.

על "בית המרקחת הביתי הלירי" מאת אריך קסטנר

מאת דפנה לוי

.

התרגומים מגרמנית: אניטה לוי ודפנה לוי

במבט מרחוק נדמה שמדובר בבית מרקחת מסורתי, אולם את פני הנכנסים לא מקבל רוקח נשוא פנים. מאחורי הדלפק של בית המרקחת הביתי הלירי ממתין הדוקטור אריך קסטנר, אותו אריך קסטנר מאורה הכפולה ופצפונת ואנטון, חורז החרוזים הלולייני מהטלפון הכשוף והתיש אצל הספר, אחד מסופרי הילדים האהובים בכל הזמנים. אלא שהפעם הוא נמצא כאן בתפקיד אחר. וכך הוא כותב בפתח ספרו: "תמיד השתוקקתי לכתוב קטעי שירה שיעניקו מזור לנפש, אולם במשך שנים נמנעתי מלפרסם כל שורה שתחשוף את מצבי רוחי האישיים. כל הזמן הזה לא פסקתי לדמיין לעצמי 'ארון תרופות שירי' כזה, ספר תרפויטי בכריכה רכה, שיוקדש לטיפול בחיי הנפש של האדם הפשוט. אם כואב לכם הראש, קחו כדור. הסובלים מכאבי בטן יכולים לבלוע תכשיר רפואי מתאים. ואם הגרון מציק לכם, גרגרו מי חמצן. בארון התרופות תמצאו בקלות טיפות נגד כולירה, תמיסת ואלריאן, תחבושות, טיפות של יוד, תה מנטה, ומרקחות מכל מין וסוג. אבל לפעמים כל אלה לא יועילו".

בית המרקחת הביתי הלירי של דוקטור אריך קסטנר (Doktor Erich Kästners Lyrische Hausapotheke) ראה אור לראשונה בשוויץ בשנת 1936. השירים בספרו זה אינם פוליטיים בבירור כטקסטים קודמים שכתב בעיתונות הגרמנית לפני ואחרי המלחמה ואשר עסקו במציאות הגרמנית של אותם ימים, אולם הראייה המפוכחת שלו ואותו זלזול במבני כוח ובדפוסים חברתיים מקודשים, מבצבצים מבין השורות. קסטנר כותב בקובץ הזה לא רק על אהבות אבודות ולבבות שבורים אלא גם על חוסר התוחלת בחיי הבורגני הממוצע, על האדישות שבה מקבלים הגרמנים את מצוות השלטון ועל השאיפות הריקות מתוכן שלהם. דוגמה לראייה כזו ניתן למצוא בשניים מהשירים המתורגמים כאן – בשיר "משל הרכבת", שבו כולם נוסעים מבלי לדעת לאן מובילים אותם, ובשיר המתאר את ידי הכובסת, ידיה של מי שעסוקה במעשה, ולא בהתפארויות ריקות הזוכות להערכה שלא בצדק. בשיר אחר, שכותרתו Der Streber ("השאפתן"), קסטנר מתאר את עמיתיו הכותבים המתחנפים לשררה ומטפסים מעלה באמצעות כתבי צביעות, ומכנה אותם "קופים ביער התרבותי". בשיר Der synthetische Mensch ("האדם הסינתטי") הוא מספר על פרופסור בּוּמקֶה, שהמציא לאחרונה בני אדם שניתן להזמין מקטלוג; אלה אינם מבזבזים זמנם על ילדות ונעורים, אלא נולדים מוכנים, כמבוגרים ציניים גמורים. הם אינם עוסקים בשטויות כמו מוזיקה או אמנות, והם כמובן מוכשרים מאוד כעורכי דין.

שלוש שנים קודם לכן שרפו הנאצים את ספריו של קסטנר ואסרו את הדפסתם מחדש. קסטנר לא עזב את גרמניה מולדתו במהלך שנות השלטון הנאצי, אף שנעצר פעמים מספר ואף שבהמשך נאסר עליו לפרסם יצירות גם מחוץ לגבולות גרמניה.

הקובץ הזה, שקסטנר הגדיר כ"תרופות הומאופתיות לנפש", הוא אסופה שמנמנה של שירים שרובם לא פורסמו קודם לכן, וכולם כאמור נועדו לטפל בתחלואים ובמצבי מצוקה. שלושים ושישה כאלה מונה המשורר, והם מסודרים על פי האלפבית, כדי שבעיתות חירום יוכלו הסובלים ממכאובי רגש שונים לעלעל ולמצוא בקלות איזו תרופה שירית מוצעת למצבם המדויק. "מי יעניק מזור למתענים בבדידות בחדרם המוגף, או המהלכים ברחובות רטובים וקרים בסתיו? איזה מתכון ירחיק מעליכם את הקנאה חונקת הגרון? ומה תגרגרו כנגד ייאושכם מן החיים? מה יעטוף בחום את מי שנישואיו מתפוררים? ואכזבה? ושאר כאבי הלב?" קסטנר שואל ותשובתו ברורה: "הומור, כעס, אדישות, אירוניה, הרהור והגזמה, אנטיתזה וקתרזיס".

ההחלטה ללקט את השירים ולהציבם ב"ארון תרופות" כזה נובעת, כך הוא מציין בספר, מהבנה כי לעיתים קשה להשתמש בבקבוקוני תרופות שאינם נושאים מדבקה המסבירה למה ולמי נועדו, כלומר בשיר שכותבו אינו משגר אותו לעולם בליווי הוראות שימוש ברורות. וקסטנר האמין בכל ליבו בכוחה המרפא של שירה משובחת. הפובליציסט והמבקר מרסל רייך־רניצקי ציין באוטוביוגרפיה שלו, החיים והספרות (שראתה אור בעברית בתרגום רחל בר חיים, דביר, 2004), כי השירים הללו של קסטנר, שגילה בגיל עשרים ואחת כשקיבל את הכרך מחברתו דאז, ולימים רעייתו, האמנית תאופילה לאנגנס, שימשו לו מקור נחמה בגטו ורשה.

השבוע, ב-23 בפברואר, ימלאו מאה ועשרים שנה להולדתו של קסטנר. מרבית ספריו תורגמו גם לעברית (לצד כארבעים שפות אחרות), ובשנת 1965 תורגמו גם אחדים משירי בית המרקחת הביתי. הוצאת עקד הוציאה אז לאור כרך מיוחד שכותרתו "שירים לרפואה", בתרגומו של המשורר והמתרגם יהודה אופן. השירים שנבחרו מתוך בית המרקחת הביתי הלירי של קסטנר הודפסו על דפים מהודרים, בגופן קישוטי בעיצוב יונה קולמן, עם ציורים של חיים נהור. לקובץ המצומצם ההוא לא צורפו ההנחיות של "דוקטור קסטנר", אך נדמה שגם בלעדיהן ניתן לגלות בשירים יותר מקמצוץ של חומר פעיל, עטוף באותו הומור מושחז שמאפיין את כתביו למבוגרים וילדים.

משל הרכבת

כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת
הַנּוֹסַעַת מִבַּעַד לַזְּמַן
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט
כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת
מִבְּלִי לָדַעַת לְאָן.

יָשֵׁן הָאֶחָד, שֵׁנִי מַאֲדִים,
טוֹרֵד הַשְּׁלִישִׁי מְנוּחָה.
מַכְרִיז הַכָּרוֹז עַל מִינֵי יְעָדִים,
רַכֶּבֶת דּוֹהֶרֶת, חוֹלְפוֹת הַשָּׁנִים,
הַיַּעַד אָבַד בְּאִבְחָה.

אוֹרְזִים וּפוֹרְקִים, אוֹרְזִים וְאָז שׁוּב –
עַל מָה וְעל לָמָּה וְאֵיךְ?
לְאָן־זה נֵלֵךְ, מָתַי כְּבָר נָשׁוּב?
מֵצִיץ כַּרְטִיסָן שֶׁיָּצָא לַסִּיבוּב,
מַבִּיט בַּקָּרוֹן וּמְחַיֵּךְ.

גַּם הוּא אֵינוֹ מַכִּיר כָּל יַעַד
וּבִשְׁתִיקָה מַרְעִים
צוֹפָר צוֹרֵם זוֹעֵק בְּרַעַד
קַטָּר עוֹצֵר, וְרַק עוֹד צָעַד
וּכְבָר הַמֵּתִים יוֹרְדִים.

יוֹרֵד עוֹלָל, אִמּוֹ צוֹוַחַת,
קָפְאוּ מֵתִים דּוּמָם.
בִּרְצִיף־עָבָר הִיא מִתְיַפַּחַת,
רַכֶּבֶת שׁוּב דַּרְכָּהּ קוֹדַחַת,
צָדָה אֶת עִקְבֵי הַזְּמַן.

מַחְלָקָה רִאשׁוֹנָה, רֵיקָה הִיא כִּמְעַט,
אָדוֹן עֲגַלְגַּל בָּהּ רוֹבֵץ.
עַל קְטִיפָה אֲדֻמָּה, לְבַדּוֹ, מְבֹעָת,
מִתְנַשֵּׁם – וְאָז מִתְנַשֵּׁף לוֹ לְאַט
וּשְׁכֵנָיו עַל סַפְסָל מֵעֵץ.

כֻּלָּנוּ נוֹסְעִים בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
מַבִּיטִים לַעָתִיד בְּגָאוֹן.
דַּי וְהוֹתֵר רָאָה הַמַּבָּט,
כֻּלָּנוּ כָּעֵת בְּרַכֶּבֶת אַחַת,
אַךְ רַבִּים טָעוּ בַּקָּרוֹן.

סולו לקול גברי במלון

חַדְרִי אֵינוֹ חַדְרִי שׁוּב בְּלֹא־אַתְּ
מִטּוֹת עוֹמְדוֹת בּוֹ, שְׁתַּיִם, יָד בְּיָד
הֵן צֶמֶד־חֶמֶד – לִי דַּי פֹּה בְּאַחַת
כִּי שׁוּב נוֹתַרְתִּי, כְּמֵאָז, בָּדָד.

הַמִּזְוָדָה פְּהוּקָה, וַאֲנִי כְּמוֹתָהּ לֵאֶה
אֶל גֶּבֶר זָר (כִּמְעַט) לִבֵּךְ הָלַם,
אַכִּיר אוֹתוֹ הֵיטֵב – לֹא אֲקַנֵּא
אַךְ אָנָּא – אַל תַּגִּיעִי לְעוֹלָם.

כֵּיצַד הִנַּחְתִּי לָךְ מִכָּאן לָלֶכֶת?
(אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֵב לִחְיוֹת בָּדָד)
אַךְ כְּשֶׁאִשָּׁה בְּדַעְתָּהּ נִמְלֶכֶת
מִכְשׁוֹל אָסִירָה מִדַּרְכָּהּ מִיָּד.

תֵּבֵל גְּדוֹלָה וְאַתְּ וַדָּאִי תֹּאבְדִי בָּהּ
אַךְ, אָנָּא, אַל תַּרְחִיקִי לֶאֱבֹד
אֲנִי אֶשְׁתֶּה וְאֶשְׁתַּכֵּר הַלַּיְלָה
וּלְאָשְׁרֵךְ (הַקָּט) אֶשָּׂא תְּפִלּוֹת.

הערות על ידיה של כובסת

יֶשְׁנָן יָדַיִם יְדוּעוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד,
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

הֵן לֹא שֻׁיְּפוּ וְלֹא קֻשְּׁטוּ בְּלָק
הֵן לֹא הֻרְשׁוּ לִפְרֹט עֲלֵי פְּסַנְתֵּר
זָרוֹת הֵן לְמַגָּע רַךְ וְחָלַק
רַק לִכְבִיסָה הֵן נוֹעֲדוּ, וְלֹא יוֹתֵר.

יָד רוֹחֶצֶת יָד, אֲבָל לֹא רַק –
בַּחֲרִיצוּת רַבָּה כּוֹבְסוֹת בְּגָדִים
מַלְבּוּשׁ שֶׁל אֲחֵרִים שׁוּב מְמֹרָק
עַד שֶׁשּׁוּב יַלְבִּין.

לֹא נוֹדֵף מֵהֶן בֹּשֶׂם לָבֶנְדֶּר,
אֶלָּא רֵיחוֹת סַבּוֹן וּכְלוֹר
סוֹחֲטוֹת וְחוֹבְטוֹת וּבוֹטְשׁוֹת הֵן
לְלֹא מוֹרָא, לְלֹא מָגוֹר.

קְמוּטוֹת וּשְׂרוּטוֹת הַיָּדַיִם,
עוֹרָן כֹּה חֻסְפַּס וְסָמַק
וּבִרְצוֹתָן לְטִיפָה אוֹ שְׁתַּיִם
מַגָּעָן אֵינוֹ מְדֻיָּק.

יֵשׁ יָדַיִם נָאוֹת מֵאֵלֶּה
וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָּפְיָן עוֹד לֹא אָבַד
כִּי אֵלֶּה מִין יָדַיִם שֶׁכָּאֵלֶּה
לְשִׁמּוּשׁ בֵּיתִי בִּלְבַד.

הזכויות לתרגום העברי באדיבות:

Erich Kästner, Doktor Erich Kästnerslyrische Hausapotheke © Atrium Verlag AG, Zürich 1936 and Thomas Kästner.

» במדור "מיוחד" בגיליון המוסך הקודם: שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אלימות מרהיבה ביופייה, או איך ספרות יכולה להכות במרפס אחרי שהתקשה

מאת מעין בן הגיא

הקריאה ב"האלימים יישאוה" מאת פלנרי או'קונור מעוררת תשוקה לחשוב, ללמוד, לברר ולדבר על אודותיו, להדהד אותו בתוך התקהלות כלשהי. לתת אותו כחפץ לאנשים אחרים, למי שהוא יכול לפעול עליו. הפגישה בו משחזרת מפגשים שהתרחשו בגיל צעיר עם ספרות גדולה, כשגילוי הקריאה טרי והקרקע בתולה, כשאת בוץ רך ופעור שמבקש שישַקעו בו דריסת רגל של ענקים.

במרכזו של הרומן שיצא לאור בארצות הברית בשנת 1960 ניצבת שושלת של גברים בת ארבעה דורות: מסון טרווטר "הזקן", רייבר "המורה", פרנסיס "הנער", ובישופ, פעוט רפה שכל, בנו של המורה. נשות המשפחה מוּסָרות מן הסיפור מיד לאחר שביצעו את משימתן: הולדה. שובל זכרן מצומצם מאוד ונע בין זנותיות, חוסר ביטחון, שתייה והשתקעות בקריאת רומנים. הגברים חומדים לעצמם את הצאצאים ומסתערים על משימת עיצובם. עלילת הסיפור מתרחשת בדרום ארצות הברית, במרחב שבין בקתה אחת דלה ומבודדת במערֵה יער, מוקפת טבע פראי ומרהיב, לעיר שבה רבי־קומות, פרוורים ורחובות גדושים בדוחק אנושי. השנה היא 1952.

הרומן, שפרקיו נמסרים מנקודת מבטו של הנער או מנקודת מבטו של המורה, נפתח במותו של הזקן בן ה־84 שבארבע־עשרה השנים האחרונות טיפל בנער, הנכד של אחותו. אמו, סבתו וסבו של הנער נספו בתאונת דרכים. הוא נולד במכונית הבוערת ומיד לאחר לידתו נפטרה אמו. אביו התאבד בעקבות האסון. דודו של הנער, המורה, התכוון לגדלו אלא שהזקן חטף את התינוק מביתו שבעיר וביריות רובה גירש את המורה ואת עובדת הסעד שהתלוותה אליו כשבאו לקחת אותו. הזקן, נביא מטעם עצמו שמעת לעת נתקף בקדחת התנבאות, התפרנס מייצור ויסקי מהתירס שגידל בחלקתו. מלבד שכנים שחורים מהסביבה, נראה שרק הנער, נביאי הברית הישנה וישו שימשו לו חברה. ייעודו של הנער, כפי ששמע השכם והערב מהדוד־רבא שלו, הוא לקבור אותו כראוי, להיות אף הוא לנביא ושליח האל ולהשלים את משימתו של הזקן: להטביל את בישופ, הילד המפגר, בנו של המורה – טקס שאביו האתאיסט סירב לערוך.

בגרסאות שונות, במקצבי סיפר מואצים או מפורטים, כנוסח שחזרו עליו כבר פעמים רבות או כוויכוח בין הזקן לנער המפקפק והזעוף, נמסרים אירועים של עימות בין הזקן לבני משפחתו שבעיר. הזקן נהג לחזור ולספר לעצמו ולנער את אותם מעשים מדי שבוע לפחות, והחזרתיות הטקסית והאובססיבית מעבה את ההיכרות עם תולדות עולמן של הנפשות הפועלות, עם שפתן ועם מצבן הנפשי. עוד ועוד פרטים מתגלים לגבי הדרך שבה התגלגל הנער לידיו של הזקן, ומתברר שלחטיפה של הנער קדמה חטיפה של המורה בילדותו לשם הטבלתו.

מן הפתיחה מוצגת המציאות הקלסטרופובית, שטופת האמונה והקנאות, שהיא הרחם שבתוכו נובטת עלילת הרומן. הקוראים תופסים מיד את הבדידות ואת הסכנה שבמצבו של הנער, הנותר לבדו עם גופתו של הזקן ועם נטל הציפייה שרוח אדונָי תתקוף גם אותו ותשלח אותו אל העיר לבצע משימות ברורות ומעורפלות, שהוא רוצה בכל מאודו להתנער מהן. כמו הנער, גם הקוראים נלכדים בתעתוע ובקשיי פענוח המציאות, שנמסרת מנקודות מבט שלא ניתן לסמוך עליהן, שיש לחדור מבעד לסבך של חזיונות וסיוטים, אמונות, טירוף, מניפולציה וילדיוּת כדי להפיק מהן תמונה מוצקה ו"ריאלית". הטבעת מתהדקת עוד כשלזירה – שולחן ארוחת הבוקר שאליו מסבים הנער והזקן שמת זה עתה – נכנסת ישות נוספת, חמקמקה וערמומית, שנדמה שהיא קול פנימי שהתפצל בתודעתו של הנער, הנאבקת לא לקרוס. בקול יש רכיב צורם, לא מוכר. לפרקים נדמה שהקול מקורו בנער ולפרקים נראה שמדובר ב"איש זר" החובש מגבעת. בעוד הנער חופר במאמץ בור קבר לסבא־רבא שלו, מתלקח ויכוח מרתק, שנון ומצחיק עם אותו זר פנימי, ויכוח שמציג גרסה נוספת, חתרנית ומשכנעת לעברו ואף לעתידו של הנער. במהרה שומט הנער את אֵת החפירה, ממהר אל מלאי הוויסקי של הזקן, משתכר ומצית את הצריף בן שתי הקומות ואת גופתו של הסב.

במנוסתו מן הבקתה הבוערת נאסף הנער למכוניתו של סוכן־נוסע שמוכן להישבע שאהבה היא הגישה היחידה שמצליחה בתשעים וחמישה אחוזים מהזמן למכור לאדם ארובה. שיחה זו מפגינה את אחד מתחביביה של או'קונור, להטיח סוכני ביטוח ומוכרים־נוסעים בכפריים אדוקים ושטופי אמונות קנאיות ולהפיק ממתקים ספרותיים משיחת החירשים שהם מנהלים, שנעה בין משלבים קיצוניים ויוצרת מצבים מצחיקים מאוד וגם קוראי תיגר ומסוכנים. "תודעת השירות" האמריקאית, הליברלית־קפיטליסטית, מתנגשת אצלה בתודעה פרוטסטנטית פונדמנטליסטית, התנגשות שמקצינה את העימות בין שתי הפרדיגמות ושתוצאותיה האלימות מתפשטות במרחבי הרומן לכיוונים קיצוניים, עתיקים ואקטואליים למדי.

הזר הפנימי, שבשלבים מאוחרים של הרומן יכונה גם ידיד, מבליח מרגע שהזקן מת, וצובר עוד ועוד נפח ומאפיינים. לפרקים הוא נראה שוחר טוב ובעל שכל ישר ולפרקים זדוני ומניפולטיבי, מסוכן ביכולותיו הרטוריות ובכישרון לנצל מצבים רגשיים קשים. במהלך הרומן הוא הופך לאחד מהכוחות המרכזיים שמובילים את הנער במסעו האיום. לעיתים הקוראים משתכנעים שמדובר בדמות ממשית ולפעמים נראה שהוא שלוחה של אישיות הולכת ומתערערת. לפעמים הוא דובר בחלומות וסיוטים ולפעמים נדמה כי הנער מזהה אותו בדברים שנאמרים לו מפי דמויות שמזדמנות בדרכו. מי שהניח אותו מלכתחילה בתודעתו של הילד היה הזקן, שאמר: "לאור התפקיד הנכבד שהשטן מילא בהבאתו של טרווטר לעולם, אין פלא שהוא ממשיך לשים עין על הילד ולהשגיח עליו השגחה צמודה".

הסוכן־הנוסע חוקר את הנער לגבי תוכניותיו, וזה עונה לו רק שהוא מתכוון לחכות ולראות מה יקרה. ושאם לא יקרה כלום הוא יעשה שמשהו יקרה. הנער, שהוראותיו הסותרות של הזקן – להטביל את הילד של המורה אך גם להימנע מלבוא עם המורה במג, מהדהדות בראשו ללא הרף, מוצא את עצמו במהרה מול דלתו של המורה בפרוור נאה של העיר. המורה והזקן, שכל אחד מהם מתעקש לשמש לנער אב, מוצגים תחילה כניגודים מוחלטים. עולמות השואפים להחריב זה את זה. המורה הוא בנו המשכיל והחילוני של סוכן ביטוח ש"כשאמרת לו שנשמתו הנצחית בסכנה, הציע למכור לך פוליסה שתכסה את כל הסיכונים. הוא אמר שגם הוא נביא, נביא של ביטוח חיים." המורה חמוש בתאוריות פסיכולוגיות, אבחנות ומבדקים פסיכיאטריים, מוסדות חינוך, מוזיאונים ומסעדות, בתי כלבו וגלריות, מכונית. עם כל אלו הוא מבקש לפתות את הנער לחצות את הקווים. לעומתו, לזקן עומדים כוחו הפיזי, כפריותו, כושר ההרתעה של משוגע, כתבי הקודש, נדיבותו ודאגתו של ישו וחסותו של אל איום ואכזר שאפילו חמלתו שורפת. שניהם כופים את עצמם על הנער ומודיעים לו איך נראים האמת, החופש והנאמנות לעצמו. הסרבנות האינסטינקטיבית של הנער להצעות ההרמטיות של שארי בשרו היחידים מתערבבת בספק ובבלבול, בחוסר יכולת להתנער מכל המילים שצנחו לתוך דמו והשתקעו בו. כל אלו מגבירים את החיפוש הכפייתי אחר אות אלוהי חד־משמעי שיפתור אחת ולתמיד את הספק והסבל.

הגפרור שאו'קונור זורקת אל כל החומר הדליק והאפל הזה הוא המפגש בין בישופ הפעוט רפה השכל שנראה "עמום ועתיק, כמו ילד שהוא ילד כבר מאות שנים," לבין הנער. בישופ מעוות בגופו, בהיר שיער, תם ומתרפק, מרתק את הנער למשימה שדודו עיצב אותו אליה. "הוא עמד נטוע כאדם שנדון למוות […] ואז נגלה לו החיזיון – אילם, בוטה ישיר כקליע רובה […] הוא רק ידע בוודאות טרופת ייאוש, שהוא נועד לעשות את טקס ההטבלה לילד העומד מולו ולהתחיל לחיות את החיים שדוד רבא שלו הכינו לחיותם. הוא ידע שנקרא להיות נביא […] הוא ניסה לצעוק 'לא' אבל זה היה כמו לצעוק מתוך שינה. הצליל היה אבוד, ספוג בדממה."

כפי שקורה לעיתים קרבות ברומן, הקביעה הברורה שניתן הסימן האלוהי מתחלפת בספק, בחיפוש אחר סימנים נוספים. ככל שמתוודעים למורה, שכעת הסיפור נמסר מנקודת מבטו, מופרת ההופכיות שבינו לבין הזקן והנער. נקודות דמיון רבות עולות ביניהם. מלבד הדמיון בטמפרמנט הקנאי ובדחף לגאול את הנער, נגלים גם סדקים בשריון ההיגיון הנוקשה שהמורה עוטה. מתגלה הדם המשפחתי שלא ניתן להיפטר ממנו ונוצרים קשרים והקבלות ביוגרפיות בין המורה לזקן ולנער. גם במורה נחשפת כמיהה רוחנית חסרת פשר, עמידה מיוסרת על סף כלשהו, חשש מאיבוד שפיות, הזדקקות להגבלת ההתבוננות כדי להתגונן מפני פוטנציאל רצחני. העלילה חושפת הבלחות של כמיהה לאהבה צרופה ואלוהית שהוא אינו יכול לפענח באמצעות המפתחות שבצרור שהוא מושיט לנער. המוקד לכל הרגשות הקיצוניים ביותר, מאהבה אינסופית עד רצחנות, הוא הילד בישופ, הדמות היחידה בשושלת שמוחה הרופס גאל אותה מסכסוך פנימי ואלים והפך אותה למשטח קשיח של אהבה ותום מסנוורים ובלתי משתנים.

הנטייה להעמיד דמויות ומצבים דיכוטומיים ואז לפרוע את הקו הברור ולערבב את הכתמים המנוגדים לאין־ספור גוונים היא מאפיין מרכזי ברומן. במקומות רבים מוצמדת לתובנה פתאומית או להארה התפוגגות של ודאות ובלבול. הזדמנויות למפנה, פיוס ורוך ממהרות להתגלות כרגעי אטימות והחמצה. אהבה מתחלפת ברצון להמית, תחושת ייעוד מתפוגגת לספק, למנוסה. הדמויות, בייחוד דמותו של הנער, מתבוננות בכול ומחפשות סימן להיאחז בו, מנסות לגלות תדר סמוי. בבואה בחלון ראווה נדמית לנשל נחש, באישוניו של בישופ משתררת ארץ דממה, השתקפות פניו של הנער הרועדת במים מתגבשת לפנים כחושות דמויות צלב. גם המספרת, כשהיא משרטטת הבעות פנים, נופים, שמש ירח ועננים, בייחוד בשעות דמדומים וזריחה, או את המראות העירוניים, יוצרת דימוי שלעיתים קרובות מתחלף באחר, טומן בחובו משמעות נוספת, רמז, דלת סתרים למציאות מקבילה. מאפיין זה, וכן דרכה של או'קונור לארוג את אירועי העלילה באמצעות מסירתם מנקודות מבט ובגרסאות סותרות, מעצימים את הקושי לבסס תמונה ברורה של העולם ושל הנסיבות שגורמות לרצף האירועים. או'קונור עובדת תמיד בניגוד לציפייה שטיפחה. הפרוזה שלה מגלפת בכל האמצעים את המאמץ הלטוש לראות ולהבין ולהפיק סימן ומשמעות ולהיכשל בכך. כמעט ניתן לחוש ולמשש את חוסר היכולת הקיומי לאחוז במשהו ברור ומוצק ומתקבע, ונדמה שמקורו של הקרע הוא באדם, בחושיו, בקולו, בקיבתו, בפניו ובתודעתו, הנקרעים בסתירה פנימית שמסיבה סבל וחורבן ומשוועים לגאולה אלוהית.

לרומן קומפוזיציה מעגלית ברורה למדי, מנוסה נעה ונדה בין מהבקתה לעיר ובחזרה. תנועה מאש למים ושוב אש. ריצה יחפה, בכותונת משוגעים, למצהלות לעג וביזוי ברחובות העיר. חזרתיות ספירלית של אירועים משפחתיים לאורך שלושה דורות בתוואי של ייסורים. התנועה לעבר אסון מפוסקת במפגשים ארציים למדי, עם נהגים שנותנים טרמפ, עם אישה בחנות שבתחנת דלק, עם בעלת אכסניה, בתחנות שבהן עובר המסע. בהזדמנויות נדירות שבהן ניתנת נקודת מבט חיצונית על הגיבורים (למשל נקודת מבטה של בעלת הפונדק) האפקט מכמיר לב, קורע בעצבותו ומבהיר עד כמה נזקקים הקוראים למנוחה, לעין "נורמלית" ויציבה, שיכולה למסור מציאות מוצקה. המנוסה המעגלית והלכודה מדומה להליכה על גב של לוויתן כביר, מעצימה את האפקט של חוסר בהירות, של מראות ופשר שמתגבשים ומיד מיטשטשים, מנת חלקם של הגיבורים ושל הקוראים. הטקסט רווי אזכורים והקבלות לגיבורים ולאירועים מהתנ"ך ומהברית החדשה. הֶקשרים אלו מעבים את המרקם אך אינם עוזרים בהכרח לחלץ פשר, שכן הם כולאים אותנו בעוד רצף של דימויים, סיפורים ומראות, והפרוזה של או'קונור מסרבת להשתמש בהם בצורה דידקטית או אלגורית. וכך הם כעין מסך עשן נוסף. או'קונור מסרבת להסגיר עמדה ברורה לגבי הכוחות השולטים ביקום שבראה. אל, גורל, תורשה, מקריות, יצר רע או כורח פנימי – אפשר לסמן, אבל אין ודאות שהתשובה נכונה, והיצירה מטפחת את המתח שהאפשרויות יוצרות ביניהן. הפעולה של כל זה על הקוראים טורדת שלווה, רודפת, מעוררת אי־נחת ומחשבות, כמו שרק ספרות גדולה יכולה.

מעין בן הגיא מתגוררת בירושלים. פרסמה עד כה שלושה רומנים: "ים ויבשה" (הקיבוץ המאוחד, 2011), "גודאי" (אסיה, 2016), "ווקמן" (עם עובד, 2017). מלמדת כתיבה ב"מנשר לאמנות" ועוד. סיפורים קצרים פרי עטה הופיעו באנתולוגיות ובכתבי עת שונים.

פלנרי או'קונור, "האלימים יישאוה". מאנגלית: דבורה שטיינהרט. בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018.

.

.

» בגיליון המוסך הקודם: הבחירה ב"שלוש סופרות דרומיות" לספר החורף, דברי העורך משה רון וקטע מהסיפור "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס

» לספר הסתיו של המוסך: "יומן צבים", מאת ראסל הובן, בתרגום רנה ורבין

» לספר הקיץ של המוסך: "ממלכת האי-רצון", מאת איה קניוק

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן