להתנער מהם. יש שטרחו ממש להסתיר את קיומם ואפילו להכחיש אותם.

ובכל זאת, יש טעם בהתבוננות בנקודת הראשית של משורר, תהא בוסרית ככל שתהא. יצירת הנעורים עשויה ללמד הרבה על הכותב. להבהיר מאין בא, לנבא לאן ילך. זוהי נקודת מוצא שקובעת את תהליך התפתחותו של משורר.

שיריו הראשונים של אבידן, יותר משיש בכוחם לנבא את עתידו כמשורר של הנער בן ה-16, יש בהם כדי לשקף תקופה היסטורית מרתקת.

והשמש נכון – אבידן בשירות החבר סטלין

שלא כמו משוררים רבים בני דורו, צמח אבידן מחוץ לקונצנזוס הציוני, בשורות הנוער הקומוניסטי, בתנועת הנוער בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי).

בשנות החמישים הייתה תנועת בנק"י מוקצית מחמת מיאוס משום שלא הייתה ציונית. לבנק"י הגיע אבידן בהשפעת חברו גבריאל מוקד ובתנועה זו היה פעיל עד גיל 18.

מתוך: ארכיון אגודת הסופרים - גנזים
מתוך: ארכיון אגודת הסופרים – גנזים

בארכיון של כתב העת "עכשיו" שהיה כעין בית למשוררי דור המדינה אני מוצאת מכתב בכתב ידו של אבידן בן ה-17, ששופך אור על תקופתו הקומוניסטית של אבידן. את המכתב כתב בשם תלמידי גימנסיה "שלווה" שבצפון תל אביב, והוא מיועד ל"ועד הארצי למען השלום בישראל".

על המכתב חתומים שלושה מתלמידי הגימנסיה "שלווה": ד. אבידן, ג. מונבז (הוא גבריאל מוקד) ומ. שבצניקוב, שלא הצלחתי למצוא עליו שום מידע נוסף.

בפאתוס נעורים כותב אבידן:

"הננו שמחים להודיעכם בזה, שהחלטנו להצטרף אל הוועד הארצי למען השלום בישראל… בזה רשאים אתם להתבשר שהנוער הלומד המתקדם מצטרף לחזית הגדולה למען השלום, ולימין בריה"מ מעוזו בעולם… שלחו נא לנו במהירות האפשרית גליונות החתמה וכל חומר תעמולה אחר… נוער האינטלגנציה שומה עליו להיות ראש וראשון להודפי חרחור המלחמה של בעלי ההון הנחנקים. אנו מכריזים כיום: הלאה מחרחרי המלחמה האנגלוסכסיים! תחי ברית המועצות מעוז השלום בעולם! הלאה המלחמה – יחי השלום! שלום כן בין העם היהודי החוזר למולדתו לבין העם הערבי".

פעילותו של אבידן במסגרת תנועת הנוער הקומוניסטית לוותה בכתיבה מגויסת שהתפרסמה במדור הספרותי של בטאון התנועה הקומוניסטית "קול עם" בעריכתו של אלכסנדר פן.

את קריירת הכתיבה הספרותית שלו פתח אבידן הצעיר דווקא בפרוזה, ככותב סיפורים קצרים. חמישה סיפורים קצרים נדפסו בבמות עיתונאיות שונות החל משנת 1950, כשהיה אבידן בן 15. חלקם פורסמו בעיתון "בשער", וחלקם במוספי נוער מקומיים, או מפלגתיים. אם אפשר לחטוא בהכללה, אפשר לומר שהסיפורים אפרוריים ונעדרי כל רמז לכישרון המטאורי שעתיד להתגלות בו. במידה רבה אין בהם עניין כלל.

לעומת זאת, צעדיו הראשונים של אבידן ככותב שירה, משנים את התמונה: השירים הראשונים המתועדים של אבידן מצביעים על כישרון חד משמעי, וכבר מרמזים על הכיוונים אליהם יתפתח ככותב שמשחק בעברית, יוצר ובורא מילים וצירופיהן, ועושה בשפה כרצונו.

השיר הראשון של אבידן שנדפס בעיתונות, היה "פתיון שחור". הוא התפרסם בעיתון "בשער", עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת, בחודש מרץ של שנת 1951, והוא בן 16. השיר נכתב בתגובה לגזר דין מוות בחשמל שהוטל על שישה נערים שחורים במדינת ווריג'יניה, שהואשמו על לא עוול בכפם באונס נערה לבנה. לאחר מכן פרסם אבידן בן ה-16 עוד כעשרים שירים במדורים הספרותיים השונים של עיתוני המפלגה הקומוניסטית בהם עסק במלחמת קוריאה, באירועי האחד במאי, ובתגובות לשירה הקומוניסטית בת הזמן.

(מתוך: האחד במאי קול העם, 30/04/1952)
(מתוך: האחד במאי קול העם, 30/04/1952)

את שירי הבוסר מן התקופה הקומוניסטית מעולם לא כלל אבידן בספריו, הגם שהייתה לו נטייה להדפיס בספריו, לצד יצירות עכשוויות, גם חלקים ישנים מיצירתו השירית. אפשר להניח שאבידן ניסה לשכוח ולהשכיח את שיריו הקומוניסטיים, כדרך כל משורר שהתפתח והותיר מאחור את שנות נעוריו הבוסריות, אך גם בשל התפכחותו הפוליטית יחד עם התפכחותם של רבים מאידאולוגיה קיצונית זו.

חטיבת שיריו הראשונים של אבידן ניצלה מתהום הנשייה כשנדפסה לאחר מותו בשנת 2009, בסופו של הכרך הראשון במהדורת כל שיריו של אבידן. דוד ויינפלד וענת ויסמן, עורכי הכרכים של מהדורה זו, ביקשו לכלול בה את כלל שירי אבידן שהתפרסמו.

והנה, שיר אחד מוקדם מאוד, אם לא המוקדם שבהם, חמק מהמהדורה ולא נכלל בה.

את השיר הזה מצאתי בביטאון תלמידי גימנסיה "שלווה", בשם "צופר", שראה אור בשנת 1951. הביטאון ראה אור שלוש פעמים בלבד. עורכו גבריאל מונבז, הוא גבריאל מוקד, היה תלמיד השביעית כשפרסם אותו. השם א. אבידן (בשגגת דפוס) מופיע בכריכת הגליון, ככותב הסיפור "קטטה של רחוב", ואילו מעל הסיפור עצמו מופיע דוד אבידן בשמו המלא.

את סיפורו של אבידן קראתי בפיהוק קל וברפרוף, אולם כעבור דפדוף קל בחוברת נכונה לי הפתעה: שיר מסקרן של תלמיד גימנסיה כישרוני בשם עזריאל מורג.

על כוחו ועל חסרונותיו של השיר "והשמש נכון" אפשר להתווכח, אבל אין להכחיש כי יחסית לנער בן 16 יש לפנינו בעל כישרון.

בעט כחול, על גבי הדף המקורי שבארכיון, נרשם בשולי השם עזריאל מורג – "דוד אבידן". משיטוט קודם בתכתובות שונות של ארכיון כתב העת "עכשיו", אני מזהה כי זהו כתב ידו של גבריאל מוקד, ומתקשרת לברר את שטעון הוכחה נוספת: עזריאל מורג מגימנסיה שלווה הוא דוד אבידן, ולפנינו אחד משיריו המוקדמים ביותר של אבידן.

מוקד עונה לי, וקולו נמרץ כמו בימיו בגימנסיה "שלווה". הוא זוכר היטב את הגיליונות שערך בהיותו תלמיד השביעית, ומנדב לי פרטים רבים על האווירה החברתית שבתוכה נוצרו ה"צופרים". הוא מספר על הגימנסיה ביותר מנימה של גאווה. "את צריכה להבין", הוא טורח להדגיש, "אנחנו היינו שֵם דבר. מוסד הדגל של האליטה הצפון תל אביבית. היינו אפילו נחשבים יותר מהגימנסיה הרצליה. כל המי ומי למדו אצלנו בגימנסיה".

כשאני שואלת אותו על השיר "והשמש נכון" שפרסם כעורך הגיליון השלישי של "צופר" הוא מיד פוסק: "אין עזריאל מורג. רק אבידן". ואחר כך מבקש: "תקראי לי בטובך בבקשה את השיר. כבר שנים שלא ראיתי אותו". אני מקריאה והוא מתמוגג. "נו, יש בכלל שאלה"? הוא שואל. ומיד פוסק: "אין שאלה. זה הרי כל כך אבידני. ייתכן כי זהו השיר הראשון שכתב".

עכשיו, משהוכחה זהותו של אבידן הצעיר ככותב השיר אני שבה לקרוא בו ומוצאת בו את אורו המנוּון של הייאוש, את הצללים, האופל, הסֶלֶף… ואת אור השמש שנכון. שמש העמים…

השתייכותו הפוליטית והמפלגתית של דוד אבידן, הנער בן ה-16, נתפסה ברבות הימים בקרב חוקריו כביטוי לאינדיווידואליזם הקיצוני שלו, לאישיותו האנטי-ממסדית, ולעמדת ה"איפכא מסתברא" הלעומתית שאימץ לעצמו. באותם ימים מצא עצמו אבידן משויך ל"בלתי שייכים", ואת כישרון הכתיבה שלו ביטא במסגרת השוליים של השמאל האידאולוגי.

אולם הגרעין המרדני האינדיוודואליסטי של אבידן, המשיך לנבוט, לצמוח ולבעוט, והמסגרת הפוליטית פחות התאימה לאישיות היוצרת שביקשה לה ביטוי. אבידן החל לפרסם יצירות בבמות ספרותיות מכובדות.

חילוף משמרות – חבורת לקראת

תוך זמן קצר הפך הנער הקומוניסטי למשורר, ומצא את עצמו בליבה של מהפכה פואטית, כאחד ממשוררי "דור המדינה" שמרדו בממסד הספרותי הישן.

בגיל 19 אבידן כבר סטודנט ירושלמי. עקב מחלת האסטמה החריפה שלו קיבל פטור מגיוס לצבא. בארכיון "עכשיו" אני מוצאת טיוטה ישנה ובה סקיצה של אבידן לכתב עת ספרותי שחלם להקים עם חברו מוקד, שנועד להיקרא בשם "ארד".

אפשר לראות גם בטיוטה זו  הד לאסון שבצילו כתב אבידן תמיד את שיריו, דרך השם שייעד לקבוצתו הפואטית: "כל העניין". השם מעלה על הדעת את השורה הידועה משירו "תקרית": "אבל אסוננו הוא כל העניין, ואי הבנה לפעמים כך נוצרת". את כתב העת "ארד" לא הקים אבידן, כמו שלא הוציא אל הפועל יוזמות רבות אחרות שלו.

אך בשנים האלה הייתה לו זיקה מסוימת לחבורה הספרותית "לקראת".

חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953. מימין לשמאל: יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור
חבורת "לקראת" בקפה כסית, 1953. מימין לשמאל: יצחק לבני, י' ליש, מקסים גילן, נתן זך ומשה דור
אבידן בכסית. מתוך: אוסף דן הדני
אבידן בכסית. מתוך: אוסף דן הדני

בתולדות הספרות העברית תיזכר "לקראת" כשם נרדף למהפכה ואוונגרד. הקבוצה, שעם חבריה נמנים נתן זך, משה דור, אריה סיון ובנימין הרושבסקי, מזוהה יותר מכל עם ראשית המפנה הגדול שייצגו משוררי שנות השישים. היא מסמלת את חילופי המשמרות בין דור שלונסקי, אלתרמן ומשוררי הפלמ"ח ובין "דור המדינה". אנשי "לקראת" עמדו על צומת ספרותי-היסטורי והפנו עורף לממסד הספרותי הישן. המהפך האמנותי שחוללו טרף את הקלפים, ושידד את המערכת הפואטית של השירה העברית בתחומי הצורה ובתחומי התוכן.

משונה לראות את פניה של המהפכה: החוברות שהוציאו המשוררים הצעירים הללו היו כה עלובות למראה, ודלות בתוכן. בכל שנתיים וחצי שנות פעילותה של "לקראת", יצאו בדוחק ארבע חוברות. שתי החוברות הראשונות הופיעו במהדורת סטנסיל והופצו בארבעים עותקים בלבד ובליווי ההערה שהדפסת החומר, העתקתו ופרסומו ברבים בכל צורה שהיא אסורים לחלוטין.

את האוונגרד של קבוצת "לקראת" ואת המהפכה הספרותית שהובילו חבריה, ליווה אבידן מרחוק בהיסוס ובאהדה גם יחד. האינדיווידואליסט המושבע שבו, שכבר בגר מהיחד הקומוניסטי, לא הניח לו להשתייך לקבוצה אנושית כל שהיא באופן מוחלט, אפילו לא לקבוצה בועטת ואוונגרדית כמו "לקראת". על העמדה האישיותית המתבדלת הזאת כתב פעם:

(מתוך: משהו בשביל מישהו, 1964)
(מתוך: משהו בשביל מישהו, 1964)

ובכל זאת, בחוברת השלישית של חבורת "לקראת" הופיע שירו של אבידן "חילוף משמרות". שייך ולא שייך. כותרת השיר עצמה מנסחת את מהותה של המהפכנות הפואטית של הכותב ושל הקבוצה כולה:

צריך אולי לומר, ששירו של אבידן קרוב יותר לפואטיקה של שלונסקי ואלתרמן יותר משהוא קרוב לכל יוצר אחר בחבורת לקראת. יש בו אמנם מרד צעיר כלפי דור המשוררים הוותיק, אך בסגנונו, בצורותיו ובתכניו נראה שאבידן השתדל למרוד בדור משוררי העבר מתוך המגרש הביתי שלהם, בעוד שחברי "לקראת" האחרים יצרו להם מרחב חדש ואחר לפעול בו.

הילד הרע של השירה העברית
על סף גיל 20, כשבידיו 22 שירים, חש אבידן שהגיע זמנו לספר ראשון.

שורתו האחרונה של השיר "חילופי משמרות" העניקה לספרו הראשון של אבידן את שמו "ברזים ערופי שפתיים".

את ספרו הוציא אבידן בהוצאה עצמית שקרא לה "ארד". "אני רוצה דפוס" יפסוק חוקר אחד, ושני יעלה סברה "אבידן, רעיה דוד" – על שם אהובת נעורים שהייתה לו. הוצאת "ארד" סבלה ממחסור כלכלי, ואבידן הצליח להוציא דרכה שני ספרים בלבד. את ספרו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" (1954) ואת ספרו השני "בעיות אישיות" (1957). אחר כך נסגרה.

מהדורתו הראשונה של הספר נמכרה מיד כולה, וזכתה לתגובות קשות מצד קוראים וכותבים כאחד.

"שירתו של אבידן היא הביוב של הנפש" פסק אחד מהם. השירים הושמצו, טענו שהם חסרי פשר, אפיגונים, גרפומנים. קורא אחד כתב שאפשר לגזור ולהדביק כל שורה מהשירים במקום אחר והשירים ייראו אותו דבר. אחרים ראו בשירים חיקוי עלוב של אלתרמן ושלונסקי, ויש שהרחיקו לטעון כי הספר כולו פארודיה מוגבלת ומרושעת לשיריו של אלתרמן.

התגובות הקשות הפכו את "ברזים ערופי שפתיים" של אבידן לאחד מן הרגעים הסנסציוניים שידעה השירה העברית החדשה, ומיד לאחר פרסומו הפך אבידן באחת "לילד הרע של הספרות".

מתוך: ארכיון אגודת הסופרים - גנזים
מתוך: ארכיון אגודת הסופרים – גנזים

בניגוד לחבריו למהפכה הפואטית, זך ועמיחי, שחדרו עם השנים ללב הקונצנזוס, אבידן, הנבדל מבני האדם, נותר תמיד שם בחוץ.

ושם היה לו השמש נכון. שם האיר לו הייאוש פנים. הבדידות, הכיעור והכאב עברו אצלו זיקוק והפכו לשירים שלא נכתבו כמוהם. משם היה חופשי להוציא את יצירותיו הגדולות, המקוריות. רק משם היה יכול להתפתח כתופעה שירית חד פעמית, ולהוציא תחת ידיו אחדים מן הטקסטים העוצמתיים ביותר שידעה התקופה.

***

"יוֹם יָבוֹא וְגַם הוּא יַעֲלֶה חֲלוּדָה", כתב אבידן בשיר "חילוף משמרות", כמעין נבואה על עצמו, ברוח נבואות הנכאים שאפיינו כל כך את שיריו. שנים של שהות בעמדה לעומתית חספסו אותו, אולי ניתקו אותו, ודרדרו אותו למחוזות של שירה צינית, מתחכמת וריקה.

"זֶה אֵינֶנּוּ צִינִיזְם. זוֹ רַק הַצַּלֶּקֶת בּוֹכָה עַל מִצְחִי". כותב אבידן באותו השיר. בדירתו העלובה, כשהוא נבדל מבני האדם, ונבדל גם מן האלים, מת לבדו מי שכל חייו שר לבדו.

***

אֲבָל לְחַכּוֹת לֶעָתִיד

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה

עַכְשָׁו אֲבִידָן דָּוִד

גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שִׁכְחָה

וְנִזְכָּר בְּעַצְמוֹ מֵחָדָשׁ

בְּעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה

וְעוֹלֶה מִן הַמָּוֶת חַלָּשׁ

בְּעֵינַיִם דְּבוּקוֹת מִשֵּׁנָה

(מתוך: מנת קרב)


שוק המציאות – השבוע בפינת המציאות מארכיון הספריה הלאומית: שני מסמכים אקטואליים.

המציאה הראשונה היא מכתב מארכיון חיים גורי, שיום פטירתו חל השבוע.

לפולמוס שניסה אבידן להלהיט לא מצאתי הדים במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. אך פולמוסים אחרים בנושא זה נזכרו לדורות, כמו הפולמוס שעורר ס. יזהר במאמרו "להפסיק ללמד ספרות".

מעניין לדמיין את תשובתו של אבידן לשאלה שהפנה לגורי: מי שיצא כנגד כל אפשרות להתמסד, היה אולי מתבונן בתכנית הלימודים במבט חשדני. ומה היה עונה לשאלה "האם אני רוצה בכלל שיצירותיי תלומדנה בבתי ספר תיכוניים"?

המציאה השנייה, היא מסוג הניסים הקטנים שקורים בכל יום בארכיון הספריה. הפעם: פיסת היסטוריה מצהיבה שרבצה באחת מפינות הארכיון בסבלנות, עד שהתגלתה בתזמון מושלם עם חדשות השבוע במגרש הפוליטי.

דוד אבידן שולח לחיים חפר שיר סאטירי  עבור העיתון "ציפור הנפש".

.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

חדשות מהארץ – עיתוני "הארץ" נחשפים לקהל הרחב!

גיליונות עיתון הארץ יעברו דיגיטציה ויונגשו לרווחת הקוראים באתר "עיתונות יהודית היסטורית", מיסודן של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב

הארץ

עיתון "הארץ" והספרייה הלאומית חתמו על הסכם דיגיטציה והנגשה של גיליונות העיתון מאז היווסדו לפני מאה שנים. בכך מצטרף עיתון "הארץ" למפעל אתר "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראליים ויהודיים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש-עשרה שפות שונות.

הספרייה החלה לסרוק את גיליונות שני העשורים הראשונים של העיתון – החל משנת 1919 ועד לראשית שנות הארבעים, וכבר בשבועות הקרובים קוראי הספרייה יוכלו לדפדף בהם. עד שנת 2022 יונגשו לקוראים באתר העיתונות ההיסטורית עיתוני "הארץ" עד סוף שנות ה-60, ולאחר מכן – בכל שנה תתווסף שנה נוספת של גיליונות העיתון.

עיתון "הארץ" הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי. שמו המקורי של העיתון היה "חדשות מהארץ הקדושה", ובאנגלית: "The Palestine News", שם זה החזיק מעמד עד הגיליון השני, אז שונה בהוראת הצנזורה הצבאית הבריטית ל"חדשות מהארץ". באותה תקופה של מחסור חמור בנייר, עברה מערכת העיתון לקהיר. בסוף מלחמת העולם הראשונה קנתה התנועה הציונית את העיתון בעזרת הנדבן היהודי-רוסי יצחק לייב גולדברג. היוזמה הראשונה של הבעלים החדש הייתה העברת משרדי העיתון בחזרה לירושלים. בדצמבר 1919 הושמטה מכותרת העיתון המילה "חדשות" ובכך הפך רשמית ל"הארץ" המוכר לנו כיום.

באירוע חתימת הסכם שיתוף הפעולה אמר יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, דוד בלומברג, כי כבר בראשית המאה הקודמת הייתה לבעלים של עיתון "הארץ", שלמה זלמן שוקן, תרומה חשובה מאוד לבנייה ולעיצוב ארכיוני הספרייה הלאומית, כאשר בחר להעביר לה כמה אוספים וספרים חשובים במיוחד שמשפחת שוקן הביאה עימה לאחר עלייתה לארץ ישראל מגרמניה.

בתמונה (מימין לשמאל): דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית; עמוס שוקן מו"ל הארץ ואורן וינברג, מנהל הספרייה
בתמונה (מימין לשמאל): דוד בלומברג, יו"ר דירקטוריון הספרייה הלאומית, עמוס שוקן מו"ל "הארץ" ואורן וינברג, מנכ"ל הספרייה

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, אמר כי בעידן הנוכחי חשוב שעיתון "הארץ" יעמוד לרשות חוקרים ואנשי אקדמיה, כמו גם לרשות הציבור הרחב ולטובת כל מי שמתעניין בעיתונות הישראלית.

פרופ' ירון צור מאוניברסיטת תל אביב, השותפה לספרייה בהקמת האתר, אמר: "בנוף העיתונות הישראלית מצטיין 'הארץ' במאפיינים המעניקים לו מקום של כבוד. רוחו המיוחדת של העיתון משכה אליו לא רק עיתונאים מבריקים, אלא גם סופרים ומשוררים, אמנים והוגי דעות".

את אתר העיתונות הישראלית והיהודית – שבמסגרתו יעלו גיליונות "הארץ" לרשת – הקימו הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב כדי להיות מקור מידע ראשון במעלה להיסטוריה ולתרבות של יהודי העולם בתקופה המודרנית ושל החברה הישראלית על כל גווניה. באתר אפשר לבצע חיפוש מלא בכתבות העיתונים. הספרייה הלאומית פועלת להעלות לרשת האינטרנט את מרבית העיתונים וכתבי-העת בעברית וכן עיתונים של קהילות ומיעוטים בישראל ובהם עיתונים בערבית, עיתוני הציבור החרדי ומקומונים.

נושאי העיתונים באתר כוללים תחומי סיקור ומחקר שונים: חברה ומדינה, ספרות ואמנות, אדריכלות ועיצוב, כלכלה, רפואה וטכנולוגיה, תרבות, צרכנות ופנאי, ועוד. בכך משקף אוסף העיתונות ההיסטורית תמונה דינמית ורציפה של מגוון תחומי החיים והעשייה בישראל ובעולם היהודי.

עוד מעט נתחיל להעלות לאתר את גיליונות "הארץ" מהתקופה המדוברת. אתם מוזמנים להציץ בינתיים בכמה גיליונות לדוגמה:

הארץ, 23 ביוני, 1919
הארץ, 2 בינואר, 1921
הארץ, 1 בינואר, 1923
הארץ, 2 בינואר, 1927
הארץ, 1 בינואר, 1929

לאתר עיתונות יהודית היסטורית

כתבות נוספות

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

ה"פוטש" שכמעט וקבר את ידיעות אחרונות




תרצה אתר מבקשת גשם

"גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם בּוֹא, גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה" - השיר שהביא לתרצה אתר מבול של הצלחות

תרצה אתר. צילום: דוד אולמר

גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
כְּבָר אָבִיב וְהַגְּבָעוֹת
כֻּלָּן יָרוֹק בּוֹעֵר.
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
גֶּשֶׁם שׁוּב מִן הַיְּעָרוֹת
הָרְחוֹקִים מָהֵר.

נַרְהִיבָה עוֹז לִקְרוֹא לַגֶּשֶׁם כִּי יָשׁוּב
אֶל הָאָבִיב, הָאָבִיב.
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת יִנָּשְׂאוּ בַּזֶּרֶם שׁוּב כְּמוֹ מֵאָז.
נִקְרָא לַגֶּשֶׁם כִּי יָשׁוּבָה עִם הַסַּעַר מִסָּבִיב
תִּהְיֶה הָרוּחַ שׁוּב לוֹחֶשֶׁת וְדוֹלֶקֶת בְּאוֹר פָּז.
קָרָאנוּ בּוֹא נָא בּוֹא נָא גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם טוֹב
מִן הַמָּרוֹם הַמָּרוֹם.

שָׂדוֹת שֶׁל כֶּסֶף יִתְפַּתְּלוּ בִּסְּעָרָה, הֵנָּה וָשׁוֹב.
קָרָאנוּ בּוֹאָה וַחֲזוֹר נָא מִן הַיַּעַר לַמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הַדֶּרֶךְ כְּבָר פּוֹרַחַת וְשׁוֹלַחַת אוֹר זָהוֹב.

גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
כְּבָר אָבִיב וְהַגְּבָעוֹת
כֻּלָּן יָרוֹק בּוֹעֵר.
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
גֶּשֶׁם שׁוּב מִן הַיְּעָרוֹת
הָרְחוֹקִים מָהֵר.

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שׁוּב נִפְגּוֹשׁ בָּעֲלָמוֹת
וּשְׂעָרָן הָרָטֹב
יָנוּעַ חֶרֶשׁ עַל כְּתֵפֵנוּ מְתֻלְתָּל וְנֶהְדָּר.
הוֹ גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם בּוֹא נָא בּוֹא נָא פֹּה הָרוּחַ תַּחֲלוֹף
תָּשׁוּט אוֹהֶבֶת וְנוֹשֶׁקֶת וְלוֹטֶפֶת כְּפַרְפַּר.

גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
כְּבָר אָבִיב וְהַגְּבָעוֹת
כֻּלָּן יָרוֹק בּוֹעֵר.
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם בּוֹא
גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם שׁוּבָה
גֶּשֶׁם שׁוּב מִן הַיְּעָרוֹת
הָרְחוֹקִים מָהֵר.

בשנת 1967 הייתה כבר תרצה אתר יוצרת ושחקנית עם רקורד מרשים מאחוריה. רק בת 26 וכבר הספיקה לשרת כזמרת בלהקת גייסות השריון, להופיע מעל בימות התאטרון ולהוציא ספר שירה למבוגרים וספר ילדים לילדים.

למרות זאת, מבקרים שונים טרם השתכנעו בכך שתרצה היא יוצרת מוכשרת בפני עצמה ולא רק "הבת של אבא" (האבא המדובר הוא כמובן נתן אלתרמן).

נתן אלתרמן יחד עם בתו תרצה אתר בקפה "כסית", 1.1.1960 צילום: אברהם ברזילי. מתוך אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

המנהל המוזיקלי הטרי של להקת הנח"ל חשב אחרת. ערב מלחמת ששת הימים, כשהחלו ההכנות לתוכנית ה-20 של להקת הנח"ל, פנה יאיר רוזנבלום לתרצה אתר והזמין ממנה שיר לתוכנית. את מילות השיר חיברה אתר, את הלחן – אלונה טוראל. כך נולד הלהיט "גשם בוא".

בשיר היפה, שמדבר על הכמיהה לגשם, אבל אולי גם על הרצון "להתחיל מחדש" ולשטוף הכול, הכניסה אתר גם מחווה לאביה, שעם שיריו התכתבה בלא מעט משיריה:

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ שׁוּב נִפְגּוֹשׁ בָּעֲלָמוֹת
וּשְׂעָרָן הָרָטֹב
יָנוּעַ חֶרֶשׁ עַל כְּתֵפֵנוּ מְתֻלְתָּל וְנֶהְדָּר.

רמז על אחד השירים היפים והמפורסמים של אלתרמן "על אם הדרך" המתחיל בשורות:

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ עֵץ עָמַד.
עָמַד נוֹפֵל אַפַּיִם.
נוּמָה, בֵּן. הַלַּיְלָה רַד.
לֵיל סַעַר עַל הַמַּיִם.

בספטמבר 1967 עלתה הצגת הבכורה של תכניתה ה-20 של להקת הנח"ל – "הנח"לאים באים הנח"לאים באים".

שירים רבים ממנה הפכו ללהיטים. מלבד "גשם בוא" כיכבו גם השירים: "ישנן בנות", "אילו ציפורים" ו"ולס להגנת הצומח".

הכרזה מאוסף עיריית תל אביב

השיר "גשם בוא" לא היה השיר הראשון שחיברה אתר, אך הצלחתו האדירה בתור שיר מולחן ומושר הולידה מבול של בקשות אל המשוררת הצעירה להלחין עוד משיריה.

התווים בכתב ידו של מאיר נוי

היום כבר בלתי אפשרי לספר את תולדות המוזיקה והתרבות הישראלית בלי להשאיר מקום חשוב לתרצה אתר לא רק בתור משוררת וסופרת אלא גם בתור פזמונאית מוכשרת.

תרצה אתר באתר הספרייה הלאומית

כתבות נוספות

"שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ": הסיפור מאחורי "שיר משמר" שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר

"ואלס להגנת הצומח": השיר שנכתב נגד הטרדה מינית

אהבתיה – "ככה סתם בא לו בחור צעיר וחוטף את הכתר"

 

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר

ריאיון | נגה אלבלך בשיחה על הארכיון של תרצה אתר ועל הספר שצמח ממנו

כך נולד מילון אבן-שושן

המילון שביקש לייצג את העברית החדשה, הישנה, המדוברת והכתובה

אברהם אבן-שושן והמהדורה הראשונה של מילונו הגדול

לקראת גיל 40 חיפש אברהם אבן שושן אתגר ספרותי חדש. הפרויקט הספרותי שהחל מתרקם בראשו לא היה חדש לחלוטין – כבר קרוב לעשור שהוא משתעשע בו – ובכל זאת, משהו בו הרגיש לא מוכן. האם יהיה זה הוא – שאל את עצמו המורה מבית הכרם, שאפילו תואר דוקטור אין לו – שיעניק לעם ישראל מילון חדש שיחגוג את שפתו המתעוררת?

בעודו נתקף בשורת סימפטומים של התסמונת המוכרת לנו כיום בתור "תסמונת המתחזה", נזכר המורה מבית הכרם במאמר ישן שפרסם אביו המנוח בעיתון "המליץ" בשנת 1900. "התשוב עוד שפתנו לתחייה בפינו ובפי זרענו?" תהה המחנך והסופר בן השלושים. את המאמר, הנפתח בשאלה אחת, סיים בשאלה אחרת: "ומי יקר לכל חכמינו, מי יחברם יחד להיעשות אגודה אחת ולעבוד יחד בעבודה הגדולה הזאת, לחבר לנו מילון עברי אשר ישפיק לכל העצמים הנמצאים, הישנים עם החדשים, השונים והמשונים, תולדות זמננו, ולכל המושגים מה שהפה יכול לדבר בשפה אחרת, בקצרה – מילון ככל המילונים הלועזיים?"

 

1
"לתחיית השפה", מאת חיים דוד רוזנשטיין, המליץ, ה-1 בנובמבר 1900

 

באותה העת לא יכול היה חיים דוד רוזנשטיין לדעת שיהיה זה דווקא בְנו, שנולד שש שנים לאחר פרסום המאמר, בשנת 1906, שיגשים לימים את חזונו הערטילאי בירושלים בירת המדינה העברית.

 

1
מן המהדורה הראשונה הוקדש המילון של אבן-שושן לזכר אביו, ועם פטירת אמו, לזכר הוריו. מתוך המהדורה הראשונה של מילון אבן-שושן, שנת 1948

 

מילון חדש ללשון מתחדשת

המילונים המדעיים הראשונים שידעה העברית נוצרו כבר בתקופת ההשכלה – היו אלו מילונים המתמקדים בראש ובראשונה ברבדיה ההיסטוריים של העברית, ומעל הכול בשפת התנ"ך, שנחשבה לשפת הספרות התקנית.

 

1
הכרך הראשון של "האוצר", מילון לשון המקרא והמשנה מאת הרב והמשכיל שמואל יוסף פין, שנת 1903, ורשה

 

עד החייאת הדיבור העברי בתחילת המאה העשרים, רוב המילים בעברית ששמע היהודי הטיפוסי נאמרות בקול בתפוצות היו מילים ששמע בעת תפילה, או במקרים נדירים יותר – בעת ששוחח עם יהודי אחר שאינו שייך לקהילתו ושאינו חולק עימו שפה משותפת אחרת. רוב רובה המוחלט של העברית שפגש, פגש בכתב – בספרות הקודש הנכתבת מאז חתימת התנ"ך בעיקר, אך בהחלט שלא רק, בעברית; ובספרות החול שהחלה מתחברת ומתרגמת בקצב מסחרר מתקופת ההשכלה ואילך.

מילוני העברית, שהחלו מתחברים מימי הביניים, חוברו כדי לשרת מטרה צנועה מרכזית אחת: לימוד העברית הכתובה, שבאמצעותה יוכל היהודי המאמין או הנוצרי מיטיב הלכת לעמוד על הציווי הדתי "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".

היה זה המילון עתיר הכרכים שעליו שקד אליעזר בן-יהודה, ושראה אור לראשונה בשנת 1908, שפתח עידן חדש במילונאות העברית: מילון המשרת, גם אם עדיין לא משקף, את העברית המדוברת – עם הזמן יותר ויותר – ברחובות "המדינה שבדרך". לצד חידושי המילים שבמילון התמקד מילונו של "מחייה השפה" גם הוא בסיכום השפה העברית על כל שכבותיה ההיסטוריות עד אותה עת.

 

1
אליעזר בן יהודה ספון על שולחן העבודה בחדרו (ששוחזר באקדמיה ללשון). מתוך אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

 

כשלושים שנה לאחר מכן, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, דוברי העברית בארץ ארגנו את עצמם לצבא והרכיבו בעצמם צי, לקראת מאבק העצמאות הצפוי להם. היישוב העברי בארץ, שהחל מתייחס אל עצמו בכינוי "המדינה שבדרך", התקרב אל קו סיום שבו יהפוך מישות פוליטית המאלתרת את עצמה לכדי קיום בחסות בריטית למדינה עברית עצמאית ומתפקדת.

באותן השנים ממש, ובזמן שדוד בן-גוריון מדמה את "כל העם" לצבא, ואת "כל הארץ (ל)חזית", הפנה אברהם אבן-שושן את מרצו למערכה מסוג אחר: יצירת מילון מדעי ונגיש ללשון החדשה, "הדבורה והספרותית" שזכתה עד כה לתיעוד חלקי בלבד במילונים החדשים.

אברהם רוזנשטיין בן השמונה-עשרה הגיע לארץ ישראל באפריל 1925. על אף גילו של הצעיר, ולמרות שעתידו בשלב זה של חייו נותר מעורפל, בעברית הספיק להשתלם. אביו הסופר, הפובליציסט והעסקן הציוני חיים דוד רוזנשטיין דאג לכך כשצירף את בנו, כשהיה בן חמש, אל "החדר המתוקן" שהקים במינסק שברוסיה הלבנה. גם משהוצאו לימודי העברית מחוץ לחוק בשטחי ברית המועצות, הוסיף האב ללמד עברית בביתו תוך הסתכנות במאסר, ואף חמור מכך.

 

1
אברהם אבן-שושן בילדותו. מתוך הביוגרפיה שחיבר אחיו של אברהם, הסופר שלמה אבן-שושן: "אברהם אבן-שושן: מחנך ומלונאי", שנת 1999

 

חצי שנה של עבודה חקלאית בארץ ישראל הספיקה לעולה הטרי כדי להבין שתרומתו לפרויקט הציוני תימצא במקום אחר, בבית המדרש למורים בירושלים. הוא הוקפץ ישירות לשנה השלישית בלימודים ובשנת 1928 הוסמך להוראה ואף מצא משרת הוראה בקרבת בית המדרש בבית הספר העממי בשכונת בית הכרם. לימים ישמש מנהל בית המדרש למורים עד פרישתו.

בסמינר המורים זכה אברהם רוזנשטיין בשם משפחה חדש. המחנך חיים אריה זוטא התפלא על שמות המשפחה הלועזיים של תלמידיו, והורה להם למצוא חלופה עברית ראויה. בו במקום נזכר המורה לעתיד בשם שבו נהג אביו לחתום חלק ממאמריו הפובליציסטיים מחמת הצנזורה הבולשיוויקית, אבן-שושן, ובחר בו לשם שיחליף את שם משפחתו הקודם.

הוראת העברית ביישוב באותה התקופה הצריכה התגמשות רבה בכל הנוגע לחומרי הלימוד והקריאה בעברית, שבמקרים רבים פשוט לא היו בנמצא. אבן-שושן, שלמד ממורו חיים אריה זוטא את החשיבות בהשלמת חוסרים בחינוך בעצמו (זוטא אחראי על חיבור ספר החינוך המיני הראשון בשפה העברית, שראה אור בשנת 1909): ראשית, ייסד אבן-שושן עם יעקב רזניק וגדליהו אמיתי שבועון ילדים עברי בשם "עתוננו". תפוצתו הרחבה של העיתון הבטיחה שישרוד לשנים מספר, אך בשנת 1937 נסגר בגלל התחרות הקשה מול עיתוני הילדים המבוססים יותר – "דבר לילדים" ו"הארץ לילדים".

 

1
שמות המצולמים מימין לשמאל, יושבים: גדליהו אמיתי, טבענה מטמן-כהן, אברהם אבן-שושן. עומדים: יעקב רזניק, צביה אבן-שושן. שנת צילום לא מצוינת. מתוך הביוגרפיה "אברהם אבן-שושן: מחנך ומלונאי", שנת 1999

ב"עיתוננו" של אבן-שושן ושותפיו הופיעה אף רצועת הקומיקס העברית הראשונה בארץ – עלילות מיקי מהו ואליהו מאת הסופר והמחנך עמנואל יפה.

 

1
"עלילות מיקי-מהו ואליהו", מהדורת הספר, שנת 1939

 

היוזמה השנייה הגדולה של אבן-שושן היא גם זו שבגינה הוא מוכר לכולנו כיום. בשנת 1943 החל להקדיש את מרבית מרצו לחיבור "מילון חדש" – רעיון שהגה כבר בראשית שנות השלושים, כשהבחין בפער העצום הקיים בין המילונים הזמינים בעברית (המוקדשים רובם ככולם, להוציא את המילון של יהודה גור משנת 1935, לסקירה היסטורית-לשונית) ובין מילוני האנגלית המשובחים לנוער שלהם נחשף בשנת לימודיו באנגליה מטעם האוניברסיטה העברית. לתלמידיו בבית הכרם רצה אבן-שושן לייצר מקבילה ראויה.

התכנון המקורי השתנה עד מהרה, והמילון שיועד לילדים ולנוער ושעליו החל לעבוד כעת לא הרגיש עוד ככזה. אבן-שושן החליט כי מתכונת המילון, מבנהו ושיטתו יתאימו לכל קוראי העברית. שרידים מתקופת גיבוש המילון כמילון לנוער הינם הציורים הממלאים את המילון בצורתו הסופית. חלק מהציורים צייר אבן-שושן בעצמו על סמך ציורים שראה במילונים לועזיים, אחרים ציירה המאיירת בינה גבירץ, שתשתתף לימים בהוצאת יצירת מופת חינוכית אחרת של העברית החדשה – הספר 'אלפוני' לצביה וילנסקי.

 

1
מתוך כרך א' של "מלון חדש", הוצאת 'קרית ספר', שנת 1947

 

מלאכת איסוף המילים הייתה המלאכה הראשונה העיקרית לה הוקדשה מרבית זמנו של אבן-שושן, שרתם לעזרתו בני משפחה (את ילדיו שלו ומאוחר יותר גם את נכדיו), מכרים קרובים, סופרים שהכיר ואנשי מקצוע בתחומי המדע, הספורט או כל תחום אחר שמצא שצריך להיות במילונו החדש – "בְּהִשְׁתַּתְּפוּת חֶבֶר אַנְשֵׁי מַדָּע", ייקרא להם לימים במילונו.

ציידי המילים של אבן-שושן יצאו לתור אחר העברית קודם כל במילונים הקיימים: הם זיהו חוסרים, עברו על הגדרות ומיפו שטחים לא מוכרים. משם פנו לתחומים שסיפק להם אבן-שושן: במידה שהיה להם כזה, התמקדו בתחום התמחותם. במידה שלא, העניק אבן-שושן לכל אחד ואחת מהם תחום אחריות. היו שסרקו עיתונים, היו שנצמדו למקלטי הרדיו, היו שחרשו את התנ"ך וכתבי קודש נוספים, וביותר ממקרה אחד היו אף שעקבו אחר התפתחות הסלנג הישראלי התוסס. בריאיון מצולם ל-Ynet, למשל, מספרת נכדתו של המילונאי, המחזאית יוספה אבן-שושן, על פליאתו של סבה מהחידושים שהנפיקו בני ובנות דורה: גזעי כתחליף למילה האנגלית קול, וזיגי – במשמעות של חנון.

 

1
מתוך כרך א' של "מלון חדש", הוצאת 'קרית ספר', שנת 1947

 

גם הסלנג שכן נכנס למילון הוכפף לעיקרון המרכזי של התקופה, שדרכו סוננו כל המילים שנכנסו ושנשארו מחוץ למילון: שמירה על השפה העברית התקנית וייצוגה, כפי שהתגבשה בכתב, וכפי שאוחדה לימים תחת שלטונה של האקדמיה ללשון כבר בגלגולה הקודם כ"וועד הלשון העברית". זו הסיבה שבמילונים הראשונים של אבן-שושן נעדרים חידושים לועזיים רבים בכל עת שקיימת להם מקבילה עברית, גם במידה שנמצא החידוש הלועזי בשימוש תכוף יותר.

משהוגדר לכל משתתף תחום משלו, ולאחר שעבר על הספרות בתחום, סימן את מילות המפתח בתחום והעביר את הכרכים המסומנים לאברהם אבן-שושן ובשנים הבאות גם לבנו יובל אבן-שושן, והם שהיו אחראים להעתיק בכתב ידו את המילים, והציטוטים שמהם נשלפו, אל כרטיסיות המופרדות לתתי-נושאים (למשל, ש"י עגנון, או י"ח ברנר).

 

1
הכרטיסיות השמורות בתוך המגירות שבחדרו של אברהם אבן-שושן. צילום: באדיבות המשפחה

 

כשלוש שנים ארכה מלאכת איסוף המילים. משהסתיימה, היה אחראי אברהם אבן-שושן על בחירת המילים שייכנסו למילון ועל חיבור ההגדרות. בהגדרות שסיפק השתדל אבן-שושן להיטיב ולפרט את משמעות המילה המסוימת. הוא סלד מסגנון ההגדרה של מילונים קודמים, לו קרא "מחלת-המין" של מילוני העבר: חוחית היא מין של ציפור, פרה היא מין של חיה.

 

1
"קונטרס לדוגמה" של "מילון חדש" שהוכן כדי למשוך קונים פוטנציאליים למילון השלם בעל ארבעת הכרכים

 

1
"הוראות ובאורים לשמוש במלון", מתוך "קונטרס לדוגמה", שנת 1947

 

עדות לאחריות הטוטאלית ממש של אבן-שושן לשפה ולתרבות העברית אנו מוצאים בחלק המוספים של המילון, שהופיעו בכרך החמישי ("כרך המילואים" שיצא לאור בשנת 1958) של המהדורה הראשונה. בחלק זה אנו מוצאים סעיפים כגון מידות ומשקלות, ראשי תיבות וקיצורים, תבניות הנטיות העיקריות של הפעלים ואפילו רשימה של שמות עבריים לבנים ולבנות. מעניין לשער כמה מהסובבים אותנו זכו לשמם בעקבות חלק זה במוספים שבמילון (ילקוט השמות), שלא הופיע במהדורה השנייה של המילון אך חזר להידפס במהדורת 2006 שיצאה לאחר מותו של אבן-שושן.

גם השירות הצבאי במלחמת העצמאות כמפקד גזרה בליפתא שבירושלים, שאליו התנדב אברהם אבן-שושן הירושלמי, גרם רק להאטת קצב חיבור המילון. הכרך הראשון (א-ז) של מילון אבן-שושן ראה אור לראשונה בירושלים של שנת 1948 בהוצאת קרית ספר.

 

1
הכרך הראשון של ה"מילון חדש", הוצאת "קרית-ספר", שנת תש"ח/1948

 

ההצלחה הפנומנלית של המילון עודדה את אבן-שושן להמשיך ולשקוד על המהדורות הבאות. עד מותו בשנת 1984, ובצד כל העיסוקים האחרים הרבים שלו, המשיך אברהם אבן-שושן להרחיב ולעדכן את המילון שהפך (ובעיניי רבים גם נותר) למזוהה ביותר עם העברית החדשה.

 

1
בשנים 1966 עד 1970 יצאה לאור מהדורה מורחבת של המילון, שנקראה "המילון החדש". גם למהדורה זו יצא לאור כרך מילואים בשנת 1983. בשנת 2003 יצאה המהדורה החדשה של המילון, הנקראת "מילון אבן-שושן" בעריכתו של פרופ' משה אזר

 

לקריאה נוספת

דן פינס, מילון חדש מנוקד ומצויר, דבר, 24 בפברואר 1950.

שלמה אבן שושן, אברהם אבן־שושן, מחנך ומילונאי, הוצאה עצמית, תשנ"ט.

ראובן מירקין, "המילונות העברית במאה העשרים", לשוננו לעם נז, ג, תשס"ח

רוביק רוזנטל, הזירה הלשונית, הוצאת עם עובד, 2001.

אליעזר (לואיס) גלינרט, "לשיטות המילונאות במילון אבן-שושן – נורמטיביות ודסקריפטיביות", מחקרים בלשון, ב-ג, התשמ"ז

 

כתבות נוספות

איך תרצה ללמוד את העברית שלך?

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים

תדע כל אם עבריה: כך הוקמו גני הילדים הראשונים בעברית