פרוזה | פעם ראינו קשת ביחד

"בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים. היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה." סיפור מאת ליהיא דור

proza_45_715-537
אנה לוקשבסקי, קניות, שמן על נייר, 110x70 ס"מ, 2016

.

פעם ראינו קשת ביחד

מאת ליהיא דור

 

כשהיא מתניעה סוף סוף את האוטו כדי לצאת מהחנייה של הבריכה, ארבעים דקות שלמות אחרי שהכריזה בקול רם "יאללה, מתארגנים ללכת הביתה", היא מרגישה בבת אחת מובסת, כורעת תחת כובד המשקל של כל מה שעליה לנהל עוד הערב.

כשהיא מחכה שילדיה יתארגנו במקומות ויחגרו היא משחזרת במוחה את ארבעים הדקות האחרונות. ליבה נחמץ כשהיא נזכרת איך צעקה בגסות על הקטן שהתעכב בנעילת הסנדלים – "נו כבר! תזדרז! למה כל כך לאט?"

היא תוהה אם אפשר היה להתנהג אחרת בעניין הפיצה. זה התחיל בגדול שביקש ארטיק והיא אמרה –

"אתם יכולים ארטיק כולכם, אבל רק קרח."
"אני לא אוהב ארטיק קרח," הוא רטן.
"אני רעב" אמר הקטן בקול חצי בוכה.
"גם אני רעב. למה את לא מסכימה לקנות לי ארטיק?"
"בבקשה, אני אקנה לך ארטיק קרח. זה ישביע אותך עד ארוחת הערב."
"אני שונא ארטיק קרח! את יודעת שאני אוהב רק טילון."
"טילון עולה 11 שקל. קניתי לכם אתמול. אמרנו שרק פעם בשבוע קונים ארטיקים יקרים. אנחנו לא יכולים כל פעם שאנחנו באים לבריכה להוציא 33 שקלים."
"אז תקני רק לי!" הטון שלו עלה, "הם במילא אוהבים ארטיק קרח."
"אולי נשב בדרך לאכול פיצה?" אמר הבינוני.
"כן, רוצים פיצה! רוצים פיצה!" צעקו שלושתם יחד.

היא כמעט הצטרפה לצעקות שלהם. גם היא רוצה לצעוק למישהו גדול ממנה, שמחליט עליה, שהיא רוצה לעצור בדרך לפיצה. הלוואי והייתה יכולה לפתור כך את עניין ארוחת הערב.

היא יודעת שכשתגיע הביתה רן עדיין לא יהיה והיא תצטרך בעצמה להשתלט על המקלחות וארוחת הערב, לעמוד כשבגד הים הרטוב נדבק לה לגוף להכין חביתות או לחם מטוגן. אבל המינוס שלהם כל כך גדול ועצירה לפיצה, אפילו אם היא עצמה לא תאכל כלום, בטח תסתכם לפחות ב-60 שקל. לא, כמה שהרעיון מפתה, היא נהגה נכון כשפסלה אותו.

היא מנסה בפעם האלף להבין למה הם כל כך לא מסתדרים. נזכרת בשיחה שהייתה לה בתחילת השבוע עם אמא של חבר של דן מהגן שהציעה שתלכנה עם הילדים למופע של בלט על הקרח שהגיע לארץ. איך התחמקה בכל מיני תירוצים ולא העזה להגיד שהיא לא יכולה לקנות כרטיסים למופע כל כך יקר.

היא מקנאה באנשים האלו בבתים הפרטיים, עם שתי מכוניות ליד הבית, שנראה כאילו מנווטים יותר בחופשיות וקלילות בעולם. היא מרגישה כאילו הם חיים במישור אחר ולא יוכלו להבין את ההתחשבנויות שלה.

שניהם עובדים כל כך קשה. האם האחרים מרוויחים הרבה יותר? אולי מקבלים הרבה עזרה מההורים?

לפני שהיא משחררת את ההנדברקס היא מסתובבת לבדוק ששלושתם חגורים.

"דן, תחגור."
"אני לא יכול! צפוף פה. שעמיר יזוז קצת."
"תפסיק לדחוף אותי, מטומטם."
"תזוז, אתה עולה עליי."
"אמא, הוא דוחף אותי! תגידי לו שיפסיק!"

היא שומעת ידיים נשלחות לתת מכות ומסתובבת שוב במהירות לנסות להפריד כשהיא שומעת את הדפיקה.

"אוי, לא, לא! איך זה קרה?" היא מאבדת את העשתונות. ההנדברקס היה למטה? אבל היא לא שחררה אותו עדיין. או שכן? אוי אלוהים!

היא מכבה את המנוע ויוצאת החוצה לראות מה קרה. היא רואה דפיקה קטנה באוטו שלה. ליד האוטו שלה עומדת מכונית צהובה חדשה ויפה והיא רואה שגם בה יש דפיקה קטנה.

מה היא עושה עכשיו? רן כל כך יתבאס.

תמיד היא דופקת את האוטו הזה, שכדי לקנות אותו הם לקחו הלוואה לשתים־עשרה שנה. והוא כל כך מנסה לשמור עליו. "השקענו בו כל כך הרבה כסף," הוא אומר לה "לא חבל?", כאילו שהיא עושה את זה בכוונה.

והרבה, הרבה יותר גרוע, נשימתה נעתקת פתאום, מה יהיה עם האוטו השני?!

בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים.

היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה.

אולי היא פשוט תלך?

לרגע היא עומדת קפואה, כל הגוף שלה תפוס בהתלבטות.

פשוט תלך…

אבל זה נורא. היא לא יכולה לעשות דבר כזה.

אומנם היא כל פעם מפתיעה את עצמה בדברים שהיא "מדלגת" עליהם, בדברים שהיא סולחת לעצמה עליהם, אבל דבר עד כדי כך מגעיל היא אף פעם לא עשתה.

ומצד שני – איך ומאיפה הם יגייסו עכשיו כמה אלפי שקלים? להגדיל את האוברדרפט? הבנק לא ייתן להם.

בטח מי שיש לו אוטו כזה חדש ויפה יש לו גם כסף לשלם על התיקון, היא מנסה למצוא צידוק לברוח. בטח הוא אחד מאלה שגרים בבתים הפרטיים המפוארים ובשבילו זה לא כזה עול נוראי כמו בשבילם.

לבסוף היא מתיישבת בחזרה באוטו ומתניעה.

"אמא, את צריכה להשאיר פתק," אומר לה הגדול.
"לא, זה בסדר," היא אומרת.
"אבל תמיד משאירים פתק."
"לא, לא, זה נעשה דרך הביטוח," היא מקשקשת לו. רק רוצה לברוח משם כבר.

בדרך הביתה המוח שלה מיטלטל לסירוגין בין שני מצבים.

רגע היא נחרדת, מדמיינת את בעל המכונית יוצא החוצה, רואה את הדפיקה וחבל לו על המכונית הצהובה והיפה שלו.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו לא מבחין אפילו בדפיקה.

רגע היא חושבת עליו המום כשהוא לא מוצא פתק, מקלל את המניאק שהתנהג אליו ככה.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו מניף ידו בביטול, חושב "טוב, נתקן את זה בכמה שקלים. נפעיל את הביטוח."

לפתע היא מצטמררת, חושבת שאולי בכלל זהו אדם במצבה, במאבק תמידי על הפרנסה, שזו תהיה מכה עבורו, ואז שוב חושבת שמי שיש לו כזה אוטו חדש זה בטח שטויות בשבילו.

היא בטוחה שהמחשבות האלו ימשיכו להתרוצץ כך במוחה עוד תקופה ארוכה, אבל הימים חולפים. העומס של העבודה, הטיפול בילדים, המאבק התמידי לנסות להיות איתם כמה שיותר משתלטים עליה עד שתוך כמה ימים היא בקושי נזכרת בעניין.

שבוע אחר כך, בערב, היא עסוקה בהכנת הארוחה.

"נו…מתי כבר האוכל יהיה מוכן? אני רעב," מושך לה דן במכנסיים.
"תכף, חמוד, אני כבר מוציאה את הלזניה מהתנור."
"לזניה? אני שונא לזניה!"
"גם אני לא רוצה לזניה. איכס." מצטרף עמיר לאחיו.
"אבל הכנתי לזניה, אני לא…"

דפיקה בדלת קוטעת את דבריה.

מי זה יכול להיות? אף אחד לא הודיע שהוא צריך לבוא.

היא ניגשת לדלת ופותחת אותה.

מולה עומדת בחורה צעירה ונועצת בה מבט משתאה.

"דווקא את?!" היא אומרת.
"מה? את מי את צריכה? מי את? אני יכולה לעזור לך?"
"את דפקת את האוטו שלי לפני שבוע, בחנייה של הבריכה."
היא מרגישה שידיה מתחילות לרעוד.
"אני…האוטו הצהוב? אני…איך הגעת אליי?"
"ראיתי אותך כשדפקת אותו. בדיוק יצאתי מהבריכה לחנייה וראיתי אותך בורחת משם. בלי להשאיר אפילו פתק."

היא נאלמת. רוצה להיעלם. הרגליים שלה כושלות והיא נסוגה לתוך הבית ונוחתת על כיסא בפינת האוכל. הבחורה נכנסת אחריה.

"הספקתי לרשום את המספר שלך ולקח לי כמה ימים לברר מי את."

היא מהנהנת בראשה.

כשהיא מצליחה לבסוף לדבר הן מסכמות שמיכל, כך קוראים לבחורה, תתקן את האוטו ואחר כך תביא לה את הקבלה והיא תשלם לה.

מיכל יוצאת ורק אז היא מצליחה להירגע קצת ולשחזר את ההתרחשות שהסתיימה זה עתה. היא רצה לכיוון הדלת.

"מיכל?" היא פותחת את הדלת וקוראת אחריה לתוך המדרגות.
"כן?" מיכל חוזרת לכיוון הדירה שלהם.
"למה אמרת 'דווקא את'? כשראית אותי, אני מתכוונת."
״את לא זוכרת אותי?״
היא בוחנת אותה שוב ומנידה ראשה לשלילה.
״פעם ראינו קשת ביחד."

היא בוהה בה בחוסר הבנה.

״לפני שנתיים או שלוש, בחורף. ירד גשם חזק, והייתה שמש, והייתה קשת. יפיפייה. שאר המכוניות המשיכו לנסוע ושתינו עצרנו את המכוניות בצד ועמדנו להסתכל עליה."

 

ליהיא דור, 54, תושבת נס ציונה, עובדת בתכנות מערכות למידה באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ספרותי ראשון שלה למבוגרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פוגה לשני מטורנומים", סיפור מאת מאיה יסעור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו