אוצרות התרבות וההיסטוריה של ישראל בעמוד מרכז אחד!

חדש בספרייה: כל מה שיש לנו להציע על הרצל, העלייה הראשונה, מלחמת העצמאות ונושאים נוספים בדף אחד נגיש וברור

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

ילדי רחובות נושאים במוט ענבים, 1913

מעל 120 שנה הספרייה הלאומית אוספת ומשמרת את עולמות התוכן של ארץ ישראל והעם היהודי. ברבות השנים לוקטו ספרים עתיקים וחדשים, העוסקים בעיקר בחוכמת ישראל, וספרים שיצאו לאור במקומות שונים ברחבי העולם היהודי. נוסף על כך, ​בספרייה הלאומית נשמרו למעלה מחמישה מיליון ספרים וכתבי עת, וכן אלפי פריטים נוספים באוספים מיוחדים, בהם כתבי יד, ארכיונים, מפות והקלטות מוזיקליות.

​​​הספרייה הלאומית נמצאת בתהליך התחדשות שבמסגרתו תתרחב ותתפתח לספרייה של המאה ה-21, שבונה בהתמדה אוספים פיזיים ודיגיטליים של התרבות היהודית והישראלית לדורותיה ולרבדיה, מספקת שירותים בבניין וברשת לציבור הרחב ולחוקרים בארץ ובעולם וממלאת תפקיד מרכזי ופעיל בחיי הרוח והתרבות של המדינה על כל אזרחיה, ושל העם היהודי כולו.

בשנים האחרונות, עושה הספרייה מאמצים להנגיש את עולמות התוכן הללו הן לחוקרים, הן לציבור הרחב. בין השאר, שאף צוות הספרייה לאפשר לציבור בישראל ומחוצה לה נגישות הולמת לאוספי הספרייה, גם באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.​

נוכח הרצון לחשוף את תכנים אלו, יצרנו דפי אינטרנט יעודיים המאגדים תכנים מרתקים ונדירים. כל דף שנוצר מהווה שער לעולם תוכן אחר, ומאפשר גישה חופשית לאוצרות הספרייה הלאומית בקרב הציבור הרחב.

לפניכם ההזדמנות להיכנס לדפי השער החדשים, ולהתנסות בהצצה ראשונה בתהליך המתמשך: מורשת ישראל, חגי ישראל, מלחמות ישראל ועוד.

 

ירושלים

002716437_jlem_rashi

פסח

700015369_447

השואה

rashi447

מלחמת העצמאות

shayara_3776406_447

הרצל

hertzel_head_447_330

העלייה הראשונה

FL16156094_447_anavim

התלמוד

talmud_head_700344507_447_330

ספר הזוהר

Main_001103391_447x330

התנועה הציונית

3696144_rahsi

היישוב הישן

yehuhv_photochrom

 

 

 

שירה | שירים חדשים מאת שני פוקר, אפרת ניסימוב, יחזקאל רחמים וזמירה פורן ציון

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם / שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי / בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי

shira_44_715-537

אלה אמיתי סדובסקי, יד שנייה מרופא שני, שמן, אקריליק ואריג על בד, 216X171 ס"מ, 2014

.

שני פוקר

בשר אהובתי

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד נִפְרָע
אֲשֶׁר פָּרְעָה בְּעַצְמָאוּת וּבִדְחִיפוּת
לְלֹא יְדִיעָתִי, לְלֹא לֵאוּת,
נָטְלָה אֶת יַשְׁבָנָהּ אֵל כָּף אַחֶרֶת,

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד גָּלוּי,
אֵינוֹ שָׁמוּר רַק לִי, אֵינָהּ שׁוֹמֶרֶת;
לֹא רַק אִתִּי בְּזוּיָה וּמְאֻחֶרֶת
חִכְּכָה אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחַיּוּת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁגָּמְרָה כְּבָר פַּעֲמַיִם
בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹת אֲשֶׁר אֵינָן שֶׁלִּי,
הֻטַּלְתִּי בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֲנָנָה
סְמִיכָה וּמְעִיקָה כְּדִמְיוֹנִי:

וּבוֹ טוֹפַחַת חִיּוּנִית עַל יַשְׁבָנָהּ
אִשָּׁה
שֶׁלֹּא בָּדִיתִי לָהּ פָּנִים.

 

על לב

בְּיוֹם כָּזֶה כֻּלֵּךְ נִטְוֵית קוּרִים
הַיְשֵׁר מִן הַשֵּׁנָה מִן הַחֲלוֹם
אֶל לֵב נַתְבָּ"ג אֶל לֵב אוֹתוֹ מַכְאוֹב
בִּשְׁתִי וָעֵרֶב דַּק נֻקְשֶׁה כְּמוֹ קִיר
כִּי מָה נִתָּן לִזְכֹּר מֵאֶמְצַע לֵיל?
קִלַּלְתִּי: לָלֶכֶת בְּלִי תְּנוּפָה,
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלַל לִטְמֹן תַ'לֵּב
בְּעִיִר שֶׁלֹּא זוֹרֵם בָּהּ אָף נָהָר
כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר בִּכְלָל לְהֵיעָזֵב
מֵעִיר שֶׁהִיא כֻּלָּה רַק יַבָּשָׁה?
כְּשֶׁלֵּב יָצִיף אוֹתָךְ, הֵיכָן יִטְבָּע?
וְאֵיךְ יֹאמְרוּ עָלָיו הוּא בַּמְּצוּלוֹת?
יִשְׁלוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁפֶךְ מֵי בִּיבִים
יִתְלוּהוּ לְיִבּוּשׁ בַּכִּכָּרוֹת.

 

ילדי האדמוני

בַּמָּטוֹס הִתְיַשֵּׁב לְיָדִי יֶלֶד אַדְמוֹנִי.
מְנֻמָּשׁ. לֹא גָּבוֹהַ. לֹא דַּק. בַּשְׂרָנִי. גֵּרָה אוֹתִי. כָּכָה.
בְּלֹא הֶסְבֵּר סָבִיר, בִּשְׁלִיטָתִי וּבִלְעָדֶיהָ
הִתְחַלְתִּי לְדַמּוֹת לִי שֶׁאֲנִי אִמּוֹ.
בּוֹחֶנֶת אֶת קַוֵּי הַבָּשָׂר שֶׁעָטְפוּ אֶת שִׁלְדּוֹ

שֶׁל יַלְדִּי הָאַדְמוֹנִי שֶׁדַּלִיתִי כָּךְ אֶל דִּמְיוֹנִי, הִתְמַלֵּאתִי פָּחַד מָוֶת.
הֵיכָן הוֹרָיו הַמַּמָּשִׁיִּים? הֻשְׁלְכוּ מִן הַפְּלָנֶטָה
כְּפִי שֶׁזָּנַח אֶת מְנַת הָאֹכֶל בִּשְׁנָתוֹ הָעַקְשָׁנִית,
כְּפִי שֶׁשָּׁמַט רֹאשׁוֹ לְכֹל הָעֲבָרִים
עַד שֶׁהִתְמַגְנֵט לִכְתֵפִי וְנָח עָלֶיהָ?

סָלַחְתִּי לְיַלְדִּי עַל שֶׁפָּלַשׁ לְמוֹשָׁבִי.
כָּסַסְתִּי צִפָּרְנַי וְהִמְשַׁכְתִּי לְהַבִּיט
עַל הַמָּנָה הַמַּמְתִּינָה וְהַדְּחוּיָה עַל מַגָּשׁוֹ,
בְּעוֹד יַלְדִּי יַשֵּׁן מְאֹד. כִּמְעַט וְהִקְפַּצְתִּי כָּתֵף וְלָחַשְׁתִּי: "בְּנִי,
אֶפְשָׁר אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁלְּךָ אִם אַתָּה לֹא אוֹכֵל?"

אֲבָל לֹא רָצִיתִי לְהָעִיר אוֹתוֹ.

וְכָךְ הוֹסִיף הַמָּטוֹס לְפַלֵּס לְאִטּוֹ אֶת אֲוִיר הַשָּׁמַיִם
וָאֲנִי חָוִיתִי וִתּוּר אִמָּהִי רִאשׁוֹן עַל בְּשָׂרִי:
תְּנוּמַת יַלְדִּי הַמְּדֻמְיָן עֹלָה עַל תְּנוּמָתִי.

 

שני פוקר, בת 25, לומדת ספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה התפרסמו לראשונה במוסך, ולאחר מכן גם בכתבי העת משיב הרוח, לכל הרוחות, הבה להבא.

 

 

אפרת ניסימוב

איך מרפאים כנף שבורה לפני השינה

כְּשֶׁאַתְּ רוֹאָה צִפּוֹר פְּצוּעָה אַתְּ מְכַסָּה אֶת הָעֵינַיִם
שׁוֹאֶלֶת אִם נִגְמַר, וּבוֹכָה כִּי גַּם אַחֲרֵי שֶׁתִּשְׁכְּחִי
בְּכָל זֹאת תִּזְכְּרִי
אֲנִי מְנַסָּה לְהַנְשִׁים בָּךְ אֱמוּנוֹת
שֶׁיַּעַמְדוּ נִצָּבוֹת בְּתוֹכֵךְ כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַחַיִּים,
וּמָה אִם לֹא אֶהְיֶה לְצִדֵּךְ
וּמָה אִם תִּרְאִי אוֹתִי פְּצוּעָה וְחוֹשֶׁבֶת
עַל אִמִּי שֶׁהִרְטַבְתִּי שְׂפָתֶיהָ
מְנַסָּה לְחַבֵּר הֲבָרוֹת לְמִלִּים
מַבַּט עֵינַיִךְ נִכְרָךְ סְבִיב צַוָּארִי
וְגוּפִי הַנִּמְתָּח אֵלַיִךְ מְנַסֶּה לַחְתֹּם בָּךְ עֲמִידוּת
כְּשֶׁאֲנִי בְּכָל בֹּקֶר מְנַסָּה לְהֵיטִיב אֶת עוֹרִי וְלָצֵאת הַחוּצָה לְשָׁם
כְּדֵי לְהַשְׁאִיר בָּךְ יְרֻשּׁוֹת מְדֻשָּׁנוֹת
כְּדֵי שֶׁמָּה שֶׁתִּזְכְּרִי מִמֶּנִּי יִהְיֶה הַר, מַעְדֵּר, מַפְצֵחַ אֱגוֹזִים
צְלִילִים מְשׁוֹבְבִים, מִיקְרוֹאוֹרְגָּנִיזְם בִּלְתִּי מָסִיס, קַרְקַע דְּחוּסָה
כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּחְשְׁבִי שֶׁזֶּה גּוֹרָלֵךְ לִהְיוֹת אִשָּׁה בַּיְּעָרוֹת
לְזַהוֹת שִׁנּוּיִים בְּכִוּוּנֵי הָרוּחַ, לְהִצְטַעֵר בִּנְדִידָה אַתְּ
יְכוֹלָה לִרְכֹּב עַל עַנְנֵי גֶּשֶׁם, לְהָנִיף קְעָרָה מְלֵאָה בִּפְנֵי מֶלֶךְ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ,
לְהִתְנַעֵר כְּמוֹ כַּלְבָּה, לֹא לְהִתְגָּרֵד,
בְּכָל דַּקָּה מֻזְרֶמֶת לָאוֹקְיָנוֹס מַשָּׂאִית עֲמוּסָה פְּלַסְטִיק
בַּסּוֹף אֲנִי מַצְלִיחָה לְהַגִּיד לָךְ, לִפְעָמִים קוֹרִים דְּבָרִים
אֲבָל תָּמִיד הַכֹּל מִסְתַּדֵּר
לַיְלָה טוֹב

 

עוני

הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת
יְשֵׁנָה בַּיָּמִים, מְהַלֶּכֶת בֵּין הַחֲדָרִים בַּלֵּילוֹת
לְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁנֶּעֱלַם מֵהַבַּיִת בִּשְׁנָתִי:
טֵלֵוִיזְיָה סוֹנִי 22 אִינְץ' שֶׁרָאִיתִי בָּהּ נִילְס אוֹלְגֶרְסוֹן
מַחְשֵׁב קוֹמוֹדוֹר
אַבָּא
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, הִשְׁקוּ אוֹתִי חָלָב
לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם, הֵם הָיוּ מְרֻצִּים מִמֶּנִּי
נָתְנוּ לִי לִטְעֹם דְּבַשׁ, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
נָתְנוּ לִי שׁוֹקוֹלָד, לִקַּקְתִּי אֶת הַשְּׂפָתַיִם
עַד שֶׁמִּישֶׁהוּ נָתַן לִי לְלַקֵּק לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
הָיִיתִי יַלְדָּה מְנֻמְנֶמֶת, לִקַּקְתִּי לוֹ אֶת הַשְּׂפָתַיִם
מֻתָּר לִי לִישֹׁן
מֻתָּר לִי לִישֹׁן

 

אפרת ניסימוב, ילידת 1981, מתגוררת בעמק יזרעאל. בוגרת המסלול לתסריטאות בבית הספר "סם שפיגל" וכיתת השירה של הליקון.

 

 

יחזקאל רחמים

החדר הסודי

בֵּית יַלְדוּתִי עַכְשָׁו עָנָן,
חֵיק קִירוֹתָיו – אָבָק בַּזְּמַן,
אַךְ עוֹד אֲנִי שׁוֹמֵעַ צְעָדִים, אֶצְלִי
בַּחֶדֶר הַסּוֹדִי, עוֹד קוֹלוֹתָיו
מְהַדְהֲדִים בְּהֵיכְלוֹת
נְמַל לִבִּי.

וַאֲפִלּוּ אֶחֱצֶה יַמִּים רַבִּים
וְיַבָּשׁוֹת רַבּוֹת, וַאֲפִלּוּ אֶעֱטֶה
גְּלִימוֹת קְנוּיוֹת וּמַסֵּכוֹת לָרֹב,
עֲדַיִן יֶלֶד רְפָאִים יָרוּץ יָחֵף,
יַחְלֹף בִּשְׂדוֹת חַדְרֵי בֵּיתוֹ,
יִקַּח אֶת כַּף יָדִי בְּכַף יָדוֹ,
וְשׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב
יִשָּׂא אוֹתִי אִתּוֹ.

 

דָּרֵי הרחוב

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּן, רוּחוֹת כְּמוֹ־רְפָאִים, תִּהְיֶה זוֹ קוֹצָ'בַּמְבָּה,
תֵּל־אָבִיב אוֹ מֵדֵגִ'ין. לֹא, מִן הַהִתְפָּרְצוּת הַזּוֹ כְּמוֹ לֹא נוֹתְרָה
בּוּשָׁה, כְּאִלּוּ אֵין קִירוֹת, כְּמוֹ מֵתָה כָּל תְּחוּשָׁה. רַק שֵׁד אָדָם
יוֹרֶה עַצְמוֹ אֶל־עָל בְּיָד פְּשׁוּטָה, הָאֶצְבָּעוֹת הַקְּעוּרוֹת,
הַבַּקָּשָׁה – מַבַּט חֲצִי עוֹיֵן, לֹא מִתְפַּתֶּה לְשׁוּם תְּפִלָּה,
רַק מְיַחֵל לְכַמָּה פְּרוּטוֹת שְׁמוּטוֹת וּלְשֶׁבֶר מְחִילָה.

אֵינִי פּוֹחֵד מִכֶּם, בְּגָדִים קְרוּעִים וּמֻכְתָּמִים, לֹא מֵעֲנַן
הַשֶּׁתֶן הַנִּשָּׂא בְּחֵיק סִיבִים, בְּשִׁכְחַת רַכּוּת בַּדִּים, בְּהִצְטַלְּקוּת
יָמִים רַבִּים. גַּם לֹא מִן הַשִּׁנַּיִם הַצְּבוּעוֹת, הַחֲסֵרוֹת, גַּם לֹא
מִן הָרָעָב הַמְּמוֹסֵס אֶת הַכָּבוֹד. רַק מִן הַמִּדְרָכוֹת
הַנִּמְתָּחוֹת, הַמְּטִיחוֹת: עוֹד נִתְנַשֵּׁק אִתְּךָ בְּיוֹם
מִן הַיָּמִים, כְּאַחֲרוֹן דָּרֵי הָרְחוֹב, כְּאַחַד הָרְפָאִים.

 

בדרך אל הערירי

וּכְפִי שֶׁהַדְּבָרִים נִרְאִים, אֲנִי בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי,
לַמְרוֹת הָאֲהָבוֹת שֶׁכֵּן, לַמְרוֹת יִתְרוֹת
הַחֹם, הַלַּהַט הַמֻּגְזָם לָרוּץ
אֶל הַחַיִּים וּלְהַסְפִּיק לִפְנֵי שֶׁיִּגָּמְרוּ
בַּגִּיל הַמְּדֻיָּק הַהוּא.

אֲנִי שֶׁכָּאן כְּבָר לֹא נִבְהָל, כְּבָר לֹא
יוֹרֶה עַצְמִי אֶל שִׁיטוּטֵי הָרְחוֹבוֹת. וְהֵעָדֵר
יֵשׁ בִּי הוֹ־הוֹ, וַחֲלָלִים מֵתִים־חַיִּים
מְהַדְהֲדִים, וּרְחוֹקִים, וְכַמָּה
אֲהוּבִים. וְאַתְּ, בִּתִּי שֶׁלִּי,
שֶׁתָּמִיד אִתִּי.

בְּסוֹד־בְּסוֹד אֲנִי תּוֹהֶה, כַּמָּה עָלַי לִשְׂנֹא
אֶת הַמִּלִּים. אֲבָל חֵץ מְשֻׁגָּע
עוֹד מִתְעַקֵּשׁ אֶל הַחַיִּים, עוֹד מְבַקֵּשׁ
לְהִשְׁתָּאֵף אֶל אֹפֶק לֹא־מוּגָן.

וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁשּׁוּם בִּיוֹגְרָף כְּבָר לֹא
יוּכַל לִתְפֹּס, אֲפִלּוּ לֹא אֲנִי עַצְמִי,
עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֲנִי כָּל כָּךְ לְבַדִּי
בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעֲרִירִי.

 

יחזקאל רחמים הוא סופר ומשורר, תושב יפו. ספר סיפוריו "פיגומים" (2009) זיכה אותו במלגת "פרדס" של הספרייה הלאומית. ספר שיריו "עכשיו הנסיעה" (2016) זיכה אותו בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם. פרסם ספרי ילדים ונמנה עם הזוכים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2012). שיריו אלה – מתוך הספר "דיו מרחקים" שיראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

 

 

זמירה פורן ציון

הר עמד בינךְ וביני אמי

הַר עָמַד בֵּינֵךְ וּבֵינִי אִמִּי
וַאֲנִי יַלְדָּה בָּאִבּוּד, מְחַפֶּשֶׂת אוֹתָךְ בָּרֶשֶׁת
אֶת "דְלְלוֹלוּ אֶל וַואלַאד, דְלְלוֹל" וְאֵין עֶרֶשׂ.
עַל קְצוֹת חַיַּי עוֹמֶדֶת, כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת חֹם קוֹלֵך וְאֵין שֶׁקֶט.
מְחַבֶּקֶת אֶת עַצְמִי וּמִתְנוֹעַעַת, כְּמוֹ בְּסֶרֶט.

אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, יָהּ אִמָּא,
אֶל צ'וֹל יָהּ-מֵאִמָּא בָּאעִיד בָּאעִיד, יָהּ נָנָה.
הַמָּוֶת וְהַיְּשִׁימוֹן אִמָּא רָחוֹק רָחוֹק, יָהּ אִמָּא.
אַתְּ שׁוֹמַעַת יָהּ נָנָה, שְׁתֵּינוּ הַר שֶׁל עֲלִיּוֹת וּמוֹרָדוֹת הַרְבֵּה.
אַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אִמָּא, אֲנִי עֲפִיפוֹן מִסְתּוֹבֵב מְחַפֵּשׂ קָצֶה, מְחַפֵּשׂ כְּנִיסָה.

וְאָמַרְתְּ:
בְּלְנְהָר בִּינוּ גִּ'תִי, כָּאן הָדָא סְבָּאח חְלוּ עַל אְל דְנִי
יָהּ בִּנְתִּי, יָהּ עְיוּנִי, יָהּ קָלְבִּי, יָהּ חָיָאתִּי.
אְרְגָאדְתוּ וְרְג'וּלִי חְיוּט, אְרְגָאדְתוּ דָ'עָיְינְנְק יָהּ בִּנְתִּי.
גְ'בְּתִּי דָ'אוָוה אְל חָיָאתִּי אְל סוּדָה.

בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ בָּאת, הָיָה זֶה בֹּקֶר יָפֶה עַל הָעוֹלָם,
הוֹי בִּתִּי, הוֹי עֵינַי, הוֹי אֲהוּבַת לִבִּי, הוֹי חַיַּי.
רַצְתִּי וְרַגְלַי חוּטִים, רַצְתִּי כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ בִּתִּי.
הֵבֵאת אוֹר לְחַיַּי הַשְּׁחֹרִים.

וְאָמַרְתִּי:
הַזְּמַן שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאתִי מָאמָא הָיָה עֲפִיפוֹן לְלֹא חוּט לְלֹא חַלּוֹן,
רֵיחַ אֲדָמָה חַמָּה שֶׁל נוֹבֶמְבֶּר כָּתֹם,
רֵיחַ בַּרְקָנִים שֶׁל סְתָו מְבֻיָּשׁ לְאַחַר גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן,
בֶּטֶן קֶבֶר הָאָב, יָתוֹם.
אֵין מַצִּיל, שָׁחֹר הַדֶּגֶל, יָהּ נָנָה.
זְקֵנוֹת אָנוּ מֵרֹב מִלִּים, הִלְבַּנּוּ מֵרֹב גַּעְגּוּעַ, יָהּ מָאמָא,
זְקֵנוֹת מֵרֹב יַתְמוּת.
בְּיָדַיִךְ נָחוּ זֵרֵי מְתִיקוּת,
הַזְּמַן בָּלַע אוֹתָךְ כְּלִוְיָתָן,
אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
מֵעֵבֶר לָהָר, כְּדֵי לִרְאוֹתֵךְ עוֹד פַּעַם אַחַת אִמָּא, וְדַי.

 

ד"ר זמירה פורן ציון היא אמנית, חוקרת ספרות ואמנות, שחקנית יוצרת. שיריה התפרסמו בבמות שונות ורומן פרי עטה נמצא בכתובים. ממקימות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל". מרצה בסמינר הקיבוצים על אתניות, מגדר, אמנות וספרות.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת הדר לוטן, טוביה ריבנר, יעל משעלי ושרה שקל

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | שני סיפורים קצרים מאת אוקטב מירבו, בתרגום רון ברקאי

"הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה."

special_44_715-537

רות שלוס, מתאפרת, אקריליק על נייר צילום, 59X47 ס"מ, 1998

.

"בת השמונים" ו"הפֵיָה דום־דום", מאת אוקטב מירְבּו

תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: רון ברקאי

 

בת השמונים

אמא רוזה פלטריני חיה בגפה זה למעלה מעשרים שנה, לגמרי לבדה, בכפר קטן ליד רומא. בעלה מת, מחלת עור קשה טרפה אותו; קדחות לקחו את בתה; בנה עזב לפריז, נישא שם, הוליד ילדים ורק השטן יודע מה מעשיו. היא, אמא רוזה, הייתה כבר בת שמונים. והנה, למרות פחד הנסיעות שבדרך כלל תוקף קשישים, ואף על פי שעד כה היא נשאה את היעדרותו של הבן ללא קושי, ולרוב אפילו לא נתנה דעתה עליה, לפתע פתאום השתוקקה לראותו שוב, לאחר שכמעט נשכח. הזקנה רצתה להכיר את נכדיה וביקשה לחבק אותם לפני מותה. היה בידה כסף מועט, בדיוק הסכום הדרוש למסע, צרור שאספה בעמל רב, פירור לפירור, פרוטה לפרוטה. כסף שגירדה בקושי מחסכונות הצדקה. שכן מאז איבדה אמא פלטריני את יכולת העבודה היא חיה מחסדי הציבור ומקיבוץ נדבות בימי ראשון בפתח הכנסייה. היא פחדה מאוד, כמובן, להיפרד לעד מכסף זה, שהיה כל הונה, ולהתרוצץ בגילה במסע שאת תלאותיו לא יכלה לחזות. אבל התשוקה הזאת, שבמהרה הפכה לטירוף שאינו נותן מנוח, החניקה את חוש הזהירות וניצחה את הקמצנות העיקשת שקיננה בה. אגב, פרט לבעיות בריאות שוליות שאופייניות לזקנים, היא עדיין הייתה אישה זקופה, אמיצה ולרוב חשה בטוב. ועוד, האם קיוותה בעומק ליבה שבנה נעשה אדם עשיר וכי פרשת המסע לא תהיה כה מטורפת וכה רעה כפי שאפשר היה לחשוש. מכיוון שאמא רוזה לא קראה את כתבי ליאופארדי,* היא הייתה אופטימית. בבוא השעה הדליקה נר לכבוד המדונה ויצאה לדרך, מלאת אמונה, בוטחת ושמחה.

כשהגיעה למחוז חפצה היא הייתה עייפה מאוד וראשה סחרחר עליה מעט. בתחילה, בנה לא הכיר אותה כלל. כשאמרה את שמה פלט קללה איומה וצרח:

– מה באת לעשות כאן?
– לראות אותך, בני, ענתה בקושי האישה הטובה.

הלה יצא מכליו ואמר בטון מרושע:

– עדיף שהיית נשארת שם, זקנה חסרת מנוח… אין לי לחם בשבילך, אין לי שום דבר בשבילך.
– הו! אני כמעט לא אוכלת… ולמגורים יספיק לי מזרן קש זרוק בפינה…

הבן חשב לרגע ואמר:

– לא! חזרי למקום שממנו באת… אין לנו מה לעשות איתך כאן…

היא התחננה:

– בני!… אני מבקשת ממך!… איך אני יכולה לחזור?… מעט הכסף שהיה לי כבר איננו… הנסיעה עולה ביוקר והם לקחו הכול… לחזור?… רגלי חלשות מדי, הן לא ישאו אותי רחוק…
– שרגלייך יקחו אותך אל השטן!… תסתלקי!
– בני!… זמן רב כל כך עבר מבלי שראיתי אותך… והנה, כך אתה מקבל אותי!
– אה! תני לי לחיות בשקט! תסתלקי…
– תגיד, אתה רוצה שאמות?

והזקנה כיסתה את עיניה בסינרה ובכתה בכי תמרורים.

אבל במוחו של פלטריני צץ רעיון. בלי שום קשר לאיום המוות של הזקנה, אגב. נימת קולו התרככה:

– שיהיה, תישארי… אבל בתנאי אחד…
– הכול, בני! אני אעשה הכול!…
– התנאי הוא שתעבדי, שתרוויחי את לחמך…
– אני רוצה מאוד… באמת, אני רוצה מאוד… אבל אין לי יותר כוח בזרועותיי… אני כל כך זקנה!…
– הא! את חושבת שמדובר בפריקת מטען מאוניות?… לא, את תעשי כמוני, כמו אשתי וכמו ילדיי… את תלכי לסטודיו של אמנים ותדגמני בהם, זהו!…

היא לא ידעה מה פירוש הדבר ללכת לסטודיו של אמנים ולדגמן, וכשהסביר לה הבן ספקה ידיה וקראה:

– אוי הבתולה הטובה! ישוע המתוק! אתה רוצה שאני אופיע בעירום לפני גבר? אני, שמעולם לא הצגתי את עצמי ללא בגד לפני שום אדם, אפילו לא לפני אביך… אני נשבעת בצלב, אפילו לא לפני אביך!

פלטריני גיחך; הווידוי הזה הפך את כעסו לעליצות:

– את חוששת שהעור הזקן שלך כבר לא יגרה את האדונים! אה! אה! אה! העור הזקן!
– בני!… בני!… אתה לועג לי!

הקשישה הייתה סמוקה ונבוכה. היא מלמלה בקול חלוש:

– וחוץ מזה, נו באמת, אני זקנה מדי! במצבי אף אחד לא ירצה לצייר דיוקן שלי.
– אל תדאגי!… יש כאלה שאוהבים גוויות זקנות כמו שלך. אני מכיר אותם.
– לא! לא! אתה בן מרושע!…

הבן הדוגמן התכעס מחדש, החל להכות את אמו ובתוך כך איים לזרוק אותה החוצה.

אזי הוסכם שהיא אכן תלך לסטודיו של אמנים.

אתמול ראיתי את האמא רוזה אצל פַסל, אחד מחבריי.

כשנכנסתי לסטודיו, אישה זקנה מאוד ישבה על שולחן המודלים ודגמנה בעירום מלא. זו הייתה היא. דוממת כמו פסל, גבה מקושת, ראשה המעוטר בשיער נוקשה ודליל מוטה לכיוון הכתף הימנית בתנועה מיוסרת. כפות ידיה וחלק מזרועותיה היו שקועות בין ירכיה, שנלחצו זו אל זו כדי להסתיר את שיפולי בטנה ולהטיל צל על עירומו העצוב של איבר מינה. על רקע הקירות המסוידים לבן, בתוך גיבוב הגבס והתבניות הלבנות והקרות שמילאו את המקום, הבשר הזה, הקשיש והמעונה עד מוות, נראה מצהיב. אור ירקרק שפלש לסטודיו צבע את איבריה בגוונים חלקלקים, חמים, כשל שנהב ישן. אל נוכח המחזה הזה ירדה עליי מרה שחורה וכבדה, מלנכוליה שוברת לב שעוטפת אותנו למראה ההרס של יצורים והמוות של דברים. באותו הרגע חשבתי על הנשים שאהבתי, ואמרתי לעצמי: "הו, נפשות שלי, יקרות ומלאות חיים, בקרוב גם אתן תהיינה כמו מומיות מיובשות המונחות בקברן. הנאדות הוורדרדים של שדיכן, שפעמים רבות כל כך הרעיפו עליי תשוקה משכרת, יצטמקו, הו אהובותי המתוקות. הם יהיו תלויים על קסמיכן שנמוגו, קמוטים, שטוחים ומכוערים יותר מגזרי בשר מרופטים ומעפעפיים מתים. הפה שלכן, הו נסיכות שלי, שרפרפה בו כנף רוטטת של נשיקה עם ניחוח נשימתכן, פֶה זה לא יהיה עוד אלא חור שחור מעלה צחנה, שמתוכו ינשוף המוות, הו אתן, האורות האלוהיים של עיניי!"

ובכל זאת, היא לא הייתה כה דוחה, הזקנה המסכנה. עדיין אפשר היה להבחין שפעם היא הייתה יפה. למרות הקמטים בצוואר; למרות השקעים האפלים בגרונה, בין הגידים הכחושים לעצמות הבריח הגרומות; למרות עטיניה שצנחו באופן דוחה וברפיון מוזר של העור על הטבעות שהקיפו את פלג גופה העליון; למרות הקריסה של מותניה, שמרקמם המדולדל דמה לאריג רפוי מאוד ומשומש – למרות כל אלה אפשר היה למצוא בגופה תווים מהודרים, קווי מתאר אציליים, סימני יופי חיים, מפוזרים בין איברים שקמלו. בין אלה בלטו במיוחד הרגליים, שהיו רזות מעט, ארוכות מדי, אבל התגלו כישרות ומוצקות, ללא נפיחויות בברכיים, ללא קרעים בקרסוליים, והיה בהן דבר־מה צעיר וגמיש שהדהים אותי. הבטן, שלרוב היא החלק הראשון שמתכער להחריד אצל האישה הנובלת, שמרה אצל זו על מעגליות מלאה, על צורות עדינות ועל קימור כמעט ענוג. כל זאת למרות הכיפוף הנורא שנכפה עליה וחרץ שקע עמוק מעל טבורה.

בחנתי אותה ברגשות מעורבים: רחמים מיוסרים ודאגה מכאיבה. היא ישבה על השולחן ולא זעה. מרגע שנכנסתי לסטודיו לא רעד אף לא אחד מהקפלים הרכים של עורה, אף אחד משריריה המעונים לא רטט. זבוב בודד שזמזם סביבה התיישב על כתפה, התרוצץ בין הקווים הישרים של קפליה ונדחק אל בין שדיה, שדמו לסמרטוטים תלויים. הוא חזר ועלה לכיוון הזרועות ונעלם מאחורי הצוואר מבלי שהזקנה הראתה כל סימן שחשה בדגדוג. כשחזיתי בה כך, דוממת לחלוטין, היא דמתה לאבן, ובעיניי לא היה דבר מבעית יותר מאותו קיפאון מקאברי של היצור החי והרעוע הזה. פחד והזיה השתלטו עליי למראה ראשה, שהיה רכון על הכתפיים ומחובר אל הגוף באמצעות גידים מתוחים כמיתרים, באלכסון ובאופן אלים, כאילו קפא כך בתנועה שהחלה ולא הושלמה. שכן הישישה בעירום המלא הביטה בי, היא הביטה בי בעיקשות. הגם שלא יכולתי להבחין בתנועה כלשהי באישוניה, ואף שלא ניכרה ולו תזוזה קלה בעפעפיה, עיניה התרחבו ומבטה היה נעוץ בי ללא ניע. העיניים היו מבוהלות, והבהלה התחלפה בזעם, והזעם התחלף בתחנונים, והתחנונים התחלפו בבושה. עיניה הקפואות ביטאו באותה שנייה אלף מחשבות סותרות ואלימות. לא רק שהן לא זעו, אלא ככל שהתמדתי להביט בהן, ככל שהתחלפו בהן ההבעות העזות ביותר, המוזרות ביותר, יוצאות הדופן ביותר, כך הן נעשו מאובנות יותר ונטולות רחמים. מתחת להן נדחקו שפתיה הקפוצות אל תוך הפה, מהודקות אל החניכיים חסרות השיניים.

לפתע פתאום התלחלח מעגל העפעפיים; מעטה בוהק עטף את גלגל העין המזוגגת ושתי דמעות גדולות, קלות וחמימות, התגלגלו על לחייה והמשיכו אל העירום הבוטה של הגוף המיוסר. היא בכתה זמן ארוך מבלי לזוז. לא היה בה שום דבר חי, פרט לדמעות האלה, שהזילה טיפה אחר טיפה על האונס האלים של צניעותה ועל הסבל האינסופי של נשמתה התמה.

[1889]


* הכוונה כנראה לג'אקומו ליאופארדי (Giacomo Leopardi), משורר והוגה דעות איטלקי, 1798–1837.

 

הפֵיָה דום־דום

אמש פגשתי בתיאטרון קצין אנגלי הנמנה עם חוג חבריי, והוא סיפר לי שחזר לאחרונה מהודו. זהו בחור מקסים שאוהב את צרפת עד מאוד. במיוחד את פריז ואת נשותיה, שהן בעיניו נעלות על כל האחרות.

– אני מכיר, כך אמר לי, את מקדש אֵלֵפַנְטָה.* ובכן, זה כלום לעומת הפריזאיות. מה גם שהנשים באלפנטה עשויות מעץ, ואילו הפריזאיות… הו לא! הו לא! הן לא עשויות מעץ…

הקצין צחק בכל מאודו מההלצה הזאת, שנראתה בעיניי גסות בריטית מופלגת… לאחר מכן דיבר על התיאטרון שלנו, שגם אותו הוא אוהב מאוד. בעיקר שיבח את האופרה הקומית P'tits Michu ואת המחזה Nouveau Jeu, שבשניהם היה כבר שלוש פעמים!

מכיוון שלא רציתי להיות פחות מנומס ממנו, כשסיים את ההשתפכויות הדרמטיות אמרתי לו:

– ובכן! הייתה לך הצלחה אמיתית עם כדור הדום־דום* שלך!
– אל תדבר איתי על זה! פרץ בצחוק. והוסיף בצניעות: ועדיין!… זה כלום… זה כל כך קטן!… תאר לעצמך דבר קטנטן, איך אתם קוראים לזה? – אגוז זעיר… זהו זה… דמיין לעצמך אגוזון קטנטון!… זה מקסים!
– ואיזה שם יפה, ידידי היקר!
– אכן, אישר האנגלי, שנהנה מן המחמאה… מאוד פיוטי!…
– אפשר לומר, שם של פיה בקומדיה של שייקספיר… פיה צחקנית, קלילה וזהובת שיער, קופצת ורוקדת בין שיחי האברש לקרני השמש. קדימה דום־דום!
– בהחלט… קדימה ובכן!… והדום־דום הקטנה הזאת היא פיה קפצנית ורקדנית הרבה יותר ממה שאתה חושב!… היא הרחמנית ביותר מכל הפיות, כי איתה אין יותר פצועים!
– אה! אה!
– אין יותר. יש רק מתים!… זה מעולה!
– מעולה!
– מה אתה רוצה, ידידי היקר, צריך לתרבת מעט את בני האדם, אפילו בניגוד לרצונם… וכן, האין זה מכוער מאוד, מגעיל למדי, לפגוש בנכים שבשרוולם חסרה זרוע, ובכאלה שיש להם רגל או ראש מעץ!… והסרן הזקן שמספר, וחוזר ומספר, בשעת ערב במעגל חברים, על שלושים ושש הפציעות שלו!… גמרנו גם עם הזן הזה של הזקנים המשעממים!… אה! אילו רק היו לכם כדורים כאלה בזמן הקומונה ובפורמי*…
– אז זה רציני!… זו לא בדיחה!… זה לא סיפור של אדגר אלן פו ולא חלום של תומאס דה קווינסי!*
– תשמע, אני ניסיתי את הכדור בעצמי! מכיוון שאני חייל מתוחכם מאוד, העמדתי שנים־עשר הינדים…
– חיים?
– כמובן, ידידי היקר. קיסר גרמניה – הוא עושה ניסויים בגוויות. הוא עדיין חדור באותן תאוריות רומנטיות שיש להרוג את אלה שכבר מתו!… הרי אין בזה שום היגיון! וזה לחלוטין אנטי־מדעי!… אני, לעומת זאת, פועל על אנשים, ולא רק חיים, אלא גם בעלי מבנה גוף מוצק ובריאות מושלמת!… כך לפחות אנחנו יכולים לראות מה אנחנו עושים ולאן אנחנו הולכים.
– אלף סליחות, חברי היקר… המשך, בבקשה ממך.
– ובכן, הצבתי שנים־עשר הינדים, אחד אחרי השני, בקו ישר… ויריתי!…
– ובכן!
– ובכן, ידידי היקר, הכדור הקטן הזה, דום־דום, עושה נפלאות! משניים־עשר ההינדים לא נותר בחיים אפילו אחד!… הכדור עבר את כל הגופות ונשארו מהן שתיים־עשרה ערמות של עיסת עור ועצמות מרוסקות…
– All right!… זה ראוי להערצה!
– אכן… מאוד ראוי להערצה!…
הוא הרהר ולאחר כמה שניות של שקט רציני המשיך:
– אבל אני חולם… אני מחפש משהו טוב יותר. אני מחפש, ידידי היקר, כדור… כדור קטן, שלא ישאיר דבר מאלה שהוא פוגע בהם, דבר… דבר!…
– מה זאת אומרת כלום? קטעתי את דבריו.
– או רק מעט מאוד! בקושי ערמה קטנה של אפר, או אפילו עשן אדמדם דליל שנעלם מיד!…
– שריפת גופה אוטומטית!…
– בהחלט!
– זה נהדר!
– נהדר, מבחינה מנהלית ואנושית! האם חשבת על אין־ספור היתרונות שיש להמצאה כזאת?… אני מבטל ככה את הרופאים הצבאיים, את האחים, את האמבולנסים, את בתי החולים הצבאיים, את תשלומי התגמולים לפצועים, ועוד ועוד. זו תהיה כלכלה נפלאה!… הקלה לתקציבי המדינה!… ועדיין לא אמרתי דבר על ההיגיינה! איזה הישג להיגיינה!
– אתה תוכל לכנות אותו כדור ניבּ־ניבּ!
– יפה מאוד!… יפה מאוד! הריע הקצין ופרץ בצחוק קולני, צחוק אופייני לחיילים מכל הארצות ובכל הדרגות…

כשנרגע אמר:

– תראה, אני לא מבין מדוע העיתונות שלכם לוחצת עלינו, אנחנו האנגלים, שהמצאנו את הכדור המופלא הזה, ומדוע היא מתייחסת אלינו כאל פראים וצבועים. מה שמפליא אותי במיוחד הוא העובדה שהפטריוטים המשולהבים ביותר שלכם, אלה שצועקים בקול רם שאף פעם לא מוציאים מספיק מיליארדים למען המלחמה, אלה שמדברים רק על הרג והפצצות – דווקא הם רוצים להוציא אותנו מכלל משפחת העמים התרבותיים! אבל לעזאזל, אנחנו הגיוניים, בהתחשב במצב הברבריות שאנחנו מצויים בו, כל העמים המתורבתים. איך הם מסכימים שהפגזים יתפוצצו, אבל לא רוצים שכזה יהיה גם טבעם של הכדורים?… מה ההתחכמות הזאת? אנחנו הרי חיים תחת החוק האוניברסלי של המלחמה. ובמה היא כרוכה? מלחמה משמעותה לטבוח במספר גדול ככל האפשר של בני אדם, בזמן הקצר ביותר! על מנת לעשות אותה יותר ויותר רצחנית ומשמידה יש למצוא את כלי המשחית האדיר ביותר. זו שאלה של אנושיות! וזו הקִדמה המודרנית!…

– אבל אומללים שכמותכם, הבעתי התנגדות לדבריו, ומה עם הזכויות של בני האדם? מה אתם עושים עימן?
– הקצין האנגלי גיחך. הוא הרים את ידיו לשמיים ואמר:
– זכויות האנשים! נו באמת, אתה לא רציני. אתה הרי נותן ברגע זה את הדוגמה המצערת ביותר לצביעות. זכויות בני אדם! זה הרי בדיוק לטבוח בבני אדם, בין שהם יחד, בקבוצה, ובין שהם יחידים, בין באמצעות פגזים ובין באמצעות כדורים, לא חשוב, העיקר שבני האדם ייטבחו כדין!…
– ובכל זאת, הרי אנחנו לא פראים… לכל הרוחות!
– אבל מה אנחנו כן? אנחנו, אדוני הנכבד, אנחנו פראים גרועים יותר מאוכלי האדם של אוסטרליה, מפני שאנחנו מודעים לפראותנו, ולמרות זאת מתמידים בה. ומכיוון שאנחנו שולטים, סוחרים, מסדירים את חילוקי הדעות ונוקמים על פגיעה בכבודנו באמצעות המלחמה, כלומר באמצעות גניבה, ביזה וטבח, אין לנו אלא לשאת את המצב הזה של האכזריות שאנו רוצים בכל זאת להישאר בו!… לך תבקש מהנמר שילבש כפפות על טפריו כשהוא קורע את טרפו! לא, לא!… ללא צביעות!… אנחנו בריונים, ובכן הבה ננהג כבריונים. אנחנו לא מוכנים עדיין לראות את זריחת השחר הלבן של הציביליזציה ואת עליית קרני השמש של האהבה האנושית.
ההפסקה הסתיימה. במסדרונות מיהרו הכול לשוב אל מקומותיהם.
– אני נפרד ממך, אמר לי הקצין ולחץ את ידי. אחשוב ברצינות על הכדור ניבּ־ניבּ!… עשה כך גם אתה. להתראות!

כל הערב רדפוני מעשי טבח ומעשי הרס. בלילה ראיתי את הפיה דום־דום עוברת מעל שיחי אשחר אדומים מדם, והיא זהובת שיער ומחייכת.

[1898]


* מקדש אלפנטה (Elephanta) מן המאה השביעית, שוכן באי קטן ליד מומבאי, מוקדש לאל ההינדי שיווה.
* הכדור המכונה Dum-Dum נקרא על שמה של עיר במערב בנגל, הודו, שבה נעשה לראשונה שימוש בתחמושת הקטלנית הזאת.
* הקומונה – בשנת 1871, בעקבות התקוממות, כונן בפריז משטר דמוקרטי של שוויון חברתי, בהנהגת "הקומונה הפריזאית". כעבור חודשיים, בטבח המונים, דיכאה הממשלה המרכזית את הקומונה; פורמי – בעיר Fourmies בצפון צרפת ירו השלטונות במפגינים שקיימו תהלוכה ב-1 במאי 1891, בתביעה ליום עבודה בן שמונה שעות. תשעה מפגינים נהרגו ושלושים וחמישה נפצעו.
* תומאס דה קווינסי (Thomas Penson de Quincey), מסאי וסופר אנגלי, 1785–1859.

.

אחרית דבר / רון ברקאי

"אוקטב מירבו", קבע בביטחון לב טולסטוי, ״הוא הסופר הצרפתי הגדול ביותר בזמננו, והוא המייצג הנאמן ביותר של הגאונות החילונית הצרפתית.״ קרוב לוודאי שיהיו שיציעו שמות של יוצרים אחרים, כל אחד וטעמו עימו. בדבר אחד אין ספק: מירבו (Octave Mirbeau, 1848–1917) היה אחד מאנשי הרוח הבולטים והמגוונים בהיסטוריה של התרבות הצרפתית: סופר, עיתונאי, מבקר אמנות, סטיריקן ומחזאי.

כמעט בכל כתיבתו בולטת ההזדהות עם החלש, הסובל, המנודה, לצד ההתנגדות העיקשת ביותר לניצול, לאלימות ולמלחמה. עם זאת, מירבו היה גם הסופר ״השחור״ ביותר, הפסימי ביותר של זמנו. ולא רק מפני שדבק באנארכיזם, אלא גם מפני שידע היטב את נפש האדם.

כמבקר אמנות מהחשובים בדורו, גילה מירבו יוצרים אוונגרדיסטים והגן עליהם בעטו המושחז להפליא. בין אלה נמצא ציירים ופסלים כמו אוגוסט רודן, קלוד מונה, קאמי פיסארו, אדגר דגה, אוגוסט רנואר, ואן גוך, קאמי קלודל ועוד.

לצד הגנתו על החלשים והנרדפים בחברה האנושית, מירבו נמנה עם ההוגים היחידים בזמנו שגינו את ההתאכזרות לבעלי חיים ואת הפגיעה בהם. בין היתר כתב סיפור קצר נוגע ללב, ״מותו של כלב״ (שניתן לראות בו גם אלגוריה לרדיפת הזר והשונה), ורומן נפלא שגיבורו הוא כלב הפרא של ערבות אוסטרליה, הדינגו. הבחירה בדינגו לא הייתה מקרית; מירבו עצמו בחר לחיות לפי אורחותיה של חיה זו, ונעץ את שיניו החדות בבעלי השררה, בפוליטיקאים, בבעלי ההון ובאנשי צבא שאינם יודעים גבולות ושהמילה ״חמלה״ אינה מצויה בלקסיקון שלהם.

בשונה מרוב הסופרים והאינטלקטואלים בני זמנו בחר מירבו להתחבר דווקא אל אנשי שוליים, אנארכיסטים, נרדפים, יהודים, גולים ופשוטי עם. אין זה מקרה שהוא התגייס בכל כוחו ומרצו, לצד הסופר אמיל זולא ואחרים, למאבק לטיהור שמו ולזיכויו של הקצין היהודי דרייפוס, שהואשם בבגידה.

השקפתו הפסימית, ״השחורה״, של מירבו באשר לטבעם של בני האדם לא הובילה אותו להסתגרות ולמיזנתרופיה. להפך, האנושיות והסולידריות היו עבורו דרך חיים. סופרים רבים חבים לו את פרסום יצירתם הראשונה. הוא נהג לנדוד בין המוציאים לאור עם כתבי היד וניסה לשכנע אותם בערכם הספרותי. אבל יותר מכול בלט רוחב ליבו בחיי היום־יום. אוקטב מירבו היה ידוע כמי שנותן מכספו לנזקקים, ללא כל רישום של החוב וללא התחשבנות. בפשטות, רק מפני שנמצאו בצרה.

יומנה של משרתת, אחד הרומנים החשובים של מירבו, יצירת מפתח להבנת ״האנטישמיות העממית״, ראה אור בעברית פעמיים: ב-1962 בתרגום זאב זמירי, בהוצאת מ. מזרחי, וב-2017 בתרגום אסנת יקירה, בהוצאת הכורסא. הספר הקצר והמבריק זיכרונותיו של חבר ראה אור בעברית ב-2017, בתרגומה של רותם עטר, בהוצאת לוקוס.

מאמר מקיף על אוקטב מירבו ועל יצירתו פרסמתי בעיתון ״הארץ״ ב-17 באפריל 2003, בכותרת: ״לכמרים, לחיילים, לשופטים, לאנשים שמחנכים, מנהיגים ושולטים באחרים, אני מקדיש דפים אלה של רצח ודם״.

הכותרת לקוחה מספרו של מירבו, גן העינויים. היא הייתה נכונה לאורך השנים מאז ימיו של הסופר, התאימה בהחלט לימים שבהם כתבתי את המאמר, ומתאימה ביתר שאת כיום. במסגרת מאמר זה תרגמתי גם שני סיפורי כלבים: ״מותו של כלב״ מאת מירבו ו״פיירו״ מאת גי דה מופאסאן.

 

 

רון ברקאי הוא פרופסור (אמריטוס) להיסטוריה של ימי הביניים. לצד זאת שלח ידו גם בפרוזה: תרגם סיפורים קצרים מספרדית ומצרפתית, וכתב שלושה רומנים: "כמו סרט מצרי" (חרגול, 2001); "האישה שאהבה סיפורים" (חרגול, 2004); "התחתית של תל אביב" (חרגול, 2010). בקרוב יראה אור קובץ סיפורים קצרים שלו: "על קברים ותענוגות אחרים", בהוצאת ידיעות ספרים.

 

 

» עוד סיפור קצר בתרגום לעברית: "דו־קרב", מאת אדית וורטון, בתרגום נגה שיאון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | "פוגה לשני מטרונומים", סיפור מאת מאיה יסעור

"מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה."

proza_44_715-537

יוסי מרק, אור בוקר, שמן על בד, 120X90 ס"מ, 2000

.

פוגה לשני מטרונומים

מאת מאיה יסעור

 

האֵם הקריאה את המילים הכתובות בכתב היד של בתה. כתב יד מעוגל, מתחנף. מתאמץ באופן מדאיג. שתי מילים, "מתי לבוא?", היא חוזרת ומקריאה ומחפשת במרווחים שבין ההברות את הכוונה.

והילדה, שפתיה מתנפחות כמו כדורים פורחים, כך נדמה לה, והלשון שלה עצומה בגודלה וכבדה, כפי שחשה בהביטה במראה זמן רב מדי או למראה תמונות של עצמה, וגם כעת, לשמע קולה של אמה המקריאה את מילותיה מן הפתק המקומט.

"אז מה." השיבה, וניפחה את נחירה הימני.

"אמא של לירון אומרת שאת נכנֶסת, שאתם עושים משהו בחושך ואחרי כמה דקות את יוצאת."

הבת משכה בכתפיה. הברכיים של האם, עטויות גרבי ניילון שחורים, הציצו מקצה חצאית זמש הדוקה בצבע כחול שלבשה לעבודה כמעט כל יום בשילובים מתחלפים. היא התיישבה לצד בתה על קצה המיטה, ליטפה את ראשה באצבעות דקות ושאלה בפעם השלישית אם לירון עושה לה משהו שהיא לא אוהבת. הילדה אמרה שהיא שמחה שהוא בחר דווקא בה.

הוא לא עשה לה שום דבר, הוא לא עשה לה כלום. פעם אחת נעמד מולה בחושך, נשם בכבדות ונגע בקצה אצבעו בכתפה. הוא בכה. הם לא הבינו כלום. הכאב היה שלו. הוא בחר בה והיא בחרה להיבחר. יותר מזה לא סיפרה לאמה, למרות כתובת האימה שהוטבעה באישוני הבטון שלה.

בכתב, בעיפרון לא מחודד, על נייר חמְשה מקופל לשמונה מוצמד לאבן שקשר לקצה חבל, ביקש שתיכנס לחדרו בדיוק בשעה ארבע ושלא תסתובב בשום פנים ואופן אל עבר הקיר. "זה יהרוס הכול," כתב, "תסתכלי רק על המטרונומים שעל שולחן הכתיבה". לסימן שלו נתבקשה להפעיל את המטרונום הראשון ולסימן שני – את המטרונום השני. חלון חדרו מתחת לחלון חדרה, הוא זרק את האבן כלפי מעלה אבל החלון היה סגור והאבן פערה בו חור.

"לירון ילד מוזר", "לירון ילד דפוק", "חרם על לירון".

היא עשתה כל מה שלירון אמר לה.

כשהלך ברחוב היה קו שערו המשורטט רוטט על צווארו ופיקות הברכיים שלו התגלגלו כמו כדורי פינג פונג. הוא ספר את צעדיו, חישב את מה שביניהם, ובראש שלו הלחין מנגינות.

במעלית עמד בגבו אליה ונעץ את מבטו הרדוף במספרי הקומות המתחלפים. הוא לא דיבר עם אף אחד, אפילו לא עם אחותו. "לירון ילד מסורס."

היא אמרה לאמא שלה, "היונה חשבה שהחלון שלי פתוח, נכנסה בו בכל הכוח עם המקור." למה היא צריכה לנקות את החלון כל יומיים. אף אחד לא צריך חלונות שקופים כמו אוויר, למה היא כזאת כפייתית?

החור נפער בדיוק באמצע החלון המלבני, שוליו מעוטרים בסדקים דקים כמו חוטים כסופים שזורים בתוך הזכוכית. רסיסי זכוכית כיסו את המיטה שלה בדוק מנצנץ. חלוק נחל עטוף בדף חמשה נחת מילימטר מכף הרגל שלה ולא זז. ילד משונה, מתרגל שלוש שעות ביום כתיבת תווים וחישוב משקלים על דפי חמשה, בטח שהעיפרון שלו קהה כל כך.

רק כשהגיע המסר מלירון התחוור לה שחיכתה לו. באחת נעלמה התחושה ההיא. לשונה דקה שוב וקלה, שפתיה במקומן. היא גופה – וגופה היא. בפעם הראשונה מאז שצץ בה זיכרון ראשון מעצמה, לא הטילה ספק בקיומה. זרועות, נקבי פנים, איברי מין, ילדה בת שתיים־עשרה וקצת. אין מי שמביט בה מבחוץ ואין מי שמפריד בינותיה מבפנים, היא לא כלואה בתוך גופה ולא נקלעה בטעות לגופו של אחר.

את התוכנייה שמצאה עם חבריה על הרצפה במגרש הכדור־יד של בית הספר הם קראו בקול רם ושכתבו את הביוגרפיות של המשתתפים ברסיטל. "גאון מוזיקלי, בעל נטייה מתמטית וחשיבה אנליטית," נכתב בתוכנייה על לירון. "כבר בגיל שלוש נתגלתה אצלו שמיעה אבסולוטית ובגיל חמש זמזם קטעים מורכבים משחרזאדה כשהוא משחק בארגז החול," אימו, המורה לפסנתר, כתבה את התוכנייה בעצמה. סדר ההופעות של הרסיטל השנתי, ביוגרפיות של משתתפים בני שמונה ותשע. לירון חתם את האירוע בקונצ'רטו לכינור בלה מינור.

"בגיל שמונה ניגן בפסנתר את החלק הראשון של סונאטת אור ירח משמיעה בלבד, כשהרים את ראשו מהפסנתר היו פניו שטופים דמעות."

בקול עבה וחדגוני, מלא בחשיבות עצמית, הם שִכתבו את הכתוב וצחקו:

"לירון גוזר את הריסים. הוא לובש את הבגדים של אמא שלו ושר שירים ביידיש, בשעות הפנאי הוא סורג לעצמו תחתונים מחוטי תחרה והולך איתם לישון כשהוא מוצץ את האצבעון."

רשפי הרשעות שעוררה בהם דמותו אחזו גם בה. הם לא ראו בו גאון יותר משראו בו תימהוני. הוא היה אשף בתחביר ודקדוק אבל בהבנת הנקרא נכשל באופן שיטתי, שלא לדבר על הבעה. מעולם לא השתתף בשיעורי ספורט מחשש לשבור או לעקם את אצבעותיו. בשיעורי תנ"ך ותולדות עם ישראל ישב תמיד בעיניים עצומות. הוא הקשיב לנשימות שבין ההברות, ובעיניים עצומות ראה את התמונות.

"לירון ילד מוגבל."

כשהגיעה השעה הכתובה בפתק, ירדה קומה אחת במדרגות ודפקה בדלת. אמא שלו, פאני המורה לפסנתר, פתחה את הדלת בחיוך רחב ומחקה אותו מיד כשראתה אותה. היה לה שיער חלק ודק שעטף את הפנים שלה כמו קסדה של אופנוע ושתי אוזניים חדות שבצבצו מבין השערות הדקות.

מאז אותו יום הולדת 265 של אנטוניו ויוואלדי בשנת 43' לא נגעה במיתרי מתכת או חשה את הרכות המצמררת של שערות זנב הסוס המתוחות לאורך הקשת. בחסקובו נתן חייל בולגרי נוצרי שיעורים פרטיים בכינור לילדים יהודים בשעת העוצר תמורת שכר מופרז. הוא אמר לה: "מחר יש לוויוואלדי יום הולדת, פאני, ולכבוד יום הולדתו של אדון ויוואלדי אני נוסע הלילה לסקופיה." הוא לקח מידה את הקשת ועטף את גופה הקטן בזרועותיו, "אני לא בן אדם משכיל ולא מגיד עתידות אבל דבר אחד אני יודע –" לחש בתוך אוזנה, "ליהודים של סקופיה ויוואלדי יישאר לנצח בן 265." מפיו נדפו אדים חריפים של רָקיה, הוא העביר את שערות הסוס הרכות על לחייה. "מי יודע," היא נשנקה לשמע חרחורי נשימתו, "אם יהיה לך מזל אולי תזכי לחגוג לו 266, קשה להאמין שיותר מזה." זה היה בחסקובו, שם הקירות עבים והבתים גדולים ורחוקים זה מזה. עכשיו היא מורה בעצמה והורי התלמידים שלה סומכים עליה בעיניים עצומות. לאף אחד אין פסנתר, רק לאמא של לירון. היא קנתה אותו מיד שנייה מזקנה עשירה מירושלים שרצתה לוודא לפני מותה שהפסנתר יגיע לידיים הנכונות ולא יישאר בידי אחד משלושת ילדיה, שתמימות דעים שרתה ביניהם: "הפסנתר הזה תופס יותר מדי מקום."

לא הכסף עמד בראש מעייניה כשחיפשה לפסנתר את הקונה המתאים. לכל אחד מהקונים הפוטנציאליים ערכה ראיון עומק. בסופו של דבר נתנה אותו לאמא של לירון כמעט חינם ובתנאי שתבטיח את קיום שליחותו. בכשטיין זקוף, מודל 9, שנבנה בין שתי מלחמות העולם. אמא של לירון התחייבה בעל־פה, בהסכם של כבוד ובשם גדולי המלחינים, וחזרה לדירתה ברמת גן עם הבכשטיין הזקוף.

כשעזבה את חסקובו עם הוריה, מיד עם תום המלחמה, השאירו הוריה את הפסנתר שלה שם. רק את הכינור התירו לה לקחת, לא תכשיטים, גם ספרים לא. היא נתנה אותו ללירון ובעצמה, נשבעה, לא תיגע בו. ויוואלדי של אמא של לירון כבר בן 307. והיא חוגגת את יום הולדתו מדי שנה.

אפשר היה לזהות את התלמידים שלה לפי השיער המסורק וחוברות התווים מתחת לזרוע, עולים ויורדים במעלית, פרצופים מתחלפים, כמו שליחים. בשלישי לחודש מרץ, יום הולדתו של המלחין הנודע אנטוניו ויוואלדי, שנה אחר שנה, הם מצטופפים יחד במעלית, שותפים אילמים לפיק ברכיים, לקראת הרסיטל בבית המורה לפסנתר. יום לפני הרסיטל תולה אמא של לירון מודעה על קיר המעלית ובה היא מביעה את התנצלותה על אי־הנוחות המלווה בקיום הרסיטל ומאחלת לכל דיירי הבניין יום הולדת שמח לאנטוניו ויוואלדי. בבוקר, בין הפיהוקים, מניחים הדיירים את עיניהם על המילים הכתובות, אומרים ניחא, דורכים על השלולית ששקית הזבל שבידם הותירה על רצפת המעלית ויוצאים אל הרחוב.

לאמא שלה הרסיטל כלל לא הפריע, להפך. היא עודדה אותה לקחת שיעורי פסנתר אצל פאני המורה לפסנתר וקיוותה שתתרועע יותר עם לירון ופחות עם עופר מקומה שלישית שהייתה לו נטייה להסתבך בקטטות. היא העדיפה לחשוב שבשעות שהיא עובדת בבוטיק בדיזנגוף סנטר מתרגלת בתה אקורדים בפסנתר ולא מטיילת בוואדי ומחפשת צרות. היא אמרה שאם יתר השכנים היו מכבים את הרדיו שלהם בכל שעת חדשות ומדליקים את הפטיפונים בִמקום, העולם היה נשמע הרבה יותר טוב. לו הכירה את לירון הייתה ודאי מחבבת אותו. אפילו בתוך אותו צפצוף עגמומי שנשמע בכל שעה עגולה מכל דירות הבניין שרק לירון מנגינה, ומשנשמעו לחישות ההשתקה הארסיות גייס אותן לטובת העניין. הוא קרא ליצירה הזו "בדידותו של אופטימיסט" והוסיף לה כותרת משנה: "קונצ'רטו לשרקן, צפצף ותזמורת משתיקים." כך סיפרה אמו בתוכנייה. היא נתנה לו את הכינור ואמרה לו שזה כינור מיוחד. זה כינור שראה הכול והוא מנגן סיפורים שמבקשים להיזכר. הוא עשה את זה למענה והיא רצתה שהוא יעשה את זה.

"לירון מתנשק עם אמא שלו על השפתיים."

היא הכירה את הדירה בעיניים עצומות, מדלת הכניסה למבואה הריבועית אל תוך המסדרון הקצרצר. התקרה נמוכה, משמאל שלוש דלתות: חדר ההורים, האמבטיה, חדר של אח גדול, ובסוף המסדרון – דלת אחת, שמובילה אל החדר שלה, שמובילה אל חדרו של לירון, חצי חדר, כוכי, חלון יחיד פונה אל מגרש חניה, אל הוואדי, צינור סולר עובר בתוך הקיר המזרחי, מפיק נוף צלילי של זרימה עזה סמיכה ומסתורית. הוא עומד ומנגן וסוליות נעליה מרחפות מעליו.

היא הושיטה יד אל עבר אחד המטרונומים שעל שולחן הכתיבה המבולגן, לא להסיט מבט אל עבר הצללית השקופה שמולה, לא להסתכל, לא להתפתות, "לירון ילד אוטיסט."

"עוד לא." רטנה צלליתו, יורקת בוז נוכח עליבות ביצועיה.

"עכשיו."

פעם ראשונה.

"עכשיו."

פעם שנייה.

והנה המטרונומים כבר מתקתקים בקונטרפונקט והכינור מחסקובו ששמע הכול מנגן סיפורים שטבועים בו כמו בתקליט, בשערות זנב הסוס המתוחות של הקשת, באצבעותיו הקטנות. המשימה בוצעה אבל סוליות נעליה עוד דבוקות לרצפה שלו, רצפת חדרה מרחפת מעל ראשה. מתוך החשכה נגלה לה ניצוץ דמעותיו, מבטו מבקש שתסתלק משם, שתפסע לאחור בגבה לקיר הסודי ההוא, תסגור אחריה את הדלת ותחזור רק למחרת, כשהאבן שלו תנחת שוב במיטתה.

כמעט מדי אחר צהריים הוא זורק את האבן אל תוך חדרה שלה ומבקש שתבוא, תחכה לסימניו, תפעיל את המטרונומים ותסתלק מבלי להביט לאחור. שבועות לא יצאה מהבית, למקרה שיזדקק לה או שיזרוק את האבן בעיתוי בלתי צפוי. בלילות שכבה בחושך בעיניים עצומות וציירה בחשכה את המשך הקיר שלה, שבקיץ האחרון נעטף לבקשתה בטפט משובץ מהתקרה עד הרצפה – תקרתו של לירון, החיץ האטום והבלתי שביר שעמד מאוזן בינה לבין הקיר ההוא שנבצר ממנה לפי שעה לראות. על הקיר מלאכת מחשבת. הוא שומע במקום שאנשים רואים וממלא את הקיר בתווי דימוייו. פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור, הוא כותב בפינה הימנית של הקיר. השנים יחלפו ולירון ינגן בקרנגי הול, יעשה לו שם באירופה, בניו יורק וביפן, מיטב הכנרים יבצעו את יצירותיו ופסל ברונזה של ראשו יקבל את פניהם של מבקרים באולמות קונצרטים. הוא ימות בגיל צעיר מאיידס או ישים קץ לחיים סוערים שהיו מקור השראה לבאים אחריו ובמהדורת חמש של תוכנית אקטואליה בערוץ מקומי יודיע קריין בנימה משועשעת שעל קיר בחצי חדר בבניין ברחוב אנה פרנק 8 ברמת גן, נתגלתה, תחת שכבות אינספור של סיד וצבע, פרטיטורה מורכבת שנכתבה תחת הכותרת: "פוגה לשני מטרונומים וכינור בלה מינור" ושמו של הקומפוזיטור המנוח לירון חלף חתום בתחתיתה. קבוצת מומחים, כך יוסיף הקריין וידווח, מתארכת עתה את היצירה.

זגג החליף את הזכוכית של החלון. היא שכבה על המיטה וקראה, חיכתה לאבן של לירון בחלון פתוח דרך קבע. כמעט כל יום ירדה קומה אחת ברגל ונכנסה לחדר שלו, הפעילה את המטרונומים כשנתן את האות. את האבן הניחה על שולחן הכתיבה שלו כדי שיוכל להשתמש בה גם למחרת.

בבית הספר כמעט לא החליפו מילה. הוא ישב על קוביית הבטון שמעל הכניסה למקלט והביט במתרחש בעיניים עצומות. אחר כך הלך הביתה ונעל את עצמו בחדר שעות ארוכות.

"לירון קורא ז'ורנלים עם נשים ערומות"

מובלת ללא התנגדות, לא פקפקה מעולם בכוונותיו. לא שאלה שאלות, לא האיצה. את השמועות דחקה לפינות, את דימויי הנשים במערומיהן מחקה כלעומת שנוצרו בעיני רוחה. בצעדים מחושבים ובאורך רוח רכשה את אמונו. רק בן אדם אחד יזכה לראות את הקיר של לירון, וזאת תהיה היא. היא שלא הייתה כמו כולם, היא שזכתה בהערכתו, שהייתה אחרת. הליך רשמי לאימות נתונים, מבחן קבלה, תנאי לברית. לא התפתתה, סיבוב קל של הראש בחשכה, אולי הוא לא יראה בכלל, אך לא העזה.

היום שבו האבן לא נחתה על מיטתה הפך לשלושה, לארבעה, לשבוע. היא הסתגרה בבית, מיאנה לצאת לחוג, למסיבות כיתה. בבית הספר לא העזה לשאול את לירון שאלות. הקיץ הפך לסתיו והביא איתו רוחות. בכל יום, מהרגע שחזרה מבית הספר ועד ששכבה לישון, השתרעה על המיטה תחת החלון הפתוח וחיכתה. עוצמת הרוח גברה, פלשה לביתה דרך החלון, סיירה בברוטאליות בכל הבית, טרקה דלתות בזו אחר זו. אמא שלה נכנסה לחדר וסגרה את החלון בנזיפה. "את רוצה להיות חולה?" שאלה ולא העלתה בדעתה שיש דבר שחשיבותו עולה על בריאותה.

אז כתבה את המילים ההן על הפתק ההוא: "מתי לבוא?" קשרה אבן לחוט ודפקה בה קלות בחלונו. שמעה את החלון נפתח, הרגישה את החוט נמתח בין אצבעותיה ואז רפה, וראתה את החוט, חסר משקל, מתעופף באוויר.

 

מאיה ערד יסעור, ילידת 1976, מחזאית ודרמטורגית, דוקטורנטית לתיאטרון, בעלת תואר שני בהצטיינות בדרמטורגיה מאוניברסיטת אמסטרדם. מחזותיה תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, נורבגית ופולנית, יצאו לאור בכתבי עת והופקו בתיאטרונים מובילים בארץ ובעולם. זוכת פרס Theatertreffen Stückemarkt ברלין 2018, פרס הבימה 2015, פרס המכון הבינלאומי לתיאטרון של אונסק"ו 2011. בין מחזותיה: "אלוהים מחכה בתחנה" (2014), "עשר דקות מהבית" (2015), "תלויים" (2016), "אמסטרדם" (2018). המחזה החדש שלה, "רעד קל בכנף", יעלה בבכורה עולמית בתיאטרון Schauspiel בקלן, גרמניה, ב-2020.

 

 

במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "אני, אתם, כיתה", מאת רחל היימן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_44_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן