נסיעה קצרה | אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

"הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות". סיפור מאת יפעת שחם

nesiah_46_715-537

אפרת פלג, אַלְיָה, עץ, 20X20X17 ס"מ, 2009

.

אחת ועוד אחת: זיכרון ילדות

מאת יפעת שחם

 

זה קרה בגן הילדים (מה היה צבע השער של הגן?). גן הילדים היה בתוך קראוון ולו חלון אחד גדול (האם היה ארגז חול בחצר? האם הייתה חצר?). הילדות הגיעו אל הגן בתלבושת אחידה – חצאית וחולצה בצבע תכלת (למה דווקא תכלת?). לגן היה קוד לבוש נוקשה (מי קבע אותו? מי ציית לו? מי לא?) כמו למשל צווארון רכוס עד הצוואר (למה דווקא עד הצוואר?). בגן הזה הייתה ילדה שאהבה להסתכל מרחוק על הילדות האחרות (במה הן שיחקו?). היא לא הוציאה מילה מהפה (אילו הוציאה מילה אחת, איזו מילה זאת הייתה?). לילדה הזאת היה שיער שחור (שחור כמו פטל או כמו זפת?) שתמיד היה קלוע בשתי צמות (מי קלע לה אותן?), אבל תמיד נראה פרוע.

שמה של הגננת היה בת־שבע (האם היו לה עיניים טובות?). באחד הימים הושיבה בת־שבע את הילדות במעגל (לצד מי ישבה הילדה עם הצמות השחורות?) וסיפרה להן את הסיפור על יעקב אבינו והדודאים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהילדה עם הצמות השחורות הוציאה מילה מהפה, למעשה אלה היו שלוש מילים: "מה זה דודאים?" (מה זה דודאים?). בת־שבע הסבירה שזה צמח שאם אוכלים אותו מביאים ילדים לעולם (באמת?). רחל אמנו אכלה דודאים ובזכות זה הביאה לעולם בן זכר, את יוסף (באמת באמת?). הילדה עם הצמות השחורות הייתה בת יחידה לאם יחידה (איפה אבא שלה?). היא גדלה בבית שבו רצוי היה לא לשאול שאלות.

כעבור כמה ימים (כמה ימים?) הוציאה בת־שבע את הילדות לטיול בחורשה שמאחורי הגן (מה הסתתר בין העצים?). הילדה עם הצמות השחורות הקפידה ללכת בסוף טור הילדות (האם חלף ענן אפור בשמיים?). באמצע החורשה נעצרה בת־שבע והצביעה על פרחים סגולים. בת־שבע אמרה: "אלה דודאים" (מי זכרה? מי לא?). כאשר שמעה זאת הילדה עם הצמות השחורות, מיד רצה אל ראש הטור (האם ידעה לרוץ מהר?). טור הילדות המשיך לצעוד והיא נשארה להביט בדודאים (האם פחדה להישאר לבד?). היא הוציאה מהתיק שקית ובתוכה סנדוויץ' (מה עוד היה לה בתיק?). היא שנאה קוטג' וזיתים ירוקים (מה עוד היא שנאה?), ובכל זאת אכלה אותו מהר־מהר בזמן שאספה פרחי דודאים אל תוך השקית הריקה.

הילדה עם הצמות השחורות צעדה לביתה ובידה שקית עם פרחים סגולים (האם איש לא התפלא למראה ילדה קטנה שצועדת לבדה ברחוב?). בתחילת הרחוב שבו עמד ביתה כבר לא יכלה לאצור את התרגשותה (האם חיבקה את השקית חזק אל חיקה ורצה עד לפתח הבית?). הילדה הוציאה מפתח מהתיק ופתחה את הדלת (כמה פעמים כבר חזרה הביתה לבדה?). הבית היה אפוף בניחוח קפה שחור, היא רצה למטבח (איך נשמעו טפיפות צעדיה?). אמה עמדה שם לצד הכיריים (האם היא הייתה אישה גבוהה?) ובחשה את הקפה השחור שעל האש (למה היא לא הסתובבה לברך את הבת שלה לשלום?). הילדה עם הצמות השחורות בירכה את אמה לשלום (מדוע אמא שלה לא הופתעה שהיא חזרה מוקדם מן הגן?) וסיפרה לה את הסיפור שסיפרה בת־שבע, על הדודאים ויעקב אבינו. בסוף הסיפור הילדה עם הצמות השחורות הושיטה לאמה את השקית עם פרחי הדודאים (האם אמא שלה הבינה?), ובמעבר הידיים נשרה השקית (איפה אבא שלה?) ומתוכה פרחו המוני חרקים מעופפים (איפה אבא שלה?) ועלי כותרת סגולים התפזרו על הרצפה (איפה אבא שלה?) והילדה עם הצמות השחורות נמלטה לחדרה (האם היא בכתה? ועכשיו?)

 

.

יפעת שחם היא סטודנטית לספרות עברית ולבלשנות באוניברסיטה העברית. סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתב העת צריף. ביקורות שכתבה על "העייפים" ללילך נתנאל ועל "צבע החלב" לנל ליישון התפרסמו בגיליונות קודמים של המוסך.

.

.

» במדור נסיעה קצרה בגיליון קודם של המוסך: "המושיע", סיפור מאת מורז ברנדיס

 

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ובעברית | שירים מאת קרול אן דאפי, לכבוד יום האישה הבינלאומי

משוררת החצר הבריטית הראשונה מעניקה את זכות הדיבור לכיפה אדומה, לאן האת'וויי, למדוזה ולדלילה. ארבעה שירים בתרגום דפנה לוי

uvivrit_46_715-537

דורית נחמיאס, טִפּוּחַ הָעוֹר, טכניקה מעורבת, 50X37 ס"מ, 2018

.

שירים מתוך הקובץ The World's Wife / קרול אן דאפי

.

מאנגלית: דפנה לוי

 

כיפה אדומה

בִּקְצֵה הַיַּלְדוּת, בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הַבָּתִּים מִתְפּוֹגְגִים
וְהוֹפְכִים לְמִגְרְשֵׁי מִשְׂחָקִים, חֶלְקוֹת חֲרֹשֶׁת –
הַמְּטֻפָּחוֹת, כְּמוֹ מֵאֲהָבוֹת, עַל יְדֵי גְּבָרִים נְשׂוּאִים הַכּוֹרְעִים בֶּרֶךְ –
אַחֲרֵי קַו הָרַכֶּבֶת הַשּׁוֹתֵק, קְרוֹנוֹ שֶׁל הַמִּתְבּוֹדֵד,
רַק אָז מַגִּיעִים אַל שׁוּלֵי הַיַּעַר.
שָׂם נָחוּ עֵינַי לָרִאשׁוֹנָה עַל הַזְּאֵב.

הוּא עָמַד בְּקָרַחַת יַעַר וְקָרָא אֶת שׁוּרוֹתָיו בְּקּוֹל,
מִלּוֹתָיו בָּקְעוּ מִפִּיו בְּאִטִּיוֹת זְאֵבִית,
סֵפֶר בִּכְרִיכָה רַכָּה חָפוּן בְּכַפּוֹ הַשְּׂעִירָה,
יַיִן אָדֹם הִכְתִּים אֶת מַלְתְּעוֹתָיו הַמְּזֻקָּנוֹת.
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ אָזְנָיו!
מָה גְּדוֹלוֹת הָיוּ עֵינָיו!
אֵילוּ שִׁנַּיִם!
בְּהַפְסָקָה, הִבְטַחְתִּי שֶׁיַּבְחִין בִּי,
בַּת שֵׁשׁ־עֲשָׂרָה מְתוּקָה, חָסַרְתָּ נִסָּיוֹן, תִּינֹקֶת, יְתוֹמָה
וְהוּא קָנָה לִי מַשְׁקֶה.
הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי. תִּשְׁאֲלוּ וַדַּאי לָמָּה. וּבְכֵן. בִּגְלַל הַשִּׁירָה.
הַזְּאֵב, כָּךְ יָדַעְתִּי, יוֹבִיל אוֹתִי לעֹמֶק הַיַּעַר
הַרְחֵק מִבֵּיתִי, אֶל תּוֹךְ סְבַךְ הַקּוֹצִים
הַמּוּאָר בְּעֵינֵי יַנְשׁוּפִים. זָחַלְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו
הַגַּרְבּוֹנִים שֶׁלִּי נִקְרְעוּ, עֲנָפִים וְשִׂיחִים
תָּלְשׁוּ פִּסּוֹת בַּד אָדֹם מִמְּעִילִי, עֲקֵבוֹת בְּזִירַת רֶצַח. נַעֲלַי אָבְדוּ
אֲבָל הִגַּעְתִּי לְשָׁם, לִמְאוּרַת הַזְּאֵב. עוֹד בְּאוֹתוֹ לַיְלָה נִתָּן לִי שִׁעוּר
רִאשׁוֹן,
הֶבֶל פִּיו שֶׁל הַזְּאֵב בְּאָזְנַי הָיָה שִׁיר הָאַהֲבָה.
עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר נֶאֱחַזְתִּי בְּפַרְוָתוֹ הַצּוֹלֶפֶת, וְכִי אֵיזוֹ
יַלְדָּה קְטַנָּה לֹא תֹּאהַב זְאֵב בְּכָל לִבָּהּ?
וְאָז הֶחְלַקְתִּי מִסְּבַךְ כַּפּוֹתָיו הַשְּׂעִירוֹת –
וְיָצָאתִי לְחַפֵּשׂ צִפּוֹר חַיָּה – יוֹנָה לְבָנָה
שֶׁעָפָה, הַיְשֵׁר מִיָּדַי אֶל פִּיו הַפָּעוּר,
נְגִיסָה אַחַת, הִיא מֵתָה. כַּמָּה נֶחְמָד, אֲרוּחַת בֹּקֶר בְּמִטָּה, הוּא אָמַר
בְּעוֹדוֹ לוֹקֵּק אֶת טְפָרָיו.
בָּרֶגַע שֶׁנִּרְדַּם הִתְגַנַּבְתִּי בַּחֲזָרָה אֶל הַמְּאוּרָה, שֶׁקִּיר אֶחָד בָּהּ אַרְגָּמָן זָהֹב,
זוֹהֵר מִסְּפָרִים.
מִלִּים, מִלִּים חַיּוֹת וְרוֹטְטוֹת עַל הַלָּשׁוֹן, בָּרֹאשׁ,
חֲמִימוֹת, פּוֹעֲמוֹת, תְּזָזִיתִיּוֹת, מְכֻנָּפוֹת; מַנְגִּינָה וָדָם.

אֲבָל הָיִיתִי צְעִירָה אָז – וְחָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים
בַּיַּעַר, עַד שֶׁגִּלִּיתִי כִּי הַפִּטְרִיּוֹת פּוֹקֵקוֹת אֶת פִּיהָ שֶׁל גּוּפָה קְבוּרָה,
שֶׁצִּפּוֹרִים הֵן בִּטּוּי לְמַחְשְׁבוֹת הָעֵצִים, שֶׁזְּאֵב מַאֲפִיר
מְיַלֵּל אֶל הַיָּרֵחַ אֶת אוֹתוֹ שִׁיר נוֹשָׁן.
שָׁנָה חָלְפָה, שָׁנָה בָּאָה
עוֹנָה עָקְבָה אַחַר עוֹנָה
אוֹתוֹ חָרוּז, אוֹתָהּ שׁוּרָה.
בִּתַּקְתִּי בְּגַּרְזֶן עָנָף שֶׁנִּגְדַּם,
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן דָּג סַלְמוֹן – שֶׁנָּדַם.
הִכִּיתִי בְּגַרְזֶן אֶת הַזְּאֵב כְּשֶׁנָּם, מַכָּה אַחַת, מֵהָאֲשָׁכִים לַגָּרוֹן
וְרָאִיתִי אֶת הלוֹבֶן הַבּוֹהֵק שֶׁל עַצְמוֹת סָבָתִי.
סִדַּרְתִּי אוֹתוֹ מְחַדֵּשׁ.
יָצָאתִי מִן הַיַּעַר, פְּרָחִים בְּיָדִי, לְבַדִּי.

 

אן האת'וויי

"לאשתי אתן את המיטה השנייה בטיבה"
(מתוך צוואתו של ויליאם שקספיר)*

הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ אָהַבְנוּ הָיְתָה עוֹלָם
שֶׁהִסְתַּחְרֵר בִּיעָרוֹת, טִירוֹת, לַפִּידִים, צוּקִים, יָמִים
שֶׁלְּתוֹכָם צָלַלְנוּ כְּדֵי לִשְׁלוֹת פְּנִינִים. מִלּוֹתָיו
שֶׁל אָהוּבִי
הָיוּ כּוֹכָבִים נוֹפְלִים, שֶׁצָּנְחוּ אַרְצָה כִּנְשִׁיקוֹת
עַל שְׂפָתַי אֵלֶּה. עַכְשָׁו גּוּפִי הוּא חָרוּז רַךְ
שֶׁל גּוּפוֹ, עַכְשָׁו הוּא הֵד, נִגּוּן לוֹ. מַגָּעוֹ
הוּא פֹּעַל מְרַקֵּד בְּלֵב שֵׁם־עֶצֶם.
הָיוּ לֵילוֹת שֶׁבָּהֶם חָלַמְתִּי כִּי כָּתַב אוֹתִי,
הַמִּטָּה, עַמּוּד שֶׁנִּכְתָּב בְּיָדָיו,
סִפּוּרֵי אֲהָבִים וּדְרָמָה הַמְּשֻׂחָקִים
בְּמַגָּע כָּזֶה, בְּנִיחוֹחַ, בְּטַּעַם.
בַּמִּטָּה הָאַחֶרֶת, זוֹ הַטּוֹבָה,
נָמוּ אוֹרְחֵינוּ, רִיְּרוּ סִפֹּרֶת. אַהֲבָתִי הַחַיָּה
הַצּוֹחֶקֶת –
אֲנִי מַצִּיעָה לוֹ אֲרוֹן קְבוּרָה
בְּרָאשִׁי הָאַלְמָן, כְּפִי שֶׁאָחַז בִּי
בַּמִּטָּה הַפָּחוֹת טוֹבָה.

.

* זהו כנראה המשפט המפורסם ביותר בצוואתו של ויליאם שקספיר, שנחתמה על ידו בשנת 1616. מלבד "המיטה השנייה בטיבה", שציווה להוריש לרעייתו אן האת'וויי, הוריש שקספיר את רכושו לבנותיו ובעליהן, לעמיתיו לתיאטרון ולאנשים שהיו עימו בקשרים עסקיים. הוויכוח אם מדובר בהפגנת זלזול כלפי אשתו עדיין ניטש בין חוקרים. מיטה טובה במיוחד, מיטה טובה מזו או כל מיטה אחרת אינן מוזכרות בצוואה כלל.

 

מדוזה

חֲשָׁד, סָפֵק, קִנְאָה
צָמְחוּ בְּנַפְשִׁי,
שֶׁהָפְכָה אֶת הַשֵּׂעָר שֶׁעַל רָאשֵׁי לִנְחָשִׁים
מְטֻנָּפִים
כְּאִלּוּ מַּחְשְׁבוֹתַי
שׁוֹרְקוֹת וְיוֹרְקוֹת עַל קַרְקַפְתִּי.

נְשִׁימָתִי, נִשְׁמַת כַּלָּה, הֶחְמִיצָה וְהִצְחִינָה
בְּשַׂקֵּי רֵאוֹתַי הָאֲפֹרִים.
אֲנִי בְּאוּשַׁת הֶבֶל פֶּה כָּעֵת, בְּאוּשַׁת לָשׁוֹן
צְהֻבַּת נִיבִים.
קְלִיעֵי דִּמְעָה נְעוּצִים בְּעֵינַי.
הַאִם אַתָּה מְבֹעָת?
הֱיֵה מְבֹעָת.
אוֹתְךָ אֲנִי אוֹהֶבֶת,
גֶּבֶר מֻשְׁלָם, אֶל יְוָנִי, רַק שֶׁלִּי;
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁתֵּלֵךְ, תִּבְגֹּד בִּי,
תִּתְעֶה מִן הַבַּיִת.
לָכֵן יִיטַב לִי שֶׁתִּהְיֶה לִנְצִיב אֶבֶן.
מַבָּט חָטוּף בִּדְבוֹרָה מְזַמְזֶמֶת
וְחָלוּק אֶבֶן אֲפַרְפַּר צוֹנֵחַ
אֶל הַקַּרְקַע.
מַבָּט חָטוּף בְּצִפּוֹר שִׁיר
וקֹמֶץ רְסִיסֵי חָצָץ
נוֹשְׁרִים, פְּזוּרִים.

הִבַּטְתִּי בְּחָתוּל כְּתֹם
וְלִבְנַת בִּנְיָן
נִפְּצָה קַעֲרַת חָלָב.
הִבַּטְתִּי בַּחֲזִיר מְרַחְרֵחַ
וְגוּשׁ סֶלַע הִתְגַּלְגֵּל
בְּתוֹךְ עֲרֵמַת צוֹאָה.

נָעַצְתִּי מַבָּטִי בַּמַּרְאָה.
אָהֲבָה שֶׁנֶּחְמְצָה
הִצִּיגָה לְעֵינַי גּוֹרְגּוֹנָה.
נָעַצְתִּי עֵינַי בִּדְרָקוֹן.
אֵשׁ נִתְּזָה
מִלֹּעַ הַר.
וְהִנֵּה אַתָּה.
לִבְּךָ שִׁרְיוֹן,
לְשׁוֹנְךָ חֶרֶב
וְהַבָּנוֹת שֶׁלְּךָ, הַבָּנוֹת.
הַאִם לֹא הָיִיתִי יָפָה?
הַאִם לֹא הָיִיתִי רֵיחָנִית וּצְעִירָה?

רְאֵה אוֹתִי כָּעֵת.

 

דלילה

לַמְּדִי אוֹתִי – אָמַר
כְּשֶׁשָּׁכַבְנוּ בַּמִּטָּה –
אֵיךְ לְהַרְגִּישׁ.
נָשַׁכְתִּי קַלּוֹת אֶת תְּנוּךְ אָזְנוֹ.
לְמָה אַתָּה מִתְכַּוֵּן?
סַפֵּר לִי עוֹד.
הוּא הִתְיַשֵּׁב, זָקוּף, וְהוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ אֶל הַבִּירָה.

אֲנִי יָכֹל לַעֲקֹר שְׁאָגָה
מִגְּרוֹנוֹ שֶׁל נָמֵר
אוֹ לְגַרְגֵּר אֵשׁ בִּגְרוֹנִי
אוֹ לִישֹׁן לַיְלָה שָׁלֵם
בִּמְאוּרַת הַמִּינוֹטָאוּר,
אוֹ לִפְשֹׁט בְּאִבְחָה
פַּרְוָתוֹ שֶׁל דֹּב נוֹהֵם.
כְּדֵי לְהוֹכִיחַ:
אֵינִי מְפַחֵד מִדָּבָר
שִׂימִי יָדֵךְ –
הוּא הִדְרִיךְ אֶת אֶצְבְּעוֹתַי עַל צַלַּקְתּוֹ
שֶׁעַל לִבּוֹ,
פֶּצַע רַב תְּהִלָּה
מִן הַמִּלְחָמָה –
אֲבָל אֵינִי מְסֻגָּל לִהְיוֹת רַךְ, אוֹ אוֹהֵב, אוֹ עָדִין.
אָנוּס לִהְיוֹת חָזָק.
מָה הַתְּרוּפָה?

הוּא זִיֵּן אוֹתִי שׁוּב
עַד שֶׁכָּאַב לוֹ,
וְאָז הִתְקַלַּחְנוּ.
הוּא הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקִי
לְשָׁעָה מַאֲפִילָה; קוֹלוֹ, לְשֵׁם שִׁנּוּי, גִּרְגּוּר רַךְ
אָזְנַי הִבְחִינוּ בְּכָךְ. וְכֵּן, יָדַעְתִּי בְּבֵרוּר
שֶׁהוּא רוֹצֶה שִׁנּוּי,
הַלּוֹחֵם שֶׁלִּי.
הָיִיתִי שָׁם.

וּכְשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אוֹתוֹ מִתְרַכֵּך וְנִרְדָּם
כְּשֶׁהֵחֵל, כָּרָגִיל, לִנְחֹר,
הִנַּחְתִּי לוֹ לִשְׁכַּב פְּשׂוּק אֵיבָרִים
נָאֶה וְעָצוּם
עַל הָרִצְפָּה.
וְלִפְנֵי שֶׁהֵבֵאתִי אֶת מִסְפָּרַי
וְהִשְׁחַזְתִּי –
גָּזַרְתִּי רֵאשִׁית אֶת הָאֲוִיר הַשָּׁחֹר הַמְּאַיֵּם –
וְקָשַׁרְתִּי אֶת הַשַּׁלְשֶׁלֶת אֶל הַדֶּלֶת.
כָּךְ וּבְשֶׁל כָּךְ וְשָׁם קָרָה.
אַחַר כָּךְ, בְּיָדַיִם מְכֻוָּנוֹת תְּשׁוּקָה,
גָּזַזְתִּי אֶת רַעֲמָתוֹ כֻּלָּהּ.

 

קרול אן דאפי היא האישה הראשונה שמונתה לתפקיד משוררת החצר (Poet Laureate) מאז החלו מלכי בריטניה למנות לעצמם משוררים כאלה, בראשית המאה ה־17. דאפי מונתה לתפקיד ב־2009 ותפרוש ממנו בחודש מאי הקרוב. קדמו לה משוררים נודעים כמו ויליאם וורדס'וורת', ג'ון בנטג'מן וטד יוז. כמותם היא כותבת, לצד יצירתה האישית המתמשכת, שירים בעניינים פוליטיים וחברתיים, וכמותם היא מקבלת את השכר הרשמי העומד כיום על קצת יותר מחמשת אלפים ליש"ט בשנה, וחבית של שרי.
קובץ שיריה The World's Wife, שממנו לקוחים ארבעת השירים הללו, ראה אור בשנת 1999, כשדאפי כבר הייתה משוררת מוערכת, אך לא מוכרת מאוד בציבור. היא בחרה דמויות נשיות מעולם הספרות, המיתולוגיה, הפולקלור וההיסטוריה – למשל הגברת דארווין, אשת השטן, קווין־קונג, פראו פרויד ונשים חסרות שם מסיפורי מעשיות – חילצה אותן מהסיפורים, המסופרים תמיד מנקודת המבט הגברית, הביאה אותן אל ימינו אנו והעניקה להן קול ומקום.

 

השירים מתוך הקובץ The World's Wife, באדיבות Macmillan Publishing.

 

.

» במדור וּבְעִבְרִית בגיליון המוסך הקודם: שירה ערבית עתיקה על הבלי העולם הזה, בתרגום יותם בנשלום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדות | "הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית": מילים לזכר המשוררת גבריאלה אלישע

"יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים." המשוררת ריקי דסקל סופדת לחברתה

nifradot_46_715-537

יוסל ברגנר, הדס לבשמים, שמן על בד, 1966. מאוסף המשכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד.

.

שירת העוף הבודד: מבט, חצי מבט על שירתה של גבריאלה אלישע

מאת ריקי דסקל

 

ביום שלישי, כ"א באדר א, 26 בפברואר 2019, בשעה 5:30 לפנות בוקר, נפרדה גבריאלה אלישע מן העולם לאחר מחלה ארוכה ומייסרת, ובאותו יום, בשעה 15:30, נקברה באדמת הגיר של הר המנוחות בירושלים.

אלישע, משוררת , מתרגמת ועורכת, פרסמה את ספר שיריה הראשון, בשפתיים נשפתי חושך לגוף, בשנת 1973 (הוצאת ספרי קריאה), בהיותה בת שמונה־עשרה. הוא זיכה אותה בפרס ע"ש מתי כ"ץ. אחריו פרסמה עוד עשרה קובצי שירה. האחרון, אחרֵי, ראה אור בשנת 2000 (ספרי חמד, ידיעות אחרונות). ומאז לא פרסמה עוד דברי שירה שלה. ואני נזכרת בשיר "ערב אחד בפברואר: מסע קטן אל תחושות סגריריות", שבו היא מכריזה:

הִגִּיעָה גַּם שְׁעַת הַפְּרֵדָה
מֵהָעוֹלָם הָאָפֵל שֶׁל הַשִּׁירָה

בשנות השמונים שינתה אלישע את שמה לשם אלה בת־ציון. אלה – כסיומת שמה הפרטי, ובת־ציון – ציון הוא שם אביה. ציון הוא גם אחד משבעים שמותיה של ירושלים, מקום הולדתה וחייה, שנוכחת באופן צנוע למדי בשיריה. היא נשאה שם זה כעשרים שנה, ואחדים מפרסומיה יצאו תחתיו. (אני תמיד קראתי לה גבריאלה.)

בשנת 1997 הוציאה בהוצאה עצמית ומדוקדקת את ספר השירים של אלה בת־ציון: מבחר, 1980–1996, ובו ההקדשה: "לאמא, באהבה". בספר זה, שהוא מבחר מתוך ספריה עד אז (וממנו לקוחים כל הציטוטים במאמר צנוע זה), היא בחרה שלא לכלול שירים מתוך שני ספריה הראשונים, בשפתיים נשפתי חושך לגוף וליל הזמרת, שבהם ראתה ספרי בוסר.

כאמור גבריאלה אלישע הייתה גם עורכת ומתרגמת. בסוף שנות השמונים הקימה את הוצאת הספרים "אלקנה", ע"ש השופט המנוח דב איתן, ובה ראו אור כמה ספרי שירה. כמו כן ערכה כתבי עת: בדפוס – מרפסת, וברשת – אספקלריה, ותרגמה מאנגלית ומצרפתית.

את כל אלה עשתה מתוך מחויבות אישית עמוקה, בלתי רגילה וחסרת פניות לשירה כפי שהיא מבינה ואוהבת. לגמרי לבד, לגמרי בכוחות עצמה.

אלישע היא משוררת לירית מובהקת.

[…] בַּעֲלִיַּת הַגַּג
אֲנִי עַכָּבִישׁ, אוֹרֶגֶת
אֶת הָאַלְמָוֶת שֶׁלִּי.

כמו כתם דיו על נייר סופג חולש "האני" על שירתה, מתפשט וכמעט שאינו מותיר מקום פנוי ממנו. "כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי". והתחושה העולה מקריאה בשירים היא שכמו שניתן למעוך את הנייר בקלות, לקרוע אותו, כך ניתן לדרוס את "האני" השירי, השברירי, לשסע אותו.

שירתה חשופה ואניגמטית בעת ובעונה אחת. ריאליסטית וסוריאליסטית. מגלה טפח ומכסה הרבה יותר. בבחינת נפש האדם היא המסתורין הגדול ביותר, המבוך שאי אפשר לצאת ממנו לְעולם וְלָעולם.

את העולם הפנימי הסוער והמורכב המחפש את דרכו בלבירינת הזה היא יצקה לתוך מילים מכשְפות ומכושפות, צבועות בצבעים של חושך ואור על כל גוֹניהם.

נְהָרוֹת שֶׁל אוֹר אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם וְעוֹד הָעוֹלָם
שָׁרוּי בְּחֹשֶׁךְ נְהָרוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ אֲנִי שׁוֹפֵךְ
עַל הָעוֹלָם נְהָרוֹת שֶׁל זֶרַע אֲנִי שׁוֹפֵךְ עַל הָעוֹלָם
דַּף י"ח בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת
אַתְּ אוֹצֶרֶת בְּגוּפֵךְ אַהֲבָה גְּדוֹלָה

וקולותיהם הם הקולות השונים של הדממה. הצורך האקוטי בשקט צועק ברבים משיריה, אולי בניסיון להשתיק את הקולות הפנימיים שאינם נותנים מנוח, שמאיימים להתפרץ:

בַּשֶּׁקֶט הַגּוֹאֶה אַתָּה יָחִיד וְשָׁלֵם
מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת לְלֹא פַּחַד
אֲבָל רַגְלֶיךָ כְּבֵדוֹת מִמַּסָּע
אֲבָל הִנְּךָ יָחִיד וְשָׁלֵם בַּשֶּׁקֶט
הַגּוֹאֶה

(מתוך "מדיטציה")

אֵיךְ הָאַיִן מוֹשֵׁךְ אוֹתִי כַּנִּרְאֶה
וְגַם מֵטִיל עָלַי מוֹרָא
אֵיךְ אֲנִי נְמוֹגָה
אֶל תּוֹךְ הַשֶּׁקֶט הַנִּצְחִי
[…]
לֵילוֹת אֲרֻכִּים לְבַד בַּבַּיִת
לְעִתִּים עַל סַף מַשְׁבֵּר
בְּלִבּוֹ שֶׁל אִי שָׁקֵט

(מתוך "לעיתים על סף משבר")

אַךְ לְמַעֲשֶׂה אֲנִי צְרִיכָה שֶׁקֶט שֶׁקֶט שֶׁקֶט
כְּדֵי לְעַבֵּד אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁל הָאַיָּלָה הַפְּצוּעָה
וּלְנַסֵּחַ אֶת הַסִּינְדְּרוֹם בִּשְׂפַת סַף

(מתוך "הכירו את סינדרום האיילה הפצועה")

כמו מתוך ספר תפילה עולה התחינה בשיריה לצאת מהוויית החולין הגסה המקיפה אותה, אל הנשגב, אל הרחוק, אל האלוהי.

רְאֵה לָעֲזוּבָה בַּתְּנָאִים הַנַּפְשִׁיִּים וְהַחָמְרִיִּים
וּמַלֵּא אֶת הַחֲלָלִים הַפְּעוּרִים לְפָנֶיךָ
יְדִיד הָאוֹר הָעוֹלָמִי

הָצֵף אֶת הַחֶדֶר בּוֹ אַתְּ שְׁרוּיָה בִּדְאָגָה
מִלִּים מִלִּים אַתְּ בְּנוּיָה וְאַתְּ בְּעַצְמֵךְ אֲתַר חֲפִירָה

אַל אֶהְיֶה נֶגָטִיבִית וְאַל אֶשְׁלֹל אֶת קִיּוּמְךָ
אוֹר הַשָּׁמַיִם הֶחָבוּי בַּגַּרְעִין

(מתוך "אני מתוך ספר קדמון קוראת למצוא אולי מענה")

 

מוזיקה הציפה את ליבה אושר. השקט הזה יכול היה ללבוש צורה של מוזיקה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי מוּסִיקָה אַטְמוֹסְפֶרִית
מוּסִיקָה שֶׁל שֶׁקֶט

אבל באמת – כמו שם אחד מספריה – הייתה זו "מוסיקה אחרת". בשיריה היא מזכירה את גרייס ג'ונס, את בילי הולידיי, מזכירה מוזיקה מזרחית, אך בעיקר היא אהבה מוזיקה מדיטטיבית, חוזרת על עצמה:

בָּעוֹלָם הַחוֹלֵף בּוֹ אֲנִי מֻנַּחַת כָּרֶגַע
יֵשׁ כּוֹחַ מָגִי לַצְּלִילִים הַנִּשְׁפָּכִים
וְהֵם סוֹחֲפִים אֶת גּוּפִי בָּרִקּוּד
כְּמוֹ פִּסַּת אֶבֶן בְּנָהָר שֶׁל צְלִילִים

מנגינות חסידיות היו אהובות עליה מאוד. המוזיקה העבירה אותה לממדים רוחניים, עד שנראה ששקט, מוזיקה ותפילה הם היינו הך, הופכים לאחד:

הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה. אֵין מַחֲלֹקֶת.
בְּנֵי אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים
שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה
אַךְ שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה, הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת.

ושלוש אלה – מוסיקה, תפילה, דממה – הן הצמתים שבהם האני השירי מסוגל לא רק ליצור אלא גם להתפשט לעבר אובייקט נפרד ממנו אך בעת ובעונה אחת היחיד המסוגל להכילו: האם – רחם האם, המקום הסימביוטי, היחיד בעולם שהוא בטוח באמת, שהיא "גורשה" ממנו ולא ניתן לה לחזור אליו לעולם.

מַכְאוֹבֵי גּוּפָהּ שֶׁל אִמִּי
רָצִיתִי לִכְאֹב בִּמְקוֹמָהּ

(מתוך "איים של לובן סביב עיניה ושפתיה לאט־לאט נמחקים מארשת פניה: לאחר ניתוח")

כל אפשרות אחרת היא פחותה:

מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי
לְהִתְקַדֵּם אֶל רֶחֶם רוּחָנִי מוֹצֵא חֵן בְּעֵינַי הָרֶגַע
מוֹשָׁה אֶת עַצְמִי, כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ, לוֹמֶדֶת אֶת
תְּנוּחוֹת הַפְּנִיָּה וְהַהִתְחַבְּרוּת

היא טומנת בחובה סכנה, ועם הניתוק הבלתי הפיך מן האם נולד האסון,
נולד השבר הבלתי ניתן לאיחוי:

הַשֶּׁבֶר הוּא בַּמַּהוּת שֶׁלָּנוּ,
הַשֶּׁבֶר בְּרֵאשִׁיתִי

הוא בלתי ניתן לריפוי:

הַלַּיְלָה הִתְכַּרְבֵּל בִּזְרוֹעוֹתַי, כְּמוֹ תִּינוֹק חֲסַר אֵם.
הָיִיתִי לוֹ אֵם זְמַנִּית.
הַלַּיְלָה – הַהוֹרֶה לֵיל־הָאָב וְלֵיל־הָאֵם
הוֹלִידוּ אֶת מִי שֶׁאֲנִי
וְהַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי נִדְרְסָה
הַפְּרֵדָה מִן הַיַּלְדוּת הָיְתָה קֶרַע

ואת הצלב הזה צריך לשאת ולצלוח איתו איכשהו את הוויה דולורוזה הנקראת חיים.

לא לחינם אני משתמשת במושג הנוצרי "ויה דולורוזה", כי אלמנטים של סמל הייסורים האולטימטיבי, הוא "ישוע הנוצרי", מופיעים הרבה בשיריה של אלישע, ייסורים המולידים את היצירה ומוליכים אליה:

בּוֹאִי רוּחַ קֹדֶשׁ גַּם אֵלַי
כְּיוֹנָה כְּפִי שֶׁנַּחְתְּ עַל כְּתֵפָיו שֶׁל הַגְּלִילִי

הקרע, הפרידה, השבר הולידו מחד גיסא אני הרואה את עצמו כעולם:

כְּאִלּוּ אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם מִלְּבַד אֲנִי

(מתוך "הולכת ונבלעת בעלטה שסבבה אותי פעם")

וְכָל זֶה הוּא שְׁלֵמוּת שֶׁל כּוֹכָב אֶחָד
גּוּף שְׁמֵימִי אֶחָד הַקָּרוּי בִּלְשׁוֹנִי אֲנִי"

(מתוך "גם הפרי גם הנפש גם המין"; הדגשת המילה "אני" – במקור).

ומאידך גיסא הולידו תשוקה מתמשכת, בלתי פוסקת, אל האין:

הָאַיִן שֶׁהוּא תְּהוֹם וְהוּא אֵל
הוּא מֵעֵבֶר לַחֲלוֹף
שָׁם הַשֶּׁקֶט נִצְחִי

או:

אֲנִי הוֹפֶכֶת דַּף בְּסֵפֶר הַחֲלוֹמוֹת שֶׁל אֱלֹהִים
וּמְנַסָּה לְהַעֲתִיק מִמֶּנּוּ לְפָחוֹת שׁוּרָה אַחַת
לַסֵּפֶר שֶׁלִּי: הָאַיִן הוּא נוֹשֵׂא לִתְשׁוּקָה

ובשיר "היא תלויה על לשוני כמו הד של צעקה":

כִּי אֵין לִי רוֹפֵא וְאֵין לִי מוֹרֶה
וּכְמִיהַת מָוֶת מִתְפַּשֶּׁטֶת בַּאֲבָרַי וּמְנַחֶמֶת

או בשיר אחר:
עַכְשָׁו יוּנִי. מָתַי אָמוּת?
כְּדַאי לִדְחֹק אֶת הַקֵּץ

הַנֶּפֶשׁ מִתְחַלֶּקֶת לְבַיִת וּלְגָלֻיּוֹת

ותקצר היריעה כאן לתאר את כל שאר המקומות. ובצד התשוקה אל האין מסתחררת התשוקה לכתוב:

כִּי הַתְּשׁוּקָה לִכְתֹּב הִיא חֶרֶב פִּיפִיּוֹת.

יתד אחת נאמנה הייתה למשוררת בעולם הזה והיא השירה. לגבריאלה אלישע היה ביטחון עצום בשירתה ובשירת אחרים. היא ידעה בדיוק כירורגי מה היא אוהבת בשירה ומה לא. מה ואיך ראוי להיכתב ומה לא. זו אחת הסיבות שסירבה להתפשר והוציאה אחדים מכתביה בהוצאה עצמית.

 

השירה היא טיפול פסיכואנליטי

הַשִּׁירָה שֶׁלִּי תְּהֵא נִצְחִית
הַשִּׁירָה שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה אוֹתִי וּמְפַרְסֶמֶת אוֹתִי
הַשִּׁירָה מוֹדִיעָה עַל קִיּוּמִי
הַשִּׁירָה גַּם מְרַפֵּאת אוֹתִי
הַשִּׁירָה גַּם מְתַסְבֶּכֶת אוֹתִי וּמְשַׁבֶּשֶׁת אֶת דַּרְכִּי
הַשִּׁירָה הִיא מָקוֹם לַחְזֹר אֵלָיו
הַשִּׁירָה הִיא אֶנֶרְגְּיָה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית
הַשִּׁירָה הִיא פֻּרְקָן
הַשִּׁירָה הִיא גְּבוּל, וּמָקוֹם לִהְיוֹת חָפְשִׁי

הַשִּׁירָה הִיא גַּן שֶׁל מִלִּים וְיַעַר שֶׁל סְמָלִים
הַשִּׁירָה הִיא תְּשׁוּקָה, אוֹבְּסֶסְיָה
הִשִּׁירָה הִיא נַחַל שָׁקֵט, צָעִיף שֶׁל חֲלוֹם
מְכַסֶּה עַל הַפְּשָׁט, הָאוֹר, הַיּוֹמְיוֹמִי
הַשִּׁירָה הִיא גַּם קְלָלָה וְגַם בְּרָכָה
קְלָלָה כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁאַתָּה מְיֻחָד וְאַתָּה בֶּאֱמֶת מְיֻחָד
הַשִּׁירָה הִיא אַסְכּוֹלָה דָּתִית וְסוּג שֶׁל תְּפִלָּה
אֲנִי יְכוֹלָה לְדַבֵּר אִתְּךָ אוֹ אִתָּהּ אוֹ עִם עַצְמִי
אַךְ בִּיסוֹדוֹ שֶׁל דָּבָר אֲנִי פּוֹנָה לָאֱלֹקִים

 

ואכן בשירתה אפשר לקרוא קירבה אינטימית, פמיליאריות עם אלוהים, היא מבינה אותו, מכירה אותו, כמו בשיר "מהו החלום של אלהים":

תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סְפָרִים נִפְתָּלִים וּסְבָרוֹת מֻפְרָכוֹת
בִּנְיְנֵי הָגוּת וַהֲזָיָה מְשֻׁנִּים
הוּקְמוּ בְּסוּגְיַת הָאֵל וּרְצוֹנוֹ וְאֵיךְ לְהַגְשִׁים אֶת רְצוֹנוֹ בָּעוֹלָם.
לְשִׁיטָתִי, זֶה חַיָּב לִהְיוֹת פָּשׁוּט, מוּבָן
מְנֻסָּח בְּמִלִּים שֶׁל אוֹר
וּמַבִּיעַ אֶת הָעֶרְכִּיּוֹת וְאֶת הַמֶּתַח
וְאֶת הַנִּצָּחוֹן.

 

ספרה ספר החלומות של אלהים כולו כמו מעביר את התחושה שאור עליון נחת ישירות על המקלדת השחורה שלה, ואני קוראת בו משתאה כמו בספר תהילות. והוא כמו מנורת לָבָה שהגבולות בין הנוזלים הממלאים אותה מיטשטשים, בולעים ונבלעים זה בזה. כמו שמיטשטים הגבולות בין היום, הלילה, השינה, החלום והערוּת, שהם מוטיבים חוזרים בשירתה.

בהבחנה חדה כְּסַיִף ידעה אלישע לכתוב את המקום הערטילאי והמסוכסך הזה הנקרא נפש, שבו במתח נורא, כואב, שאין להכילו, בנפש הנאכלת ללא מוצא, מיטשטשים הגבולות לעיתים קרובות.

בּוֹאִי נַחְפֹּר בְּיַחַד בְּאֵר אוֹ תַּעַזְרִי לִי לַחְפֹּר
(הַנֶּפֶשׁ הִיא בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לִשְׁאֹב מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַתֹּכֶן
אוֹ לְהָנִיחַ עָלֶיהָ גּוֹלֵל וְלִסְתֹּם אוֹתָהּ)

(מתוך "מה שניסיתי להיזכר חמק לחלוטין")

וּבְמִלִּים רְהוּטוֹת הִתְדַּפַּקְתִּי עַל דַּלְתִּי
בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הָיִיתִי שָׁם
וְשָׁאַלְתִּי אֶת אָבִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַנֶּפֶשׁ הַמַּלְאָכִית
הוֹפֶכֶת עִם הַשָּׁנִים לְכִיס שֶׁל מֻגְלָה

(מתוך "ביצעתי את התוכנית פרוסת לחם אחר פרוסה")

המהלך הזה מוביל לחוויה המרכזית, המכוננת, המעצבת את כל שירתה של גבריאלה אלישע, היא חווית הבדידות הנכפית על המשוררת אך גם נבחרת על ידה:

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר וְתָמִיד תִּשָּׁאֵר לִי הַבְּדִידוּת
וְאֵיךְ לְהַנְעִים אוֹתָהּ וְאֵיךְ לְהָקֵל אֶת מַשָּׂאָהּ
וְאֵיךְ מִן הָרִיק בָּאָה הַבְּרִיאָה
וְאֵיךְ בַּדְּמָמָה קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
וְאִם אָכֵן קוֹל אֱלֹהִים נִשְׁמַע
אוֹ שֶׁמָּא מִן הַבְּדִידוּת בָּדִיתִי אֶת קוֹלוֹ
וְאֵיךְ בַּסּוֹף נִשְׁאֶרֶת הַשְּׁתִיקָה
בְּיוֹשְׁבִי בְּאַשְׁמֹרֶת חֹרֶף אֶל תַּנּוּר הַנֵּפְט הֶחָדָשׁ
וְהָאֵשׁ כְּתֻמָּה כְּתַפּוּחַ זָהָב
וַאֲנִי מְדַמָּה אֵיךְ אַתְּ יְשֵׁנָה.
וְשִׁירִים –
עֲדַיִן נוֹתְרוּ מִלִּים.
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא יִוָּתְרוּ מִלִּים.

וְהַמִּלִּים רַק חוֹתְרוֹת לְהַגִּיעַ.
הַמִּלִּים יַבִּיעוּ אֶת הַמַּאֲמָץ לַחְתֹּר
חֲתִירָה כָּלְשֶׁהִי, פְּרָטִית, בְּיַם הַיֵּשֻׁיּוֹת
וְהַאַין לְלֹא גְּבוּלוֹת

גבריאלה הייתה לי חברה קרובה לאורך עשרות שנים, על כן אני מבקשת לסיים את דבריי כאן במשפטים ובשיר שבהם סיימתי את ההספד עליה בבית ההלוויות הספרדי בגבעת שאול:

גבריאלה יקרה
את הולכת מכאן בגופך. רוחך תלווה אותנו, יצירותייך!
נשמתך המיוחדת תהיה אור יקר שאשמור בלבי תמיד. לכי בשלום, חברה יקרה ואהובה.

אני חושבת שעכשיו היית מוכנה לקרוא את השיר "כהלך רועד לפני קונו" בקולך המופנם, החרישי, ששמרת אותו מדויק ומאופק בקריאת שירייך.
ברעדה אקרא אותו בשמך:

כְּהֵלֶך רוֹעֵד בִּפְנֵי קוֹנוֹ
אֶעֱמֹד לְפָנֶיךָ קוֹנִי
וּמָה בְּצֵידָתִי אִם לֹא פְּסוּקֵי שִׁירָה
לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה?!

כְּהֵלֶך בּוֹדֵד נָח מֵעֲמָלוֹ
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ יוֹצְרִי
כְּהֵלֶך רוֹעֵד
נִדָּף בְּרוּחַ עוֹלָם

בַּחָכְמָה יְצַרְתָּנִי
כְּמוֹ אֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים
וְאַף לִי נָתַתָּ מֶמְשָׁלָה
בַּנֶּעֱלָם.

 

 

גבריאלה אלישע ז"ל

גבריאלה אלישע ז"ל
(צילום: עינת אנקר, לע"מ)
.

.

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית תיאטרון. חיברה עד כה שישה ספרי שירה, ושירים רבים פרי עטה התפרסמו במגוון כתבי עת.

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | פרק מתוך "בדידות או", ספר בכתובים מאת נורית זרחי

"בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש."

baavoda_46_715-537

שיר שבדרון, השולחן בקדם 57 עג'מי יפו, צבעי מים על נייר, 34.5X24.5 ס"מ, 1987

.

פרק מתוך "בדידות או" / נורית זרחי

.

היהלום

 

עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.

"שַצֶלוֹך", הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.

ידעתי שאילו הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה, "נפש בריאה בגוף בריא", לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען חוזקו וחסינותו של העם, וגם כהזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם.

כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום משם עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא הצלחתי, היו המטפלות משכיבות אותי במיטה ומשאירות אותי לבדי בחושך בבית הילדים לצורכי חינוך.

אצל סבתא היה עולם אחר.

היא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי, אפילו לא בתקופת הצנע אז הייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: נקניק ושוקולד עם אגוזים, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.

סבתא הייתה דואגת שלא אזנח את המורשת שלי: "לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את שם אבא, כיוון ששמו כשם מדינת ישראל." בקיבוץ שבו גדלתי נטו להקל ראש במותם של אלה שלא נפלו במלחמה. מותו של אדם צעיר נתפס כחולשה, כאילו לא היה בו מספיק כוח להיוותר בחיים. מאוד שמחתי שסבתא מעניקה לאבא סיבוב שני של חיים. הייתי הנכדה הבוגרת שלה מבין שתיים וסבתא נטתה לי חסד מיוחד וסיפרה לי סיפורים שלא הכרתי מהמיתולוגיה שסביב אבי. אני זוכרת אותם עד היום כיוון שחזרה עליהם יותר מפעם אחת:

אבא, שלא היה בריא באופן מיוחד, היה נוסע לעיר מרפא בפסח וחוזר בסוכות, "ואף על פי כן היה תלמיד מובחר", הדגישה סבתא, כשהיא מתייחסת לקשיי הקריאה שלי.

לא ידעתי לקרוא עד שסבתא שלחה אותי לבית השכנים ממול, שם אמר לי הילד עמוס קלאוזנר, "אין לך מה לעשות? תקראי ספר." "אני לא יודעת לקרוא," אמרתי, מתייחסת לספר שקיבלתי בכיתה ונקרא חתול מלמד סדר, שכמובן לא פיתה אותי להתאמץ. "קחי," אמר לי עמוס, ושם בידי את הספר טוּ ארנבות (שעוּבּד ברבות הימים לספר הידוע גבעת ווטרשיפ). טו הארנבות האומללות מתו כולן כשניסו לעבור מחלקה לחלקה. הייתי בת חמש, אבל היה לי עניין גדול במוות, ושוכנעתי שהספרות היא דבר רציני. כך קרה שהילד עמוס, לימים עוז, שלא רצה לשחק איתי, לימד אותי לקרוא.

אבל יותר מכל זה התעניינתי בסיפוריה של סבתא על אבא, שלגבי היה גם הוא גיבור מת.

באחד ממסעות הריפוי שלו, סיפרה סבתא, כשהיה בבית המרפא, שם הפרידו בין הילדים למבוגרים בשעת האוכל, ניאות אבא לאכול רק ליד שולחן המבוגרים יחד עם סבתא, והמנהל, לאחר שהעמיד אותו לבחינה, אמר לו: "יונּגעמן, אף פעם לא ראיתי ילד עם נימוסי שולחן כשלך, אתה מתאים מאוד להצטרף לשולחן המבוגרים."

ועוד סיפרה סבתא כי כשאבא גדל קצת, אמרה לסבא, "אנחנו חייבים לעזוב את תחנת העצים הזאת." הייתה להם שם אחוזה, מנסרה ורכבת. "ילדים הם לא תפוחים, הם לא צריכים רק שמש ומים, הם צריכים לקבל השכלה." אמרה ולקחה את אבא לוורשה שם הוא למד בבית ספר עברי ובבית ספר פולני. כתוצאה מביקורו בבתי המרפא האלה ידע אבא איטלקית, גרמנית, פולנית ואנגלית. ואולי לא רק בזכות בתי המרפא, אלא גם בזכות כישוריו הלשוניים.

שני סיפורים שלא היו קשורים באבא היו מרעישים אותי תמיד. האחד, איך הניחה סבתא את אחותה הקטנה בשלג כדי להיפטר ממנה. והשני, איך גנבו את סבתא הצוענים, ולראיה הייתה מצביעה על בדל האוזן השסועה שהותירו בה אחרי שתלשו ממנה את עגיל הפנינים.

לאמיתו של דבר, סבתא הייתה זו שגידלה אותי מאז נולדתי, כשאמא הלכה ללמד בבית הספר "לֶמֶל", שם גם היא עצמה למדה כילדה.

אולי בגלל מצוקת הדיור, התגוררו סבא וסבתא יחד עם אמא ואבא. איפה עמד שולחן העבודה של אבא? איפה עמד הפסנתר של אמא? איפה הייתה מיטתי ומיטת סבא וסבתא? אני זוכרת רק את השולחן הגדול במרכז החדר ואת הכיסאות הכבדים שבטבעות הטבועות על דופנותיהם דימיתי לראות לימונים, ובתמצית התה – ציפורים השטות בשמי הערב.

הערצתי את הפסלים הזעירים שהיה אבא מפסל למעני מן הלחם, ואהבתי להביט בשלהבות הנרות שדלקו בערב שבת בפמוטים העתיקים של סבתא. ברבות הימים היא ביקשה ממני לקבלם, אבל נמנעתי. לא אעשוק אותה בטרם זמן, חשבתי. אחרי מותה הקדימו אותי עובדי בית האבות, והפשיטו את דירתה לחלוטין. לקחו את הפמוטים, את תחריטי העץ, התכשיטים, התמונות, ואת כל מה שגררה איתה מן העולם ההוא הנה. נותר על הקיר רק ציור שנתתי לה במתנה, המרגלים נושאים את האשכול בשניים.

במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים, אומנם מעטים, מחייה ומדמותה. בעצם, מסיפוריה של אמא שפחדה ממנה לא מעט. אמא, שגדלה על ברכי העוני, לא הייתה בעלת נימוסים שתאמו לדקדוקי השולחן הפולני של סבתא. היא העידה שפחדה ממנה בעיקר כשהייתה שרה, בחושבה שזה אות מנבא רעות. סבתא הייתה אומרת: "כל אחד יכול ללדת," מנופפת בידיה בדרמטיות, "פרה, כבשה, כלבה – לגדל זה העניין." ייתכן שזו הייתה ביקורת סמויה על אמא, אבל סבתא מצידה הגשימה את זה בכל ליבה.

לשתיהן הייתה השקפה שונה לגבי מושג הניקיון. סבתא חשבה שמדובר בניקיון כמו שתפסו את זה בוורסאי; ואמא, שבאה מליטא, חשבה שהעור צריך להיות מרוט עד כדי אדמומיות. זו רק דוגמה אחת לחילוקי הדעות ביניהן.

בדיעבד אני חושבת שסבתא הייתה מאוהבת באבא עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת לאזור אומץ ללכת ללוויה שלו. "כאן הוא מת," הייתה מצביעה על זרועה המדולדלת, "כאן."

סבא, אביו של אבא, נפטר זמן קצר אחריו. אבל היה זה אבא שאת מותו לא יכלה לעכל.

על אף שעזבנו את ירושלים והשארנו את סבתא מאחור, מעשיותיה ודמותה לא חדלו לשחק תפקיד בסיפוריה של אמא. כך למשל, בנימה ספק הומוריסטית ספק מרושעת, סיפרה כי אחרי שאביה של סבתא בא לבקרה, היא התנצלה בפניו באומרה: "טטעלוך, תסלח לי, עדיין לא הסתדרתי." ואביה אמר: "בתי, שישים שנה אני בעולם ועדיין לא הסתדרתי." או חמור מזה: "בתי, ברכי אותי, התמניתי לראש חברה קדישא בעירנו."

"אבא," ענתה לו סבתא, "זה לא חידוש, אותי קברת מזמן." היא התכוונה לאיש שלו נישאה. ואז, באומרה זאת, לקחה את המזוודה ועזבה, "לא אכנס למיטה עם האיש שאני מדברת עליו ככה."

סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: "לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם."

בימי נעוריה של סבתא, נשים לא זכו להשכלה, אבל היא למדה בבית ספר כלשהו. אצל גייגר, או נייגר, מישהו שאינני זוכרת את שמו. היא הייתה בעלת אנרגיה, דחפים וכשרונות, שלא בתקופה הנכונה. נדמה לי שבשלב כלשהו ברחה מפולין לבלגיה והצטרפה לעסקי היהלומים של משפחתה. בת חמישים לערך הגיעה לירושלים, על פי דרישתו של אבא. ללא אולפן דיברה עברית שוטפת, ודאי סברה שאמו של סופר עברי חייבת לדעת עברית. כמו כן אני זוכרת שכתבה שירים, אולי לא על פי כללי הליריקה, אבל בכל זאת שירים. העברית של סבתא שימשה אותה בשטף לצד הפולנית, שאמא כמובן לא הבינה, וזו הייתה שפת הקשר של אבא, סבא וסבתא. שפתה שובצה בכמה ליקויים חביבים שאני עדיין זוכרת. לדובדבן יחיד קראה "דוּבְּדיב". וכיוון שלא ידעה להבדיל בין סוגי התפוחים הייתה קוראת לכולם "תפוחה". ברבות השנים היינו מצטטים אותה ובעיקר: "מה דבר כזה?" כשהתכוונה ל"מה זאת אומרת?"

החזון הציוני ששלט אז בחוגים מסוימים בחברה הישראלית ושאני, בהיותי בת קיבוץ הייתי שותפה לו, לא הצליח לצנוח עד הקרקעית. סבתא לא חשה צורך להגשים או להצטרף לסוציאליזם ולא דגלה בשוויון. החזון היה מיועד בעיקר לצעירים ובריאים, הוא לא כלל את אלו שבאו מבוגרים מדי, חלשים או ספוגי תרבות אחרת, שראינו בהם כמובן אנשים חסרי תרבות. אלו נשארו בודדים מתחת לשמיכת החזון הציוני. אחד ממאפייניה של ראייה חד-צדדית הוא שאינה יודעת שהיא כזאת. הלכנו בראש מורם, חוד החנית של החברה הישראלית, בעוד שהיינו באמת נבערים וקצרי השגה.

מה שמילא את ראשה וחייה של סבתא היו בני משפחתה שנותרו שם.

"לאף אחד לא יזיק אם יאכל חצי ביצה לארוחת בוקר," היא נהגה לומר, "ככה נאסוף להם כסף שיסתדרו כשיבואו."

הייתה הולכת איתי לעצרות של ויצ"ו ליצור לחץ על המנדט הבריטי שישחרר את אוניות המעפילים. פעם בחרו את מלכת היופי של הילדים וכנראה כפיצוי על פועלה של סבתא בחרו בי. אמא שלי הביטה בבשורה הזאת בעין עקומה.

גם סבא גר שם, אבל לא ירדתי לסוד מהותו. פעם ראיתי תצלום שלו במדים לבנים וסבתא אמרה שאלו מדי נוטרים. גיבור? גם אנחנו משתתפים במאבק הציוני? לא נעניתי. באופן כללי סבא היה מודח מתשומת הלב כיוון שסבתא השתלטה על הכול.

אני לא זוכרת שדובר בזה אי פעם, אבל אחרי המלחמה הסתבר שבתו הבכורה של סבא, אחותו של אבי שמת בינתיים, נספתה עם שתי בנותיה ועם שאר קרובי משפחה "שם", מקום שלא נקבו בשמו. בני אחיה של סבתא, אכן שרדו ובאו לביתנו. שני נערים עזובי מלחמה. הגיעה גם רוּז'ה, אחותו של אבי, שסבתא שלחה אותה מייד ובתוקף ללמוד קורס אחיות בהדסה. רוּז'ה כנראה מעולם לא הסתדרה עם השתלטנות של אמהּ, ובעיקר אחרי שנות המלחמה והבריחה מהגטו, ואחרי זמן קצר של מגורים משותפים עלתה לגור בדירת הגג.

פעמים רבות הייתי עולה לגג המזופת דרך חדר המדרגות האפל ומתבוננת בבית הקברות שבהר הזיתים, מנסה לזהות את הקבר של אבי, שהיה בידי הירדנים. ממרחק היו כל הקברים נראים כמו קופסאות לבנות או לוחות קלפים, קשה היה להאמין שאלה מגורי מתים.

אחרי מות אבא וסבא נשארה סבתא לבדה. אפיזודות אחדות של נסיונותיה להצטרף למגורים עם יוצאי העיירה כשלו, והיא נכנסה לבית אבות. בהיותי בצבא, בדרך בין סָרָפֶנד לצפון תל אביב, שם למדתי בסמינר הצבאי, הייתי עוצרת לפעמים את הטרמפ אצלה.

החברות הישנות של סבתא מירושלים התפזרו לכל עבר או מתו. פולין הקטנה התפוגגה. מַיינעלֶבּן, הייתה סבתא קוראת לידידתה שהייתה מגיעה עם הלבֶּן שלה לביתה, ד"ר וייס, הרופאה הראשונה בירושלים, שהייתה, במונחי הימים ההם, קרובת משפחה שלנו.

היו לנו גם קרובים עשירים. הדוד עסק בענייני נפט. בביתם ראינו לראשונה מקרר, תנור, טלפון, שנחשבו בעינינו הקיבוציות מוצרים מושחתים ומיותרים. הייתי אדוקה או תמימה כתוצאה מהחינוך ההוא. הקיבוץ הקטן שאליו עברנו עם מות אבי נראה לי מוקד העולם. ואני, כיוון שלא נולדתי בעמק אלא הגעתי אליו בגיל חמש, נחשבתי עד לכתי משם לצבא כזרה.

פעם סבתא באה לבקר אותי שם. אני זוכרת שחוש מיוחד הפנה אותי לחכות לה ליד האוטובוס העולה במעלה הכביש, מה שקרה פעמיים ביום, מבלי שידעתי מראש על כוונתה לבוא.

במוסד כינו אותה הילדים סבתא, והיא העמידה אותם מייד על טעותם: "אני סבתא של הילדה הזאת," אמרה והצביעה עלי, "בהחלט לא שלכם." ולאמא אמרה: "מה דבר כזה כל היום הולכים לחדר האוכל ובחזרה?" ועוד אמרה: "אני חושבת שאנשים בשולחנות הקרובים סופרים כמה זיתים אני אוכלת." ובסוף הארוחה שאלה: "למי עלי להודות?" ולא נחה דעתה עד שניגשה למזכיר ואמרה, "מר גרייצר, הדגים היו מצוינים."

בניגוד לביקורי בירושלים לא הייתה בביקורה בקיבוץ שום הקלה, חששתי שהיא מסכנת את מעמדי, אני שממילא הרגשתי כענף ברוח.

נדמה שזה היה אחרי שנולדו לי הילדות, שאמא גילתה באוזני, וכמובן הבטחתי שלא אגלה לסבתא, שהיא איננה סבתי האמיתית, אלא אמו החורגת של אבי, שנישאה לסבי אחרי מות אשתו הראשונה. לא הופתעתי, אמא הייתה בקושי אמא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית; אבא לא היה, וסבתא, טבעי שתהיה חורגת. אבל מבלי שנתתי דעתי על כך משהו נשבר בי ביחס אליה, ותשומת ליבי הופנתה לשאלה מי הייתה אמו האמיתית של אבי, סבתי הלנה-הינדה, שאיש לא אמר עליה דבר וחצי דבר. לא אבי, בנה, לא סבי, בעלה, שהיו בין המתים, ולא סבתא, שאותה לא העזתי לשאול.

בטיפולים שעברתי במשך השנים, כשאנשים שונים ניסו לשחרר אותי מהילדות בקיבוץ ומעוד אירועים שלא בדיוק גרמו אושר, עלתה דמותה של סבתא כְּזו שהצילה אותי בינקותי מבדידות וניכור.

בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד; אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש אותם במסדרון בלבד. וסבתא הייתה אשה רבת פעלים במה שמסגרת החיים דאז יכלה לאפשר לה, כולל נסיעה לדרום אפריקה בשנים שבהן איש כמעט לא עזב את גבולות הארץ פרט לדיפלומטים.

אני זוכרת שהיא הביאה לי ולאחותי גליל בד אורגנדין שקוף בצבע קונכייה כדי שיתפרו לנו שמלות ליום הזיכרון של אבא שהתקיים בבית הסופר בירושלים. נראינו – ויש עדות לכך בצילומים, שתי ילדות רזות בבגדים שקופים – כמו רוחות רפאים.

כשהיה עוד כוחה במותניה באה לבקרנו פעם בפתח תקווה שם גרנו אז, ואת היהלום שמצא אחי בחצר במסגרת נסיונותיו למצוא נפט הצליחה למכור למי מהיהלומנים שהכירה. אין צורך לומר, שכיוון שחיִינו במחסור כרוני, זה היה לזמן קצר בגדר חבל הצלה.

סבתא, שהייתה גם זקנה וגם מהגרת, הייתה מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה. מלחמות, בחירות, שחיתויות. נסיון חייה לא חיבר אותה ולוּ במעט, למתרחש. היא הגיעה מבוגרת מכדי להצטרף. מטבע הסטטיסטיקה, סבתא הייתה מנועה מסקס, מסיפורי אהבה, אפילו מפרשות רכילות למיניהן, מנותקת לחלוטין מתרבות הטלוויזיה, העיתונות והספרות. היא הייתה זקוקה להרבה כוח כדי ליצור לה תרבות משלה, משוללת מן האלמנטים הללו.

לעיתים הייתה שואלת משכנה (שנקראה להפתעתי צביקה) עיתוני ארמונות ובתי מלוכה. שם סופרו חדשות על נסיכים ונסיכות, תוארו אולמות בוהקים וחגיגות אירוסין. אני לא חושבת ששאבה משם נחמה, זה התרחש רחוק מדי מבית האבות שבו גרה. סבתא ידעה גרמנית, יידיש ופולנית, אבל כל אלה לא עזרו לה למלא את חייה בתוכן.
האם היה ביכולתי לעזור לה? הנעורים אין להם מספיק דמיון לתאר לעצמם את הזִקנה. כשבאתי לבקר, לעיתים רחוקות, סבתא נהגה לומר, "אלוהים שכח אותי, במקום לקחת חייל היה צריך לקחת אותי."

האם פרשת חייה הקודמים לא נאגרה אצלה כדי לעזור לה לחוש שהיא קיימת?

סבתא נקברה בהר הזיתים, כפי שבחרה, ליד קברו של אבא. חבל שהמתים לא יכולים לארח חברה זה לזה.
ובאשר אלי, אפילו לאחר שנים כשאני נתקלת באשה זקנה שפניה מקומטים כקפלי בד הטרלין, אני מזהה על פי תחושת החום המציף אותי, עד כמה אהבתי אותך, סבתא.

 

"בדידות או" יראה אור בהוצאת אפיק, בעריכת עליזה ציגלר.

 

נורית זרחי, מן המשוררות העבריות המרכזיות כיום. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון הראשון של המוסך ובגיליון 23, וריאיון עימה – בגיליון 9. ספרה האחרון שראה אור עד כה הוא "בלוז לתינוקות נולדים: מבחר שירים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). 

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מרומן בכתובים מאת מרים יחיל־וקס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן