.

לאה קליבנוף-רון

מאחוריהם הספינות

סְעָרָה הַלַּיְלָה.
הָרוּחַ מְסִיטָה אֶת הַוִּילוֹנוֹת הַכְּבֵדִים,
מֵאֲחוֹרֵיהֶם הַסְּפִינוֹת.
הֲמוֹן אָדָם צְפוּפִים בַּיַּרְכָּתַיִם.
תָּוֵי הַמִּתְאָר נֶחְבָּאִים אֶל הָעֲלָטָה. הַשְּׁתִיקָה
נֶאֱלֶמֶת בַּסְּעָרָה.
הַסְּפִינוֹת מִתְחַבְּטוֹת מִנָּמֵל לַנָּמֵל,
מִנָּמֵל לַנָּמֵל.
מְבַקְּשׁוֹת רְשׁוּת לַעֲגֹן.

מֵעֵבֶר לַקִּיר
בְּנִי הַקָּטָן שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ הַלַּיְלָה שַׁלְוָה
מִתְהַפֵּך, מְמַלְמֵל בִּכְבֵדוּת.
נַפְשׁוֹ מְבַקֶּשֶׁת רְשׁוּת לַעֲגֹן
בְּתוֹךְ מִטָּתוֹ הַקְּטַנָּה.

הַסְּפִינוֹת שׁוּב מַכּוֹת מֵאֲחוֹרֵי הַתְּרִיסִים.
הַדְּמֻיּוֹת עַל הַסִּפּוּן פּוֹשְׁטוֹת יָדַיִם בִּתְחִנָּה.
יֵשׁ מִתּוֹכָן שֶׁנִּרְאוֹת מֻכָּרוֹת. בְּהֶבְזֵקֵי הַבָּרָק
נִצָּתִים בָּהֶן פִּתְאוֹם תַּוֵי פָּנַי.
תַּוֵי פָּנָיו שֶׁל בְּנִי.

יְלָדִים יְחֵפִים רָצִים מִמַּחְבּוֹא לְמַחְבּוֹא,
מִמַּחְבּוֹא לְמַחְבּוֹא,
מַעֲבִירִים מְסָּרִים מֻצְפָּנִים
בִּפְתָקִים מְקֻמָּטִים. מְנַתְּבִים אֶת דַּרְכָּם
בֵּינוֹת לָעֲצָמוֹת הַשּׁוֹקְעוֹת בַּבֹּץ.

נַחְשׁוֹלִים הוֹרְסִים אֶל קִירוֹת הַחֶדֶר.
מָה יְהֵא עַל הַסְּפִינוֹת? מָה יְהֵא
עַל הַיְּלָדִים הַיְּחֵפִים?
צְרוֹרוֹת נִּזְרָקִים מֵעֵבֶר לַסִּפּוּן.
אֱלֹהִים אֱלֹהִים. הִנֵּה הֵן
מְחַשְּׁבוֹת לְהִשָּׁבֵר.

הַיְּלָדִים מְחַפְּשִׂים אֶת הַדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מִשְּׁבִיל הָעֲצָמוֹת,
מְבַקְּשִׁים רְשׁוּת לְהִנָּצֵל.
אֵינָם יוֹדְעִים עֲדַיִן
שֶׁהָרְשׁוּת לֹא תִּנָּתֵן. שֶׁאַף לֹא אֶחָד
מֵהֶם יִנָּצֵל.

מֵעֵבֶר לַקִּיר, בְּנִי זוֹעֵק בִּשְׁנָתוֹ.
הַאִם גַּם הוּא רוֹאֶה אֶת הַסְּפִינוֹת?
הַאִם גַּם הוּא רוֹאֶה אֶת שְׁבִיל הָעֲצָמוֹת הַשּׁוֹקְעוֹת?

בַּסְּעָרָה מַתֶּכֶת נוֹקֶשֶׁת בְּמַתֶּכֶת,
קוֹל הַשַּׁלְשְׁלָאוֹת הַנִּנְעָלוֹת.
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת
גּוּפֵי אָדָם. פָּנִים
חַסְרֵי תָּוִים
מוּל הַבַּרְזֶל הַמְּלֻבָּן.
וְרַק הָעֵינַיִם הַמֻּתָּכוֹת.
הֵם מְבַקְּשִׁים רְשׁוּת לָמוּת.
רַק לָמוּת.

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה אֶלָּא לְהִכָּנֵס לַחֶדֶר הַסָּמוּךְ וְלֶאֱסֹף אֵלַי אֶת בְּנִי.
אֶלֶף יָדַיִם קְטַנְטַנּוֹת נוֹקְשׁוֹת עַל הַחַלּוֹן.

לאה קליבנוף-רון, ירושלמית. במאית וכותבת. במאית הסרט הדוקומטרי 'המשיח תמיד יבוא', על תיעוד ההתנחלויות ובחינה מחודשת של זהות דתית במסע ברחבי יהודה ושומרון, שהוקרן בפסטיבלים שונים בארץ ובעולם. זוכת המלגה הבין-לאומית לרומן ביכורים בכתובים של קרן פוזן (Posen Foundation) לשנת 2013 וזוכת הפרס הראשון בתחרות 'כתיבה יהודית-נשית' מטעם עמותת ענת ומרכז יעקב הרצוג לשנת 2016.

סוזי רזניק

הַשָּׂפָה הַבֵּין-כּוֹכָבִית מַרְשִׁימָה אוֹתִי

לְהֵאָחֵז בִּתְנוּעוֹת אַגָּן
הַמְּעַרְסְלוֹת הֲלַךְ רוּחַ
בִּלְחִישַׁת עָלִים נוֹשְׁרִים בָּאֲלַכְסוֹן
בַּחֲרִיקוֹת עָפָר נִדְחַס לְאָחוֹר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַיִם

בִּמְשִׁיכוֹת וּבִפְרֵדוֹת
כַּפּוֹת הַיָּדַיִם

בְּכָל אֲשֶׁר יָכוֹל אָדָם לִרְצוֹת
בְּאַכְזָרִיּוּת
רְצִיָּה עַזָּה
הַמְּרוֹצֶצֶת בַּנְּשִׁימָה
עָמֹק לִפְנִים

בַּדּוּמִיָּה הַנּוֹפֶלֶת כְּכִלָּה
סְבִיב מִשְׁכָּבוֹ
שֶׁל הַנּוֹשֵׁם
הַמַּרְחִיב נְשִׁימוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת
הַנִּתָּנוֹת לִמְדִידָה

בַּסּוֹף תֵּדְעִי לְהוֹרִיד וּלְהַעֲלוֹת עֵינַיִם

כְּתִיבָה וּקְרִיאָה
רֹאשׁ תַּרְנְגֹלֶת בַּעֲבוֹדָה נַקְרָנִית
מַחַט שֶׁעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת בִּמְכוֹנַת תְּפִירָה
מְאַחָה
וְדוֹקֶרֶת

*
זֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ קוֹרֵא לֹא אוֹמֵר
שֶׁחַיָּבִים לִכְתֹּב כָּל
הַזְּמַן.

*
שְׁנָתֵךְ מְשַׂרְטֶטֶת מַעְגְּלֵי דִּבּוּר
גּוּפֵךְ עִקֵּשׁ
כִּזְרוֹעַ שֶׁל מְחוּגָה
בַּמִּטָּה

*
כַּף יָדָהּ שֶׁל תִּינֹקֶת, שֶׁלָּמְדָה לְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם, מְהֻסֶּסֶת
נִפְתַּחַתְּ וְנֶאֱסֶפֶת
לִלְפֹּת חַרְצָן קְטַנְטַן
שֶׁהַיְּקוּם הִגִּישׁ לָהּ.

הַגָּדָה שֶׁכָּאן (La vega de acá)

לְכוּדָה בִּנְתִיב גְּלִישָׁה יוֹמִי
הָיִיתִי יוֹרֶדֶת
אֶל גְּדַת הַנַּחַל הַמְּלֻכְלָךְ
בְּלִי לַחְשֹׁב
חָשַׁבְתִּי עָלֶיךָ לֹא מְעַט

הִבְחַנְתִּי בִּיצוּרִים שֶׁרֹאשָׁם מֵצִיץ מֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם
לָרֹב הָיוּ אֵלֶּה מִטְרִיּוֹת מֵתוֹת
וּבַקְבּוּקֵי מַיִם מִינֶרָלִים שֶׁלֹּא נָשְׂאוּ בְּבִטְנָם מֶסֶר מְקֻפָּל
חוּץ מֵחֶרְפַּת עֲזוּבָה שֶׁנִּשְׁקְפָה
צִלַּמְתִּי שְׁקִיעוֹת
צַמָּרוֹת, הִשְׁתַּקְּפוּיוֹת
וְסִירוֹת צִבְעוֹנִין שֶׁל מוֹעֲדוֹנֵי חֲתִירָה –
תָּמִיד בְּכָל סִירָה יִהְיוּ שְׁנֵי הַיְּלָדִים שֶׁעוֹמְדִים
לְנַדְנֵד בִּפְרָאוּת אֶת הַשְּׁאָר שֶׁצּוֹרְחִים
וּמִצְטוֹפְפִים אֲרוּזִים בַּאֲפֻדוֹת הַצָּלָה

בִּתְנוּעָה רַכָּה יִתְהַפֵּך תַּנִּין הַנָּהָר עַל גַּבּוֹ
גְּחוֹנוֹ יִתְקַמֵּר וְיֵרָגַע
מַכְסִיף לִקְרַאת שְׁקִיעָה

מִתּוֹךְ הַסּוֹף מְרַצְרֵץ הַסִּיקְסָק
בַּת-זוּגוֹ דּוֹגֶרֶת חָבוּיָה בַּסְּבַךְ
בְּרִיצַת הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל הָעֵשֶׂב
הוּא מוֹתֵחַ גְּבוּל לְהַתְרִיעַ
בַּל יִקְרַב אִישׁ אֶל קִנָּם
אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר עַד מָה הוֹלֵם לִבּוֹ הָאַמִּיץ
בְּגוּפוֹ הַקָּט

וְאַתָּה כֹּה רָחוֹק
וְכוֹשֵׁל לְךָ בְּגָדָה רְחוֹקָה
וְעַד שֶׁמָּצָאתִי.
אֵיךְ אוּכַל לְהַצִּיל אוֹתְךָ
חָשַׁבְתִּי לְאַט נֶאֱחֶזֶת
וּמַרְפָּה.

סוזי רזניק, רושמת, מצלמת, מעצבת תכשיטים וצורפת זהב, גרה ברמת גן. ספר שיריה הראשון, 'פניו האחרונים של המלך' (פרדס, 2015) זכה בפרס שרת התרבות.

שני פוקר

שכבות

אֵין לִטּוֹל מָנָה כְּפוּלָה
אֵין לִטּוֹל מָנָה כְּפוּלָה
אֵין לִטּוֹל מָנָה כְּפוּלָה
אֵין לִטּוֹל מָנָה כְּפוּלָה
כְּדֵי לְפַצּוֹת
כְּדֵי לְפַצּוֹת
כְּדֵי לְפַצּוֹת
כְּדֵי לְפַצּוֹת
עַל מָנָה שֶׁנִּשְׁכְּחָה

Silly gum

תַּעֲשִׂי לִי
תַּעֲשִׂי לִי

תַּעֲשִׂי לִי גַּם
תַּעֲשִׂי לִי גַּם

תַּעֲשִׂי לִי גַּם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ
תַּעֲשִׂי לִי גַּם כְּמוֹ שֶׁלָּךְ

תַּעֲשִׂי לִי כְּמוֹ שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לָךְ
תַּעֲשִׂי לִי כְּמוֹ שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לָךְ

תַּעֲשִׂי לִי מָה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לְעַצְמֵךְ
תַּעֲשִׂי לִי מָה שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לְעַצְמֵךְ

אֵיךְ שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לְעַצְמֵךְ, תַּעֲשִׂי לִי גַּם כָּזֶה
אֵיךְ שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה לְעַצְמֵךְ, תַּעֲשִׂי לִי גַּם כָּזֶה

תַּעֲשִׂי לִי אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּדִיּוּק
תַּעֲשִׂי לִי אוֹתוֹ הַדָּבָר בְּדִיּוּק

רַק בְּלִי פִּלְפֵּל חָרִיף

שני פוקר, בת 25, לומדת ספרות לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ועובדת כמוכרת בחנות ספרים משומשים. זהו פרסום ראשון משיריה.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.

מאת גיא פרל

.

אהבה

שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר נִרְדָּמִים מִמֶּרְחַק עֲמָדוֹת,
בַּלַּיְלָה נִדְחָקִים בֵּין רֹאשָׁם לְבָנָה וְשַׁחַק שָׁחֹר
כְּשֶׁמֵּאִיר הַשַּׁחַר הֵם שָׁבִים לְהַעֲבִיר בֵּין גָּדוֹת
נְשָׁמוֹת מְהַגְּרוֹת שֶׁנִּפְרְמוּ מִמִּשְׁפָּחוֹת.
שְׁנֵי שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ
מִכְתַּב אָדָם בְּבַקְבּוּק –
(הַיָּד הַנֶּעֱדֶרֶת מִתְגַּלָּה בַּמָּקוֹם הַמְּשֹׁעָר),
לֹא מַשְׁגִּיחִים לְאָחוֹר
(זוּלַת הוּא שְׂדֵה רְאִיָּה מוּטָב, תּוֹתָב)
הֵם צוֹעֲדִים אֶל הַמַּיִם לִגְרֹף מֶרְחָק אַךְ
לַשָּׁוְא, הַנָּהָר הֻכְתַּב.
הָעֲמָדוֹת תְּפוּסוֹת, לֹא נִתָּן לִבְחֹר
שׁוֹמְרֵי הַנָּהָר מְשִׁיטִים, לֹא יוּכְלוּ לַעֲבֹר

זהו השיר הפותח את חותמת חום, ספרה החדש של נועה שקרג'י. יונג התייחס אל החלום הראשון המובא אל האנליזה כאל "החלום האיניציאלי", החלום שבאמצעותו חונך הלא-מודע של החולם את המטפל ואת המטופל ומכניסם אל תוך התהליך הטיפולי, בהציגו בפני שניהם את הנושאים והתהליכים המרכזיים שבהם יעסוק. השיר 'אהבה' הוא דוגמה טובה לדבר, היות שהן בתכניו והן בסגנונו הוא חונך את הקורא ומכניסו אל תוך הספר היפה והמורכב שלפניו. כותרת השיר – אהבה, וגופו – גוף של בדידות גדולה. כוחות גדולים, ארכיטיפיים, מבקשים להיפגש, אך נגזר עליהם שלא להיפגש לעולם, משום שכוחות גדולים, ארכיטיפיים כמותם, חוצצים ביניהם. הניסיון ליצור מגע הוא נצחי, וכישלונו, והבדידות – נצחיים כמוהו. לא רק שומרי הנהר נתונים במתח הזה שבין משאלת המפגש לכישלונה; כל מרכיבי ההתרחשות עוסקים בה – הנשמות המהגרות שנפרדו ממשפחותיהן, היד הנעדרת שקיומה משוער, הזולת המוטב אך תותב – כולם רוצים לגעת ואינם נוגעים. גם בסגנונו מוביל השיר את הקורא אל הספר, היות שכמוהו הוא מלא יופי ומזמין אל תוכו אך אינו מתמסר ואינו ניתן לפענוח מלא; הוא טעון ברגש רב ובכאב רב, ובה בעת הוא מאפק ומרסן את מבעו כאשר הוא פורשׂ בפני הקורא תמונה מיתית על-אישית ועל-אנושית. הממד המיתי של השיר "אהבה" מכין את הקורא גם לתנועתה המהירה של שקרג'י, לאורך הספר כולו, בין האישי והבין-אישי לבין העל-אישי, הרוחני והקוסמי. אהבה תיתכן ברמה הבין-אישית, אך גם כנוכחות מלאה בעולם, כהיפוכה של הבדידות הקיומית. לדוגמה: "הַמְּסַנֶּנֶת הָאַדִּירָה סוֹגֶרֶת עָלֵינוּ / מְנַפָּה אַהֲבָה מֵעוֹלָמָהּ / אוֹחֲזִים יָדַיִם מוֹץ וְתֶבֶן / צוֹלְחִים דַּרְכָּהּ" (מתוך "המסננת", עמ' 13).

המתח הזה שבין משאלת הנוכחות והקרבה לבין הכוח הפועל כנגדה, והמגע המתמיד הן עם ביטוייו האישיים והן עם שורשיו הארכיטיפיים, נפרש לאורך הספר כולו: "דָּבָר לֹא יַעֲנֶה יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / דָּבָר לֹא יְעַנֶּה אוֹתִי יוֹתֵר מֵאַהֲבָה / לֹא אַבָּא, לֹא אִמָּא, לֹא רוּחַ גְּבוֹהָה גְּבוֹהָה" (מתוך "השושלת", עמ' 8). בחלק מן השירים מדגישה שקרג'י את הכישלון הבלתי נמנע. כך לדוגמה נפתח השיר "ואם הייתי אוהבת אותך" (עמ' 30), העוסק בהגעה אל סף הקרבה מתוך הכרה עמוקה במגבלות ובכישלון המובְנים בה: "וְאִם הָיִיתִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / כְּמוֹ שֶׁרָצִיתָ שֶׁאֹהַב אָז מָה / גַּם אָז לֹא הָיִיתִי מַסְפִּיקָה, / מַאֲמַצִּים עֲצִימִים לֹא הָיוּ מַשְׂבִּיעִים / אוֹתְךָ, לֹא הָיְתָה לִי מְנוּחָה / הָיִינוּ מְאוֹרוֹת מִתְמַעֲטִים / חַיֶּבֶת, כְּדֵי לָלֶכֶת הָיִיתִי צְרִיכָה / לְטַלְטֵל אֶת חַיֵּינוּ עַד נִפֹּל / מֵהֶם לְחוּד וְאֶהְיֶה חָפְשִׁיָּה". אותה הכרה מופיעה בשיר 'תפילת יחיד' (עמ' 46): "אֲנַחְנוּ הַחוֹגְגוֹת אֶת רַוָּקוּת הַנֶּפֶשׁ / הַמּוֹלְכוֹת בְּצִינוֹק הַלֵּב / בִּזְמַן שֶׁאֲהוּבֵנוּ מַמְתִּין לָנוּ / בְּמִסְדְּרוֹן הַצַּוָּאר". אולם שקרג'י אינה מתמסרת לתיאור טרגי של הבדידות ולכן אין בשירתה ולו שמץ של סנטימנטיליות. ההכרה המלאה בקושי ולעיתים אף בכישלון הבלתי נמנע שזורה אצלה כל העת בהמשך המאבק. זאת ועוד, אין לראות בשקרג'י "סיזיפוס מאושר" (כלשונו של אלבר קאמי) – היא חותרת אל המפגש המתמשך. דוגמה לכך ניתן לראות בשיר "יהודי נודד" (עמ' 28) – עיבוד מרתק לשיר Fresca Rosa Novella מאת גווידו קוואלקנטי. את הוורד הצעיר מן השיר המקורי ממירה שקרג'י בצמח נשכח וחסר חן ולפיכך ההתפעמות ממנו היא תוצר של התכוונות והתפתחות. שקרג'י כותבת עליו שיר אהבה נפלא הממוען, לתפיסתי, אל אותו אהוב פנימי נשכח הממתין לה במורד גרונה בשיר "תפילת יחיד". "היהודי הנודד" מסתיים בהצהרת הידיעה הגמורה שהנהר נחצה, ועוד ייחצה. על פי אפשרות זו, חציית הנהר כתהליך אינה בהכרח מפגש עם בן זוג, כי אם יצירת מגע רגשי מלא עם יופיו ונשגבותו של העולם:

בָּא זְמַנְּךָ
הַנַּח לַצִּפֳּרִים לָשִׁיר עַל כָּךְ
זֶה הַדָּבָר הָרָאוּי אַתָּה הָרָאוּי
אִישׁ עַתִּיק,
צָעִיר דַּיֶּךָ לְכָל מַסָּע
אֲנִי מַכְרִיזָה עַל נְדִירוּתְךָ בִּפְנֵי הַפְּרָחִים
נְתִיבִים סְגֻלִּים בְּעָלִים יְרֻקִּים
הִלָּתְךָ טוֹוָה חֻפָּה מֵעַל הַטֶּבַע
מֶלֶךְ הַדְּבָרִים הַקּוֹרִים כָּאן
חֲלֹק אֶת מַבָּטְךָ עִם אֲחֵרִים
וְאַל תִּסְטֶה רָחוֹק מִדַּי
כְּדֵי שֶׁנְּדִיבוּתְךָ הַחַד־פַּעֲמִית
לֹא תִּהְיֶה אַכְזָרִית אֵלַי כְּשֶׁתֵּלֵךְ
וְאִם אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַהֲבָתִי טָעוּת
אַל תַּהֲפֹךְ אוֹתִי לְשֻׁתָּפָה בָּאַשְׁמָה
אַהֲבָה מְנִיפָה אוֹתִי נֶגֶד הַזֶּרֶם
לְעָצְמָתָהּ אֵין כֹּחַ, אֵין מִדָּה

מעניין להתבונן בשיריה הארס-פואטיים של שקרג'י – משוררת שהיא גם חוקרת שירה – היות שעבורה השירה היא אחת הדרכים לחציית הנהר אל תחושת מגע בינה לבין העולם: "מַאֲמִינָה בְּמִלִּים אֲנִי עוֹשָׂה בָּהֶן אֶת שֶׁנִּתָּן: / מַטְבִּילָה בְּשֵׁם אֶת הַחַיִּים בְּלוּז הַשִּׁלְיָה, / שׁוּב מְשַׁיֶּכֶת אֶת שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּמַתָּנָה, / מַמְלִיחָה אֶת הַתָּפֵל בְּמָה שֶׁהָיָה מֵעֵבֶר / לַהַשָּׂגָה. מְחַמֶּמֶת אוֹתָן תַּחַת צַוָּאר / בְּמָקוֹם שֶׁנִּקְרָא נֶפֶשׁ, עַד הֵיכָן שֶׁמַּגִּיעִים הַמַּיִם / וּמַנִּיחָה לָהֶן לְבַקֵּעַ אֶת לֹעִי, לִגְלשׁ / סְמִיכוֹת הַחוּצָה" (מתוך "באמונה", עמ' 20). אסיים את הרשימה בשיר התפילה על הכתיבה "ועוד בקשה" (עמ' 63), שבו פורשת שקרג'י את משאלת האיחוד, משאלת חציית הנהר המופיעה בשיר "אהבה", כביטוי לתהליך פנימי שלכתיבתה תפקיד מרכזי בו.

אַחֵד אוֹתִי
עִם זוֹ שֶׁכּוֹתֶבֶת
נַקֵּה אֶת לִבִּי
מֵאוֹתִיּוֹת וְשִׁירִים
וּכְמוֹ בְּחָלִיל
אֶכְתֹּב שִׁירָה חֲדָשָׁה,
בְּלִי זְרָמִים, בְּלִי הַשְׁפָּעָה.

עֲשֵׂה עוֹד, לְדֻגְמָה:
שֶׁאֹכַל דֵּי צָרְכִּי
וְכַמָּה שֶׁאֲנִי רוֹצָה
שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנַיִם אֶחָד.

שֶׁאֶהְיֶה יַצִּיבָה כְּמוֹ שֻׁלְחָן
זֶה עָלָיו אֲנִי כּוֹתֶבֶת
רַגְלַיִם לְבָנוֹת עַל גַּלְגִּלִּיּוֹת.
בְּרָא כָּל יוֹם
דַּף חָדָשׁ
כְּמוֹ זֶה שֶׁלָּקַחְתִּי מֵהַמַּדְפֶּסֶת

תֵּן בְּרֹאשִׁי
אֶת הַפְּנִינָה הַכְּחֻלָּה
הָאֲמוּנָה עַל הַשֶּׁקֶט
כְּמוֹ זוֹ שֶׁבָּעֵט
אִתּוֹ אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת.

נועה שקרג'י, 'חותמת חום', הקיבוץ המאוחד, 2017.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

.מאת דורית שילה

.

הרשימה הזאת הייתה צריכה להיות רשימה של מילה אחת: "תקראו". בלי סימן קריאה. לא זעקה, לא אמירה נחרצת, רק "תקראו" עירום, חשוף, שנאמר בראש מעט מורכן, בקול צרוד של אחרי שתיקה ממושכת. בקול של אנשים מעט כנועים שלמדו על בשרם שבחיים האלה ידו של הנכר תהיה תמיד על העליונה. שכמה שלא נתערבב, נתחתן, נעבוד, נוליד ילדים במדינה שאליה היגרנו, הזרות תמיד תכניע אותנו. מפני שהרבה מאוד פעמים האושר שמלווה את הטוּב שיש במקום החדש מסתיים באקורד מינורי. אקורד שהוא צער על הפער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות, ולוּ חלקית, ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסביר זאת. אז תקראו, כי נמצאו בשבילנו המילים.

הנובלה רצועות מאת טלי עוקבי, שעד היום הכרתי ואהבתי רק את שירתה, היא ביותר ממובן אחד נובלת גלות. פרק אחר פרק, במעין רשומון, מציגה בפנינו עוקבי את הדמויות בנובלה שלה, והן קשורות זו לזו מי בדרך מקרה ומי בקשרי משפחה. לא כולן בנות אותה ארץ, לא כולן דוברות אותה שפה, אבל כולן כמו מרחפות סביב אותו המרחב הגיאורגרפי: האי סילט, אי גרמני השוכן בים הצפוני, שלפי תיאוּריה של עוקבי הוא העשיר והמרכזי בשרשרת האיים הפריזיים ולכן הוא גם אתר תיירות ונופש פופולרי ביותר. למען האמת, סילט של עוקבי הוא מקום שלא עורר בי חשק לבקר בו, הוא הצטייר בדמיוני כמו אי פראי משופע חופי חול רך וצוקים אימתניים ששכונה נובורישית בלוס אנג'לס השתלטה עליו, ואני די משוכנעת שכך ראתה אותו עוקבי בעצמה, בעיניה ממש, אם ביקרה בו, או בעיני רוחה, שאם לא כן לא הייתה הופכת מקום שמפגין ביטחון ועוצמה לאי שברירי שתלוי בחסדי הגאות והשפל ונמצא בסכנת שיטפון. הנובלה נפתחת ונחתמת בתיאורי טבע, והם מהווים מסגרת גיאוגרפית-אקלימית-טבעית לעלילה, שבה הדמויות הולכות מן האי, חוזרות אליו או שואפות להיות בו.

שאלתי את עצמי אם יש ספרות של אנשים שעקרו מביתם שאינה מלנכולית. האם אפשר בכלל לספר על חיים במקומות זרים בלי להתעצב אל ליבך ולהתכנס בתוכו? נדמה שלכתוב את העקירה, לכתוב את החיים במקום שאינו שייך לך ואת לא שייכת לו, לכתוב נישואי תערובת עם תרבות ושפה זרה, עם מזג אוויר קר (במקרה של ישראלים), לעולם יהיה מלווה במועקה. אבל רוב השחקנים בנובלה של טלי עוקבי הם מקומיים, אירופאים בני אירופאים שנעים במרחב המוכר שלהם ובתוך הקודים של החיים האירופאים שלהם ולפי סדרי עולמם; אלה שנולדו באי הצפוני וטבעיים למקום, אלה שבחרו לגור בברלין או בקומונת אמנים בדנמרק שמזכירה את ימי וודסטוק ואינה רחוקה מהאי סילט, בסך הכול סביר שיחיו במקום שבו הם חיים. נדידת אירופאים בתוך אירופה היא הגיונית בייחוד לאחר אמנת שֶנְגֶן והחלת מטבע האירו על פני רוב רובה של היבשת.

והנה מתברר שהגיבורים הישראלים, "הזרים" הקלסיים, הבאים מתרבות ועולם אחרים, לא זרים יותר משאר הדמויות. וכאן משחק השורשים שהעברית מאפשרת מסביר היטב את הלך הרוח של הנובלה היפה הזאת: אין נכר בלי ניכור, אבל בעולם הצפוני והקר שעוקבי יצרה אין צורך בנכר כדי להרגיש את הניכור.

הנכר אצל עוקבי לא קשור בהכרח להגירה גיאוגרפית. הגיבורים שלה זרים לעצמם ואף לסביבתם, אף על פי שהם מנהלים מערכות יחסים ומצויים באינטראקציה מתמשכת עם אחרים. עוקבי מצליחה להראות את מערכת היחסים העקרה בין קרולין לחברת ילדותה סבינה, את החיים הריקניים של סבינה ובעלה יורגן, את חוסר התקשורת בין בטי ובן זוגה לשעבר הנרי, את הגיחוך בדמותו של לרס השרמנטי, ועוד. כל הדמויות הללו נמצאות בדיוק במקום שהן אמורות להיות ובכל זאת הן משדרות תלישות, כאילו זרותם של דני ואחותו רונה, הישראלים היחידים בנובלה, מקרינה על כל הסובבים.

כך למשל פותחת עוקבי את הפרק "לעזאזל, סילבסטר", המסופר דרך עיניו של דני הישראלי הנשוי לבת האי קרולין: "ב-31 בדצמבר הגענו אליהם בערב, בשעה שנקבעה. קרולין ביצעה את המשימות שסבינה הקצתה לה. יורגן בישל והיה אחראי על היין, סבינה פטפטה. את השכנים שלהם הכרנו רק באותו הערב כשכבר היינו שם. עץ האשוח של סבינה היה קצת שונה משלנו, חללית מזן אחר. הקישוטים שנתלו עליו היו מפורצלן משובץ באבני חן אמיתיות, בכל שנה היא קיבלה מיורגן במתנה קישוט נוסף. גודל האשוח היה זהה לשלנו אבל האיכות והערך שונים. סבינה התייחסה אל הקישוטים כאל תכשיטים. בשנים האחרונות היא צירפה לקולקציה לבבות ועצי אשוח קטנים מזהב מלא עם יהלום אחד במרכזם, דקורציה שאפשר להשיג רק בחנות יוקרה אחת בלונדון. את השעתיים הראשונות אצלם העברנו בהקשבה לנאום שסבינה דקלמה, על סוגי הזהב השונים של כל קישוט, על זהב מלא וזהב לבן, על האפשרות לבטח את כל השלל ועל כך שזו הירושה שהיא צוברת לילדים נוסף על חשבונות וחסכונות נוספים בבנק."

באותה שפה בדיוק מדברים הגיבורים הלא ישראלים, העברית שגורה בפיהם כשפת אם ואין בה זרות לשונית. כך לדוגמה בפרק "יצאו מהחיים כמו ציפורן חודרנית": "הנרי וקרולין מעשנים במרפסת. אפשר לחשוב שהם מיודדים. בטי מציצה בהם מהחלון הרחב של הסלון. עושה עצמה עסוקה במשהו אחר. 'מה שלום סבינה ויורגן?' שואל הנרי את קרולין בדרך אגב בעודו מוצץ את כל העשן מהסיגריה, 'היא בכלל מגיעה לאי לפעמים?' 'חשבתי שאתה כבר מזמן לא מתעניין בה. היא בסדר, כלומר אתה יודע, כבר לא כמו פעם. הם חיים בתוך ויטרינה, כבר אין לנו הרבה במשותף, זה לא כמו כשהיינו בתיכון, הייתה בה אז רעננות ופתיחות כלפי החיים. ועכשיו, עם יורגן. הם… איך לומר, דני אמר עליהם פעם שהם מצומצמים […] הוא גם לא הבין שפעם זה היה אחרת עם סבינה ומה זה אומר חברי ילדות, שגדלים יחד באי. וההורים שלנו.'"

ואולי אם כך החיבור בין המוכר והזר נעשה משום שהנובלה נכתבה בשפה העברית. עברית יפה, מתנגנת, רהוטה, עברית שאין בה התזזיתיות של השפה הישראלית, והיא מציעה מבט אחר על גיבורים שאין להם עם השפה הזאת דבר. קשה לכתוב סיפור בינלאומי בעברית, לא פעם השמות והשפה נגרסים כחצץ בפה, אבל עוקבי מודעת לכך, ספק מזהירה את קוראיה ואף את עצמה מפני מי שעומדים להגיע בדפים הבאים, ספק מכינה מראש לקראתם. כמו אשה שסופרת בקול "שלוש, ארבע ו…" וקופצת למים הקרים. וכך היא חותמת את פרק הפתיחה של הנובלה: "נלמד להגות את השמות. נלחש: הנרי. נאמר: דני, רונה. מרחוק נשמע: פליקס, גרטרוד, קרולין, בטי, לרס. כל שם ילך אחרי ההר. בכוחות עצמו ילך. הזיכרונות יצטרפו למחזור הדם של האוקיאנוס."

הגירה הוא חוויה חוץ-גופית, ורק סופרת שבעצמה גרה בנכר יכולה להבין זאת ולהעביר את התחושה באופן כה נהיר. לעיתים נדמה לה למהגרת שהיא מעבירה את ימיה בלי גוף: שותה קפה מר, מוציאה מטבעות אחרים מהארנק, משוחחת בטלפון עם נציג חברת חשמל, חוויות יומיומיות שהקיום שלהן בגלות הוא לא מדויק כי הוא תמיד ליד החוויה המוכרת: זה לא דומה לקפה המוּכר, לא דומה לצליל של המטבעות בבית, זה לא דומה לשיחה שהייתה יכולה לנהל ביתר קלות עם האדמיניסטרציה אילו רק הייתה מתנהלת בשפה שלה. הנובלה הגועשת של עוקבי נכתבה ברווח הזה שבין שני העולמות, המוכר והזר, שבו בלית ברירה אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו ונשארים לבד.

ובמובן הזה היא ספרות הכי אוניברסלית שיכולה להיות.

טלי עוקבי, 'רצועות', הוצאת בלה לונה, 2017

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך