.

פעם ראינו קשת ביחד

מאת ליהיא דור

כשהיא מתניעה סוף סוף את האוטו כדי לצאת מהחנייה של הבריכה, ארבעים דקות שלמות אחרי שהכריזה בקול רם "יאללה, מתארגנים ללכת הביתה", היא מרגישה בבת אחת מובסת, כורעת תחת כובד המשקל של כל מה שעליה לנהל עוד הערב.

כשהיא מחכה שילדיה יתארגנו במקומות ויחגרו היא משחזרת במוחה את ארבעים הדקות האחרונות. ליבה נחמץ כשהיא נזכרת איך צעקה בגסות על הקטן שהתעכב בנעילת הסנדלים – "נו כבר! תזדרז! למה כל כך לאט?"

היא תוהה אם אפשר היה להתנהג אחרת בעניין הפיצה. זה התחיל בגדול שביקש ארטיק והיא אמרה –

"אתם יכולים ארטיק כולכם, אבל רק קרח."
"אני לא אוהב ארטיק קרח," הוא רטן.
"אני רעב" אמר הקטן בקול חצי בוכה.
"גם אני רעב. למה את לא מסכימה לקנות לי ארטיק?"
"בבקשה, אני אקנה לך ארטיק קרח. זה ישביע אותך עד ארוחת הערב."
"אני שונא ארטיק קרח! את יודעת שאני אוהב רק טילון."
"טילון עולה 11 שקל. קניתי לכם אתמול. אמרנו שרק פעם בשבוע קונים ארטיקים יקרים. אנחנו לא יכולים כל פעם שאנחנו באים לבריכה להוציא 33 שקלים."
"אז תקני רק לי!" הטון שלו עלה, "הם במילא אוהבים ארטיק קרח."
"אולי נשב בדרך לאכול פיצה?" אמר הבינוני.
"כן, רוצים פיצה! רוצים פיצה!" צעקו שלושתם יחד.

היא כמעט הצטרפה לצעקות שלהם. גם היא רוצה לצעוק למישהו גדול ממנה, שמחליט עליה, שהיא רוצה לעצור בדרך לפיצה. הלוואי והייתה יכולה לפתור כך את עניין ארוחת הערב.

היא יודעת שכשתגיע הביתה רן עדיין לא יהיה והיא תצטרך בעצמה להשתלט על המקלחות וארוחת הערב, לעמוד כשבגד הים הרטוב נדבק לה לגוף להכין חביתות או לחם מטוגן. אבל המינוס שלהם כל כך גדול ועצירה לפיצה, אפילו אם היא עצמה לא תאכל כלום, בטח תסתכם לפחות ב-60 שקל. לא, כמה שהרעיון מפתה, היא נהגה נכון כשפסלה אותו.

היא מנסה בפעם האלף להבין למה הם כל כך לא מסתדרים. נזכרת בשיחה שהייתה לה בתחילת השבוע עם אמא של חבר של דן מהגן שהציעה שתלכנה עם הילדים למופע של בלט על הקרח שהגיע לארץ. איך התחמקה בכל מיני תירוצים ולא העזה להגיד שהיא לא יכולה לקנות כרטיסים למופע כל כך יקר.

היא מקנאה באנשים האלו בבתים הפרטיים, עם שתי מכוניות ליד הבית, שנראה כאילו מנווטים יותר בחופשיות וקלילות בעולם. היא מרגישה כאילו הם חיים במישור אחר ולא יוכלו להבין את ההתחשבנויות שלה.

שניהם עובדים כל כך קשה. האם האחרים מרוויחים הרבה יותר? אולי מקבלים הרבה עזרה מההורים?

לפני שהיא משחררת את ההנדברקס היא מסתובבת לבדוק ששלושתם חגורים.

"דן, תחגור."
"אני לא יכול! צפוף פה. שעמיר יזוז קצת."
"תפסיק לדחוף אותי, מטומטם."
"תזוז, אתה עולה עליי."
"אמא, הוא דוחף אותי! תגידי לו שיפסיק!"

היא שומעת ידיים נשלחות לתת מכות ומסתובבת שוב במהירות לנסות להפריד כשהיא שומעת את הדפיקה.

"אוי, לא, לא! איך זה קרה?" היא מאבדת את העשתונות. ההנדברקס היה למטה? אבל היא לא שחררה אותו עדיין. או שכן? אוי אלוהים!

היא מכבה את המנוע ויוצאת החוצה לראות מה קרה. היא רואה דפיקה קטנה באוטו שלה. ליד האוטו שלה עומדת מכונית צהובה חדשה ויפה והיא רואה שגם בה יש דפיקה קטנה.

מה היא עושה עכשיו? רן כל כך יתבאס.

תמיד היא דופקת את האוטו הזה, שכדי לקנות אותו הם לקחו הלוואה לשתים־עשרה שנה. והוא כל כך מנסה לשמור עליו. "השקענו בו כל כך הרבה כסף," הוא אומר לה "לא חבל?", כאילו שהיא עושה את זה בכוונה.

והרבה, הרבה יותר גרוע, נשימתה נעתקת פתאום, מה יהיה עם האוטו השני?!

בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים.

היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה.

אולי היא פשוט תלך?

לרגע היא עומדת קפואה, כל הגוף שלה תפוס בהתלבטות.

פשוט תלך…

אבל זה נורא. היא לא יכולה לעשות דבר כזה.

אומנם היא כל פעם מפתיעה את עצמה בדברים שהיא "מדלגת" עליהם, בדברים שהיא סולחת לעצמה עליהם, אבל דבר עד כדי כך מגעיל היא אף פעם לא עשתה.

ומצד שני – איך ומאיפה הם יגייסו עכשיו כמה אלפי שקלים? להגדיל את האוברדרפט? הבנק לא ייתן להם.

בטח מי שיש לו אוטו כזה חדש ויפה יש לו גם כסף לשלם על התיקון, היא מנסה למצוא צידוק לברוח. בטח הוא אחד מאלה שגרים בבתים הפרטיים המפוארים ובשבילו זה לא כזה עול נוראי כמו בשבילם.

לבסוף היא מתיישבת בחזרה באוטו ומתניעה.

"אמא, את צריכה להשאיר פתק," אומר לה הגדול.
"לא, זה בסדר," היא אומרת.
"אבל תמיד משאירים פתק."
"לא, לא, זה נעשה דרך הביטוח," היא מקשקשת לו. רק רוצה לברוח משם כבר.

בדרך הביתה המוח שלה מיטלטל לסירוגין בין שני מצבים.

רגע היא נחרדת, מדמיינת את בעל המכונית יוצא החוצה, רואה את הדפיקה וחבל לו על המכונית הצהובה והיפה שלו.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו לא מבחין אפילו בדפיקה.

רגע היא חושבת עליו המום כשהוא לא מוצא פתק, מקלל את המניאק שהתנהג אליו ככה.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו מניף ידו בביטול, חושב "טוב, נתקן את זה בכמה שקלים. נפעיל את הביטוח."

לפתע היא מצטמררת, חושבת שאולי בכלל זהו אדם במצבה, במאבק תמידי על הפרנסה, שזו תהיה מכה עבורו, ואז שוב חושבת שמי שיש לו כזה אוטו חדש זה בטח שטויות בשבילו.

היא בטוחה שהמחשבות האלו ימשיכו להתרוצץ כך במוחה עוד תקופה ארוכה, אבל הימים חולפים. העומס של העבודה, הטיפול בילדים, המאבק התמידי לנסות להיות איתם כמה שיותר משתלטים עליה עד שתוך כמה ימים היא בקושי נזכרת בעניין.

שבוע אחר כך, בערב, היא עסוקה בהכנת הארוחה.

"נו…מתי כבר האוכל יהיה מוכן? אני רעב," מושך לה דן במכנסיים.
"תכף, חמוד, אני כבר מוציאה את הלזניה מהתנור."
"לזניה? אני שונא לזניה!"
"גם אני לא רוצה לזניה. איכס." מצטרף עמיר לאחיו.
"אבל הכנתי לזניה, אני לא…"

דפיקה בדלת קוטעת את דבריה.

מי זה יכול להיות? אף אחד לא הודיע שהוא צריך לבוא.

היא ניגשת לדלת ופותחת אותה.

מולה עומדת בחורה צעירה ונועצת בה מבט משתאה.

"דווקא את?!" היא אומרת.
"מה? את מי את צריכה? מי את? אני יכולה לעזור לך?"
"את דפקת את האוטו שלי לפני שבוע, בחנייה של הבריכה."
היא מרגישה שידיה מתחילות לרעוד.
"אני…האוטו הצהוב? אני…איך הגעת אליי?"
"ראיתי אותך כשדפקת אותו. בדיוק יצאתי מהבריכה לחנייה וראיתי אותך בורחת משם. בלי להשאיר אפילו פתק."

היא נאלמת. רוצה להיעלם. הרגליים שלה כושלות והיא נסוגה לתוך הבית ונוחתת על כיסא בפינת האוכל. הבחורה נכנסת אחריה.

"הספקתי לרשום את המספר שלך ולקח לי כמה ימים לברר מי את."

היא מהנהנת בראשה.

כשהיא מצליחה לבסוף לדבר הן מסכמות שמיכל, כך קוראים לבחורה, תתקן את האוטו ואחר כך תביא לה את הקבלה והיא תשלם לה.

מיכל יוצאת ורק אז היא מצליחה להירגע קצת ולשחזר את ההתרחשות שהסתיימה זה עתה. היא רצה לכיוון הדלת.

"מיכל?" היא פותחת את הדלת וקוראת אחריה לתוך המדרגות.
"כן?" מיכל חוזרת לכיוון הדירה שלהם.
"למה אמרת 'דווקא את'? כשראית אותי, אני מתכוונת."
״את לא זוכרת אותי?״
היא בוחנת אותה שוב ומנידה ראשה לשלילה.
״פעם ראינו קשת ביחד."

היא בוהה בה בחוסר הבנה.

״לפני שנתיים או שלוש, בחורף. ירד גשם חזק, והייתה שמש, והייתה קשת. יפיפייה. שאר המכוניות המשיכו לנסוע ושתינו עצרנו את המכוניות בצד ועמדנו להסתכל עליה."

ליהיא דור, 54, תושבת נס ציונה, עובדת בתכנות מערכות למידה באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ספרותי ראשון שלה למבוגרים.

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פוגה לשני מטורנומים", סיפור מאת מאיה יסעור

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה

מערבית: יותם בנשלום

עלי בן אבו טאלב / על תבל הנפש בוכה, ויודעת

שורות שיר אלו מיוחסות לעלי בן אבו טאלב (598–661), יליד מכה, האחרון בארבעת "הח'ליפים ישרי הדרך" שמשלו באומת האסלאם הצעירה לאחר הנביא מוחמד. הח'ליף עלי, בן דודו של מוחמד והדמות המקודשת ביותר אחריו בעיני האסלאם השיעי, נודע לתהילה על צדיקותו הרבה. הוא השתתף במלחמות באזור סוריה של היום ונרצח בכופה, שנמצאת היום בעירק. דיואן שלם של שירים ומאמרות מיוחס לעלי, אלא שלא כל גרסאותיו שהגיעו לידינו תמימות דעים באשר לנוסח השורות, לסדרן המדויק ולאופן חלוקתן לשירים. כאן מובאת גרסה פופולרית של אחד השירים הללו.

עַל תֵּבֵל הַנֶּפֶשׁ בּוֹכָה, וְיוֹדַעַת:
יִשְׂמַח בָּהּ רַק מִי שֶׁאוֹתָהּ עָזַב.
לְאַחַר מוֹתוֹ לֹא יִשְׁכֹּן הַגֶּבֶר
בִּלְתִּי אִם בַּבַּיִת שֶׁבָּנָה לְפָנָיו.
אִם בְּטוֹב בָּנָהוּ, שָׁפַר בֵּיתוֹ,
אִם בְּרַע בָּנָהוּ, אוֹי לְבוֹנָיו.
מָמוֹן אָסַפְנוּ – וְהוּא לְיוֹרְשֵׁינוּ,
מִשְׁכָּן הֵקַמְנוּ – סוֹפוֹ שֶׁיֶּחְרַב.
הֵיכָן כָּל שַׁלִּיט שֶׁמָּשַׁל בְּגָאוֹן
עַד הִגִּישׁ הַמָּוֶת כּוֹסוֹ לִשְׂפָתָיו?
וְכַמָּה עָרִים עַל הָאֹפֶק נִבְנוּ
וְחָרְבוּ, וְהַמָּוֶת קָטַל בָּן עַם רַב?
אַל תִּתְמַסְּרוּ לַתֵּבֵל וּלְעָשְׁרָהּ,
כִּי לַמָּוֶת שִׁלְטוֹן עַל אָדָם וְזָהָב.
גַּם זֶה הַחוֹשֵׁש מִן הַקֵּץ הַמְּזֻמָּן לוֹ
טִפַּח תּוֹחַלְתּוֹ וְתָלָה תִּקְווֹתָיו:
אֶת עַצְמוֹ שָׁטַח – וְהָעֵת גְּלָלַתּוּ,
אֶת נַפְשׁוֹ צִמַּח – וְהַמָּוֶת חָטַב.
אַךְ הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת טְהוֹרוֹת הֵן,
דִּין הַדָּת בְּרֹאשָׁן, הִגָּיוֹן אַחֲרָיו,
הַמַּדָּע הַשְּׁלִישִׁי, הַמְּתִינוּת אַחֲרָיו,
רֹחַב לֵב חֲמִישִׁי, אֲצִילוּת אַחֲרָיו,
יֹשֶׁר לֵב הַשְּׁבִיעִי, הוֹדָיָה אַחֲרָיו,
סַבְלָנוּת הַתְּשִׁיעִית – וְהָרֹךְ לָהּ כְּאָב.
הַנֶּפֶשׁ יוֹדַעַת שֶׁלֹּא אֶחֱבֹר לָהּ,
כִּי רַק הַמּוֹרֵד בָּהּ חוֹזֵר לְמוּטָב:
אֶעֱמֹל לְמַעַן בֵּית יוֹם הַמָּחָר
שֶׁאַחְמַד שָׁכֵן לוֹ, רִצְ'וַאן לוֹ מִשְׂגַּב.*
עֲפָרוֹ הוּא כַּמּוּשְׁק, אַרְמוֹנוֹת לוֹ זָהָב,
הַנָּהָר בּוֹ הוּא דְּבָשׁ הַנִּמְזָג בְּחָלָב,
זְעַפְרָן מִצְטַמֵּחַ בּוֹ כְּמוֹ עֲשָׂבִים
וְהַיַּיִן הַטּוֹב מְחַמֵּר בִּפְלָגָיו
וּמֵעַל לְעַנְפֵי אִילָנוֹת עֲבֻתִּים
אֶת הָאֵל מְשַׁבֵּחַ בּוֹ עוֹף כָּנָף.
כָּל הָרוֹצֶה בְּבֵית עֵדֶן, יִבְנֵהוּ –
בְּאֹפֶל הַלֵּיל, בִּכְרִיעָה עַל בִּרְכָּיו.

* אחמד הוא אחד משמותיו של הנביא מוחמד; רצ'ואן הוא המלאך השומר על גן העדן.

אבו אלעלאא’ אלמערי / שלושה שירים

שירים אלו לקוחים מתוך "אללזומיאת", קובץ השירים שחיבר המלומד הסורי העיוור אבו אלעלאא' אלמערי (973–1054). אלמערי נודע בסגפנותו ובראיית העולם הפסימית שלו, וכן בדעותיו הלא שגרתיות על רקע תקופתו: הוא כפר בסמכותם של הממסד הדתי ושל כתבי הקודש, האמין שההיגיון נעלה על המסורת, ודגל בפציפיזם ואף בטבעונות.

הַלְוַאי שֶׁהַיִּלּוֹד הָיָה מֵת בְּלֵדָתוֹ / בְּלִי לִינֹק מֵאִמּוֹ חֲלַב דַּד,
וּבְטֶרֶם יְדַבֵּר הַלְוַאי וְאָמַר לָהּ: / מִמֶּנִּי תִּזְכִּי לְסֵבֶל בִּלְבַד.

*

אָכֵן, הָעוֹלָם דּוֹמֶה לִנְבֵלָה / וְאָנוּ כְּלָבִים הַמְּנַבְּחִים סְבִיבָהּ
הֶפְסֵד בָּהּ לְכָל הַנּוֹגֵס מִמֶּנָּהּ / וְרֶוַח לַנִּרְתָּע, וְלוּ גַּם יִגְוַע
וּמִי שֶׁנִּמְלַט מִצָּרָה עִם עֵרֶב / עִם שַׁחַר יָקִיץ לְאָסוֹן וּדְאָבָה.

*

בְּיַסֵּר הַזְּמַן הַנֶּפֶשׁ מִתְעַנָּה / וּבְעוֹדוֹ מְזַמֵּר הִיא אוֹמֶרֶת רִנָּה,
לֹא תֵּדַע אֵימָתַי תִּכָּשֵׁל בְּמִשְׁגֶּה, / לֹא מֵאַיִן תִּמְצָא מְנוּחָה נְכוֹנָה.
הַשָּׁעוֹת מָהֵן אִם לֹא צִפְעוֹנִים, / לֹא תִּגַּע בָּהֶן אֶצְבַּע מִשּׁוּם סַכָּנָה?
הָאָדָם, אֲדַמֶּה, נְשִׁימַת הֶעָפָר הוּא: / עוֹלָה, וְחוֹזֶרֶת אֶל תּוֹךְ מְעוֹנָהּ.
אֶת שְׁנוֹתַי הָאַרְבָּעִים לָגַמְתִּי לָגֹם / וְהִנֵּה לֹא הוֹעִילוּ אַרְבָּעִים שָׁנָה:
הִסְכַּלְנוּ, וְהַכְּסִיל חָשׁוּב כְּמֵת / וְלֹא תִּהְיֶה לְבוּרוּתוֹ תַּקָּנָה.

יותם בנשלום הוא מתרגם דרמה, שירה ופרוזה מאנגלית ומערבית לעברית. בעל תואר ד"ר בחקר תרגום ותואר מוסמך באמנות התאטרון, ומתעניין בפואטיקה של התרגום לכל סוגיו. פרסם תרגומים ליצירות מאת שייקספיר, שילר, ניזאר קבאני, דורותי פרקר, ג'יימס ג'ויס, תופיק אלחכים, שרה קיין, מרואן מח'ול, הווארד ג'ייקובסון, ה"ג וולס ועוד רבים.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת דרה ברנאט, בתרגום גילי חיימוביץ'

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

על ספרו של עמיחי חסון, "בלי מה"

מאת גיא פרל

הקָפָה ראשונה

עֲשָׂרָה חֳרָפִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצַּדִּיק
בַּסְּפָרִים בַּקְּבָרִים עָמֹק בְּאֶמְצַע הַיַּעַר
נוֹהֵם כְּחַיָּה פְּצוּעָה עֵירֹם בַּמִּקְוֶה בַּיָּם
בַּמַּעְיָן בַּמִּדְבָּר בְּצוֹם בְּתִקּוּן חֲצוֹת בְּנֵר
כָּבֶה בְּנִגּוּן סָמוּי וְגָלוּי בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה
בְּגִלְגּוּלֵי שֶׁלֶג מְשַׁתְּקִים בִּלְחִישַׁת צֵרוּפִים
בְּמַרְתֵּף מְטֻנָּף בַּדָּרוֹם בִּירוּשָׁלַיִם בַּגְּבָעוֹת
בַּמְּדוּרוֹת הָאֵשׁ לֹא נֶעֶקְדָה בַּחַג בְּעֶמְדַּת
שְׁמִירָה מְכַוֵּן אֶת הָרוֹבֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
בְּרִקּוּד בְּגִלּוּפִין בְּהַשְׁוָאַת כּוֹסוֹת הָעַרַק
בְּבִטּוּל עַצְמִי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא בְּשַׁאֲגַת יִפְרַח
בְּיָמָיו צַדִּיק בְּתֹהוּ מַחְנִיק בְּהַר עֵיבָל הָעִיר
שְׁכֶם בּוֹעֶרֶת אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק
בַּמְּעָרָה בְּתוֹךְ הַשַּׁעַר הַסָּגוּר הַשֻּׁלְחָן
עָרוּךְ כֻּלָּם מַמְתִּינִים לְזִמּוּן הַב לָן
וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא
בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲנִי לֹא נוֹשֵׁם
עַד כָּאן הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה.

השיר "הקפה ראשונה" (עמ' 11) שימש עבורי כשיר המפתח להבנת ספרו הנהדר של עמיחי חסון, בלי מה. הוא מתחיל ונגמר בשני צירופים מגדירי גבול בזמן, ולתפיסתי גם במרחב הנפשי – עשרה חורפים והקפה ראשונה. בין הגבולות התוחמים מתוארת, ללא סימני פיסוק, חוויה דתית־מיסטית של חיפוש, דבקות והתמזגות. חסון תוחם את הסערה משני צדדיה. משאלֶת ההתמזגות שלו בצדיק ודרכו בעולם ובאל מוכנסת אל תוך מסגרת מאופקת ומרוסנת – "עד כאן הקפה ראשונה". בשירים רבים נוספים הבחנתי במהלך דומה – נפשו של הדובר יוצאת אל המרחב המיסטי, אל ההתמזגות, אך הוא אינו שומט עצמו לתוכה כי אם נותר בנקודת הבלימה, שאפשר להבין אותה גם כנקודת הבלי־מה, נקודת חוסר המשמעות, על סיפו של מרחב מיסטי בלתי ממומש: "חֹמֶץ זֵעָה תֵּה נַעְנַע טַבָּק דַּאבֶּל תַּפּוּחַ מִנַּרְגִּילָה בַּחֲצַר בֵּית כְּנֶסֶת בִּשְׁפֵלַת הָאָרֶץ יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה אִי אֶפְשָׁר לַחֲצוֹת אֶת הַשַּׁעַר רַק לְהַעֲלוֹת גֵּרָה" (מתוך "אלול", עמ' 41). גם השיר "צאת הכוכבים" (עמ' 46), שאביאו במלואו, מסתיים באותה נקודת הבלימה והבלי־מה:

אֵל מִסְתַּתֵּר בִּשְׁאֵרִיּוֹת
סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, מֵפִיחַ נְשָׁמָה
יְתֵרָה אַחֲרוֹנָה בַּחֲצַר קְלוֹיְז חַבָּ"ד
בְּשַׁעֲרֵי חֶסֶד נֶאֱסָפִים חֲסִידִים לְמַעְגַּל
רִקּוּדִים כְּנֶגֶד הַלְּבָנָה שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ,
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ אַךְ
אוֹחֲזִים אֶחָד בְּיַד הַשֵּׁנִי.
אֲנִי נִפְנֶה מֵהֶם צוֹלֵל
לִבְּלוּז מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
(אֲנִי נִזְקָק עַכְשָׁו לְמִלִּים
טוֹבוֹת, הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבוֹת
מִמָּה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹדוֹת)
בַּחֲשָׁשׁ פּוֹתֵחַ אֶת הַחֲדָשׁוֹת
(טוּרְקְיָה יְכוֹלָה לְהִתְהַפֵּךְ
וְלָשׁוּב לְעַצְמָהּ וְלֹא אֵדַע)
מִישֶׁהוּ עָלוּל לָמוּת
מִישֶׁהוּ יָכוֹל לְהִוָּלֵד

לֹא קָרָה דָּבָר.

דומה שגם בשירים שבהם מתאר חסון את אביו ואת מערכת היחסים ביניהם מופיעה אותה מזיגה מורכבת בין החתירה אל עבר החוויה המיסטית לבין מוגבלות וחסך שהם חלק בלתי נפרד ממנה: "אָבִי הוֹלֵךְ / בְּיָדוֹ שַׂקִּית / אֹשֶׁר עַד" ("ערב ראש השנה", עמ' 34). בעיניי זהו תיאור מלא אהבה, מפוכח ומכמיר לב של האב, המכיר בעומק דבקותו ובעומק מגבלותיה כאחד. במחזור "שירים מסופה גדולה" (עמ' 15) מתאר חסון את חוויותיו המשותפות עם בנו במהלך סופת שלגים שהתחוללה בירושלים. כך נפתח השיר הראשון במחזור: "יָאסוֹן טָמוּן בַּשֶּׁלֶג בִּרְחוֹב אַלְפָסִי / קִבְרוֹ מִזְדַּקֵּר לְפָנֵינוּ, מְגַלֶּה פֶּתַח עִיר / מֵתִים רוֹחֶשֶׁת תַּחַת בָּתֵּי הַמִּדּוֹת שֶׁל רְחַבְיָה. / עַל קִיר הַקֶּבֶר אֶפִּיטָף: "שִׂמְחוּ אַתֶּם הַחַיִּים" ובהמשכו מתוארת החייאת בובת שלג – תהליך שעשוי לייצג את הפשרתם והחייאתם של חלקי נפש נשכחים, המתאפשרות בין השאר בזכות האבהות. השיר מסתיים בהפניית עורף משותפת למתים, לעבר ולרובד המיתי הרוחש מתחת לעיר ומתחת לרגלי השניים, ופנייה אל עבר החיים: "בְּנִי מַנִּיחַ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת / חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ מוּל כַּפּוֹת יָדַי / אֲנַחְנוּ חוֹקְקִים בָּנוּ סִימָנֵי חַיִּים / מוֹתִירִים אֶת הַגֹּלֶם לְבַדּוֹ / לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת לְרַגְלַיִם".

השיר השני במחזור מתאר את ירושלים הקפואה והוא מסתיים בתיאור המבשר, שוב, על בקיעתם של חיים חדשים מתחת למעטה הקיפאון: "כָּעֵת יֶלֶד יָשֵׁן בִּי. / אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ כְּמוֹ בַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן לְחַיָּיו / כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק סָפוּן בִּמְעִיל אִמּוֹ, / מַמְתִּין לַהֲפוּגָה". את השיר השלישי במחזור אביא בשלמותו. חסון מעלה בו זיכרונות מטיול שערך עם אביו, בסופת שלגים שהתרחשה בילדותו. התיאור הפעם הפוך – האב נמשך אל החוויה הדתית־מיסטית על חשבון הקשב והקשר לבנו. הבן שותף לחוויה, אך הולכים ונשזרים בה חוטי ההיעדר והמרחק.

עַל סַף דַּלְתֵּנוּ בְּנִי עֲדַיִן נָם,
רֹאשׁוֹ שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי. אֲנִי
נִזְכָּר כֵּיצַד אָבִי שִׁחְרֵר אוֹתִי
מִבֵּית הַסֵּפֶר לִרְאוֹת שֶׁלֶג בִּירוּשָׁלַיִם,
שָׁעַטְנוּ בַּדְּרָכִים הָרֵיקוֹת רְכוּסִים
בִּצְעִיפֵי אוֹהֲדִים שֶׁל קְבוּצוֹת כַּדּוּרֶגֶל
גֶּרְמָנִיּוֹת שֶׁאֶת שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא יָדַעְנוּ לַהֲגוֹת.

אָבִי נִמְשַׁךְ אֶל הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת
לֹא סִפֵּר שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמָה יֵשׁ עִיר וַאֲנָשִׁים בָּהּ הַרְבֵּה.
רֵיחַ דַּיְסוֹת לֹא עָלָה בְּאַפֵּינוּ. מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי
לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים
נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי.

לֹא נִשְׁאַרְנוּ לָלוּן בִּירוּשָׁלַיִם.
בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אֶל שְׁפֵלַת הָאָרֶץ
נִרְדַּמְתִּי בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
רֹאשִׁי שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי.

השורה יוצאת הדופן ביופייה ועמקות משמעויותיה – "מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי" – מחזיקה לדעתי את לשד התהליך המתואר. הילד מתחקה אחר דרכי אמונתו של אביו, אך חוטי ההיעדר השזורים בקשר ביניהם נשזרים גם בחווייתו הדתית, ובקשותיו מן האל מתמוססות בין שיניו. בסופו של אותו יום אין הוא מבקש עוד אב ואולי גם לא אלוהים – ראשו שמוט על כתף עצמו. תמונת הסיום טוענת מחדש את התמונה שבה נפתח השיר (ראשו של בנו שמוט בה על כתפו) ואת המחזור כולו במשמעות של תיקון והחייאת חלקי נפש המתאפשרים לחסון כאב.

בעמוד האחרון של הספר מופיע צילום שיר של המשורר אבות ישורון, בכתב ידו. אל הצילום נלווים הדברים הבאים: "האם מקרה? טיוטה בכתב ידו של אבות ישורון, שמצאה הלית ישורון (בארכיון המשורר במכון גנזים) בזמן שביימתי את הסרט 'ישורון: 6 פרקי אבות' וסיימתי את כתיבת 'בלי מה'." האם מקרה הדבר, שואל חסון, ששׁם ספרו "בלי מה" – צירוף שאינו מופיע בַספר – נמצא בשיר של ישורון, שיר שחסון לא הכיר בשעה ששם הספר כבר התגבש בדעתו? אינני יודע להשיב, אך חשתי כי צירוף מקרים לכאורה זה, כמו עצם חתימת הספר בשירו של ישורון, מצביעים על זיקה עמוקה בין השניים. אני מזהה קווי דמיון גם בין דרכי אמונתם. זו אמונה רוויה בחוויית שלילה, חסך והיעדר, ובכל זאת היא מתקיימת, למרות ואולי בזכות החוסר. בבסיס אמונתם מקום נרחב להתמוססות פתיתי הבקשות, ל"אי אפשר לחצות את השער", ל"לא קרה דבר", ל"בלי בעד מה" – שיש ביכולתם להפוך ל"בעד בלי מה".

שירו של אבות ישורון, בכתב ידו

עמיחי חסון, "בלי מה", מוסד ביאליק – סדרת כבר, 2018

» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רוויטל מדר על "חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן