.
שני פוקר
בשר אהובתי
בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד נִפְרָע
אֲשֶׁר פָּרְעָה בְּעַצְמָאוּת וּבִדְחִיפוּת
לְלֹא יְדִיעָתִי, לְלֹא לֵאוּת,
נָטְלָה אֶת יַשְׁבָנָהּ אֵל כָּף אַחֶרֶת,
בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד גָּלוּי,
אֵינוֹ שָׁמוּר רַק לִי, אֵינָהּ שׁוֹמֶרֶת;
לֹא רַק אִתִּי בְּזוּיָה וּמְאֻחֶרֶת
חִכְּכָה אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחַיּוּת
עַכְשָׁו, כְּשֶׁגָּמְרָה כְּבָר פַּעֲמַיִם
בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹת אֲשֶׁר אֵינָן שֶׁלִּי,
הֻטַּלְתִּי בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֲנָנָה
סְמִיכָה וּמְעִיקָה כְּדִמְיוֹנִי:
וּבוֹ טוֹפַחַת חִיּוּנִית עַל יַשְׁבָנָהּ
אִשָּׁה
שֶׁלֹּא בָּדִיתִי לָהּ פָּנִים.
על לב
בְּיוֹם כָּזֶה כֻּלֵּךְ נִטְוֵית קוּרִים
הַיְשֵׁר מִן הַשֵּׁנָה מִן הַחֲלוֹם
אֶל לֵב נַתְבָּ"ג אֶל לֵב אוֹתוֹ מַכְאוֹב
בִּשְׁתִי וָעֵרֶב דַּק נֻקְשֶׁה כְּמוֹ קִיר
כִּי מָה נִתָּן לִזְכֹּר מֵאֶמְצַע לֵיל?
קִלַּלְתִּי: לָלֶכֶת בְּלִי תְּנוּפָה,
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלַל לִטְמֹן תַ'לֵּב
בְּעִיִר שֶׁלֹּא זוֹרֵם בָּהּ אָף נָהָר
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְהֵיעָזֵב
מֵעִיר שֶׁהִיא כֻּלָּה רַק יַבָּשָׁה?
כְּשֶׁלֵּב יָצִיף אוֹתָךְ, הֵיכָן יִטְבָּע?
וְאֵיךְ יֹאמְרוּ עָלָיו הוּא בַּמְּצוּלוֹת?
יִשְׁלוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁפֶךְ מֵי בִּיבִים
יִתְלוּהוּ לְיִבּוּשׁ בַּכִּכָּרוֹת.
ילדי האדמוני
בַּמָּטוֹס הִתְיַשֵּׁב לְיָדִי יֶלֶד אַדְמוֹנִי.
מְנֻמָּשׁ. לֹא גָּבוֹהַ. לֹא דַּק. בַּשְׂרָנִי. גֵּרָה אוֹתִי. כָּכָה.
בְּלֹא הֶסְבֵּר סָבִיר, בִּשְׁלִיטָתִי וּבִלְעָדֶיהָ
הִתְחַלְתִּי לְדַמּוֹת לִי שֶׁאֲנִי אִמּוֹ.
בּוֹחֶנֶת אֶת קַוֵּי הַבָּשָׂר שֶׁעָטְפוּ אֶת שִׁלְדּוֹ
שֶׁל יַלְדִּי הָאַדְמוֹנִי שֶׁדַּלִיתִי כָּךְ אֶל דִּמְיוֹנִי, הִתְמַלֵּאתִי פָּחַד מָוֶת.
הֵיכָן הוֹרָיו הַמַּמָּשִׁיִּים? הֻשְׁלְכוּ מִן הַפְּלָנֶטָה
כְּפִי שֶׁזָּנַח אֶת מְנַת הָאֹכֶל בִּשְׁנָתוֹ הָעַקְשָׁנִית,
כְּפִי שֶׁשָּׁמַט רֹאשׁוֹ לְכֹל הָעֲבָרִים
עַד שֶׁהִתְמַגְנֵט לִכְתֵפִי וְנָח עָלֶיהָ?
סָלַחְתִּי לְיַלְדִּי עַל שֶׁפָּלַשׁ לְמוֹשָׁבִי.
כָּסַסְתִּי צִפָּרְנַי וְהִמְשַׁכְתִּי לְהַבִּיט
עַל הַמָּנָה הַמַּמְתִּינָה וְהַדְּחוּיָה עַל מַגָּשׁוֹ,
בְּעוֹד יַלְדִּי יַשֵּׁן מְאֹד. כִּמְעַט וְהִקְפַּצְתִּי כָּתֵף וְלָחַשְׁתִּי: "בְּנִי,
אֶפְשָׁר אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁלְּךָ אִם אַתָּה לֹא אוֹכֵל?"
אֲבָל לֹא רָצִיתִי לְהָעִיר אוֹתוֹ.
וְכָךְ הוֹסִיף הַמָּטוֹס לְפַלֵּס לְאִטּוֹ אֶת אֲוִיר הַשָּׁמַיִם
וָאֲנִי חָוִיתִי וִתּוּר אִמָּהִי רִאשׁוֹן עַל בְּשָׂרִי:
תְּנוּמַת יַלְדִּי הַמְּדֻמְיָן עֹלָה עַל תְּנוּמָתִי.
שני פוקר, בת 25, לומדת ספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה התפרסמו לראשונה במוסך, ולאחר מכן גם בכתבי העת משיב הרוח, לכל הרוחות, הבה להבא.
אפרת ניסימוב
איך מרפאים כנף שבורה לפני השינה
כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם
שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי
בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי
אֲנִי מְנַסָּה לְהַנְשִׁים בָּךְ אֱמוּנוֹת
שֶׁיַּעַמְדוּ נִצָּבוֹת בְּתוֹכֵךְ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַחַיִּים,
וּמָה אִם לֹא אֶהְיֶה לְצִדֵּךְ
וּמָה אִם תִּרְאִי אוֹתִי פְּצוּעָה וְחוֹשֶׁבֶת
עַל אִמִּי שֶׁהִרְטַבְתִּי שְׂפָתֶיהָ
מְנַסָּה לְחַבֵּר הֲבָרוֹת לְמִלִּים
מַבַּט עֵינַיִךְ נִכְרָךְ סְבִיב צַוָּארִי
וְגוּפִי הַנִּמְתָּח אֵלַיִךְ מְנַסֶּה לַחְתֹּם בָּךְ עֲמִידוּת
כְּשֶׁאֲנִי בְּכָל בֹּקֶר מְנַסָּה לְהֵיטִיב אֶת עוֹרִי וְלָצֵאת הַחוּצָה לְשָׁם
כְּדֵי לְהַשְׁאִיר בָּךְ יְרֻשּׁוֹת מְדֻשָּׁנוֹת
כְּדֵי שֶׁמָּה שֶׁתִּזְכְּרִי מִמֶּנִּי יִהְיֶה הַר, מַעְדֵּר, מַפְצֵחַ אֱגוֹזִים
צְלִילִים מְשׁוֹבְבִים, מִיקְרוֹאוֹרְגָּנִיזְם בִּלְתִּי מָסִיס, קַרְקַע דְּחוּסָה
כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחְשְׁבִי שֶׁזֶּה גּוֹרָלֵךְ לִהְיוֹת אִשָּׁה בַּיְּעָרוֹת
לְזַהוֹת שִׁנּוּיִים בְּכִוּוּנֵי הָרוּחַ, לְהִצְטַעֵר בִּנְדִידָה אַתְּ
יְכוֹלָה לִרְכֹּב עַל עַנְנֵי גֶּשֶׁם, לְהָנִיף קְעָרָה מְלֵאָה בִּפְנֵי מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ,
לְהִתְנַעֵר כְּמוֹ כַּלְבָּה, לֹא לְהִתְגָּרֵד,
בְּכָל דַּקָּה מֻזְרֶמֶת לָאוֹקְיָנוֹס מַשָּׂאִית עֲמוּסָה פְּלַסְטִיק
בַּסּוֹף אֲנִי מַצְלִיחָה לְהַגִּיד לָךְ, לִפְעָמִים קוֹרִים דְּבָרִים
אֲבָל תָּמִיד הַכֹּל מִסְתַּדֵּר
לַיְלָה טוֹב
עוני
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת
יְשֵׁנָה בַּיָּמִים, מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחֲדָרִים בַּלֵּילוֹת
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁנֶּעֱלַם מֵהַבַּיִת בִּשְׁנָתִי:
טֵלֵוִיזְיָה סוֹנִי 22 אִינְץ' שֶׁרָאִיתִי בָּהּ נִילְס אוֹלְגֶרְסוֹן
מַחְשֵׁב קוֹמוֹדוֹר
אַבָּא
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, הִשְׁקוּ אוֹתִי חָלָב
לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם, הֵם הָיוּ מְרֻצִּים מִמֶּנִּי
נָתְנוּ לִי לִטְעֹם דְּבַשׁ, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
נָתְנוּ לִי שׁוֹקוֹלָד, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ נָתַן לִי לְלַקֵּק לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, לִקַּקְתִּי לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
אפרת ניסימוב, ילידת 1981, מתגוררת בעמק יזרעאל. בוגרת המסלול לתסריטאות בבית הספר "סם שפיגל" וכיתת השירה של הליקון.
יחזקאל רחמים
החדר הסודי
בֵּית יַלְדוּתִי עַכְשָׁו עָנָן,
חֵיק קִירוֹתָיו – אָבָק בַּזְּמַן,
אַךְ עוֹד אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָדִים, אֶצְלִי
בַּחֶדֶר הַסּוֹדִי, עוֹד קוֹלוֹתָיו
מְהַדְהֲדִים בְּהֵיכְלוֹת
נְמַל לִבִּי.
וַאֲפִלּוּ אֶחֱצֶה יַמִּים רַבִּים
וְיַבָּשׁוֹת רַבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אֶעֱטֶה
גְּלִימוֹת קְנוּיוֹת וּמַסֵּכוֹת לָרֹב,
עֲדַיִן יֶלֶד רְפָאִים יָרוּץ יָחֵף,
יַחְלֹף בִּשְׂדוֹת חַדְרֵי בֵּיתוֹ,
יִקַּח אֶת כַּף יָדִי בְּכַף יָדוֹ,
וְשׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב
יִשָּׂא אוֹתִי אִתּוֹ.
דָּרֵי הרחוב
אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּן, רוּחוֹת כְּמוֹ־רְפָאִים, תִּהְיֶה זוֹ קוֹצָ'בַּמְבָּה,
תֵּל־אָבִיב אוֹ מֵדֵגִ'ין. לֹא, מִן הַהִתְפָּרְצוּת הַזּוֹ כְּמוֹ לֹא נוֹתְרָה
בּוּשָׁה, כְּאִלּוּ אֵין קִירוֹת, כְּמוֹ מֵתָה כָּל תְּחוּשָׁה. רַק שֵׁד אָדָם
יוֹרֶה עַצְמוֹ אֶל־עָל בְּיָד פְּשׁוּטָה, הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּעוּרוֹת,
הַבַּקָּשָׁה – מַבַּט חֲצִי עוֹיֵן, לֹא מִתְפַּתֶּה לְשׁוּם תְּפִלָּה,
רַק מְיַחֵל לְכַמָּה פְּרוּטוֹת שְׁמוּטוֹת וּלְשֶׁבֶר מְחִילָה.
אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּם, בְּגָדִים קְרוּעִים וּמֻכְתָּמִים, לֹא מֵעֲנַן
הַשֶּׁתֶן הַנִּשָּׂא בְּחֵיק סִיבִים, בְּשִׁכְחַת רַכּוּת בַּדִּים, בְּהִצְטַלְּקוּת
יָמִים רַבִּים. גַּם לֹא מִן הַשִּׁנַּיִם הַצְּבוּעוֹת, הַחֲסֵרוֹת, גַּם לֹא
מִן הָרָעָב הַמְּמוֹסֵס אֶת הַכָּבוֹד. רַק מִן הַמִּדְרָכוֹת
הַנִּמְתָּחוֹת, הַמְּטִיחוֹת: עוֹד נִתְנַשֵּׁק אִתְּךָ בְּיוֹם
מִן הַיָּמִים, כְּאַחֲרוֹן דָּרֵי הָרְחוֹב, כְּאַחַד הָרְפָאִים.
בדרך אל הערירי
וּכְפִי שֶׁהַדְּבָרִים נִרְאִים, אֲנִי בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי,
לַמְרוֹת הָאֲהָבוֹת שֶׁכֵּן, לַמְרוֹת יִתְרוֹת
הַחֹם, הַלַּהַט הַמֻּגְזָם לָרוּץ
אֶל הַחַיִּים וּלְהַסְפִּיק לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמְרוּ
בַּגִּיל הַמְּדֻיָּק הַהוּא.
אֲנִי שֶׁכָּאן כְּבָר לֹא נִבְהָל, כְּבָר לֹא
יוֹרֶה עַצְמִי אֶל שִׁיטוּטֵי הָרְחוֹבוֹת. וְהֵעָדֵר
יֵשׁ בִּי הוֹ־הוֹ, וַחֲלָלִים מֵתִים־חַיִּים
מְהַדְהֲדִים, וּרְחוֹקִים, וְכַמָּה
אֲהוּבִים. וְאַתְּ, בִּתִּי שֶׁלִּי,
שֶׁתָּמִיד אִתִּי.
בְּסוֹד־בְּסוֹד אֲנִי תּוֹהֶה, כַּמָּה עָלַי לִשְׂנֹא
אֶת הַמִּלִּים. אֲבָל חֵץ מְשֻׁגָּע
עוֹד מִתְעַקֵּשׁ אֶל הַחַיִּים, עוֹד מְבַקֵּשׁ
לְהִשְׁתָּאֵף אֶל אֹפֶק לֹא־מוּגָן.
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁשּׁוּם בִּיוֹגְרָף כְּבָר לֹא
יוּכַל לִתְפֹּס, אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי עַצְמִי,
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ לְבַדִּי
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי.
יחזקאל רחמים הוא סופר ומשורר, תושב יפו. ספר סיפוריו "פיגומים" (2009) זיכה אותו במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית. ספר שיריו "עכשיו הנסיעה" (2016) זיכה אותו בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. פרסם ספרי ילדים ונמנה עם הזוכים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012). שיריו אלה – מתוך הספר "דיו מרחקים" שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.
זמירה פורן ציון
הר עמד בינךְ וביני אמי
הַר עָמַד בֵּינֵךְ וּבֵינִי אִמִּי
וַאֲנִי יַלְדָּה בָּאִבּוּד, מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בָּרֶשֶׁת
אֶת "דְלְלוֹלוּ אֶל וַואלַאד, דְלְלוֹל" וְאֵין עֶרֶשׂ.
עַל קְצוֹת חַיַּי עוֹמֶדֶת, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת חֹם קוֹלֵך וְאֵין שֶׁקֶט.
מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי וּמִתְנוֹעַעַת, כְּמוֹ בְּסֶרֶט.
אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, יָהּ אִמָּא,
אֶל צ'וֹל יָהּ-מֵאִמָּא בָּאעִיד בָּאעִיד, יָהּ נָנָה.
הַמָּוֶת וְהַיְּשִׁימוֹן אִמָּא רָחוֹק רָחוֹק, יָהּ אִמָּא.
אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, שְׁתֵּינוּ הַר שֶׁל עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת הַרְבֵּה.
אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אִמָּא, אֲנִי עֲפִיפוֹן מִסְתּוֹבֵב מְחַפֵּשׂ קָצֶה, מְחַפֵּשׂ כְּנִיסָה.
וְאָמַרְתְּ:
בְּלְנְהָר בִּינוּ גִּ'תִי, כָּאן הָדָא סְבָּאח חְלוּ עַל אְל דְנִי
יָהּ בִּנְתִּי, יָהּ עְיוּנִי, יָהּ קָלְבִּי, יָהּ חָיָאתִּי.
אְרְגָאדְתוּ וְרְג'וּלִי חְיוּט, אְרְגָאדְתוּ דָ'עָיְינְנְק יָהּ בִּנְתִּי.
גְ'בְּתִּי דָ'אוָוה אְל חָיָאתִּי אְל סוּדָה.
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ בָּאת, הָיָה זֶה בֹּקֶר יָפֶה עַל הָעוֹלָם,
הוֹי בִּתִּי, הוֹי עֵינַי, הוֹי אֲהוּבַת לִבִּי, הוֹי חַיַּי.
רַצְתִּי וְרַגְלַי חוּטִים, רַצְתִּי כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ בִּתִּי.
הֵבֵאת אוֹר לְחַיַּי הַשְּׁחֹרִים.
וְאָמַרְתִּי:
הַזְּמַן שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי מָאמָא הָיָה עֲפִיפוֹן לְלֹא חוּט לְלֹא חַלּוֹן,
רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם,
רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,
בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם.
אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל, יָהּ נָנָה.
זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבַּנּוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, יָהּ מָאמָא,
זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת.
בְּיָדַיִךְ נָחוּ זֵרֵי מְתִיקוּת,
הַזְּמַן בָּלַע אוֹתָךְ כְּלִוְיָתָן,
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
מֵעֵבֶר לָהָר, כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת אִמָּא, וְדַי.
ד"ר זמירה פורן ציון היא אמנית, חוקרת ספרות ואמנות, שחקנית יוצרת. שיריה התפרסמו בבמות שונות ורומן פרי עטה נמצא בכתובים. ממקימות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". מרצה בסמינר הקיבוצים על אתניות, מגדר, אמנות וספרות.
» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
