.
על ספרו של עמיחי חסון, "בלי מה"
מאת גיא פרל
הקָפָה ראשונה
עֲשָׂרָה חֳרָפִים חִפַּשְׂתִּי אֶת הַצַּדִּיק
בַּסְּפָרִים בַּקְּבָרִים עָמֹק בְּאֶמְצַע הַיַּעַר
נוֹהֵם כְּחַיָּה פְּצוּעָה עֵירֹם בַּמִּקְוֶה בַּיָּם
בַּמַּעְיָן בַּמִּדְבָּר בְּצוֹם בְּתִקּוּן חֲצוֹת בְּנֵר
כָּבֶה בְּנִגּוּן סָמוּי וְגָלוּי בְּצַעֲקַת דְּמָמָה דַּקָּה
בְּגִלְגּוּלֵי שֶׁלֶג מְשַׁתְּקִים בִּלְחִישַׁת צֵרוּפִים
בְּמַרְתֵּף מְטֻנָּף בַּדָּרוֹם בִּירוּשָׁלַיִם בַּגְּבָעוֹת
בַּמְּדוּרוֹת הָאֵשׁ לֹא נֶעֶקְדָה בַּחַג בְּעֶמְדַּת
שְׁמִירָה מְכַוֵּן אֶת הָרוֹבֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת
בְּרִקּוּד בְּגִלּוּפִין בְּהַשְׁוָאַת כּוֹסוֹת הָעַרַק
בְּבִטּוּל עַצְמִי כְּעַפְרָא דְּאַרְעָא בְּשַׁאֲגַת יִפְרַח
בְּיָמָיו צַדִּיק בְּתֹהוּ מַחְנִיק בְּהַר עֵיבָל הָעִיר
שְׁכֶם בּוֹעֶרֶת אֲנִי רוֹצֶה לְהִכָּנֵס אֶל הַצַּדִּיק
בַּמְּעָרָה בְּתוֹךְ הַשַּׁעַר הַסָּגוּר הַשֻּׁלְחָן
עָרוּךְ כֻּלָּם מַמְתִּינִים לְזִמּוּן הַב לָן
וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא
בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲנִי לֹא נוֹשֵׁם
עַד כָּאן הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה.
השיר "הקפה ראשונה" (עמ' 11) שימש עבורי כשיר המפתח להבנת ספרו הנהדר של עמיחי חסון, בלי מה. הוא מתחיל ונגמר בשני צירופים מגדירי גבול בזמן, ולתפיסתי גם במרחב הנפשי – עשרה חורפים והקפה ראשונה. בין הגבולות התוחמים מתוארת, ללא סימני פיסוק, חוויה דתית־מיסטית של חיפוש, דבקות והתמזגות. חסון תוחם את הסערה משני צדדיה. משאלֶת ההתמזגות שלו בצדיק ודרכו בעולם ובאל מוכנסת אל תוך מסגרת מאופקת ומרוסנת – "עד כאן הקפה ראשונה". בשירים רבים נוספים הבחנתי במהלך דומה – נפשו של הדובר יוצאת אל המרחב המיסטי, אל ההתמזגות, אך הוא אינו שומט עצמו לתוכה כי אם נותר בנקודת הבלימה, שאפשר להבין אותה גם כנקודת הבלי־מה, נקודת חוסר המשמעות, על סיפו של מרחב מיסטי בלתי ממומש: "חֹמֶץ זֵעָה תֵּה נַעְנַע טַבָּק דַּאבֶּל תַּפּוּחַ מִנַּרְגִּילָה בַּחֲצַר בֵּית כְּנֶסֶת בִּשְׁפֵלַת הָאָרֶץ יְרוּשָׁלַיִם רְחוֹקָה אִי אֶפְשָׁר לַחֲצוֹת אֶת הַשַּׁעַר רַק לְהַעֲלוֹת גֵּרָה" (מתוך "אלול", עמ' 41). גם השיר "צאת הכוכבים" (עמ' 46), שאביאו במלואו, מסתיים באותה נקודת הבלימה והבלי־מה:
אֵל מִסְתַּתֵּר בִּשְׁאֵרִיּוֹת
סְעוּדָה שְׁלִישִׁית, מֵפִיחַ נְשָׁמָה
יְתֵרָה אַחֲרוֹנָה בַּחֲצַר קְלוֹיְז חַבָּ"ד
בְּשַׁעֲרֵי חֶסֶד נֶאֱסָפִים חֲסִידִים לְמַעְגַּל
רִקּוּדִים כְּנֶגֶד הַלְּבָנָה שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ,
הֵם אֵינָם נוֹגְעִים בָּהּ אַךְ
אוֹחֲזִים אֶחָד בְּיַד הַשֵּׁנִי.
אֲנִי נִפְנֶה מֵהֶם צוֹלֵל
לִבְּלוּז מוֹצָאֵי הַשַּׁבָּתוֹת
(אֲנִי נִזְקָק עַכְשָׁו לְמִלִּים
טוֹבוֹת, הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹבוֹת
מִמָּה שֶׁאֲנִי יָכוֹל לְהוֹדוֹת)
בַּחֲשָׁשׁ פּוֹתֵחַ אֶת הַחֲדָשׁוֹת
(טוּרְקְיָה יְכוֹלָה לְהִתְהַפֵּךְ
וְלָשׁוּב לְעַצְמָהּ וְלֹא אֵדַע)
מִישֶׁהוּ עָלוּל לָמוּת
מִישֶׁהוּ יָכוֹל לְהִוָּלֵד
לֹא קָרָה דָּבָר.
דומה שגם בשירים שבהם מתאר חסון את אביו ואת מערכת היחסים ביניהם מופיעה אותה מזיגה מורכבת בין החתירה אל עבר החוויה המיסטית לבין מוגבלות וחסך שהם חלק בלתי נפרד ממנה: "אָבִי הוֹלֵךְ / בְּיָדוֹ שַׂקִּית / אֹשֶׁר עַד" ("ערב ראש השנה", עמ' 34). בעיניי זהו תיאור מלא אהבה, מפוכח ומכמיר לב של האב, המכיר בעומק דבקותו ובעומק מגבלותיה כאחד. במחזור "שירים מסופה גדולה" (עמ' 15) מתאר חסון את חוויותיו המשותפות עם בנו במהלך סופת שלגים שהתחוללה בירושלים. כך נפתח השיר הראשון במחזור: "יָאסוֹן טָמוּן בַּשֶּׁלֶג בִּרְחוֹב אַלְפָסִי / קִבְרוֹ מִזְדַּקֵּר לְפָנֵינוּ, מְגַלֶּה פֶּתַח עִיר / מֵתִים רוֹחֶשֶׁת תַּחַת בָּתֵּי הַמִּדּוֹת שֶׁל רְחַבְיָה. / עַל קִיר הַקֶּבֶר אֶפִּיטָף: "שִׂמְחוּ אַתֶּם הַחַיִּים" ובהמשכו מתוארת החייאת בובת שלג – תהליך שעשוי לייצג את הפשרתם והחייאתם של חלקי נפש נשכחים, המתאפשרות בין השאר בזכות האבהות. השיר מסתיים בהפניית עורף משותפת למתים, לעבר ולרובד המיתי הרוחש מתחת לעיר ומתחת לרגלי השניים, ופנייה אל עבר החיים: "בְּנִי מַנִּיחַ עֶשֶׂר אֶצְבָּעוֹת / חָמֵשׁ כְּנֶגֶד חָמֵשׁ מוּל כַּפּוֹת יָדַי / אֲנַחְנוּ חוֹקְקִים בָּנוּ סִימָנֵי חַיִּים / מוֹתִירִים אֶת הַגֹּלֶם לְבַדּוֹ / לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת לְרַגְלַיִם".
השיר השני במחזור מתאר את ירושלים הקפואה והוא מסתיים בתיאור המבשר, שוב, על בקיעתם של חיים חדשים מתחת למעטה הקיפאון: "כָּעֵת יֶלֶד יָשֵׁן בִּי. / אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ כְּמוֹ בַּשֶּׁלֶג הָרִאשׁוֹן לְחַיָּיו / כְּשֶׁהָיָה תִּינוֹק סָפוּן בִּמְעִיל אִמּוֹ, / מַמְתִּין לַהֲפוּגָה". את השיר השלישי במחזור אביא בשלמותו. חסון מעלה בו זיכרונות מטיול שערך עם אביו, בסופת שלגים שהתרחשה בילדותו. התיאור הפעם הפוך – האב נמשך אל החוויה הדתית־מיסטית על חשבון הקשב והקשר לבנו. הבן שותף לחוויה, אך הולכים ונשזרים בה חוטי ההיעדר והמרחק.
עַל סַף דַּלְתֵּנוּ בְּנִי עֲדַיִן נָם,
רֹאשׁוֹ שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי. אֲנִי
נִזְכָּר כֵּיצַד אָבִי שִׁחְרֵר אוֹתִי
מִבֵּית הַסֵּפֶר לִרְאוֹת שֶׁלֶג בִּירוּשָׁלַיִם,
שָׁעַטְנוּ בַּדְּרָכִים הָרֵיקוֹת רְכוּסִים
בִּצְעִיפֵי אוֹהֲדִים שֶׁל קְבוּצוֹת כַּדּוּרֶגֶל
גֶּרְמָנִיּוֹת שֶׁאֶת שְׁמוֹתֵיהֶן לֹא יָדַעְנוּ לַהֲגוֹת.
אָבִי נִמְשַׁךְ אֶל הָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת
לֹא סִפֵּר שֶׁמִּחוּץ לַחוֹמָה יֵשׁ עִיר וַאֲנָשִׁים בָּהּ הַרְבֵּה.
רֵיחַ דַּיְסוֹת לֹא עָלָה בְּאַפֵּינוּ. מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי
לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים
נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי.
לֹא נִשְׁאַרְנוּ לָלוּן בִּירוּשָׁלַיִם.
בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה אֶל שְׁפֵלַת הָאָרֶץ
נִרְדַּמְתִּי בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
רֹאשִׁי שָׁמוּט עַל כְּתֵפִי.
השורה יוצאת הדופן ביופייה ועמקות משמעויותיה – "מְמֻשְׁמָע נָשַׁקְתִּי לָאֶבֶן וּפֵרוּרֵי שֶׁלֶג כְּפִתְקֵי בַּקָּשׁוֹת יְלָדִים נָמַסּוּ בֵּין שִׁנַּי" – מחזיקה לדעתי את לשד התהליך המתואר. הילד מתחקה אחר דרכי אמונתו של אביו, אך חוטי ההיעדר השזורים בקשר ביניהם נשזרים גם בחווייתו הדתית, ובקשותיו מן האל מתמוססות בין שיניו. בסופו של אותו יום אין הוא מבקש עוד אב ואולי גם לא אלוהים – ראשו שמוט על כתף עצמו. תמונת הסיום טוענת מחדש את התמונה שבה נפתח השיר (ראשו של בנו שמוט בה על כתפו) ואת המחזור כולו במשמעות של תיקון והחייאת חלקי נפש המתאפשרים לחסון כאב.
בעמוד האחרון של הספר מופיע צילום שיר של המשורר אבות ישורון, בכתב ידו. אל הצילום נלווים הדברים הבאים: "האם מקרה? טיוטה בכתב ידו של אבות ישורון, שמצאה הלית ישורון (בארכיון המשורר במכון גנזים) בזמן שביימתי את הסרט 'ישורון: 6 פרקי אבות' וסיימתי את כתיבת 'בלי מה'." האם מקרה הדבר, שואל חסון, ששׁם ספרו "בלי מה" – צירוף שאינו מופיע בַספר – נמצא בשיר של ישורון, שיר שחסון לא הכיר בשעה ששם הספר כבר התגבש בדעתו? אינני יודע להשיב, אך חשתי כי צירוף מקרים לכאורה זה, כמו עצם חתימת הספר בשירו של ישורון, מצביעים על זיקה עמוקה בין השניים. אני מזהה קווי דמיון גם בין דרכי אמונתם. זו אמונה רוויה בחוויית שלילה, חסך והיעדר, ובכל זאת היא מתקיימת, למרות ואולי בזכות החוסר. בבסיס אמונתם מקום נרחב להתמוססות פתיתי הבקשות, ל"אי אפשר לחצות את השער", ל"לא קרה דבר", ל"בלי בעד מה" – שיש ביכולתם להפוך ל"בעד בלי מה".
שירו של אבות ישורון, בכתב ידו
עמיחי חסון, "בלי מה", מוסד ביאליק – סדרת כבר, 2018
» במדור ביקורת בגיליון קודם של המוסך: רוויטל מדר על "חיים קטנים" מאת האניה ינגיהארה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
