מודל 2019 | שתי רשימות על תל אביב מאת דן צלקה

"בעיר כמו תל-אביב, שאין בה בניינים עתיקים, אין בנייני פאר, אין אנדרטאות והכול אנושי ובקנה מידה קטן – הים הוא היסוד העצום, הבלתי אנושי, הנחוץ כל-כך לנשמה"

model_46_715-537
אמיר תומשוב, Voices in the flood no. 2, טכניקה מעורבת על קרטון, 45X30 ס"מ, 2012

.

מתוך "כל המסות" / דן צלקה

.

שבעת העמודים

לפני שהתחלתי לכתוב את הרומן 'כפפות' נהגתי לקרוא מדי יום על תל-אביב של שנות השלושים: זיכרונות, יומנים, מאמרים. מהקריאות האלו נחרת בזיכרוני משפט אחד של רוברט ביירון, מחבר ספרי מסע יפים על יוון ועל המזרח הרחוק. בתיאור קצר של תל-אביב (אגב נגיחה קטנה בצלעות האינטליגנציה הבריטית) הוא כתב: "אילו נמצאה תל-אביב ברוסיה, הייתה השתאות העולם עוברת על גדותיה למראה התכנון והאדריכלות שלה, למראה חייה הקומונליים החייכניים, עיסוקיה האינטלקטואליים, אווירת הנעורים המולכת בה." קשה לתאר שמישהו יקשור כתרים כאלה לתל-אביב של היום. אדריכלות? חיים קומונליים? נעורים? אך גם בשנות השלושים רק תושבים מעטים הרעיפו שבחים כאלה על עירם.

ואולם רוברט ביירון לא היה אדם פרובינציאלי, אלא נוסע עתיר ניסיון, בעל טביעת עין חדה וטעם מעודן. ייתכן, כמובן, שאחרי הקור, הגשם והנזלת של אנגליה, נהנה לשבת כאן על שפת הים ולהביט בעיני אשה שזופה, כשהוא שיכור מהשמש ומהרוח ומוכן להחמיא לתל-אביב גם לוּ הייתה עיר מערות או פחונים. אך נדמה לי שלא כך היה הדבר. תיאורו של רוברט ביירון, אף-על-פי שהוא נראה לנו מוזר מעט, תואם במשהו עמוק את העיר. למרות השינויים האדירים היא שומרת על אווירה של חופש, של עממיות ושל פתיחות, שעליה מרמזים דבריו.

השנים הראשונות בעיר מכריעות. יותר מכול הרשימו אותי: עבודה בבניין, התחושה של עבודה גופנית ברחוב החי את חייו השגרתיים; עבודה כמזכירו של יום-טוב לוינסקי – היה עלי לאסוף אנקדוטות עממיות ותרומות (קל לנחש מה היה חשוב יותר) אצל אנשים עשירים שתמכו בכתב-העת 'ידע עם'; מגורים בבתי-מלון עלובים ביותר באלנבי ובבן-יהודה, ששכנו בהם דיירים קבועים מדהימים ביותר; עבודה בחנות הספרים של רובין (בפינת פרישמן-בן-יהודה); רומן עם "נערת זוהר" – בחופשות קצרות מהצבא הייתי מגיע לתל-אביב ומחפש אותה במועדוני לילה ובמסעדות והייתי מתגלה לפתע, כמו הרוח של בנקו לפני מקבת, כשחול בין שיני ובגבותי, וידי מדיפות ריח קל של דלק ושמן.

רשמים אלה השפיעו עלי לבחור בשבעת עמודי החוכמה, התומכים בשבילי בגג העיר.

העמוד הראשון: הים. בעיר כמו תל-אביב, שאין בה בניינים עתיקים, אין בנייני פאר, אין אנדרטאות והכול אנושי ובקנה מידה קטן – הים הוא היסוד העצום, הבלתי אנושי, הנחוץ כל-כך לנשמה. עצם קיומו מרגיע אותי, גם כשאיני רואה אותו ואני רק יודע שהוא נוכח מצד אחד של העיר, של ראשי. אני שוחה בים כמעט כל יום וכשהוא דלוח, אני שוחה בבריכת גורדון (העמוד השני).

יסוד לא-אנושי נוסף שהייתי זקוק לו, חוסל: גן החיות.

העמוד השלישי הוא הירקון, שלאורכו אני מטייל ולפעמים חותר בו עם בני. אני משתעשע במחשבה מה נפלאה יכולה להיות העיר לו טוהר הירקון ונבנה משהו סימפטי בשטחו של נמל תל-אביב. אך אולי מוטב להיזהר. מי יודע במה נשלם בעד המים הנקיים ובעד כמה מסעדות חדשות?

העמוד הרביעי: הצגות יומיות. אינני יודע לנוח. הצגה יומית היא האמצעי היחיד המנתק את מוחי. בכל מקום שבו ביקרתי התעניינתי בהצגות אלה וראיתי אותן באיסטנבול, בבומביי, במנדליי, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים פחות. אין כמו הצגות יומיות בתל-אביב מבחינת הקהל (כלומר – מיעוטו) והאווירה הנוחה. לדאבון הלב אין הסרטים טובים בדרך כלל, אך אינני הולך להצגות יומיות בשביל לראות סרטים טובים.

העמוד החמישי: היכל התרבות. זהו הבניין הנאה ביותר בעיר. אני הולך לקונצרטים של מנויים. בהיכל התרבות שוררים חיים קומונליים, אם כי לא בדיוק חייכניים. אנחנו מסתכלים על שכנינו ועל הנגנים: מי זרקה בו שיבה, מי השמין, מי הזקין. בכל עונה רק שלושה קונצרטים הם מאורע של ממש והתזמורת מתמסרת רק למנצחים מסוימים מאוד. לפעמים יש בין הסולן והמנצח פער שאין לגשר עליו, התוכניות מורכבות באקראיות ובלי דמיון, אנחנו מכירים מתקליטים אמנים גדולים שמעולם לא הגיעו אלינו ולא יגיעו, הקהל מעצבן לפעמים בסנטימנטליות שלו ובלהיטותו אחר אפקטים זולים. ואף-על-פי-כן – התזמורת היא המוסד היחיד השומר כל העת על רמה סבירה.

העמוד השישי: בתי-קפה. אני יושב וכותב בבתי-קפה, אך לא מצאתי אחד שטוב בו באמת. בכל אחד יש משהו שמפריע: הממדים, הכיסאות, איכות הקפה, סגנון ההגשה.

העמוד השביעי: חנויות ספרים. גם עמוד זה רעוע למדי. יש אמנם בעיר מוכרי ספרים שתענוג לדבר איתם על ספרים: מר קושניר ליד קולנוע "גת", מר רוהר בפינת דיזנגוף וז'בוטינסקי. יש כמה חנויות לא רעות של ספרים ישנים. אך בסך הכול תל-אביב מאכזבת בתחום זה. למי שקרא הרבה ספרים רע מאוד בתל-אביב. בספרייה העירונית המלאי הוא מקרי; בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה.

שמעון פרס אמר שתל-אביב היא עיר של אופנה והיא זקוקה לנפש. ראש ממשלת אנגליה בסוף שנות החמישים ותחילת השישים, הרולד מקמילן, העיר פעם שענייני נפש שייכים לארכיבישוף ולא לפוליטיקאי. אינני בטוח בכך במאה אחוז. מקמילן אהב לכסות על אנוכיות שמרנית באמרות של שכל ישר וקשוח. אך ברור שהיפוכה של אופנה אינו הנפש. זה משהו אחר.

1984

 

שבחי תל-אביב

ציטטתי פעם מדבריו של רוברט ביירון, מחבר ספרי מסעות יוצאי דופן על המזרח הרחוק ועל יוון.

אנשים רבים הביעו בפני הסכמה לדברי והיו מרוגשים מתיאורו של הנוסע. ולאט-לאט, מתוך השיחות, התחוור לי שתל-אביבים רבים כמהים לשֶׁבח עירם, שהם מאושרים שמישהו בעל עין טובה מתפעל ממנה. ואפילו גיליתי שלא פעם הם מתביישים בעירם הלא יפה, בטיח המתקלף, המעקים המתפוררים, המכוניות על המדרכות, אווירת ההזנחה הכללית. רגש נחיתות זה נראה לי מיותר, אך אני שמח שהוא קיים.

כדי להינצל מעין הרע עלינו לדבר סרה בעירנו, להתרעם על כיעורה ועל לכלוכה, לבכות על שהופכים את גינותיה המתוקות למקומות חניה, להתלונן על צ'יץ'. ואם רצוננו לבקרה ברמה אחרת, עלינו להרבות בדברים על שטחיותה המבישה, האופנות הטיפשיות הסוחפות אותה, קיקיוניות מוסדותיה, האינטריגות והכיתתיות, הוולגריות התרבותית שלה. יש שמדברים בגנות תל-אביב לעומת הקיבוץ, המושב, יישוב הגבול, והופכים אותה לסמל של תבוסתנות וחוסר אחריות, עיר-כחש – אך כל אלה מגלים את חוסר הבנתם בעולם: תל-אביב היא עיר נורמלית, עיר צנועה באופן יחסי, חסכונית, מוסרית, עיר נופש קטנה, למרות מראהּ הקוסמופוליטי.

לא כדאי לגלות זאת אלא פעם פעמיים בשנה: תל-אביב היא עיר טובה, אחת הערים הטובות בעולם. התמזל לה המזל שצעירים שאפתניים ונשותיהם היפות (המגלות אחרי עשר שנים שלא היה להן יום בלי שעמום) עזבו אותה ונטעו את אוהליהם בהרצליה ושאר מקומות רחוקים כאלה, ומי שנותרו הם זקנים הבוהים בהרהור אל אופק הים. זוהי עיר שבה אתה יכול לבקר את ידידך בהליכה קצרה, ליהנות מימהּ ומאורהּ הנעים. והטוב מכול: אפשר בנקל לראות כמה נפלאה הייתה יכולה העיר הזאת להיות – דבר שלא רואים בהרבה ערים מהוללות, שהן ערים קשות.

ואמנם נכון, את המעט הזה, שהיה משנה את העיר הנעימה לעיר נפלאה, לא נשיג לעולם. עם כל היותה עיר צעירה, כבר מזמן נקבעו בתל-אביב דפוסי התנהגות שאינם משתנים כלל. לפעמים, כשאני משוחח עם אבי ועם ידידיו, אני רואה מה קרה כאן. זהו סיפור די עצוב, שהרי תל-אביב היא התגשמות אותו חלום סוציאליסטי, סוציאל-דמוקרטי, שהיה כה חשוב לדורם: העממיות, החיים בצוותא, חוסר טקסיות…

היחס הזעיר-בורגני לרכוש, ליצירה, לדמיון, יחד עם השוויוניות הסוציאליסטית המדומה (המלאה שאיפות ליתרון אישי מוסתר) יצקו מזמן את כבליה. אין בה כלים להשגת הטוב ביותר. המטוס הצנוע ביותר יכול להמריא, המכונית הטובה – לא תצליח. אם הגזירה אמת, המאמץ שווא?

עם זאת אפשר עדיין לשער איך הייתה יכולה תל-אביב לעבור תמורה. וצריך לומר, שהרבה ממגרעותיה הן מגרעות של ישראל כולה, בעוד שרבות ממעלותיה הן כולן שלה וביניהן גם אלה שניחש הנוסע האנגלי, שעבר בה יום אחד, במקרה.

1984

 

 

דן צלקה, "כל המסות", חרגול הוצאה לאור, אוקטובר 2018.

.

 

דן צלקה, "כל המסות", חרגול הוצאה לאור, אוקטובר 2018.

.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "היום שאחרי", ספרה החדש של שרון אס

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו