.
להתבונן בהם ישנים: רשימה על שיר אהבה
מאת הדס גלעד
.
אי אפשר שלא לכתוב על אהבה. זה אחד הנושאים הגדולים של האנושות. אבל איך כותבים על אהבה, ומאיזה צד של האהבה, זה כבר עניין אחר. "אדם צועק את שחסר לו", כתב ושר מאיר אריאל, והשירה נענית בדרך כלל לחוקיות הזו, לראיית החסר. כתיבה על אהבה מצידו המואר של הירח היא כבר סיפור אחר. ואיך כותבים על אהבה כזו מבלי ליפול אל בורות הקיטש והמתיקות? מלכוד של ממש: אסור להיסחף אל הרגש הלוהט, יש למשול במילים, לכתוב בחוכמה בלי להתפשר על עוצמת הרגש. שרון אולדס מצליחה במשימה הזו בשירה "להתבונן בהם ישנים" (בתרגומה של שירה סתיו).
יש שירים שמעידים על עצמם שהם עוסקים בשאלת האהבה. אחד משיריה של נורית זרחי נפתח בבית שכולו בסימן שאלה: "אַהֲבָה שָׁאֲלָה אוֹתִי:/ אַחֲרֵי כָּל הַשָׁנִים,/ מָה דַּעְתֵּךְ עָלַי?" בשיר אחר, של דליה רביקוביץ, מוטחת השאלה הגדולה מיד בפתיחה: "מַה זֹּאת אַהֲבָה? שָׁאַלְתִּי אֶת עִדּוֹ/ וְהוּא זָרַק בִּי מַבָּט מְצֻדָּד/ וְאָמַר לִי בְּזַעַף אוֹ בְּחֶמְלָה:/ אִם אַתְּ לֹא יוֹדַעַת עֲדַיִן/ כְּבָר לֹא תֵּדְעִי לְעוֹלָם."
בשירה של אולדס נחשפת השאלה רק בסוף השיר. עד אז איננו יודעים שמדובר בשיר ששאלת האהבה עומדת במרכזו. מהי מילת השאלה של האהבה, וכמה היא משפיעה על התשובה? בשירה של אולדס האהבה שואלת "מה את יודעת", וזו אולי הצעה לסינתזה בין השאלות "מה זאת אהבה" ו"מה דעתך עליי".
הכותרת אינה מסגירה שמדובר בשיר אהבה. הכניסה אל השיר היא דרך דלת השגרה, "כשאני חוזרת הביתה מאוחר בלילה ונכנסת לנשק את הילדים", ומכאן אנו יודעים שתבוא התבוננות כפי שהבטיחה הכותרת, אבל עדיין איננו מתארים לעצמנו את עומקה.
להתבונן בהם ישנים
כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה מְאֻחָר בַּלַּיְלָה וְנִכְנֶסֶת לְנַשֵּׁק אֶת הַיְּלָדִים,
אֲנִי רוֹאָה אֶת הַיַּלְדָּה שֶׁלִּי וּזְרוֹעָהּ מְקֻפֶּלֶת סָבִיב לָרֹאשָׁה,
פָּנֶיהָ עָמֹק בְּתוֹךְ אָבְדַן הַהַכָּרָה – מְרֻכֶּזֶת
עֲמֻקּוֹת בְּעַצְמָהּ הַכֵּהֶה,
פִּיהָ תָּפוּחַ מְעַט כְּמִי שֶׁהֻלְעֲטָה אַךְ
מְשֻׁרְבָּב מְעַט כְּמִי שֶׁלֹּא יָדְעָה שָׂבְעָה,
עֵינֶיהָ עֲצוּמוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁאֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁגִּלְגְּלוּ
אֶת הָאִישׁוֹן כָּךְ שֶׁיֶּחֱזֶה בַּאֲחוֹרֵי רֹאשָׁה,
גַּלְגַּל הָעַיִן עֵירֹם וְשֵׁישִׁי מִתַּחַת
לָעַפְעַף הֶעָבֶה הַמְּסֻפָּק הַמִּשְׁתּוֹקֵק,
הִיא שׁוֹכֶבֶת עַל גַּבָּה בְּהֶפְקֵרוּת, בִּשְׁלֵמוּת חֲתוּמָה,
וְהַבֵּן בְּחַדְרוֹ, הוֹ הַבֵּן עַל שׁוּלֵי מִטָּתוֹ,
בֶּרֶךְ אַחַת מוּרֶמֶת כְּאִלּוּ הוּא מְטַפֵּס
עַל מַדְרֵגוֹת גְּבוֹהוֹת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה,
וּמִתַּחַת לְעַפְעַפָּיו הַדַּקִּים הָרוֹטְטִים אַתְּ
יוֹדַעַת שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְוָחָה
בּוֹהוֹת וּמְזֻגָּגוֹת, הַכָּחֹל שֶׁבָּהֶן כָּל כָּךְ
לָהוּט וּגְבִישִׁי בְּתוֹךְ כָּל הַחֲשֵׁכָה הַזֹּאת, וּפִיו
פָּתוּחַ, נְשִׁימָתוֹ כְּבֵדָה מִן הַטִּיפּוּס
וּמִתְנַשֵּׁף קִמְעָה, מִצְחוֹ קָמוּט
וְחִוֵּר, אֶצְבְּעוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת כְּפוּפוֹת,
יָדוֹ פְּשׁוּטָה, וּבְמֶרְכַּז כָּל יַד
הַכַּף הַיַּלְדִּית הַיְּבֵשָׁה הַמְּלֻכְלֶכֶת
מֻנַּחַת כְּמוֹ עוּגִיָּה. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ
בְּמַסָּעוֹ, הַשְּׁרִירִים הַדַּקִּים עַל זְרוֹעוֹ
לוֹהֲבִים וּמְתוּחִים, אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ, בְּפָנֶיהָ,
כִּפְנֵי נָחָשׁ שֶׁבָּלַע צְבִי,
שְׂבֵעַת רָצוֹן, שְׂבֵעַת רָצוֹן – וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתָהּ
תְּחַיֵּךְ וּתְסוֹבֵב פָּנֶיהָ אֵלַי אַף שֶׁהִיא
חֲצִי יְשֵׁנָה וְתִפְקַח אֶת עֵינֶיהָ וַאֲנִי
יוֹדַעַת שֶׁאִם אָעִיר אוֹתוֹ הוּא יִתְנַעֵר וְיֹאמַר אַל
וְיִתְיַשֵּׁב וְיַבִּיט נִכְחוֹ בְּאִי־הַכָּרָה
כְּחֻלָּה, הוֹ אֱלֹהִים כָּמַהּ שֶׁאֲנִי
מַכִּירָה אֶת הַשְּׁנַיִם הָאֵלֶּה. כְּשֶׁהָאַהֲבָה בָּאָה אֵלַי וְאוֹמֶרֶת
מָה אַתְּ יוֹדַעַת, אֲנִי עוֹנָה הַיַּלְדָּה הַזֹּאת, הַיֶּלֶד הַזֶּה.
מה כותבים על שיר לפני הקריאה בו ואחרי הקריאה בו? זו שאלה שאני שואלת את עצמי בנוגע לשירים בכלל, ובפרט בנוגע לשיר הזה, שמוביל אותנו אל שיא הרגש בדיוק וברגישות. במהלך הקריאה הלכנו יד ביד עם תנועת העין האיטית של המשוררת, למדנו להכיר משהו מהותי על שני הילדים האלה, ובסופה אנחנו עדים לעומק ההיכרות – ואפשר להוסיף לכל זה קומה של אהבה ולחזור לקרוא שוב כשאנחנו מצוידים במטען החם הזה. ההתבוננות של אולדס בילדיה הישנים דומה להתבוננות של ציירים במושא ציורם – הייחודיות מודגשת ומעידה על התרחשות פנימית. אפשר ללמוד רבות על אופי בתה מתיאור פיה לבדו: "פיה תפוח מעט כמי שהלעטה אך/ משורבב מעט כמי שלא ידעה שבעה", או מתיאור פניה: "כפני נחש שבלע צבי". אלה אינם תיאורים "מחמיאים" של אם המתפעלת באהבה מבתה הישנה (ואולי אנחנו שטופים בדימויי נסיכות נרדמות, ותיאורה של אולדס אינו חופף את התפיסה הרומנטית של היופי), אלה תיאורים שלוכדים ממד מאישיותה של הבת, מתאבונה, משביעות רצונה – מהמתח ביניהם, שאינו מותר גם בשנתה. המבט בבנה, לעומת זאת, כמו מתרחב סביב גוף הילד הקטן שהיה: "אצבעותיו הארוכות כפופות/ ידו פשוטה, ובמרכז כל יד/ הכף הילדית היבשה המלוכלכת/ מונחת כמו עוגייה". בתיאורי הבן מתקיים מתח בין הילדיות לגבריות המצפה לו, הנרקמת בלילות בגופו ובנפשו. אחרי ההתבוננות המעמיקה אולדס ממשיכה לתאר מה היה קורה לו הייתה מעירה אותם, ואיך היו מגיבים באופן הייחודי להם, אבל היא אינה מעירה אותם, אלא עומדת מולם ומרגישה את עומק ההיכרות. ואז היא חותמת את השיר בשורות: "כשהאהבה באה אליי ואומרת/ מה את יודעת, אני עונה הילדה הזאת, הילד הזה." השורות האלה מאירות את השיר מחדש באהבה. האהבה ניכרת בו גם קודם, אבל היא נטענת מחדש דרך שורות הסיום. אילו הסתיים השיר בלעדיהן, אפשר היה להסתכל בהתבוננות הזו אחרת, אבל אולדס קושרת בשורות האלה בין ראייה לאהבה. ידיעת הילדים, ההיכרות העמוקה שלהם, היא היא התשובה לאהבה.
אחרי הקריאה בשיר, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו למה הוא נכתב בלשון הווה. נראה שהבחירה בלשון הווה, כדבר שבשגרה, מחזקת את התחושה שהאהבה נבנית מהצטברות של ראייה והיכרות. אילו נכתב השיר בלשון עבר, למשל ('כשחזרתי … ונכנסתי … ראיתי' וכו'), היה נוצר הרושם שמדובר במעמד חד־פעמי, אבל השיר מכוון דווקא אל הרצף שבאהבה, אל פעולת התבוננות מתמשכת, יומיומית, זו שבדומיית הלילה אפשר לראות לתוכה.
.
שרון אולדס, "להתבונן בהם ישנים", מתוך "קרקעית חיינו", הוצאת אפיק-הליקון. מאנגלית: שירה סתיו.
.
הדס גלעד, כותבת שירה ופרוזה, מתרגמת ועורכת שירה. שותפה בעריכת סדרת השירה "אדרה" בהוצאת לוקוס. מנחה סדנאות כתיבה. בוגרת לימודי ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. תרגמה את "שיר עירום" מאת המשוררת ללה (חדקרן, 2012) ופרסמה ספר שירה – "כל אור בעצם" (פרדס, 2013), וספר פרוזה – "ימי מעשה" (לוקוס, 2019).
.
» במדור וַתִּקרא בגיליון קודם של המוסך: קריאה חושית בדיני המלחמה במקרא, מאת אסנת ברתור
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
