בעבודה | פרק מתוך "בדידות או", ספר בכתובים מאת נורית זרחי

"בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש."

baavoda_46_715-537
שיר שבדרון, השולחן בקדם 57 עג'מי יפו, צבעי מים על נייר, 34.5X24.5 ס"מ, 1987

.

פרק מתוך "בדידות או" / נורית זרחי

.

היהלום

 

עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.

"שַצֶלוֹך", הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.

ידעתי שאילו הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה, "נפש בריאה בגוף בריא", לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען חוזקו וחסינותו של העם, וגם כהזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם.

כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום משם עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא הצלחתי, היו המטפלות משכיבות אותי במיטה ומשאירות אותי לבדי בחושך בבית הילדים לצורכי חינוך.

אצל סבתא היה עולם אחר.

היא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי, אפילו לא בתקופת הצנע אז הייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: נקניק ושוקולד עם אגוזים, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.

סבתא הייתה דואגת שלא אזנח את המורשת שלי: "לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את שם אבא, כיוון ששמו כשם מדינת ישראל." בקיבוץ שבו גדלתי נטו להקל ראש במותם של אלה שלא נפלו במלחמה. מותו של אדם צעיר נתפס כחולשה, כאילו לא היה בו מספיק כוח להיוותר בחיים. מאוד שמחתי שסבתא מעניקה לאבא סיבוב שני של חיים. הייתי הנכדה הבוגרת שלה מבין שתיים וסבתא נטתה לי חסד מיוחד וסיפרה לי סיפורים שלא הכרתי מהמיתולוגיה שסביב אבי. אני זוכרת אותם עד היום כיוון שחזרה עליהם יותר מפעם אחת:

אבא, שלא היה בריא באופן מיוחד, היה נוסע לעיר מרפא בפסח וחוזר בסוכות, "ואף על פי כן היה תלמיד מובחר", הדגישה סבתא, כשהיא מתייחסת לקשיי הקריאה שלי.

לא ידעתי לקרוא עד שסבתא שלחה אותי לבית השכנים ממול, שם אמר לי הילד עמוס קלאוזנר, "אין לך מה לעשות? תקראי ספר." "אני לא יודעת לקרוא," אמרתי, מתייחסת לספר שקיבלתי בכיתה ונקרא חתול מלמד סדר, שכמובן לא פיתה אותי להתאמץ. "קחי," אמר לי עמוס, ושם בידי את הספר טוּ ארנבות (שעוּבּד ברבות הימים לספר הידוע גבעת ווטרשיפ). טו הארנבות האומללות מתו כולן כשניסו לעבור מחלקה לחלקה. הייתי בת חמש, אבל היה לי עניין גדול במוות, ושוכנעתי שהספרות היא דבר רציני. כך קרה שהילד עמוס, לימים עוז, שלא רצה לשחק איתי, לימד אותי לקרוא.

אבל יותר מכל זה התעניינתי בסיפוריה של סבתא על אבא, שלגבי היה גם הוא גיבור מת.

באחד ממסעות הריפוי שלו, סיפרה סבתא, כשהיה בבית המרפא, שם הפרידו בין הילדים למבוגרים בשעת האוכל, ניאות אבא לאכול רק ליד שולחן המבוגרים יחד עם סבתא, והמנהל, לאחר שהעמיד אותו לבחינה, אמר לו: "יונּגעמן, אף פעם לא ראיתי ילד עם נימוסי שולחן כשלך, אתה מתאים מאוד להצטרף לשולחן המבוגרים."

ועוד סיפרה סבתא כי כשאבא גדל קצת, אמרה לסבא, "אנחנו חייבים לעזוב את תחנת העצים הזאת." הייתה להם שם אחוזה, מנסרה ורכבת. "ילדים הם לא תפוחים, הם לא צריכים רק שמש ומים, הם צריכים לקבל השכלה." אמרה ולקחה את אבא לוורשה שם הוא למד בבית ספר עברי ובבית ספר פולני. כתוצאה מביקורו בבתי המרפא האלה ידע אבא איטלקית, גרמנית, פולנית ואנגלית. ואולי לא רק בזכות בתי המרפא, אלא גם בזכות כישוריו הלשוניים.

שני סיפורים שלא היו קשורים באבא היו מרעישים אותי תמיד. האחד, איך הניחה סבתא את אחותה הקטנה בשלג כדי להיפטר ממנה. והשני, איך גנבו את סבתא הצוענים, ולראיה הייתה מצביעה על בדל האוזן השסועה שהותירו בה אחרי שתלשו ממנה את עגיל הפנינים.

לאמיתו של דבר, סבתא הייתה זו שגידלה אותי מאז נולדתי, כשאמא הלכה ללמד בבית הספר "לֶמֶל", שם גם היא עצמה למדה כילדה.

אולי בגלל מצוקת הדיור, התגוררו סבא וסבתא יחד עם אמא ואבא. איפה עמד שולחן העבודה של אבא? איפה עמד הפסנתר של אמא? איפה הייתה מיטתי ומיטת סבא וסבתא? אני זוכרת רק את השולחן הגדול במרכז החדר ואת הכיסאות הכבדים שבטבעות הטבועות על דופנותיהם דימיתי לראות לימונים, ובתמצית התה – ציפורים השטות בשמי הערב.

הערצתי את הפסלים הזעירים שהיה אבא מפסל למעני מן הלחם, ואהבתי להביט בשלהבות הנרות שדלקו בערב שבת בפמוטים העתיקים של סבתא. ברבות הימים היא ביקשה ממני לקבלם, אבל נמנעתי. לא אעשוק אותה בטרם זמן, חשבתי. אחרי מותה הקדימו אותי עובדי בית האבות, והפשיטו את דירתה לחלוטין. לקחו את הפמוטים, את תחריטי העץ, התכשיטים, התמונות, ואת כל מה שגררה איתה מן העולם ההוא הנה. נותר על הקיר רק ציור שנתתי לה במתנה, המרגלים נושאים את האשכול בשניים.

במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים, אומנם מעטים, מחייה ומדמותה. בעצם, מסיפוריה של אמא שפחדה ממנה לא מעט. אמא, שגדלה על ברכי העוני, לא הייתה בעלת נימוסים שתאמו לדקדוקי השולחן הפולני של סבתא. היא העידה שפחדה ממנה בעיקר כשהייתה שרה, בחושבה שזה אות מנבא רעות. סבתא הייתה אומרת: "כל אחד יכול ללדת," מנופפת בידיה בדרמטיות, "פרה, כבשה, כלבה – לגדל זה העניין." ייתכן שזו הייתה ביקורת סמויה על אמא, אבל סבתא מצידה הגשימה את זה בכל ליבה.

לשתיהן הייתה השקפה שונה לגבי מושג הניקיון. סבתא חשבה שמדובר בניקיון כמו שתפסו את זה בוורסאי; ואמא, שבאה מליטא, חשבה שהעור צריך להיות מרוט עד כדי אדמומיות. זו רק דוגמה אחת לחילוקי הדעות ביניהן.

בדיעבד אני חושבת שסבתא הייתה מאוהבת באבא עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת לאזור אומץ ללכת ללוויה שלו. "כאן הוא מת," הייתה מצביעה על זרועה המדולדלת, "כאן."

סבא, אביו של אבא, נפטר זמן קצר אחריו. אבל היה זה אבא שאת מותו לא יכלה לעכל.

על אף שעזבנו את ירושלים והשארנו את סבתא מאחור, מעשיותיה ודמותה לא חדלו לשחק תפקיד בסיפוריה של אמא. כך למשל, בנימה ספק הומוריסטית ספק מרושעת, סיפרה כי אחרי שאביה של סבתא בא לבקרה, היא התנצלה בפניו באומרה: "טטעלוך, תסלח לי, עדיין לא הסתדרתי." ואביה אמר: "בתי, שישים שנה אני בעולם ועדיין לא הסתדרתי." או חמור מזה: "בתי, ברכי אותי, התמניתי לראש חברה קדישא בעירנו."

"אבא," ענתה לו סבתא, "זה לא חידוש, אותי קברת מזמן." היא התכוונה לאיש שלו נישאה. ואז, באומרה זאת, לקחה את המזוודה ועזבה, "לא אכנס למיטה עם האיש שאני מדברת עליו ככה."

סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: "לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם."

בימי נעוריה של סבתא, נשים לא זכו להשכלה, אבל היא למדה בבית ספר כלשהו. אצל גייגר, או נייגר, מישהו שאינני זוכרת את שמו. היא הייתה בעלת אנרגיה, דחפים וכשרונות, שלא בתקופה הנכונה. נדמה לי שבשלב כלשהו ברחה מפולין לבלגיה והצטרפה לעסקי היהלומים של משפחתה. בת חמישים לערך הגיעה לירושלים, על פי דרישתו של אבא. ללא אולפן דיברה עברית שוטפת, ודאי סברה שאמו של סופר עברי חייבת לדעת עברית. כמו כן אני זוכרת שכתבה שירים, אולי לא על פי כללי הליריקה, אבל בכל זאת שירים. העברית של סבתא שימשה אותה בשטף לצד הפולנית, שאמא כמובן לא הבינה, וזו הייתה שפת הקשר של אבא, סבא וסבתא. שפתה שובצה בכמה ליקויים חביבים שאני עדיין זוכרת. לדובדבן יחיד קראה "דוּבְּדיב". וכיוון שלא ידעה להבדיל בין סוגי התפוחים הייתה קוראת לכולם "תפוחה". ברבות השנים היינו מצטטים אותה ובעיקר: "מה דבר כזה?" כשהתכוונה ל"מה זאת אומרת?"

החזון הציוני ששלט אז בחוגים מסוימים בחברה הישראלית ושאני, בהיותי בת קיבוץ הייתי שותפה לו, לא הצליח לצנוח עד הקרקעית. סבתא לא חשה צורך להגשים או להצטרף לסוציאליזם ולא דגלה בשוויון. החזון היה מיועד בעיקר לצעירים ובריאים, הוא לא כלל את אלו שבאו מבוגרים מדי, חלשים או ספוגי תרבות אחרת, שראינו בהם כמובן אנשים חסרי תרבות. אלו נשארו בודדים מתחת לשמיכת החזון הציוני. אחד ממאפייניה של ראייה חד-צדדית הוא שאינה יודעת שהיא כזאת. הלכנו בראש מורם, חוד החנית של החברה הישראלית, בעוד שהיינו באמת נבערים וקצרי השגה.

מה שמילא את ראשה וחייה של סבתא היו בני משפחתה שנותרו שם.

"לאף אחד לא יזיק אם יאכל חצי ביצה לארוחת בוקר," היא נהגה לומר, "ככה נאסוף להם כסף שיסתדרו כשיבואו."

הייתה הולכת איתי לעצרות של ויצ"ו ליצור לחץ על המנדט הבריטי שישחרר את אוניות המעפילים. פעם בחרו את מלכת היופי של הילדים וכנראה כפיצוי על פועלה של סבתא בחרו בי. אמא שלי הביטה בבשורה הזאת בעין עקומה.

גם סבא גר שם, אבל לא ירדתי לסוד מהותו. פעם ראיתי תצלום שלו במדים לבנים וסבתא אמרה שאלו מדי נוטרים. גיבור? גם אנחנו משתתפים במאבק הציוני? לא נעניתי. באופן כללי סבא היה מודח מתשומת הלב כיוון שסבתא השתלטה על הכול.

אני לא זוכרת שדובר בזה אי פעם, אבל אחרי המלחמה הסתבר שבתו הבכורה של סבא, אחותו של אבי שמת בינתיים, נספתה עם שתי בנותיה ועם שאר קרובי משפחה "שם", מקום שלא נקבו בשמו. בני אחיה של סבתא, אכן שרדו ובאו לביתנו. שני נערים עזובי מלחמה. הגיעה גם רוּז'ה, אחותו של אבי, שסבתא שלחה אותה מייד ובתוקף ללמוד קורס אחיות בהדסה. רוּז'ה כנראה מעולם לא הסתדרה עם השתלטנות של אמהּ, ובעיקר אחרי שנות המלחמה והבריחה מהגטו, ואחרי זמן קצר של מגורים משותפים עלתה לגור בדירת הגג.

פעמים רבות הייתי עולה לגג המזופת דרך חדר המדרגות האפל ומתבוננת בבית הקברות שבהר הזיתים, מנסה לזהות את הקבר של אבי, שהיה בידי הירדנים. ממרחק היו כל הקברים נראים כמו קופסאות לבנות או לוחות קלפים, קשה היה להאמין שאלה מגורי מתים.

אחרי מות אבא וסבא נשארה סבתא לבדה. אפיזודות אחדות של נסיונותיה להצטרף למגורים עם יוצאי העיירה כשלו, והיא נכנסה לבית אבות. בהיותי בצבא, בדרך בין סָרָפֶנד לצפון תל אביב, שם למדתי בסמינר הצבאי, הייתי עוצרת לפעמים את הטרמפ אצלה.

החברות הישנות של סבתא מירושלים התפזרו לכל עבר או מתו. פולין הקטנה התפוגגה. מַיינעלֶבּן, הייתה סבתא קוראת לידידתה שהייתה מגיעה עם הלבֶּן שלה לביתה, ד"ר וייס, הרופאה הראשונה בירושלים, שהייתה, במונחי הימים ההם, קרובת משפחה שלנו.

היו לנו גם קרובים עשירים. הדוד עסק בענייני נפט. בביתם ראינו לראשונה מקרר, תנור, טלפון, שנחשבו בעינינו הקיבוציות מוצרים מושחתים ומיותרים. הייתי אדוקה או תמימה כתוצאה מהחינוך ההוא. הקיבוץ הקטן שאליו עברנו עם מות אבי נראה לי מוקד העולם. ואני, כיוון שלא נולדתי בעמק אלא הגעתי אליו בגיל חמש, נחשבתי עד לכתי משם לצבא כזרה.

פעם סבתא באה לבקר אותי שם. אני זוכרת שחוש מיוחד הפנה אותי לחכות לה ליד האוטובוס העולה במעלה הכביש, מה שקרה פעמיים ביום, מבלי שידעתי מראש על כוונתה לבוא.

במוסד כינו אותה הילדים סבתא, והיא העמידה אותם מייד על טעותם: "אני סבתא של הילדה הזאת," אמרה והצביעה עלי, "בהחלט לא שלכם." ולאמא אמרה: "מה דבר כזה כל היום הולכים לחדר האוכל ובחזרה?" ועוד אמרה: "אני חושבת שאנשים בשולחנות הקרובים סופרים כמה זיתים אני אוכלת." ובסוף הארוחה שאלה: "למי עלי להודות?" ולא נחה דעתה עד שניגשה למזכיר ואמרה, "מר גרייצר, הדגים היו מצוינים."

בניגוד לביקורי בירושלים לא הייתה בביקורה בקיבוץ שום הקלה, חששתי שהיא מסכנת את מעמדי, אני שממילא הרגשתי כענף ברוח.

נדמה שזה היה אחרי שנולדו לי הילדות, שאמא גילתה באוזני, וכמובן הבטחתי שלא אגלה לסבתא, שהיא איננה סבתי האמיתית, אלא אמו החורגת של אבי, שנישאה לסבי אחרי מות אשתו הראשונה. לא הופתעתי, אמא הייתה בקושי אמא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית; אבא לא היה, וסבתא, טבעי שתהיה חורגת. אבל מבלי שנתתי דעתי על כך משהו נשבר בי ביחס אליה, ותשומת ליבי הופנתה לשאלה מי הייתה אמו האמיתית של אבי, סבתי הלנה-הינדה, שאיש לא אמר עליה דבר וחצי דבר. לא אבי, בנה, לא סבי, בעלה, שהיו בין המתים, ולא סבתא, שאותה לא העזתי לשאול.

בטיפולים שעברתי במשך השנים, כשאנשים שונים ניסו לשחרר אותי מהילדות בקיבוץ ומעוד אירועים שלא בדיוק גרמו אושר, עלתה דמותה של סבתא כְּזו שהצילה אותי בינקותי מבדידות וניכור.

בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד; אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש אותם במסדרון בלבד. וסבתא הייתה אשה רבת פעלים במה שמסגרת החיים דאז יכלה לאפשר לה, כולל נסיעה לדרום אפריקה בשנים שבהן איש כמעט לא עזב את גבולות הארץ פרט לדיפלומטים.

אני זוכרת שהיא הביאה לי ולאחותי גליל בד אורגנדין שקוף בצבע קונכייה כדי שיתפרו לנו שמלות ליום הזיכרון של אבא שהתקיים בבית הסופר בירושלים. נראינו – ויש עדות לכך בצילומים, שתי ילדות רזות בבגדים שקופים – כמו רוחות רפאים.

כשהיה עוד כוחה במותניה באה לבקרנו פעם בפתח תקווה שם גרנו אז, ואת היהלום שמצא אחי בחצר במסגרת נסיונותיו למצוא נפט הצליחה למכור למי מהיהלומנים שהכירה. אין צורך לומר, שכיוון שחיִינו במחסור כרוני, זה היה לזמן קצר בגדר חבל הצלה.

סבתא, שהייתה גם זקנה וגם מהגרת, הייתה מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה. מלחמות, בחירות, שחיתויות. נסיון חייה לא חיבר אותה ולוּ במעט, למתרחש. היא הגיעה מבוגרת מכדי להצטרף. מטבע הסטטיסטיקה, סבתא הייתה מנועה מסקס, מסיפורי אהבה, אפילו מפרשות רכילות למיניהן, מנותקת לחלוטין מתרבות הטלוויזיה, העיתונות והספרות. היא הייתה זקוקה להרבה כוח כדי ליצור לה תרבות משלה, משוללת מן האלמנטים הללו.

לעיתים הייתה שואלת משכנה (שנקראה להפתעתי צביקה) עיתוני ארמונות ובתי מלוכה. שם סופרו חדשות על נסיכים ונסיכות, תוארו אולמות בוהקים וחגיגות אירוסין. אני לא חושבת ששאבה משם נחמה, זה התרחש רחוק מדי מבית האבות שבו גרה. סבתא ידעה גרמנית, יידיש ופולנית, אבל כל אלה לא עזרו לה למלא את חייה בתוכן.
האם היה ביכולתי לעזור לה? הנעורים אין להם מספיק דמיון לתאר לעצמם את הזִקנה. כשבאתי לבקר, לעיתים רחוקות, סבתא נהגה לומר, "אלוהים שכח אותי, במקום לקחת חייל היה צריך לקחת אותי."

האם פרשת חייה הקודמים לא נאגרה אצלה כדי לעזור לה לחוש שהיא קיימת?

סבתא נקברה בהר הזיתים, כפי שבחרה, ליד קברו של אבא. חבל שהמתים לא יכולים לארח חברה זה לזה.
ובאשר אלי, אפילו לאחר שנים כשאני נתקלת באשה זקנה שפניה מקומטים כקפלי בד הטרלין, אני מזהה על פי תחושת החום המציף אותי, עד כמה אהבתי אותך, סבתא.

 

"בדידות או" יראה אור בהוצאת אפיק, בעריכת עליזה ציגלר.

 

נורית זרחי, מן המשוררות העבריות המרכזיות כיום. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון הראשון של המוסך ובגיליון 23, וריאיון עימה – בגיליון 9. ספרה האחרון שראה אור עד כה הוא "בלוז לתינוקות נולדים: מבחר שירים" (הקיבוץ המאוחד, 2019). 

 

» במדור בעבודה בגיליון קודם של המוסך: פרק ראשון מרומן בכתובים מאת מרים יחיל־וקס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_420-315-46

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות

חברות מערכת: תמר וייס, דפנה לוי, טל ניצן, לאה קליבנוף־רון, מיכל קריסטל, דורית שילה ▪ אוצרת אמנות: הדר גד ▪ רכז מערכת: מיכאל מקרובסקי ▪ מערכת מייסדת: תמר וייס, ריקי כהן, לי ממן, טל ניצן, גיא פרל, לאה קליבנוף־רון, דורית שילה, נטלי תורג'מן ▪ גיליונות המוסך רואים אור אחת לשבועיים בימי חמישי.

לכתבות נוספות של הַמּוּסָךְ מוסף לספרות >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו