מיוחד | 120 שנה להולדת אריך קסטנר: שלושה שירים מ"בית המרקחת הביתי הלירי"

"מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו?" על אריך קסטנר והשירים שרקח להרחקת מכאובי הנפש, ברשימה מאת דפנה לוי

special_45_715-537
מאיר אפלפלד, טבע דומם עם צלחת כחולה, פסטל על נייר, 50X35.5 ס"מ, 2016 (צילום: יורם בוזגלו)

.

על "בית המרקחת הביתי הלירי" מאת אריך קסטנר

מאת דפנה לוי

.

התרגומים מגרמנית: אניטה לוי ודפנה לוי

 

במבט מרחוק נדמה שמדובר בבית מרקחת מסורתי, אולם את פני הנכנסים לא מקבל רוקח נשוא פנים. מאחורי הדלפק של בית המרקחת הביתי הלירי ממתין הדוקטור אריך קסטנר, אותו אריך קסטנר מאורה הכפולה ופצפונת ואנטון, חורז החרוזים הלולייני מהטלפון הכשוף והתיש אצל הספר, אחד מסופרי הילדים האהובים בכל הזמנים. אלא שהפעם הוא נמצא כאן בתפקיד אחר. וכך הוא כותב בפתח ספרו: "תמיד השתוקקתי לכתוב קטעי שירה שיעניקו מזור לנפש, אולם במשך שנים נמנעתי מלפרסם כל שורה שתחשוף את מצבי רוחי האישיים. כל הזמן הזה לא פסקתי לדמיין לעצמי 'ארון תרופות שירי' כזה, ספר תרפויטי בכריכה רכה, שיוקדש לטיפול בחיי הנפש של האדם הפשוט. אם כואב לכם הראש, קחו כדור. הסובלים מכאבי בטן יכולים לבלוע תכשיר רפואי מתאים. ואם הגרון מציק לכם, גרגרו מי חמצן. בארון התרופות תמצאו בקלות טיפות נגד כולירה, תמיסת ואלריאן, תחבושות, טיפות של יוד, תה מנטה, ומרקחות מכל מין וסוג. אבל לפעמים כל אלה לא יועילו".

בית המרקחת הביתי הלירי של דוקטור אריך קסטנר (Doktor Erich Kästners Lyrische Hausapotheke) ראה אור לראשונה בשוויץ בשנת 1936. השירים בספרו זה אינם פוליטיים בבירור כטקסטים קודמים שכתב בעיתונות הגרמנית לפני ואחרי המלחמה ואשר עסקו במציאות הגרמנית של אותם ימים, אולם הראייה המפוכחת שלו ואותו זלזול במבני כוח ובדפוסים חברתיים מקודשים, מבצבצים מבין השורות. קסטנר כותב בקובץ הזה לא רק על אהבות אבודות ולבבות שבורים אלא גם על חוסר התוחלת בחיי הבורגני הממוצע, על האדישות שבה מקבלים הגרמנים את מצוות השלטון ועל השאיפות הריקות מתוכן שלהם. דוגמה לראייה כזו ניתן למצוא בשניים מהשירים המתורגמים כאן – בשיר "משל הרכבת", שבו כולם נוסעים מבלי לדעת לאן מובילים אותם, ובשיר המתאר את ידי הכובסת, ידיה של מי שעסוקה במעשה, ולא בהתפארויות ריקות הזוכות להערכה שלא בצדק. בשיר אחר, שכותרתו Der Streber ("השאפתן"), קסטנר מתאר את עמיתיו הכותבים המתחנפים לשררה ומטפסים מעלה באמצעות כתבי צביעות, ומכנה אותם "קופים ביער התרבותי". בשיר Der synthetische Mensch ("האדם הסינתטי") הוא מספר על פרופסור בּוּמקֶה, שהמציא לאחרונה בני אדם שניתן להזמין מקטלוג; אלה אינם מבזבזים זמנם על ילדות ונעורים, אלא נולדים מוכנים, כמבוגרים ציניים גמורים. הם אינם עוסקים בשטויות כמו מוזיקה או אמנות, והם כמובן מוכשרים מאוד כעורכי דין.

שלוש שנים קודם לכן שרפו הנאצים את ספריו של קסטנר ואסרו את הדפסתם מחדש. קסטנר לא עזב את גרמניה מולדתו במהלך שנות השלטון הנאצי, אף שנעצר פעמים מספר ואף שבהמשך נאסר עליו לפרסם יצירות גם מחוץ לגבולות גרמניה.

הקובץ הזה, שקסטנר הגדיר כ"תרופות הומאופתיות לנפש", הוא אסופה שמנמנה של שירים שרובם לא פורסמו קודם לכן, וכולם כאמור נועדו לטפל בתחלואים ובמצבי מצוקה. שלושים ושישה כאלה מונה המשורר, והם מסודרים על פי האלפבית, כדי שבעיתות חירום יוכלו הסובלים ממכאובי רגש שונים לעלעל ולמצוא בקלות איזו תרופה שירית מוצעת למצבם המדויק. "מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו? איזה מתכון ירחיק מעליכם את הקנאה חונקת הגרון? ומה תגרגרו כנגד ייאושכם מן החיים? מה יעטוף בחום את מי שנישואיו מתפוררים? ואכזבה? ושאר כאבי הלב?" קסטנר שואל ותשובתו ברורה: "הומור, כעס, אדישות, אירוניה, הרהור והגזמה, אנטיתזה וקתרזיס".

ההחלטה ללקט את השירים ולהציבם ב"ארון תרופות" כזה נובעת, כך הוא מציין בספר, מהבנה כי לעיתים קשה להשתמש בבקבוקוני תרופות שאינם נושאים מדבקה המסבירה למה ולמי נועדו, כלומר בשיר שכותבו אינו משגר אותו לעולם בליווי הוראות שימוש ברורות. וקסטנר האמין בכל ליבו בכוחה המרפא של שירה משובחת. הפובליציסט והמבקר מרסל רייך־רניצקי ציין באוטוביוגרפיה שלו, החיים והספרות (שראתה אור בעברית בתרגום רחל בר חיים, דביר, 2004), כי השירים הללו של קסטנר, שגילה בגיל עשרים ואחת כשקיבל את הכרך מחברתו דאז, ולימים רעייתו, האמנית תאופילה לאנגנס, שימשו לו מקור נחמה בגטו ורשה.

השבוע, ב-23 בפברואר, ימלאו מאה ועשרים שנה להולדתו של קסטנר. מרבית ספריו תורגמו גם לעברית (לצד כארבעים שפות אחרות), ובשנת 1965 תורגמו גם אחדים משירי בית המרקחת הביתי. הוצאת עקד הוציאה אז לאור כרך מיוחד שכותרתו "שירים לרפואה", בתרגומו של המשורר והמתרגם יהודה אופן. השירים שנבחרו מתוך בית המרקחת הביתי הלירי של קסטנר הודפסו על דפים מהודרים, בגופן קישוטי בעיצוב יונה קולמן, עם ציורים של חיים נהור. לקובץ המצומצם ההוא לא צורפו ההנחיות של "דוקטור קסטנר", אך נדמה שגם בלעדיהן ניתן לגלות בשירים יותר מקמצוץ של חומר פעיל, עטוף באותו הומור מושחז שמאפיין את כתביו למבוגרים וילדים.

 

משל הרכבת

כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת
הַנּוֹסַעַת מִבַּעַד לַזְּמַן
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט
כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת
מִבְּלִי לָדַעַת לְאָן.

יָשֵׁן הָאֶחָד, שֵׁנִי מַאֲדִים,
טוֹרֵד הַשְּׁלִישִׁי מְנוּחָה.
מַכְרִיז הַכָּרוֹז עַל מִינֵי יְעָדִים,
רַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת, חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
הַיַּעַד אָבַד בְּאִבְחָה.

אוֹרְזִים וּפוֹרְקִים, אוֹרְזִים וְאָז שׁוּב –
עַל מָה וְעל לָמָּה וְאֵיךְ?
לְאָן־זה נֵלֵךְ, מָתַי כְּבָר נָשׁוּב?
מֵצִיץ כַּרְטִיסָן שֶׁיָּצָא לַסִּיבוּב,
מַבִּיט בַּקָּרוֹן וּמְחַיֵּךְ.

גַּם הוּא אֵינוֹ מַכִּיר כָּל יַעַד
וּבִשְׁתִיקָה מַרְעִים
צוֹפָר צוֹרֵם זוֹעֵק בְּרַעַד
קַטָּר עוֹצֵר, וְרַק עוֹד צָעַד
וּכְבָר הַמֵּתִים יוֹרְדִים.

יוֹרֵד עוֹלָל, אִמּוֹ צוֹוַחַת,
קָפְאוּ מֵתִים דּוּמָם.
בִּרְצִיף־עָבָר הִיא מִתְיַפַּחַת,
רַכֶּבֶת שׁוּב דַּרְכָּהּ קוֹדַחַת,
צָדָה אֶת עִקְבֵי הַזְּמַן.

מַחְלָקָה רִאשׁוֹנָה, רֵיקָה הִיא כִּמְעַט,
אָדוֹן עֲגַלְגַּל בָּהּ רוֹבֵץ.
עַל קְטִיפָה אֲדֻמָּה, לְבַדּוֹ, מְבֹעָת,
מִתְנַשֵּׁם – וְאָז מִתְנַשֵּׁף לוֹ לְאַט
וּשְׁכֵנָיו עַל סַפְסָל מֵעֵץ.

כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
מַבִּיטִים לַעָתִיד בְּגָאוֹן.
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט,
כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
אַךְ רַבִּים טָעוּ בַּקָּרוֹן.

 

סולו לקול גברי במלון

חַדְרִי אֵינוֹ חַדְרִי שׁוּב בְּלֹא־אַתְּ
מִטּוֹת עוֹמְדוֹת בּוֹ, שְׁתַּיִם, יָד בְּיָד
הֵן צֶמֶד־חֶמֶד – לִי דַּי פֹּה בְּאַחַת
כִּי שׁוּב נוֹתַרְתִּי, כְּמֵאָז, בָּדָד.

הַמִּזְוָדָה פְּהוּקָה, וַאֲנִי כְּמוֹתָהּ לֵאֶה
אֶל גֶּבֶר זָר (כִּמְעַט) לִבֵּךְ הָלַם,
אַכִּיר אוֹתוֹ הֵיטֵב – לֹא אֲקַנֵּא
אַךְ אָנָּא – אַל תַּגִּיעִי לְעוֹלָם.

כֵּיצַד הִנַּחְתִּי לָךְ מִכָּאן לָלֶכֶת?
(אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֵב לִחְיוֹת בָּדָד)
אַךְ כְּשֶׁאִשָּׁה בְּדַעְתָּהּ נִמְלֶכֶת
מִכְשׁוֹל אָסִירָה מִדַּרְכָּהּ מִיָּד.

תֵּבֵל גְּדוֹלָה וְאַתְּ וַדָּאִי תֹּאבְדִי בָּהּ
אַךְ, אָנָּא, אַל תַּרְחִיקִי לֶאֱבֹד
אֲנִי אֶשְׁתֶּה וְאֶשְׁתַּכֵּר הַלַּיְלָה
וּלְאָשְׁרֵךְ (הַקָּט) אֶשָּׂא תְּפִלּוֹת.

 

הערות על ידיה של כובסת

יֶשְׁנָן יָדַיִם יְדוּעוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד,
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

הֵן לֹא שֻׁיְּפוּ וְלֹא קֻשְּׁטוּ בְּלָק
הֵן לֹא הֻרְשׁוּ לִפְרֹט עֲלֵי פְּסַנְתֵּר
זָרוֹת הֵן לְמַגָּע רַךְ וְחָלַק
רַק לִכְבִיסָה הֵן נוֹעֲדוּ, וְלֹא יוֹתֵר.

יָד רוֹחֶצֶת יָד, אֲבָל לֹא רַק –
בַּחֲרִיצוּת רַבָּה כּוֹבְסוֹת בְּגָדִים
מַלְבּוּשׁ שֶׁל אֲחֵרִים שׁוּב מְמֹרָק
עַד שֶׁשּׁוּב יַלְבִּין.

לֹא נוֹדֵף מֵהֶן בֹּשֶׂם לָבֶנְדֶּר,
אֶלָּא רֵיחוֹת סַבּוֹן וּכְלוֹר
סוֹחֲטוֹת וְחוֹבְטוֹת וּבוֹטְשׁוֹת הֵן
לְלֹא מוֹרָא, לְלֹא מָגוֹר.

קְמוּטוֹת וּשְׂרוּטוֹת הַיָּדַיִם,
עוֹרָן כֹּה חֻסְפַּס וְסָמַק
וּבִרְצוֹתָן לְטִיפָה אוֹ שְׁתַּיִם
מַגָּעָן אֵינוֹ מְדֻיָּק.

יֵשׁ יָדַיִם נָאוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

 

הזכויות לתרגום העברי באדיבות:
Erich Kästner, Doktor Erich Kästnerslyrische Hausapotheke © Atrium Verlag AG, Zürich 1936 and Thomas Kästner.

 

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכזת מערכת: יעל אברבוך ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו