מודל 2019 | שתי רשימות על תל אביב מאת דן צלקה

"בעיר כמו תל-אביב, שאין בה בניינים עתיקים, אין בנייני פאר, אין אנדרטאות והכול אנושי ובקנה מידה קטן – הים הוא היסוד העצום, הבלתי אנושי, הנחוץ כל-כך לנשמה"

model_46_715-537

אמיר תומשוב, Voices in the flood no. 2, טכניקה מעורבת על קרטון, 45X30 ס"מ, 2012

.

מתוך "כל המסות" / דן צלקה

.

שבעת העמודים

לפני שהתחלתי לכתוב את הרומן 'כפפות' נהגתי לקרוא מדי יום על תל-אביב של שנות השלושים: זיכרונות, יומנים, מאמרים. מהקריאות האלו נחרת בזיכרוני משפט אחד של רוברט ביירון, מחבר ספרי מסע יפים על יוון ועל המזרח הרחוק. בתיאור קצר של תל-אביב (אגב נגיחה קטנה בצלעות האינטליגנציה הבריטית) הוא כתב: "אילו נמצאה תל-אביב ברוסיה, הייתה השתאות העולם עוברת על גדותיה למראה התכנון והאדריכלות שלה, למראה חייה הקומונליים החייכניים, עיסוקיה האינטלקטואליים, אווירת הנעורים המולכת בה." קשה לתאר שמישהו יקשור כתרים כאלה לתל-אביב של היום. אדריכלות? חיים קומונליים? נעורים? אך גם בשנות השלושים רק תושבים מעטים הרעיפו שבחים כאלה על עירם.

ואולם רוברט ביירון לא היה אדם פרובינציאלי, אלא נוסע עתיר ניסיון, בעל טביעת עין חדה וטעם מעודן. ייתכן, כמובן, שאחרי הקור, הגשם והנזלת של אנגליה, נהנה לשבת כאן על שפת הים ולהביט בעיני אשה שזופה, כשהוא שיכור מהשמש ומהרוח ומוכן להחמיא לתל-אביב גם לוּ הייתה עיר מערות או פחונים. אך נדמה לי שלא כך היה הדבר. תיאורו של רוברט ביירון, אף-על-פי שהוא נראה לנו מוזר מעט, תואם במשהו עמוק את העיר. למרות השינויים האדירים היא שומרת על אווירה של חופש, של עממיות ושל פתיחות, שעליה מרמזים דבריו.

השנים הראשונות בעיר מכריעות. יותר מכול הרשימו אותי: עבודה בבניין, התחושה של עבודה גופנית ברחוב החי את חייו השגרתיים; עבודה כמזכירו של יום-טוב לוינסקי – היה עלי לאסוף אנקדוטות עממיות ותרומות (קל לנחש מה היה חשוב יותר) אצל אנשים עשירים שתמכו בכתב-העת 'ידע עם'; מגורים בבתי-מלון עלובים ביותר באלנבי ובבן-יהודה, ששכנו בהם דיירים קבועים מדהימים ביותר; עבודה בחנות הספרים של רובין (בפינת פרישמן-בן-יהודה); רומן עם "נערת זוהר" – בחופשות קצרות מהצבא הייתי מגיע לתל-אביב ומחפש אותה במועדוני לילה ובמסעדות והייתי מתגלה לפתע, כמו הרוח של בנקו לפני מקבת, כשחול בין שיני ובגבותי, וידי מדיפות ריח קל של דלק ושמן.

רשמים אלה השפיעו עלי לבחור בשבעת עמודי החוכמה, התומכים בשבילי בגג העיר.

העמוד הראשון: הים. בעיר כמו תל-אביב, שאין בה בניינים עתיקים, אין בנייני פאר, אין אנדרטאות והכול אנושי ובקנה מידה קטן – הים הוא היסוד העצום, הבלתי אנושי, הנחוץ כל-כך לנשמה. עצם קיומו מרגיע אותי, גם כשאיני רואה אותו ואני רק יודע שהוא נוכח מצד אחד של העיר, של ראשי. אני שוחה בים כמעט כל יום וכשהוא דלוח, אני שוחה בבריכת גורדון (העמוד השני).

יסוד לא-אנושי נוסף שהייתי זקוק לו, חוסל: גן החיות.

העמוד השלישי הוא הירקון, שלאורכו אני מטייל ולפעמים חותר בו עם בני. אני משתעשע במחשבה מה נפלאה יכולה להיות העיר לו טוהר הירקון ונבנה משהו סימפטי בשטחו של נמל תל-אביב. אך אולי מוטב להיזהר. מי יודע במה נשלם בעד המים הנקיים ובעד כמה מסעדות חדשות?

העמוד הרביעי: הצגות יומיות. אינני יודע לנוח. הצגה יומית היא האמצעי היחיד המנתק את מוחי. בכל מקום שבו ביקרתי התעניינתי בהצגות אלה וראיתי אותן באיסטנבול, בבומביי, במנדליי, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים פחות. אין כמו הצגות יומיות בתל-אביב מבחינת הקהל (כלומר – מיעוטו) והאווירה הנוחה. לדאבון הלב אין הסרטים טובים בדרך כלל, אך אינני הולך להצגות יומיות בשביל לראות סרטים טובים.

העמוד החמישי: היכל התרבות. זהו הבניין הנאה ביותר בעיר. אני הולך לקונצרטים של מנויים. בהיכל התרבות שוררים חיים קומונליים, אם כי לא בדיוק חייכניים. אנחנו מסתכלים על שכנינו ועל הנגנים: מי זרקה בו שיבה, מי השמין, מי הזקין. בכל עונה רק שלושה קונצרטים הם מאורע של ממש והתזמורת מתמסרת רק למנצחים מסוימים מאוד. לפעמים יש בין הסולן והמנצח פער שאין לגשר עליו, התוכניות מורכבות באקראיות ובלי דמיון, אנחנו מכירים מתקליטים אמנים גדולים שמעולם לא הגיעו אלינו ולא יגיעו, הקהל מעצבן לפעמים בסנטימנטליות שלו ובלהיטותו אחר אפקטים זולים. ואף-על-פי-כן – התזמורת היא המוסד היחיד השומר כל העת על רמה סבירה.

העמוד השישי: בתי-קפה. אני יושב וכותב בבתי-קפה, אך לא מצאתי אחד שטוב בו באמת. בכל אחד יש משהו שמפריע: הממדים, הכיסאות, איכות הקפה, סגנון ההגשה.

העמוד השביעי: חנויות ספרים. גם עמוד זה רעוע למדי. יש אמנם בעיר מוכרי ספרים שתענוג לדבר איתם על ספרים: מר קושניר ליד קולנוע "גת", מר רוהר בפינת דיזנגוף וז'בוטינסקי. יש כמה חנויות לא רעות של ספרים ישנים. אך בסך הכול תל-אביב מאכזבת בתחום זה. למי שקרא הרבה ספרים רע מאוד בתל-אביב. בספרייה העירונית המלאי הוא מקרי; בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה.

שמעון פרס אמר שתל-אביב היא עיר של אופנה והיא זקוקה לנפש. ראש ממשלת אנגליה בסוף שנות החמישים ותחילת השישים, הרולד מקמילן, העיר פעם שענייני נפש שייכים לארכיבישוף ולא לפוליטיקאי. אינני בטוח בכך במאה אחוז. מקמילן אהב לכסות על אנוכיות שמרנית באמרות של שכל ישר וקשוח. אך ברור שהיפוכה של אופנה אינו הנפש. זה משהו אחר.

1984

 

שבחי תל-אביב

ציטטתי פעם מדבריו של רוברט ביירון, מחבר ספרי מסעות יוצאי דופן על המזרח הרחוק ועל יוון.

אנשים רבים הביעו בפני הסכמה לדברי והיו מרוגשים מתיאורו של הנוסע. ולאט-לאט, מתוך השיחות, התחוור לי שתל-אביבים רבים כמהים לשֶׁבח עירם, שהם מאושרים שמישהו בעל עין טובה מתפעל ממנה. ואפילו גיליתי שלא פעם הם מתביישים בעירם הלא יפה, בטיח המתקלף, המעקים המתפוררים, המכוניות על המדרכות, אווירת ההזנחה הכללית. רגש נחיתות זה נראה לי מיותר, אך אני שמח שהוא קיים.

כדי להינצל מעין הרע עלינו לדבר סרה בעירנו, להתרעם על כיעורה ועל לכלוכה, לבכות על שהופכים את גינותיה המתוקות למקומות חניה, להתלונן על צ'יץ'. ואם רצוננו לבקרה ברמה אחרת, עלינו להרבות בדברים על שטחיותה המבישה, האופנות הטיפשיות הסוחפות אותה, קיקיוניות מוסדותיה, האינטריגות והכיתתיות, הוולגריות התרבותית שלה. יש שמדברים בגנות תל-אביב לעומת הקיבוץ, המושב, יישוב הגבול, והופכים אותה לסמל של תבוסתנות וחוסר אחריות, עיר-כחש – אך כל אלה מגלים את חוסר הבנתם בעולם: תל-אביב היא עיר נורמלית, עיר צנועה באופן יחסי, חסכונית, מוסרית, עיר נופש קטנה, למרות מראהּ הקוסמופוליטי.

לא כדאי לגלות זאת אלא פעם פעמיים בשנה: תל-אביב היא עיר טובה, אחת הערים הטובות בעולם. התמזל לה המזל שצעירים שאפתניים ונשותיהם היפות (המגלות אחרי עשר שנים שלא היה להן יום בלי שעמום) עזבו אותה ונטעו את אוהליהם בהרצליה ושאר מקומות רחוקים כאלה, ומי שנותרו הם זקנים הבוהים בהרהור אל אופק הים. זוהי עיר שבה אתה יכול לבקר את ידידך בהליכה קצרה, ליהנות מימהּ ומאורהּ הנעים. והטוב מכול: אפשר בנקל לראות כמה נפלאה הייתה יכולה העיר הזאת להיות – דבר שלא רואים בהרבה ערים מהוללות, שהן ערים קשות.

ואמנם נכון, את המעט הזה, שהיה משנה את העיר הנעימה לעיר נפלאה, לא נשיג לעולם. עם כל היותה עיר צעירה, כבר מזמן נקבעו בתל-אביב דפוסי התנהגות שאינם משתנים כלל. לפעמים, כשאני משוחח עם אבי ועם ידידיו, אני רואה מה קרה כאן. זהו סיפור די עצוב, שהרי תל-אביב היא התגשמות אותו חלום סוציאליסטי, סוציאל-דמוקרטי, שהיה כה חשוב לדורם: העממיות, החיים בצוותא, חוסר טקסיות…

היחס הזעיר-בורגני לרכוש, ליצירה, לדמיון, יחד עם השוויוניות הסוציאליסטית המדומה (המלאה שאיפות ליתרון אישי מוסתר) יצקו מזמן את כבליה. אין בה כלים להשגת הטוב ביותר. המטוס הצנוע ביותר יכול להמריא, המכונית הטובה – לא תצליח. אם הגזירה אמת, המאמץ שווא?

עם זאת אפשר עדיין לשער איך הייתה יכולה תל-אביב לעבור תמורה. וצריך לומר, שהרבה ממגרעותיה הן מגרעות של ישראל כולה, בעוד שרבות ממעלותיה הן כולן שלה וביניהן גם אלה שניחש הנוסע האנגלי, שעבר בה יום אחד, במקרה.

1984

 

 

דן צלקה, "כל המסות", חרגול הוצאה לאור, אוקטובר 2018.

.

 

דן צלקה, "כל המסות", חרגול הוצאה לאור, אוקטובר 2018.

.

 

» במדור מודל 2019 בגיליון המוסך הקודם: קטע מתוך "היום שאחרי", ספרה החדש של שרון אס

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | שירים חדשים מאת אורי מליניאק, לורן מילק, יונתן ברג ולאה שפיגלר

וּמְנַתַּחַת לִנְתָחִים אֶת הַמִּלִּים וְשָׂמָה בְּצִנְצְנוֹת פוֹרְמָלִין שֶׁל שֵׁמוֹת / וּבוֹחֶנֶת בְּמִיקְרוֹסְקוֹפּ יְצִירוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם וּבִדְמָעוֹת / וּבְאִזְמֵל וּבְסַכִּין נִרְגֶּשֶׁת לַחְתֹּךְ אֶת גְּזַר דִּינָן

shira_45_715-537

בעז נוי, חמסין בעין הוד, שמן על פשתן, 130X100 ס"מ, 2018

.

אורי מליניאק

מלכות שמַים

מִתַּחַת לְרִצְפַּת הַיּוֹם
יִתְגַּלֶּה מַרְתֵּף.
הֲרֵי לֹא בְּשֶׁל נוּרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה
מַחְשִׁיךְ הַבַּיִת.
וּמִתַּחַת לוֹ
יוֹפִיעַ בֶּקַע.
שֶׁבְּקָצֵהוּ שָׁמַיִם
בִּמְהֻפָּךְ.

 

*

לִנְשֹׁף
בַּקַּשׁ
הָרֵיק.
אַחַר כָּךְ לִשְׁאֹף.

חַיִּים דַּקִּים
מְלֵאִים חֲלַל.

 

אורי מליניאק, בן 48, גר בקריית טבעון, עובד כגנן בגן ילדים.

 

 

לורן מילק

זונה של חיילים

הִיא בָּאָה זְרוּעַת כּוֹכָבִים,
הָאַמְבּוּלַנְס חָנָה בִּקְסַרְקְטִין.
יָצָאנוּ אַט לְזַיֵּן אֶת הַזּוֹנָה,
חִוֵּר הָיָה הַלֵּיל,
בַּמֶרְחַקִּים הִבְלִיחָה מִדְרָכָה זְרוּעַת רוֹבִים.

מִי אוֹהֵב אוֹתָךְ?
זוֹנָה שֶׁל חַיָּלִים
מִי רוֹקֵד אִתָּךְ?
זוֹנָה שֶׁל חַיָּלִים.
אַחְרֵי שֶׁמֵּתִים שׁוֹכְבִים בָּךְ
חוֹרִים רְטֻבִּים.

הִיא בָּאָה זְרוּעַת כּוֹכָבִים,
מוֹצֶצֶת דֶּגֶל כָּחֹל חָלָב
שׁוֹכֶבֶת הַזּוֹנָה שֶׁלָּנוּ בְּפֶה רָחָב
וְהִיא יָפָה כִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ.
יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹמֵד עִם קָנֶה דָּרוּךְ עַל יַד הַגָּדֵר,
זֶה רַק מִישֶׁהוּ,
אֲבָל הִיא נוֹתֶנֶת עֵינַיִם, לוֹקַחַת רוֹבֶה בַּיָּד, וְיוֹרָה הַיְשֵׁר לַשָּׁמַיִם.
זוֹנָה מְקֻפֶּלֶת רַגְלַיִם, פּוֹגְעִים לָהּ בְּאֵיבָר דָּרוּס, זָמִין,
כִּי לָנוּ בַּצָּבָא אֵין מִין, אֵין, אֵין מִין, אֱלוֹהִים.

 

לורן מילק, ילידת תל אביב, משוררת. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "דם הבתולה" (גוונים, 2000) ו"פרפר פרלין" (ספרא, 2012), שזכה בפרס אס"י לשירה. בקרוב יֵצא אלבום משיריה, שהלחינה קורין אלאל.

 

 

יונתן ברג

קריאה

(צ'יילד הסאם, אור שמש קייצי [איי שולס], 1892)

עִדָּנִים חָלְפוּ מֵאָז הַבֹּקֶר.
יֶלֶד סִינִי בְּנוֹף יְרֵחִי שׁוֹמֵם,
בְּיָדוֹ יוֹנַת אֵבֶל וַאֲפַרְסֵק זוֹהֵר.
גֶּבֶר מְזֻקָּן וּטְרוּף מַבָּט
מְשׂוֹחֵחַ עַל גֶּשֶׁר בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם
פְּרוּעוֹת עִם אָבִיו
שֶׁיָּרָה לְעַצְמוֹ בֶּחָזֶה כְּשֶׁהַיּוֹנָה שָׁרָה.
בַּחוּרָה צְעִירָה מְנוֹפֶפֶת בְּכָל כּוֹחָהּ
לַסְּפִינָה הַנּוֹשֵׂאת אוֹתָהּ, מְבַקֶּשֶׁת
שֶׁתָּשׁוּב, אוֹחֶזֶת עָלֶה.
חֲבֵרַי שֶׁנִּסּוּ לִפְתֹּחַ אֶת הַמַּנְעוּל הֶחָלוּד
שֶׁבֵּין הָאָדָם לְעַצְמוֹ.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן יְלָדִים מְנַצְּחִים הָאֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
צַעֲקוֹת הַשִּׂמְחָה שֶׁלָּהֶם
הוֹפְכוֹת סִירוֹת עֵץ זְעִירוֹת
אֲנִי מִתְיַשֵּׁב בְּאַחַת
לְאַחַר שֶׁקָּרָאתִי שִׁירָה כָּל הַבֹּקֶר
וְנָע בִּמְתִינוּת לַגָּדָה הָאַחֶרֶת.

 

שדות האור של ארץ ישראל*

(מיכאל גרוס, טרקטור בשדה 2, 1969–1987)

אֲנַחְנוּ עוֹצְמִים אֶת עֵינֵינוּ וְרוֹאִים אֶת הַצִּיּוּר:
חִטָּה צוֹבַעַת אֶת הַמֶּרְחָק בִּצְבָעִים בְּהִירִים,
מָה שֶׁנָּע מָצוּי רַק בִּתְחוּם
תִּפְקוּדוֹ שֶׁל הַפָּתוּחַ – חֲרָקִים תּוֹסְסִים
בְּדַרְכָּם לַסֻּכָּר, רוּחַ מְנַגֶּנֶת עַל הָעֵשֶׂב
נוֹקְטוּרְנוֹ הָפוּךְ שֶׁל פְּרִיחָה,
שִׁירָה נִלְהֶבֶת שֶׁל שְׁעוֹת יוֹם צְלוּלוֹת.
גַּבּוֹ שֶׁל הַחַקְלַאי רוֹעֵד עִם הִתְקַדְּמוּת הַמְּכוֹנָה,
תָּרָה אַחַר יְבוּל – הַצּוּרָה שֶׁבָּהּ הַיֵּשׁ גּוֹלֵשׁ מִתּוֹךְ עַצְמוֹ,
מְהַמְהֵם לְעַצְמוֹ שִׁירֵי עַם,
עוֹצֵם אֶת עֵינָיו וּמַתִּיר לַחֹם לְעַרְסֵל,
אִמָּא רַחֲבַת גּוּף מַקִּיפָה אוֹתוֹ, מַקִּיפָה אוֹתָנוּ,
כֻּלָּהּ נְדִיבוּת, בִּגְדֵי הָעוֹנוֹת נָחִים עַל בְּשָׂרָהּ.
הָעֵשֶׂב נִרְאֶה כְּמַיִם כְּשֶׁהוּא פּוֹתֵחַ אֶת עֵינָיו,
הַמְּכוֹנָה, מִפְרָשִׂית בָּאוֹר,
מִתְקַדֶּמֶת בְּאִפּוּק לְעֵבֶר הַיַּבָּשָׁה.
שָׁם מַמְתִּין בַּיִת, וּמֵחַלּוֹן הַבַּיִת עוֹלֶה אֵד חַם.
הִגַּעְנוּ חֲזָרָה, לוֹחֵשׁ הַצִּיּוּר, אֶפְשָׁר כָּעֵת לְהִתְרַוֵּחַ.
לַעֲסֹק בְּצִנּוֹרוֹת הַשְׁקָיָה, הַשְׁבָּחַת הַקַּרְקַע,
לְאַלֵּף אֶת הַשָּׂדוֹת.
כַּמָּה חֲבָל שֶׁעָלֵינוּ לִפְקֹחַ אֶת הָעֵינַיִם.

 

* אהוד בנאי, מתוך השיר "ער או חולם" באלבום עוד מעט.

 

צליינות

(יהושע בורקובסקי, צליינות, 1982)

דֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת מִסְתַּיֶּמֶת בְּכוֹחַ מְבֻשָּׂם.
שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת רוֹחֲצִים
אֶת הָאֵם וְיַלְדָּהּ, אֶת רַגְלָיו הַפְּגוּעוֹת
וְאֶת בִּגְדֵי הָעֹנִי וְלֵב הָעֹנִי.
שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים נָשְׁקָה לַזְּכוּכִית
וּבַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה הֵנִיחָה לְרַגְלֶיהָ לְהִתְמַסֵּר לַכֹּבֶד.
כְּשֶׁיָּצָאתִי מָשַׁךְ הַנָּהָר
אֶת פִּרְחֵי הַבַּלְקָן בְּמַיִם עֲכוּרִים, הָאוֹר בֻּזְבַּז
כֻּלּוֹ וּמִשְׁלַחַת קוֹדֶרֶת יָרְדָה מֵהָהָר,
צֶמֶד סְפִינוֹת גָּרְרוּ מַתֶּכֶת הֲרוּסָה:
כָּל זֶה הִתְרַחֵשׁ גַּם בַּצַּלְיָן שֶׁפָּנָה לְאָחִיו
בְּשָׂפָה גְּלִילִית, בְּעֶרֶב יוֹם שִׁשִּׁי, נָתוּן לִמְצוּקָה

וּמְאֻשָּׁר.

 

יונתן ברג, משורר וסופר, פרסם עד כה שלושה ספרי שירה, רומן וממואר. רומן חדש שלו, "הרחק מעצי התרזה", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. השירים מתוך הספר "לפצוע את הצבע: שירים מול תערוכת הקבע של מוזיאון ישראל", שיראה אור ב-2019.

 

 

לאה שפיגלר

מצאתי לפתע את קולי

הָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ מְשַׁתֵּק
בַּחוּג לְתוֹרַת הַסִּפְרוּת הַכְּלָלִית
וַאֲנִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי לְתוֹךְ מַגֵּפַת הַפּוֹלְיוֹ שֶׁל שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁשָּׁם
נִתְקַפְתִּי גַּם אֲנִי.

הָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ מְשַׁכֵּר
בַּחוּג לְתוֹרַת הַסִּפְרוּת הַכְּלָלִית
כִּמְעַט מִתְבַּקֵּשׁ לוֹמַר מְשַׁקֵּר,
נָכוֹן לוֹמַר מְמַכֵּר –
וַאֲנִי, שֶׁרְגִילָה הָיִיתִי בְּמִצְווֹת, רָאִיתִי שָׁם בַּיִת, בֶּאֱמוּנָה,
כִּי חַלּוֹנוֹת וּדְלָתוֹת פָּתַחְתִּי שָׁם בְּעַצְמִי
וְאָהַבְתִּי.

הָיָה שָׁם מַשֶּׁהוּ מִתְנַשֵּׂא
בַּחוּג לְתוֹרַת הַסִּפְרוּת הַכְּלָלִית.
יַלְדָּה טוֹבָה מִבַּיִת טוֹב בָּאָה בְּמִסְדְּרוֹנוֹתָיו
נַעֲנֵית לַדְּרִישׁוֹת וּמְרִיעָה לְדוֹקְטְרִינוֹת חֲדָשׁוֹת
וּמִצְטַיֶּנֶת בִּפְסִילַת מוּמִים בַּאֲחֵרִים, כַּנִּדְרָשׁ עַל יְדֵי פְּקֻדּוֹת שִׁעוּרֵי הַיְּסוֹד,
וּמְנַתַּחַת לִנְתָחִים אֶת הַמִּלִּים וְשָׂמָה בְּצִנְצְנוֹת פוֹרְמָלִין שֶׁל שֵׁמוֹת
וּבוֹחֶנֶת בְּמִיקְרוֹסְקוֹפּ יְצִירוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם וּבִדְמָעוֹת
וּבְאִזְמֵל וּבְסַכִּין נִרְגֶּשֶׁת לַחְתֹּךְ אֶת גְּזַר דִּינָן
לִבְרֹר וּלְהַפְרִיד וּלְהַגְדִּיר.

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁבְּמוּמִי פָּסַלְתִּי
וְעוֹד לֹא יָדַעְתִּי.
וַאֲנִי, שֶׁפָּחַדְתִּי מִן הַשִּׁגָּעוֹן וּמִן הָרִחוּף הַסּוֹחֵף שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים
לֹא יָדַעְתִּי עַד כַּמָּה
יָדַי מָשַׁכְתִּי מִן הֶחֳמָרִים הַדַּקִּים.
לֹא יָדַעְתִּי עַד כַּמָּה מַשֶּׁהוּ שָׁם מְשַׁתֵּק אֶת קוֹלִי,
בַּחוּג לְתוֹרַת סִפְרוּת הַכְּלָלִים.

וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶגְלֶה שְׁנוֹת גָּלוּת אֲרֻכּוֹת מִתּוֹךְ קִנִּי.

וְעֵת עֵדָה הָיִיתִי לְנִשְׁמַת אָבִי מְשַׁחְרֶרֶת אֶת בֵּיתוֹ הַסָּגוּף וְיוֹצֵאת לַחָפְשִׁי
מָצָאתִי לְפֶתַע אֶת קוֹלִי.
וַיֵּצֵא לְפָנַי מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָעוֹלָם וְצוֹעֵק וְצוֹעֵק וְצוֹעֵק
אֶת כָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁצָּמְתוּ
מֵאָז הֻכֵּיתִי בְּסַנְוֵרִים וְאִבַּדְתִּי אֶת מְאוֹר עֵינַי.
וְאֶת יִעוּדִי וְיַעֲדִי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַתּוֹרָה וְלָחוּג לִי שִׁירָה יְשָׁרָה
וּבָא תּוֹרָהּ

וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצִי

(20.4.2011)

 

לאה שפיגלר נולדה וחיה בתל אביב. בוגרת החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב. שימשה עוזרת הוראה ומחקר, ועוסקת שנים רבות בתחום הפרסום כרעיונאית וכותבת עצמאית. החלה לכתוב שירה לפני כעשרים שנה. השיר הזה שופך אור על נסיבות היוולדו של ספר ביכוריה, "מחזור ראשון", שיצא השנה בהוצאת פרדס וזכה למענק קרן רבינוביץ'.

 

» במדור שירה בגיליון המוסך הקודם: שירים חדשים מאת שני פוקר, אפרת ניסימוב, יחזקאל רחמים וזמירה פורן ציון

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | פעם ראינו קשת ביחד

"בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים. היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה." סיפור מאת ליהיא דור

proza_45_715-537

אנה לוקשבסקי, קניות, שמן על נייר, 110x70 ס"מ, 2016

.

פעם ראינו קשת ביחד

מאת ליהיא דור

 

כשהיא מתניעה סוף סוף את האוטו כדי לצאת מהחנייה של הבריכה, ארבעים דקות שלמות אחרי שהכריזה בקול רם "יאללה, מתארגנים ללכת הביתה", היא מרגישה בבת אחת מובסת, כורעת תחת כובד המשקל של כל מה שעליה לנהל עוד הערב.

כשהיא מחכה שילדיה יתארגנו במקומות ויחגרו היא משחזרת במוחה את ארבעים הדקות האחרונות. ליבה נחמץ כשהיא נזכרת איך צעקה בגסות על הקטן שהתעכב בנעילת הסנדלים – "נו כבר! תזדרז! למה כל כך לאט?"

היא תוהה אם אפשר היה להתנהג אחרת בעניין הפיצה. זה התחיל בגדול שביקש ארטיק והיא אמרה –

"אתם יכולים ארטיק כולכם, אבל רק קרח."
"אני לא אוהב ארטיק קרח," הוא רטן.
"אני רעב" אמר הקטן בקול חצי בוכה.
"גם אני רעב. למה את לא מסכימה לקנות לי ארטיק?"
"בבקשה, אני אקנה לך ארטיק קרח. זה ישביע אותך עד ארוחת הערב."
"אני שונא ארטיק קרח! את יודעת שאני אוהב רק טילון."
"טילון עולה 11 שקל. קניתי לכם אתמול. אמרנו שרק פעם בשבוע קונים ארטיקים יקרים. אנחנו לא יכולים כל פעם שאנחנו באים לבריכה להוציא 33 שקלים."
"אז תקני רק לי!" הטון שלו עלה, "הם במילא אוהבים ארטיק קרח."
"אולי נשב בדרך לאכול פיצה?" אמר הבינוני.
"כן, רוצים פיצה! רוצים פיצה!" צעקו שלושתם יחד.

היא כמעט הצטרפה לצעקות שלהם. גם היא רוצה לצעוק למישהו גדול ממנה, שמחליט עליה, שהיא רוצה לעצור בדרך לפיצה. הלוואי והייתה יכולה לפתור כך את עניין ארוחת הערב.

היא יודעת שכשתגיע הביתה רן עדיין לא יהיה והיא תצטרך בעצמה להשתלט על המקלחות וארוחת הערב, לעמוד כשבגד הים הרטוב נדבק לה לגוף להכין חביתות או לחם מטוגן. אבל המינוס שלהם כל כך גדול ועצירה לפיצה, אפילו אם היא עצמה לא תאכל כלום, בטח תסתכם לפחות ב-60 שקל. לא, כמה שהרעיון מפתה, היא נהגה נכון כשפסלה אותו.

היא מנסה בפעם האלף להבין למה הם כל כך לא מסתדרים. נזכרת בשיחה שהייתה לה בתחילת השבוע עם אמא של חבר של דן מהגן שהציעה שתלכנה עם הילדים למופע של בלט על הקרח שהגיע לארץ. איך התחמקה בכל מיני תירוצים ולא העזה להגיד שהיא לא יכולה לקנות כרטיסים למופע כל כך יקר.

היא מקנאה באנשים האלו בבתים הפרטיים, עם שתי מכוניות ליד הבית, שנראה כאילו מנווטים יותר בחופשיות וקלילות בעולם. היא מרגישה כאילו הם חיים במישור אחר ולא יוכלו להבין את ההתחשבנויות שלה.

שניהם עובדים כל כך קשה. האם האחרים מרוויחים הרבה יותר? אולי מקבלים הרבה עזרה מההורים?

לפני שהיא משחררת את ההנדברקס היא מסתובבת לבדוק ששלושתם חגורים.

"דן, תחגור."
"אני לא יכול! צפוף פה. שעמיר יזוז קצת."
"תפסיק לדחוף אותי, מטומטם."
"תזוז, אתה עולה עליי."
"אמא, הוא דוחף אותי! תגידי לו שיפסיק!"

היא שומעת ידיים נשלחות לתת מכות ומסתובבת שוב במהירות לנסות להפריד כשהיא שומעת את הדפיקה.

"אוי, לא, לא! איך זה קרה?" היא מאבדת את העשתונות. ההנדברקס היה למטה? אבל היא לא שחררה אותו עדיין. או שכן? אוי אלוהים!

היא מכבה את המנוע ויוצאת החוצה לראות מה קרה. היא רואה דפיקה קטנה באוטו שלה. ליד האוטו שלה עומדת מכונית צהובה חדשה ויפה והיא רואה שגם בה יש דפיקה קטנה.

מה היא עושה עכשיו? רן כל כך יתבאס.

תמיד היא דופקת את האוטו הזה, שכדי לקנות אותו הם לקחו הלוואה לשתים־עשרה שנה. והוא כל כך מנסה לשמור עליו. "השקענו בו כל כך הרבה כסף," הוא אומר לה "לא חבל?", כאילו שהיא עושה את זה בכוונה.

והרבה, הרבה יותר גרוע, נשימתה נעתקת פתאום, מה יהיה עם האוטו השני?!

בניסיונות שלהם לקצץ בהוצאות הם החליטו לעשות רק ביטוח חובה. תיקון כזה יכול לעלות כמה אלפי שקלים.

היא מנסה לעצור את הדמעות, רק חסר שהילדים יראו אותה בוכה.

אולי היא פשוט תלך?

לרגע היא עומדת קפואה, כל הגוף שלה תפוס בהתלבטות.

פשוט תלך…

אבל זה נורא. היא לא יכולה לעשות דבר כזה.

אומנם היא כל פעם מפתיעה את עצמה בדברים שהיא "מדלגת" עליהם, בדברים שהיא סולחת לעצמה עליהם, אבל דבר עד כדי כך מגעיל היא אף פעם לא עשתה.

ומצד שני – איך ומאיפה הם יגייסו עכשיו כמה אלפי שקלים? להגדיל את האוברדרפט? הבנק לא ייתן להם.

בטח מי שיש לו אוטו כזה חדש ויפה יש לו גם כסף לשלם על התיקון, היא מנסה למצוא צידוק לברוח. בטח הוא אחד מאלה שגרים בבתים הפרטיים המפוארים ובשבילו זה לא כזה עול נוראי כמו בשבילם.

לבסוף היא מתיישבת בחזרה באוטו ומתניעה.

"אמא, את צריכה להשאיר פתק," אומר לה הגדול.
"לא, זה בסדר," היא אומרת.
"אבל תמיד משאירים פתק."
"לא, לא, זה נעשה דרך הביטוח," היא מקשקשת לו. רק רוצה לברוח משם כבר.

בדרך הביתה המוח שלה מיטלטל לסירוגין בין שני מצבים.

רגע היא נחרדת, מדמיינת את בעל המכונית יוצא החוצה, רואה את הדפיקה וחבל לו על המכונית הצהובה והיפה שלו.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו לא מבחין אפילו בדפיקה.

רגע היא חושבת עליו המום כשהוא לא מוצא פתק, מקלל את המניאק שהתנהג אליו ככה.

ורגע אחר כך היא מדמיינת אותו מניף ידו בביטול, חושב "טוב, נתקן את זה בכמה שקלים. נפעיל את הביטוח."

לפתע היא מצטמררת, חושבת שאולי בכלל זהו אדם במצבה, במאבק תמידי על הפרנסה, שזו תהיה מכה עבורו, ואז שוב חושבת שמי שיש לו כזה אוטו חדש זה בטח שטויות בשבילו.

היא בטוחה שהמחשבות האלו ימשיכו להתרוצץ כך במוחה עוד תקופה ארוכה, אבל הימים חולפים. העומס של העבודה, הטיפול בילדים, המאבק התמידי לנסות להיות איתם כמה שיותר משתלטים עליה עד שתוך כמה ימים היא בקושי נזכרת בעניין.

שבוע אחר כך, בערב, היא עסוקה בהכנת הארוחה.

"נו…מתי כבר האוכל יהיה מוכן? אני רעב," מושך לה דן במכנסיים.
"תכף, חמוד, אני כבר מוציאה את הלזניה מהתנור."
"לזניה? אני שונא לזניה!"
"גם אני לא רוצה לזניה. איכס." מצטרף עמיר לאחיו.
"אבל הכנתי לזניה, אני לא…"

דפיקה בדלת קוטעת את דבריה.

מי זה יכול להיות? אף אחד לא הודיע שהוא צריך לבוא.

היא ניגשת לדלת ופותחת אותה.

מולה עומדת בחורה צעירה ונועצת בה מבט משתאה.

"דווקא את?!" היא אומרת.
"מה? את מי את צריכה? מי את? אני יכולה לעזור לך?"
"את דפקת את האוטו שלי לפני שבוע, בחנייה של הבריכה."
היא מרגישה שידיה מתחילות לרעוד.
"אני…האוטו הצהוב? אני…איך הגעת אליי?"
"ראיתי אותך כשדפקת אותו. בדיוק יצאתי מהבריכה לחנייה וראיתי אותך בורחת משם. בלי להשאיר אפילו פתק."

היא נאלמת. רוצה להיעלם. הרגליים שלה כושלות והיא נסוגה לתוך הבית ונוחתת על כיסא בפינת האוכל. הבחורה נכנסת אחריה.

"הספקתי לרשום את המספר שלך ולקח לי כמה ימים לברר מי את."

היא מהנהנת בראשה.

כשהיא מצליחה לבסוף לדבר הן מסכמות שמיכל, כך קוראים לבחורה, תתקן את האוטו ואחר כך תביא לה את הקבלה והיא תשלם לה.

מיכל יוצאת ורק אז היא מצליחה להירגע קצת ולשחזר את ההתרחשות שהסתיימה זה עתה. היא רצה לכיוון הדלת.

"מיכל?" היא פותחת את הדלת וקוראת אחריה לתוך המדרגות.
"כן?" מיכל חוזרת לכיוון הדירה שלהם.
"למה אמרת 'דווקא את'? כשראית אותי, אני מתכוונת."
״את לא זוכרת אותי?״
היא בוחנת אותה שוב ומנידה ראשה לשלילה.
״פעם ראינו קשת ביחד."

היא בוהה בה בחוסר הבנה.

״לפני שנתיים או שלוש, בחורף. ירד גשם חזק, והייתה שמש, והייתה קשת. יפיפייה. שאר המכוניות המשיכו לנסוע ושתינו עצרנו את המכוניות בצד ועמדנו להסתכל עליה."

 

ליהיא דור, 54, תושבת נס ציונה, עובדת בתכנות מערכות למידה באוניברסיטת תל אביב. זהו פרסום ספרותי ראשון שלה למבוגרים.

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פוגה לשני מטורנומים", סיפור מאת מאיה יסעור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | הלשון המכונפת: על לשונם הציורית של צ'כוב ובאבל

"המטונימיה מחויבת לריאלי, המוגדר במונחי מקום וזמן, בעוד למטפורה אין כל מחויבות כזאת. צ'כוב, אומן המטונימיה, הוא פרוזאיקן ברמ"ח איבריו. באבל, הכותב אומנם בשורות ארוכות, הוא משורר. לשונו ניחנה בכנפיים." מסה מאת צביה ליטבסקי

masa_45_715-537

דרורה וייצמן, אותות ומופתים, אסמבלאז' אִמרות בד של ספרים על קטיפה ירוקה, 41X31 ס"מ, 2018

.

הלשון המכונפת: על לשונם הציורית של צ'כוב ובאבל

מאת צביה ליטבסקי

 

בערב שבהמשכו מומשה לראשונה תשוקתם של גורוב ואנה סרגייבנה בסיפור "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב, יצאו שניהם "אל רציף הנמל כדי לראות בבוא האנייה." (מתוך מבחר סיפורי צ'כוב, תרגם זאב זמירי, עמ' 31). רציף הטיילת הוזכר גם בפסקה הראשונה של הסיפור, כמייצג את אווירת המאוויים הקלילה של סביבת עיר הקיט יאלטה, ומכאן כמאפיין של גיבור הסיפור, הכרוך כל ימיו אחר רומנים חולפים. המתח הכבוש עולה מתוך השתהותו של הזוג על מקומו, "כאילו ציפו עדיין למאן־דהוא נוסף שיורד מן האנייה" (עמ' 32). לאחר התעלסותם יצאו לשיטוט נוסף בטיילת, שהייתה ריקה "כנטולת חיים" וישבו על ספסל. הרהוריו של גורוב נסבו, בהשפעתן של המיית הים והדממה, על הנשגב והנצחי שבעומק הדברים. שוב ניתן היה להבחין באונייה, אלא שהפעם "אורותיה כבויים היו והיא הייתה מוארת בנוגה דמדומי השחר" (עמ' 35). יסוד הריגוש וההרפתקה שייצגה נעלם ואיננו בשעה שנובטת בנפשו של גורוב, זמן רב טרם היוודעותו לכך, אהבתו העמוקה והממושכת לאנה סרגייבנה. כך, דרך אובייקט חיצוני, באורח סמוי כמעט מעינינו, מעביר לנו המספר את השינוי הרגשי המתחולל בנפש הגיבור, בטרם התוודענו אליו גם אנו.

המטונימיה היא נשמת הפרוזה, בהיותה דרגת ההסמלה הנמוכה ביותר. המרחק שהיא מעמידה בין המושא לייצוגו כמעט שאיננו ניכר. כך נוצרים באמצעותה תכי הרקמה הדקים המחברים בין המציאות הפיזית לבין מהלך נפשי, שבדוגמה שהובאה הוא כה עדין. היא יוצרת את נשימת החיים שבה "משוחחים" ביניהם החוץ והפנים. זיקה דינמית זו אינה בהכרח מודעת לקורא, אך נחווית על ידו, ומטעינה את הקו הליניארי של העלילה בהדהודי עומק.

והרי דוגמה צ'כובית אופיינית נוספת:

הסיפור "המורה לספרות" מתחיל בקול פרסות סוסים המוּצָאים מן האורווה לטיול. שלושה "סוסים נהדרים ויקרים" אלה הם רכושה של משפחת שלסטוב, בעלי אחוזה כפריים, שבבתם הצעירה מאוהב ניקיטין, המורה לספרות בגימנסיה המקומית. כל שיחתה של מאשה נסבה על סוסים, והבית מלא וגדוש בעלי חיים, שאף הם מתוארים בפרוטרוט: מושקה הכלבה החרחרנית והעוינת והכלב סום, המרטיב ברירו את מכנסיו של ניקיטין. אף שאין הגיבור מיטיב לרכוב כאהובתו, ולא במקרה, שכן מוצאו ומעמדו נחותים לעומת אצולה כפרית זו, הוא זוכה בהסכמת הנערה ומשפחתה לנישואים, ובאושרו החדש פוגם רק דבר אחד: "הכלבים והחתולים שקיבל בנדוניה. בחדרים נדף תמיד כמו בביבר, בייחוד לבקרים, ואי אפשר היה להפיג ריח זה בשום דבר" (מתוך רומנים קצרים וסיפורים, תרגם מ.ז. ולפובסקי, עמ' 189). בלילה שבו התחוור לניקיטין כי דבר אין לו עם חייו השבעים, כי מחשבתו נושאת אותו אל מחוזות אחרים, והוא צמא לעשייה שמתוך להט וצורך במשמעות, הוא חוזר לביתו ומוצא את אשתו במיטתה עם חתול לבן מכורבל כפקעת. בהרהורי ההיוודעות המרה לכישלון נישואיו וחייו שזורה אותה נהמת השנאה של מושקה: "ררר… נהא נהא נהא…".

בעלי החיים אינם אלא חלק מן המלאות הריאליסטית של הסיפור. אך בבלי משים נוצרת זיקה של הוויה אחת בין בני המשפחה לבינם: הסוסים כסמל ליוחסין, יוקרה ומעמד, הכלבים והחתולים כממד של שורשיות והַסְכָּנה עם הטבע, החתול הלבן כמייצג הוויה אוטונומית ושבעה, נעדרת שאיפה לחרוג מעצמה. בכך הם מבשרים מלכתחילה את אי־אפשרות הזיווג שמימש הגיבור, הן כבן עניים שהתחתן למעלה ממעמדו, והן כאיש רוח, שנטיותיו אינן יכולות לעלות בקנה אחד עם הוויה ביתית־בֵּיבָרית.

אכן, המטונימיה כמו מתגנבת בחשאי ויוצרת את יצירתה בלי דעת, בלא־מודע של הגיבור ושל הקורא כאחת.

את באבל, דומה, המטונימיה אינה מסַפֶּקת. פתיחת הסיפור "שכר הסופרים הראשון שלי" היא דוגמה מובהקת לכך: ניתן לראות בעיצוב המרחב שיקוף מטונימי למצוקתו של הגיבור, שכן השמש "מציתה" בוקר בוקר את פיתוליו העכורים של נהר הקוּרה הגועש. אך אין בכך די. המרחב הוא נוכחות פעילה. אין הוא ניצב מנגד בתפקיד של שיקוף. הוא משמש כדמות בפני עצמה: ליד הנהר "השיגני הבל המרחץ הטיפליסי; כרוח סועה התנפל עלי והתישני […] ערפילי המחנק האביבי גירשוני בחזרה אל העלייה" (מתוך חיל הפרשים ועוד סיפורים, תרגמה נילי מירסקי, עמ' 204). הפעלים הללו המיוחסים למרכיבי מזג האוויר מעניקים להם לא רק חִיּוּת שמתוך האנשה, אלא תפקיד של גיבורים בלתי תלויים ובעלי עוצמה כובשת. מעשה האהבה של בעלי הבית, קצב ואשתו, שאליה נחשף מדי לילה המספר העד, מתואר בדימוי ארוטי עז וייחודי: "מעבר לקיר, בשצף עיוועי האהבה, היו הקצב ואשתו מיטלטלים מצד אל צד כדגים גדולים שנכלאו בצנצנת. זנבותיהם של הדגים האלה, אובדי החושים התחבטו אל המחיצה. הם זיעזעו את עליית הגג שלנו […] עקרו אותה מעל העמודים ונשאוה אל האינסוף" (שם). המרחב, אם כן, ניחן בנוכחות פעילה המתעלה למעמד של כוח קוסמי, שכן, גם בהיות ה"דגים" כלואים בצנצנת היה ביכולתם לעקור את עליית הגג ולשאתה לאינסוף. בכך, ניתן לומר, נעקר אף הריאלי ממקומו ונישא אל האינסוף. הדימוי נפרץ אל המטפורי. המטפורי, במקרה זה, מתעופף אל ממד מיתי נעדר גבולות בעצבו את התשוקה הארוטית כחורגת מזמן ומקום. לשון ציורית נועזת, מרחיקת לכת זו עוקרת את הפרטי מהקשרו המסוים ומעתיקה אותו אל ממד מטפיסי. ועם זאת, שורשיה נטועים בממשי, וממשי זה ניזון מבחירה מפתיעה ומתחדשת תדיר.

הסיפור הריאלי אצל באבל, אם כן, אינו מהווה תכלית לעצמו. אין הוא אלא מנוף למעוף אל מעבר לקטגוריית הזמן והמרחב, בפער גדול מן הענווה המינימליסטית של צ'כוב.

ניתן לראות זאת גם בסיפורי "חיל הפרשים", שכל אחד מהם פורש בפני הקורא אפיזודה ממלחמת האזרחים בין הצבא האדום למתנגדי המהפכה. המספר־הגיבור, דומה, הוא באבל עצמו, המסופח ליחידה של הצבא האדום. הלשון הציורית הופכת את האפיזודה המסופרת לליבו החי של עלעול הנע בקו ליניארי על פני האדמה וראשו בשמיים.
על מנת להתקבל לחברת הקוזקים הנכספת בסיפור "האווז הראשון שלי", עורף המספר בחרבו את ראשו של אווז המשוטט בחצר, ומטיל על בעלת הבית המקומית להכינו לארוחה. פעולתו זו, המנוגדת למזגו ולעולמו הערכי, אומנם משיגה את מטרתה. וכך מתוארות הדקות שלאחר העריפה: "ואני שפשפתי את החרב בחול, יצאתי אל מחוץ לשער, ושבתי ונכנסתי בלב כבד. הירח היה תלוי מעל לחצר כעגיל של פח" (עמ' 72). דימוי זה מעמיד את הסביבה כתפאורה זולה של תיאטרון. תוך שפשוף החרב, מעשה קונקרטי ביותר, מתרוקן הממד הקוסמי מכל תחושת אמת. לתחושת הבגידה של הגיבור בעצמיותו יש תוצאה מרחיקת לכת, כפי שהמעשה הנורא בטרגדיה פוגע בכל ממדי הקיום.

נוכחותו הפעילה של הקוסמי במעשי ידי האדם מציבה את חוויית ההרג, הסכנה וזוועות המלחמה הרחק מעבר לפרטי באפיזודות נוספות: "בעגלה הסניטרית גווע שֶׁבֶלְיוֹב, מפקד הגדוד […] הלילה, מנוקב כולו בהבהובי הפגזה, מתקמר מעל לגווע" (עמ' 141). אין להפריד בין הלילה לסיטואציה המקומית. הוא קשור להוויה האנושית בכל נימיו, תוך צמצום ואפילו ביטול של הפער הבלתי נתפס ביניהם. הלילה הוא זה שניקבוהו פגזים, ושבליוב הגוסס הוא מוקד התייחסותו, ואפילו קיומו.

"מעל לליֶשניוּב נתפרשֹו שמים מבהיקים, ריקים לאין הביע, כמו תמיד בשעות של סכנה […] הכדורים עפו לעברנו בצפיפות […] ענפים ירויים נאנקו מעל ראשנו", נכתב בסיפור "אפונקה בִּידָה" (עמ' 118). דומה שהטבע דובר את האדם. תחושת הסכנה מרוקנת את השמיים עצמם. הענפים הם הנאנקים מפציעת הכדורים, ודומה הדבר כאילו החוויה האנושית כשלעצמה הפכה לבדיה, והיא דוברת דרך הבלתי אנושי.
התרוקנות זו עצמה זוכה למלאות חושית רבת עוצמה. חושי השמע, המישוש, המראה והריח מתרקמים יחדיו על מנת ליצור את היעדר האנושיות של המלחמה במובן האתי והרגשי: "שיר לכת קרבי, כולו תרועת איוּם מתמשכת, התעופף לאורך הרחובות המפותלים, הדלים […] יער מצויר של קורות רעועות, מרעידות, היה פרוש על העיירה. תוכו אכוּל השמן נשם על פנינו נשימת רקב עגמומי" (עמ' 120). היכן הם אלה המבצעים את שיר הלכת? בני האדם, יוצרי הסיטואציה, נעדרים ממנה. הריאלי כמעט שבטל לטובת החוויה הכוללת, ועם זאת הפנימית־נפשית, של "אני" שפקע מזמן מגבולות הפרטי. בהוויית קיצון זו שולט האוקסימורון, כמבטא את מה שאינו ניתן למילול בקטגוריות המקובלות של ההכרה האנושית: "פגז־רסס מיותר פקע מעל ליער. ושמענו את הדומיה הכבירה של איבחת החרבות" (עמ' 86).

למרחב הבלתי אנושי הזה, מעשה ידיהם של בני אנוש, נוסף לעיתים נופך של מסתורין מצמרר דרך פרט כה בלתי צפוי, הנטען במשמעות שלא מן העולם הזה: "עיירות יהודיות נטולות חיים דבקות אל מרגלות אחוזותיהם של אדונים. על גדרות של לבנים מנצנץ הטווס הידעוני, מראה תעתועים צונן במרחבי התכלת" (עמ' 81).

ההרג, אם כן, כמו בטרגדיה העתיקה, אינו נותר בגבולות העולם האנושי. משמעותו היא פגיעה באדמה עצמה, מתוך נשימה מיתית המשותפת לכל מישורי הקיום: "רכבת המדור הפוליטי התחילה מזדחלת על גבם המֵת של השדות. ורוסיה המפלצתית, שאין לשערהּ בדמיון, כעדר של כינים, התחילה מדשדשת בנעלי האיכרים שלה משני צדי הקרונות" (עמ' 168), או: "שוב ירד גשם […] הסתיו שם מצור על לבותינו, והעצים, פגרים עירומים שהוצבו על רגליהם, התנועעו בהצטלבויות הדרכים" (עמ' 146).

המטונימיה שומרת על השְׁניות בין אדם לסביבתו. יש בשניות זו השתקפויות כאלה ואחרות, אך אין בה המסת גבולות. המטפורה, לעומת זאת, מבטלת את השניות וממזגת את מרכיביה לכלל אחדות חדשה ומפתיעה. אין בה, כפי שיש במטונימיה, משום העשרה של הריאלי, כמו שראינו אצל צ'כוב, אלא הרחבתו לממדים שאינם מקובלים בז'אנר הריאליסטי. המטונימיה מחויבת לריאלי, המוגדר במונחי מקום וזמן, בעוד למטפורה אין כל מחויבות כזאת. צ'כוב, אומן המטונימיה, הוא פרוזאיקן ברמ"ח איבריו. באבל, הכותב אומנם בשורות ארוכות, הוא משורר. לשונו ניחנה בכנפיים.

בדברים אלה כרוך לבלי הפרד הניגוד בין צ'כוב לבאבל אשר למעמד ה"אני" ביצירתם. האמירה הקיומית בסיפוריו של צ'כוב מופיעה רק כפועל יוצא של הדמות והסיטואציה. הרהוריו של גורוב על אודות הנשגב בחיים הם שלו בלבד. המספר אינו מפקיע אותם מן התחום הפרטי. אומנם בתחילת הדברים נדמה שאותה שלווה, אותה ודאות מפעימה בדבר "שנת נצחים המצפה לכולנו", מובאים מטעם המספר ומשקפים את תפיסת חייו. אבל בהמשך, עם ציון העובדה שגורוב מוקסם מן הנוף ומישיבתו בצוותא עם אנה, מתברר לנו שהתרוממות הרוח השורה עליו מתייחסת אל הסיטואציה. המספר עצמו נסוג מכל טיעון, עומד מן הצד ומניח לגיבורו את הבימה. ואומנם, משחוזר גורוב למוסקבה, מתפוגג כל ממד הגותי משגרת חייו, שכן בקרבתם של עצי התרזה והלִבְנֶה "שוב אין האדם משתוקק להרהר בהרים ובים." (מבחר סיפורי צ'כוב, עמ' 37).

גם בסיפור "כינורו של רוטשילד", בעת השינוי המפתיע בתפיסת המציאות שחווה יעקב, "ברונזה", אותו עושה ארונות מתים שמעריך כל דבר בחיים מצידו השלילי, משתמש המספר בלשונו של הגיבור על מנת לעצב את ראייתו החדשה: "והרי יש בזה רק הפסדים; הו, אילו הפסדים נוראים! כי לולא השנאה והרשעות יכולים היו בני האדם להביא תועלת עצומה לזולתם" (עמ' 18). גם השימוש הנפוץ אצל צ'כוב בביטוי "משום מה" ("משום מה חש עצמו שלא בטוב […] במשך כל אותו הזמן לא הגה בה משום מה ולו פעם אחת", עמ' 15), יש בו משום ביטול סמכותו הכול־יודעת של המספר, ועל כן נותרת החוויה קניינו של הגיבור בלבד.

בהיותו מחבר, מקפיד צ'כוב על עיצוב מספר שאיננו כול־יודע ברגעים המכריעים של הסיפור. בכך הוא יוצר עבור הגיבור אוטונומיה בעלת גבולות. החמלה העמוקה, נסוכת העצב, שאנו חשים נוכח גיבוריו, מקורה בהעמדת גבולות אלה ובכבוד שרוחש צ'כוב לפרטיותו של האדם. אנו הופכים להיות שותפים ליחס זה במהלך הקריאה. בהימנעותו המודעת והעקבית מכל ביטוי של השקפה אישית טמונה, לעניות דעתי, ענווה עמוקה, הרכנת ראש בפני הנעלם, סירוב לתת לו מסגרת מושגית מקַבַּעת. המרחב ההגותי, המטפיזי, איננו נעדר מן היצירה הכתובה, אלא שהוא ריק מאמירה. הוא פתוח במלואו לתמורות בנפש הגיבור (ועל כן גם בנפש הקורא), ועל כן אין מדויק ממנו.

שונה הדבר לחלוטין ביצירתו של באבל. לכאורה, אין אישי יותר מסיפוריו, אלה הכלולים ב"חיל הפרשים" ובסיפורי החניכה הביוגרפיים שלו. ה"אני" הכמו־ביוגרפי בסיפורים שדנו בהם, אין ייחודי וחד־פעמי ממנו. אבל באורח פרדוקסלי, דווקא משום כך מתבטל הפרטי שבו. מכוח הלשון המטפורית, מכוח התפיסה הקיומית המיתית, הופך ה"אני" למרחב הוויה, שבתוכו גם הקורא מאבד את פרטיותו. לא מדובר כאן באותה הזדהות אנושית שאנו חווים בסיפוריו של צ'כוב, אלא בהיסחפות פורצת גבולות.

ניגודים אלה – העיצוב המטונימי וזה המטפורי, האני הפרטי וזה הממלא עולם – באים לידי ביטוי גם בתפיסת הזמן של שני המספרים. בפרוזה הצ'כובית יש חשיבות עקרונית להתפתחות הליניארית, לתהליך המתרחש בזמן. ואילו אצל באבל אנו חווים חתירה אל נקודת האוקסימורון, שאליה כמו נדחסת חוויית הסיפור, הן מבחינת הגיבור והן מבחינת הקורא. בדחיסות זו מתגלה שאיפתו של המשורר לגבור על הזמן. הזמן הופך למרחב. העלילה, שאצל צ'כוב פורשת מצבים אנושיים, הופכת אצל באבל לעילה של חוויה קוסמית טוטלית.

אומנם, לפחות לגבי סיפורי החניכה שקראנו, יש חשיבות רבה לפער הזמן שבין המספר־גיבור המבוגר לזה הצעיר. אך פער זה, כפי שראינו, נועד לשם מימוש מה שטמון בכוח באישיותו ובגורלו של הגיבור הצעיר. כך נבנה ביצירה ההיפוך מעיוורון לידיעה, ממצוקה להבנה, מכאוס לַמשמעות. מתוך דברים אלה ניתן להצביע על שני מינים של תגובה קתרטית: אצל צ'כוב זוהי השתתפות חרישית של הקורא בגורלו של גיבור פרטי, המשקף עבורו את חוויית חייו. אצל באבל מיטלטל הקורא אל חוויה מוחקת גבולות. ואם נשאל מניטשה את מושגיו, הרי הפרוזה של צ'כוב היא אפולונית מובהקת, ובזו של באבל פועם המקצב הדיוניסי.

שני מינים אלה, על השלכותיהם השונות, מצויים אצל כל אחד מאיתנו, ומבטאים שני מצבי נפש שאנו נעים ביניהם לא רק בחוויית הקריאה, אלא גם בתוך נפשנו. שני מספרים אהובים אלה מעניקים להם את הביטוי המושלם.

 

אנטון צכ'וב, "מבחר סיפורי צ'כוב", הוצאת יסוד, 1957. מרוסית: זאב זמירי.
אנטון צ'כוב, "רומנים וסיפורים קצרים", הקיבוץ המאוחד, תש"ל. מרוסית: מ.ז. ולפובסקי.
איסאק באבל, "חיל הפרשים ועוד סיפורים", הקיבוץ המאוחד, תשמ"ח. מרוסית: נילי מירסקי.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. כן פרסמה ספר מסות, "הכל מלא אלים" (רסלינג 2013). השנה עומד לראות אור ספר מסות נוסף שלה, "מגופו של עולם" (כרמל), העוסק בתהליכי היוודעות והיפוך ביצירות ספרות מגוונות. ביקורת פרי עטה על ספר שיריו של משה אבידן, "כל החיות הקטנות ואני בתוכן", התפרסמה בגיליון 41 של המוסך.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: יאיר דברת על התערוכה "לחות יחסית" של האמן אסף הינדן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_45_420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן