על שם סופו
"הָרְחוֹב הַיָּפֶה הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאוֹרְכּוֹ.
וְהַבֹּקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ".
המצלמה חולפת על פני רחוב תל אביבי שקט, ששלוותו נחתכת בבבת אחת עם כניסת אמבולנס לכביש. האמבולנס חונה ברישול על המדרכה ושפת הרחוב מתמלאת באנשים ובנקישות מצלמה. ברקע קולו הסמכותי של מר טלוויזיה, חיים יבין:
"המשורר דוד אבידן נמצא היום מוטל בביתו כשהוא סובל מתשישות קשה. כבר כמה זמן רווחות שמועות על מצבו הבריאותי והכלכלי הקשה של המשורר, וצוות הטלוויזה בא היום לביתו בלוויית חברו גבריאל מוקד כדי לדווח על ההתגייסות לסייע לו. כאשר לא נענה הזעיק הצוות את שירותי ההצלה".
"עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹר שֶׁמֶשׁ מָחְלַט.
בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלַד.
אָף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט".
עין המצלמה חולפת על פני מסדרון חשוך, ומעבר למסדרון זוכים הצופים להצצה המיוחלת במושא הכתבה: גוש אדם דומם, מוטל על הרצפה כמת.
המצלמה תזזיתית, מרצדת על פני החדר, מציצנית. היא מסיטה וילון לעיני הצופים הנדהמות: ערימות של קופסאות כדורים, הרי זבל זרוקים בכל פינה, כאוס. מישהו אפילו פותח את דלת המקרר והצופים זוכים לחזות במעט מוצרי מזון מעופשים. בזום-אין על דלת המקרר הריקה– יחזו צופי "מבט" בביצה אחת יתומה שנותרה על מתקן הפלסטיק הייעודי.
ברקע כל זה נשמע קולה הצעיר של הכתבת שמתקשה לכבוש את התלהבותה מהסקופ שנפל לידיה: "בדירתו העלובה והמוזנחת מצאנו קופסאות כדורים מכל הסוגים זרוקות בכל פינה אפשרית. אבידן שמתגורר בגפו משתמש בכדורים הללו בלי הגבלה בחודשים האחרונים עד שהגיע למצב נפשי וגופני ירוד ביותר".
בהמשך הכתבה יתראיין גבריאל מוקד, חברו הטוב עוד מימי הגימנסיה. בינתיים תתמקד המצלמה בפניו של אבידן שכבר הספיק לקום ומעט להתאושש.
"אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה.
הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה."
אבידן יושב עכשיו סמוך לשולחן הכתיבה. נשימתו כבֵדה עליו מאד. הוא כאילו לא חש בכלל בהתרחשות שסביבו. המבט האפאתי, הרעד הבלתי רצוני והניתוק הגמור שבו הוא שרוי מצטלמים על רקע מילותיו של מוקד:
"איך אדם שהוא חתן פרס ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים, אחד מהמתרגמים הגדולים מאנגלית לעברית שיש, איש לא חושב שאולי הוא זקוק לאלפיים שלושת אלפים שקלים בחודש תמורת עבודות?"
הכתבת שניהלה עד עתה את הכתבה מעל לראשו, תפנה אליו סוף סוף: "למה לא אמרת שאתה צריך עזרה?" עיניו המושפלות של אבידן יישירו מבט למצלמה, רק להרף עין, והוא ימלמל בכובד: "לא נעים". אחר כך ישוב להשפיל את עיניו.
* * *
זו הייתה הופעתו הציבורית האחרונה של דוד אבידן, מהבולטים, המרתקים והווירטואוזיים במשוררי השירה העברית החדשה. כעבור זמן לא רב, נפטר אבידן, במאי שנת 1995, והוא בן 61. במידה מרגיזה של אי צדק, הופעתו זו בטלוויזיה, היא שנותרה, טורדנית ונוכחת, בזיכרון הקולקטיבי של ציבור הקוראים שמכיר-לא מכיר את שירת אבידן.
אדם שנדון על שם סופו. על שם עלבון הנפילה הכואבת ממרום מעמדו כמשורר בעל השפעה ושם. הנפילה המצולמת, והמרוכלת, והמתועדת. נפילה של יוצר שבסוף חייו התגשמה בו נבואתו שלו, כשכתב ב"ערב פתאומי" פראפרזה על שירו של אלתרמן על שאול המלך המתאבד "הנה תמו יום קרב וערבו":
"אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לֹא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לֹא עַל חַרְבּוֹ."
"אבידן המוקדם" ו"אבידן המאוחר"
לא רק על שם סופו הטראגי, אפוף הכדורים, נשפט אבידן. גם על שם סופו הפואטי. ספריו האחרונים של אבידן משרטטים תמונת משורר דועך וגווע, שאיבד את העוצמות הפואטיות שאפיינו את כתיבתו.
וכאן אולי צריך לבוא גילוי נאות.
עם שירתו של אבידן נפגשתי לראשונה במזל ביש, דווקא מן הצד ה"לא נכון" שלה. דווקא בשני ספרים מיצירתו המאוחרת יחסית: האחד, "דו"ח אישי על מסע ל.ס.ד" (1968), שכשמו כן הוא, תיאור התנסות בסם. על כריכתו הפנימית ציין אבידן שזהו "ספר מעורר לקורא הער". ספר שכל ניסיון לתאר אותו יחזור לבסוף למילים: ביזארי, מטורף הזוי.
הספר האחר שפתחתי היה "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" (1974), ספק ספר שירה, ספק ניסוי טכנו-פואטי: שלושים שנה לפני עידן סירי ושלל העוזרות האישיות הדיגיטליות שמקיפות את בני דורנו, מצא את עצמו אבידן משוחח שיחות נפש עם תוכנת מחשב שתוכנתה לענות לו. את השיחות האלה הקליט אבידן בדיקטפון (מכשיר ההקלטה) המפורסם שלו, שהפך אחד השחקנים הבולטים ביותר בשירה שלו, ומשם עברו השיחות תמלול ושכתוב לכדי תוצר שאבידן לא היסס לקרוא לו: "יצירת ספרות".
"תמיד שאפתי לכתוב בעיקר צפנים", כותב אבידן בפתח הספר, "ובמידה מסוימת גם עשיתי את זה. צפנים ממוחשבים יהיו מחבריהם של תמלילי העתיד, ואנחנו נהיה המוח המנחה והעין המאשרת. האתגר ידמה אפוא מבחינות אחדות לזה שבכתיבת שירה: להפיק את המירב הפיגורטיבי-משמעותי מן המזער המילוני תחבירי".
אלה שני הספרים שפתחו בפניי את הדלת לשירת אבידן, ובמובן מסוים, הם גם היו טריקת הדלת המהדהדת לשירה הזאת.
כי שירתו סירבה להתמסר. אבידן הפר פעם אחר פעם את הברית שכרותה בין קורא ומשורר, את האמון הבסיסי שניתן לו בנקודת המוצא המוסכמת שכוללת: דף. וטקסט. ומערכת ציפיות הדדית.
הנה כך הוא אבידן. חכם מדי, גס ומתנשא. מתחכם על חשבון קוראיו, מביש אותם בקוצר בינתם, בחוסר יכולתם להכיל את יצירתו החדשנית, בשמרנותם לנוכח המופקרות והנועזות שביצירתו.
אך כאשר קוראים בספריו המוקדמים יותר של אבידן מתגלה רוח אחרת:
אמנם, גם כאן מורגש הדי.אנ.איי האבידני. הקווים המאפיינים את שירתו המבריקה, המחוספסת, המוזיקלית והמתחכמת ניכרים תמיד. אבל שיריו מן התקופות המוקדמות טעונים ברגש, שירים חשופים ועמוקים. שירים שאינם מסתתרים מאחורי תועפות של פטפוט. הם נוגעים בכאב, ובכיעור. ובעיקר – אלה שירים היוצאים מן החיים ממש, ולא כשירים המאוחרים המביטים בחיים מן הצד, כניסוי אנושי מתמשך.
בספריו שפורסמו בשנות החמישים והשישים אני מוצאת ביטויים לא מעטים שמצביעים על גדולתו השירית:
הנה למשל דימוי אבידני אופייני: דמותה של העיר המודרנית, על רקע חוויתו הגברית מליל אמש : "וְהָעִיר הַבְּנוּיָה נִתְנַשְּׁמָה אֶל הַבֹּקֶר/ כְּמוֹ אִשָּׁה מְיֻחֶמֶת אֶל גֶּבֶר יָפֶה" (סיכום ביניים, 1954).
הוא כתב שורות אהבה יפות, ויש שאמרו עליו שידע לכתוב על אהבה יותר משידע לאהוב: "הוֹ כַּמָּה יָדַעְתִּי לָמוּת בַּעֲדֵךְ וְכַמָּה/ לֹא יָדַעְתִּי לִחְיוֹת בַּעֲדֵךְ" (סיפור אהבים, 1957). בשיר אחר הוא מתוודה: "כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ/ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ". (בעיות אישיות, 1957)
ועוד לפני שחצה את קו גיל השלושים הוא ניסח עבור רבים את החרדה מפני הזקנה, ללא חמלה וללא פשרה, ניסוח שהפך לאחד משירי הזקנה החזקים שנכתבו כאן: " אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?/ הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן./ עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת/ לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת/ רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן". (ערב פתאומי, 1962)
לפעמים, הוא גם נשא את קולו של הדור, כשכתב, למשל את מניפסט הייאוש הגדול: "מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל/ אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל/ הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,/ שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת". (ייפוי כח, 1957)
רבים משיריו של אבידן סוגרים על הקורא בטבעת חנק, ורובצת עליהם תחושה נוראה של אסון הולך וקרב. כך למשל הוא השיר "תקרית" החותם את ספרו הראשון של אבידן:
במרוצת הזמן נבחנה שירתו של אבידן שוב ושוב, על ידי חוקרים ומבקרים, ואחת ההנחות המקובלות ביותר גורסת שאחריתו של אבידן כמשורר מטילה צל כבד על תפארת ראשיתו.
קוראיו של אבידן הבחינו בין "אבידן המוקדם" ו"אבידן המאוחר" לאמור: אבידן הוא משורר של עשור אחד בלבד. קו פרשת המים בקריירה הספרותית שלו עובר בשנת 1964, עם הוצאת המבחר "משהו בשביל מישהו", וכמעט כל מה שיצר אחרי כן נתפס כחסר ערך מבחינה ספרותית.
ממשורר וירטואוז ומהפכן, בעל עוצמה וכישרון, צלע במשולש החשוב של משוררי דור המדינה – יחד עם זך ועמיחי – הפך אבידן למשורר נסייני, תמהוני, מטורף, שהנוסח שהעמיד היה כה מנותק מקוראיו וכמעט אפשר לומר שמנותק אפילו מן השירה. כך למשל כתב עליו אריאל הירשפלד:
"חוסר הפורפורציה בין הכוח האמנותי שניתן לחוש בו בעוצמה כל כך רבה בכמה מיצירותיו המוקדמות של אבידן… ובין הנוכחות הרוחנית הדלילה של המכלול המונח בכרך השני – הוא מדהים ועצוב."
זוהי כמובן תפיסה גורפת מאד. שירתו של אבידן הצעיר איננה אחידה, ויש בה נפילות, ממש כשם שאבידן שאחרי שנת 64 הצליח לעתים להתעלות ולכתוב שירה גדולה. במידה מסויימת, מתאים יותר לראות בכל יצירתו של אבידן, יצירה אקספרימנטלית, מראשיתה ועד סופה. כאשר בסופה – סבלה שירתו מעודפות קיצונית שהרחיקה את קוראיה.
קו-הזינוק של אבידן כמשורר
הפער הגדול שציינו החוקרים בין שירת אבידן המוקדמת לזו המאוחרת לא תמיד לווה בהסבר שמניח את הדעת. מה פשר הנפילה של אבידן? מה מקור הפער בין גדולתו בשיאו ובין ההתרסקות הפואטית במחצית השנייה של הקריירה שלו?
אני מנסה להתחקות אחרי דמותו של אבידן תוך שיטוט בארכיונים ובעיתונות. מחפשת פיסות מאותה אישיות שתחת ידיה יצאו טקסטים כל כך בלתי שגרתיים: טובים כל כך וגרועים כל כך.
את עיניי צדה כתבה עיתונאית שהתפרסמה בשנת 1990. חמש שנים לפני מותו פרסם אבידן סדרה של עשרה מאמרים בעיתון מעריב תחת הכותרת "טיפים למשורר מתחיל". את הרשימה הראשונה שבסדרה פתח אבידן בשורות הבאות:
"קו הזינוק בכתיבה, בקאריירה ספרותית בכלל, חייב להתחיל בגיל צעיר במידת האפשר, רצוי בגיל 16, לא יאוחר מגיל 20+". לא בכדי ציין אבידן דווקא את גיל 16 כנקודת הראשית לקריירה ספרותית. זהו פחות או יותר הגיל שבו פרסם הוא עצמו את שיריו הראשונים.
הטיפ של אבידן מוביל אותי לשנות נעוריו.
וכאן יש להעיר: חזרה לנקודת הראשית של יצירתו של משורר מחייבת לנקוט משנה זהירות, ובפרט כאשר מדובר ביצירה שלא נכללה בין ספריו. שירים ראשונים של משוררים הם על פי רוב יצירות בוסר, ובדרך כלל יוצרים נוטים להתנער מהם. יש שטרחו ממש להסתיר את קיומם ואפילו להכחיש אותם.
ובכל זאת, יש טעם בהתבוננות בנקודת הראשית של משורר, תהא בוסרית ככל שתהא. יצירת הנעורים עשויה ללמד הרבה על הכותב. להבהיר מאין בא, לנבא לאן ילך. זוהי נקודת מוצא שקובעת את תהליך התפתחותו של משורר.
שיריו הראשונים של אבידן, יותר משיש בכוחם לנבא את עתידו כמשורר של הנער בן ה-16, יש בהם כדי לשקף תקופה היסטורית מרתקת.
והשמש נכון – אבידן בשירות החבר סטלין
שלא כמו משוררים רבים בני דורו, צמח אבידן מחוץ לקונצנזוס הציוני, בשורות הנוער הקומוניסטי, בתנועת הנוער בנק"י (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי).
בשנות החמישים הייתה תנועת בנק"י מוקצית מחמת מיאוס משום שלא הייתה ציונית. לבנק"י הגיע אבידן בהשפעת חברו גבריאל מוקד ובתנועה זו היה פעיל עד גיל 18.
בארכיון של כתב העת "עכשיו" שהיה כעין בית למשוררי דור המדינה אני מוצאת מכתב בכתב ידו של אבידן בן ה-17, ששופך אור על תקופתו הקומוניסטית של אבידן. את המכתב כתב בשם תלמידי גימנסיה "שלווה" שבצפון תל אביב, והוא מיועד ל"ועד הארצי למען השלום בישראל".
על המכתב חתומים שלושה מתלמידי הגימנסיה "שלווה": ד. אבידן, ג. מונבז (הוא גבריאל מוקד) ומ. שבצניקוב, שלא הצלחתי למצוא עליו שום מידע נוסף.
בפאתוס נעורים כותב אבידן:
"הננו שמחים להודיעכם בזה, שהחלטנו להצטרף אל הוועד הארצי למען השלום בישראל… בזה רשאים אתם להתבשר שהנוער הלומד המתקדם מצטרף לחזית הגדולה למען השלום, ולימין בריה"מ מעוזו בעולם… שלחו נא לנו במהירות האפשרית גליונות החתמה וכל חומר תעמולה אחר… נוער האינטלגנציה שומה עליו להיות ראש וראשון להודפי חרחור המלחמה של בעלי ההון הנחנקים. אנו מכריזים כיום: הלאה מחרחרי המלחמה האנגלוסכסיים! תחי ברית המועצות מעוז השלום בעולם! הלאה המלחמה – יחי השלום! שלום כן בין העם היהודי החוזר למולדתו לבין העם הערבי".
פעילותו של אבידן במסגרת תנועת הנוער הקומוניסטית לוותה בכתיבה מגויסת שהתפרסמה במדור הספרותי של בטאון התנועה הקומוניסטית "קול עם" בעריכתו של אלכסנדר פן.
את קריירת הכתיבה הספרותית שלו פתח אבידן הצעיר דווקא בפרוזה, ככותב סיפורים קצרים. חמישה סיפורים קצרים נדפסו בבמות עיתונאיות שונות החל משנת 1950, כשהיה אבידן בן 15. חלקם פורסמו בעיתון "בשער", וחלקם במוספי נוער מקומיים, או מפלגתיים. אם אפשר לחטוא בהכללה, אפשר לומר שהסיפורים אפרוריים ונעדרי כל רמז לכישרון המטאורי שעתיד להתגלות בו. במידה רבה אין בהם עניין כלל.
לעומת זאת, צעדיו הראשונים של אבידן ככותב שירה, משנים את התמונה: השירים הראשונים המתועדים של אבידן מצביעים על כישרון חד משמעי, וכבר מרמזים על הכיוונים אליהם יתפתח ככותב שמשחק בעברית, יוצר ובורא מילים וצירופיהן, ועושה בשפה כרצונו.
השיר הראשון של אבידן שנדפס בעיתונות, היה "פתיון שחור". הוא התפרסם בעיתון "בשער", עיתון מפלגת הפועלים המאוחדת, בחודש מרץ של שנת 1951, והוא בן 16. השיר נכתב בתגובה לגזר דין מוות בחשמל שהוטל על שישה נערים שחורים במדינת ווריג'יניה, שהואשמו על לא עוול בכפם באונס נערה לבנה. לאחר מכן פרסם אבידן בן ה-16 עוד כעשרים שירים במדורים הספרותיים השונים של עיתוני המפלגה הקומוניסטית בהם עסק במלחמת קוריאה, באירועי האחד במאי, ובתגובות לשירה הקומוניסטית בת הזמן.
את שירי הבוסר מן התקופה הקומוניסטית מעולם לא כלל אבידן בספריו, הגם שהייתה לו נטייה להדפיס בספריו, לצד יצירות עכשוויות, גם חלקים ישנים מיצירתו השירית. אפשר להניח שאבידן ניסה לשכוח ולהשכיח את שיריו הקומוניסטיים, כדרך כל משורר שהתפתח והותיר מאחור את שנות נעוריו הבוסריות, אך גם בשל התפכחותו הפוליטית יחד עם התפכחותם של רבים מאידאולוגיה קיצונית זו.
חטיבת שיריו הראשונים של אבידן ניצלה מתהום הנשייה כשנדפסה לאחר מותו בשנת 2009, בסופו של הכרך הראשון במהדורת כל שיריו של אבידן. דוד ויינפלד וענת ויסמן, עורכי הכרכים של מהדורה זו, ביקשו לכלול בה את כלל שירי אבידן שהתפרסמו.
והנה, שיר אחד מוקדם מאוד, אם לא המוקדם שבהם, חמק מהמהדורה ולא נכלל בה.
את השיר הזה מצאתי בביטאון תלמידי גימנסיה "שלווה", בשם "צופר", שראה אור בשנת 1951. הביטאון ראה אור שלוש פעמים בלבד. עורכו גבריאל מונבז, הוא גבריאל מוקד, היה תלמיד השביעית כשפרסם אותו. השם א. אבידן (בשגגת דפוס) מופיע בכריכת הגליון, ככותב הסיפור "קטטה של רחוב", ואילו מעל הסיפור עצמו מופיע דוד אבידן בשמו המלא.
את סיפורו של אבידן קראתי בפיהוק קל וברפרוף, אולם כעבור דפדוף קל בחוברת נכונה לי הפתעה: שיר מסקרן של תלמיד גימנסיה כישרוני בשם עזריאל מורג.
על כוחו ועל חסרונותיו של השיר "והשמש נכון" אפשר להתווכח, אבל אין להכחיש כי יחסית לנער בן 16 יש לפנינו בעל כישרון.
בעט כחול, על גבי הדף המקורי שבארכיון, נרשם בשולי השם עזריאל מורג – "דוד אבידן". משיטוט קודם בתכתובות שונות של ארכיון כתב העת "עכשיו", אני מזהה כי זהו כתב ידו של גבריאל מוקד, ומתקשרת לברר את שטעון הוכחה נוספת: עזריאל מורג מגימנסיה שלווה הוא דוד אבידן, ולפנינו אחד משיריו המוקדמים ביותר של אבידן.
מוקד עונה לי, וקולו נמרץ כמו בימיו בגימנסיה "שלווה". הוא זוכר היטב את הגיליונות שערך בהיותו תלמיד השביעית, ומנדב לי פרטים רבים על האווירה החברתית שבתוכה נוצרו ה"צופרים". הוא מספר על הגימנסיה ביותר מנימה של גאווה. "את צריכה להבין", הוא טורח להדגיש, "אנחנו היינו שֵם דבר. מוסד הדגל של האליטה הצפון תל אביבית. היינו אפילו נחשבים יותר מהגימנסיה הרצליה. כל המי ומי למדו אצלנו בגימנסיה".
כשאני שואלת אותו על השיר "והשמש נכון" שפרסם כעורך הגיליון השלישי של "צופר" הוא מיד פוסק: "אין עזריאל מורג. רק אבידן". ואחר כך מבקש: "תקראי לי בטובך בבקשה את השיר. כבר שנים שלא ראיתי אותו". אני מקריאה והוא מתמוגג. "נו, יש בכלל שאלה"? הוא שואל. ומיד פוסק: "אין שאלה. זה הרי כל כך אבידני. ייתכן כי זהו השיר הראשון שכתב".
עכשיו, משהוכחה זהותו של אבידן הצעיר ככותב השיר אני שבה לקרוא בו ומוצאת בו את אורו המנוּון של הייאוש, את הצללים, האופל, הסֶלֶף… ואת אור השמש שנכון. שמש העמים…
השתייכותו הפוליטית והמפלגתית של דוד אבידן, הנער בן ה-16, נתפסה ברבות הימים בקרב חוקריו כביטוי לאינדיווידואליזם הקיצוני שלו, לאישיותו האנטי-ממסדית, ולעמדת ה"איפכא מסתברא" הלעומתית שאימץ לעצמו. באותם ימים מצא עצמו אבידן משויך ל"בלתי שייכים", ואת כישרון הכתיבה שלו ביטא במסגרת השוליים של השמאל האידאולוגי.
אולם הגרעין המרדני האינדיוודואליסטי של אבידן, המשיך לנבוט, לצמוח ולבעוט, והמסגרת הפוליטית פחות התאימה לאישיות היוצרת שביקשה לה ביטוי. אבידן החל לפרסם יצירות בבמות ספרותיות מכובדות.
חילוף משמרות – חבורת לקראת
תוך זמן קצר הפך הנער הקומוניסטי למשורר, ומצא את עצמו בליבה של מהפכה פואטית, כאחד ממשוררי "דור המדינה" שמרדו בממסד הספרותי הישן.
בגיל 19 אבידן כבר סטודנט ירושלמי. עקב מחלת האסטמה החריפה שלו קיבל פטור מגיוס לצבא. בארכיון "עכשיו" אני מוצאת טיוטה ישנה ובה סקיצה של אבידן לכתב עת ספרותי שחלם להקים עם חברו מוקד, שנועד להיקרא בשם "ארד".
אפשר לראות גם בטיוטה זו הד לאסון שבצילו כתב אבידן תמיד את שיריו, דרך השם שייעד לקבוצתו הפואטית: "כל העניין". השם מעלה על הדעת את השורה הידועה משירו "תקרית": "אבל אסוננו הוא כל העניין, ואי הבנה לפעמים כך נוצרת". את כתב העת "ארד" לא הקים אבידן, כמו שלא הוציא אל הפועל יוזמות רבות אחרות שלו.
אך בשנים האלה הייתה לו זיקה מסוימת לחבורה הספרותית "לקראת".
בתולדות הספרות העברית תיזכר "לקראת" כשם נרדף למהפכה ואוונגרד. הקבוצה, שעם חבריה נמנים נתן זך, משה דור, אריה סיון ובנימין הרושבסקי, מזוהה יותר מכל עם ראשית המפנה הגדול שייצגו משוררי שנות השישים. היא מסמלת את חילופי המשמרות בין דור שלונסקי, אלתרמן ומשוררי הפלמ"ח ובין "דור המדינה". אנשי "לקראת" עמדו על צומת ספרותי-היסטורי והפנו עורף לממסד הספרותי הישן. המהפך האמנותי שחוללו טרף את הקלפים, ושידד את המערכת הפואטית של השירה העברית בתחומי הצורה ובתחומי התוכן.
משונה לראות את פניה של המהפכה: החוברות שהוציאו המשוררים הצעירים הללו היו כה עלובות למראה, ודלות בתוכן. בכל שנתיים וחצי שנות פעילותה של "לקראת", יצאו בדוחק ארבע חוברות. שתי החוברות הראשונות הופיעו במהדורת סטנסיל והופצו בארבעים עותקים בלבד ובליווי ההערה שהדפסת החומר, העתקתו ופרסומו ברבים בכל צורה שהיא אסורים לחלוטין.
את האוונגרד של קבוצת "לקראת" ואת המהפכה הספרותית שהובילו חבריה, ליווה אבידן מרחוק בהיסוס ובאהדה גם יחד. האינדיווידואליסט המושבע שבו, שכבר בגר מהיחד הקומוניסטי, לא הניח לו להשתייך לקבוצה אנושית כל שהיא באופן מוחלט, אפילו לא לקבוצה בועטת ואוונגרדית כמו "לקראת". על העמדה האישיותית המתבדלת הזאת כתב פעם:
ובכל זאת, בחוברת השלישית של חבורת "לקראת" הופיע שירו של אבידן "חילוף משמרות". שייך ולא שייך. כותרת השיר עצמה מנסחת את מהותה של המהפכנות הפואטית של הכותב ושל הקבוצה כולה:
צריך אולי לומר, ששירו של אבידן קרוב יותר לפואטיקה של שלונסקי ואלתרמן יותר משהוא קרוב לכל יוצר אחר בחבורת לקראת. יש בו אמנם מרד צעיר כלפי דור המשוררים הוותיק, אך בסגנונו, בצורותיו ובתכניו נראה שאבידן השתדל למרוד בדור משוררי העבר מתוך המגרש הביתי שלהם, בעוד שחברי "לקראת" האחרים יצרו להם מרחב חדש ואחר לפעול בו.
הילד הרע של השירה העברית
על סף גיל 20, כשבידיו 22 שירים, חש אבידן שהגיע זמנו לספר ראשון.
שורתו האחרונה של השיר "חילופי משמרות" העניקה לספרו הראשון של אבידן את שמו "ברזים ערופי שפתיים".
את ספרו הוציא אבידן בהוצאה עצמית שקרא לה "ארד". "אני רוצה דפוס" יפסוק חוקר אחד, ושני יעלה סברה "אבידן, רעיה דוד" – על שם אהובת נעורים שהייתה לו. הוצאת "ארד" סבלה ממחסור כלכלי, ואבידן הצליח להוציא דרכה שני ספרים בלבד. את ספרו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" (1954) ואת ספרו השני "בעיות אישיות" (1957). אחר כך נסגרה.
מהדורתו הראשונה של הספר נמכרה מיד כולה, וזכתה לתגובות קשות מצד קוראים וכותבים כאחד.
"שירתו של אבידן היא הביוב של הנפש" פסק אחד מהם. השירים הושמצו, טענו שהם חסרי פשר, אפיגונים, גרפומנים. קורא אחד כתב שאפשר לגזור ולהדביק כל שורה מהשירים במקום אחר והשירים ייראו אותו דבר. אחרים ראו בשירים חיקוי עלוב של אלתרמן ושלונסקי, ויש שהרחיקו לטעון כי הספר כולו פארודיה מוגבלת ומרושעת לשיריו של אלתרמן.
התגובות הקשות הפכו את "ברזים ערופי שפתיים" של אבידן לאחד מן הרגעים הסנסציוניים שידעה השירה העברית החדשה, ומיד לאחר פרסומו הפך אבידן באחת "לילד הרע של הספרות".
בניגוד לחבריו למהפכה הפואטית, זך ועמיחי, שחדרו עם השנים ללב הקונצנזוס, אבידן, הנבדל מבני האדם, נותר תמיד שם בחוץ.
ושם היה לו השמש נכון. שם האיר לו הייאוש פנים. הבדידות, הכיעור והכאב עברו אצלו זיקוק והפכו לשירים שלא נכתבו כמוהם. משם היה חופשי להוציא את יצירותיו הגדולות, המקוריות. רק משם היה יכול להתפתח כתופעה שירית חד פעמית, ולהוציא תחת ידיו אחדים מן הטקסטים העוצמתיים ביותר שידעה התקופה.
***
"יוֹם יָבוֹא וְגַם הוּא יַעֲלֶה חֲלוּדָה", כתב אבידן בשיר "חילוף משמרות", כמעין נבואה על עצמו, ברוח נבואות הנכאים שאפיינו כל כך את שיריו. שנים של שהות בעמדה לעומתית חספסו אותו, אולי ניתקו אותו, ודרדרו אותו למחוזות של שירה צינית, מתחכמת וריקה.
"זֶה אֵינֶנּוּ צִינִיזְם. זוֹ רַק הַצַּלֶּקֶת בּוֹכָה עַל מִצְחִי". כותב אבידן באותו השיר. בדירתו העלובה, כשהוא נבדל מבני האדם, ונבדל גם מן האלים, מת לבדו מי שכל חייו שר לבדו.
***
אֲבָל לְחַכּוֹת לֶעָתִיד
בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
עַכְשָׁו אֲבִידָן דָּוִד
גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שִׁכְחָה
וְנִזְכָּר בְּעַצְמוֹ מֵחָדָשׁ
בְּעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה
וְעוֹלֶה מִן הַמָּוֶת חַלָּשׁ
בְּעֵינַיִם דְּבוּקוֹת מִשֵּׁנָה
(מתוך: מנת קרב)
שוק המציאות – השבוע בפינת המציאות מארכיון הספריה הלאומית: שני מסמכים אקטואליים.
המציאה הראשונה היא מכתב מארכיון חיים גורי, שיום פטירתו חל השבוע.
לפולמוס שניסה אבידן להלהיט לא מצאתי הדים במוסף הספרותי של ידיעות אחרונות. אך פולמוסים אחרים בנושא זה נזכרו לדורות, כמו הפולמוס שעורר ס. יזהר במאמרו "להפסיק ללמד ספרות".
מעניין לדמיין את תשובתו של אבידן לשאלה שהפנה לגורי: מי שיצא כנגד כל אפשרות להתמסד, היה אולי מתבונן בתכנית הלימודים במבט חשדני. ומה היה עונה לשאלה "האם אני רוצה בכלל שיצירותיי תלומדנה בבתי ספר תיכוניים"?
המציאה השנייה, היא מסוג הניסים הקטנים שקורים בכל יום בארכיון הספריה. הפעם: פיסת היסטוריה מצהיבה שרבצה באחת מפינות הארכיון בסבלנות, עד שהתגלתה בתזמון מושלם עם חדשות השבוע במגרש הפוליטי.
דוד אבידן שולח לחיים חפר שיר סאטירי עבור העיתון "ציפור הנפש".
.
המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.
רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן
