הַמּוּסָךְ - גיליון 45

וּמְנַתַּחַת לִנְתָחִים אֶת הַמִּלִּים וְשָׂמָה בְּצִנְצְנוֹת פוֹרְמָלִין שֶׁל שֵׁמוֹת / וּבוֹחֶנֶת בְּמִיקְרוֹסְקוֹפּ יְצִירוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם וּבִדְמָעוֹת / וּבְאִזְמֵל וּבְסַכִּין נִרְגֶּשֶׁת לַחְתֹּךְ אֶת גְּזַר דִּינָן

"בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים. היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה." סיפור מאת ליהיא דור

"המטונימיה מחויבת לריאלי, המוגדר במונחי מקום וזמן, בעוד למטפורה אין כל מחויבות כזאת. צ'כוב, אומן המטונימיה, הוא פרוזאיקן ברמ"ח איבריו. באבל, הכותב אומנם בשורות ארוכות, הוא משורר. לשונו ניחנה בכנפיים." מסה מאת צביה ליטבסקי

הָאָדָם, אֲדַמֶּה, נְשִׁימַת הֶעָפָר הוּא: / עוֹלָה, וְחוֹזֶרֶת אֶל תּוֹךְ מְעוֹנָהּ. // אֶת שְׁנוֹתַי הָאַרְבָּעִים לָגַמְתִּי לָגֹם / וְהִנֵּה לֹא הוֹעִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה: // הִסְכַּלְנוּ, וְהַכְּסִיל חָשׁוּב כְּמֵת / וְלֹא תִּהְיֶה לְבוּרוּתוֹ תַּקָּנָה.

"נפשו של הדובר יוצאת אל המרחב המיסטי, אל ההתמזגות, אך הוא אינו שומט עצמו לתוכה כי אם נותר בנקודת הבלימה, שאפשר להבין אותה גם כנקודת הבלי־מה, נקודת חוסר המשמעות"

"מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו?" על אריך קסטנר והשירים שרקח להרחקת מכאובי הנפש, ברשימה מאת דפנה לוי

"אני לא מבולבלת: זו אינה שירה / זו מסה על פרידתו של סופוקלס // מהשירה; ובכל זאת אני כותבת / בשורות קצרות וברווחים. זו עוד דרך / לשבת על סלע כמו אדיפוס / הזקן."