אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.
אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.
אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".
אילונה גרדוני, 1922. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"
שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.
לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?
אימרה קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.
אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.
הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.
גאבור ואימרה קינסקי, 1930. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.
יודית קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.
זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.
אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.
האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.
אילונה קינסקי נפטרה בשנת 1983. התמונה באדיבות 'סנטרופה'
על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.
צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.
מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.
יודית קינסקי באירוע של 'קפה סנטרופה'. התמונה באדיבות 'סנטרופה'. צלם: רוברט באצ'י
סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).
צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.
ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.
בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.
אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.
אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.
את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שבכוחו לעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.
קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית, וגדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה (היום בבלרוס). עברית למדה מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ומהגמנסיה, ואת היידיש למדה מסבתה.
בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל ופנינה היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.
באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."
תמונה של בנות המחזור ההוא בסמינר, עם היילפרין ואשתו פנינה. התמונה באדיבות מילי כץ שסבתה קוקה שפירא למדה עם קדיה בסמינר. במרכז: יחיאל היילפרין ומעליו משמאל אשתו פנינה. לשמאלו, באותה שורה, קוקה שפירא. למטה, שנייה מימין, קדיה מולודובסקי.
בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד דוד ברגלסון שכנראה היו בינה ובינו קשרי אהבה), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.
פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."
את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.
בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שנולד מחדש וזוכה לחיים מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.
פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."
ד"ר נגה רובין מהחוג לספרות וספרות ילדים, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, שלחה לי קטע מרגש מתוך זכרונותיה של קדיה, שאותם תרגמה מיידיש לעברית. קטע שבו המשוררת מתייחסת לכתיבת "גלגוליו של מעיל":
"באותו הזמן התחלתי לכתוב את המעשיות והשירים שלי לילדים. המעשיות הצילו אותי ממצב הרוח הקשה. כתבתי מעשה במעיל, זה מעשה במעיל במשפחה ענייה שעובר מילד אחד לשני. זוהי המדרגה הנמוכה ביותר של עוני. הקראתי את הסיפור הזה לילדים בכיתתי. הם שמחו, הם פשוט מחאו כפיים. אה, המעיל כבר עבר לילד הזה ולילד ההוא. הם עצמם פשוט רצו ללבוש את המעיל. הרגשתי שהילדים, שלא בכוונה, מלמדים אותי בינה. אין דבר גרוע בכך שהולכים במעיל ישן. זוהי ממש שמחה. מצב הרוח הילדי החייה אותי. המעשיות לילדים היו עבורי הארה. הילדים לימדו אותי כיצד לעבור את הזמנים הקשים. חשתי בנס של החיים. אני באמת הייתי המורה שלהם אבל הם לימדו אותי הרבה יותר מאשר אני אותם. הם הרימו עבורי את שמחת החיים. מספר לא מבוטל מן המעשיות לילדים כתבתי כאשר מצב הרוח שלי היה בתחתית המדרגה, המעשייה נהגה לרומם אותי."
"א מאנטל פון א טומקעלן געווטנטל", "גלגוליו של מעיל" ביידיש
איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הקובץ וממשיך להתפרסם עד היום. חוקר ספרות היידיש אמיר שומרוני מוסיף כי מי שיזם את הוצאת הקובץ לאור היה המשורר, פעיל התרבות והתיאטרון זאב יוסקוביץ-יוסיפון.
אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר, ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.
ד"ר נגה רובין מוסיפה שהקשר בין אלתרמן לבין קדיה, שהכירו עוד מימי ורשה, קשור גם לאביו של אלתרמן, יצחק אלתרמן, שיחד ובו-בזמן עם יחיאל היילפרין (אביו של אוריאל, המשורר יונתן רטוש) הקים את גן הילדים הראשון בעברית בוורשה.
נתן אלתרמן, מתוך אוסף דן הדני בספרייה הלאומית. צילום: צוות יפפא, 1957
אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת גלגולו של ניגון, הניגון שנברא מחדש), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.
"גלגוליו של מעיל" מתוך "פתחו את השער", איירה תרצה (טנאי), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1945
ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית שם התקבלה באהדה והמשיכה בכתיבתה. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו, התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה שמחה לב ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, מצאה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, כתבה ביידיש על החלוצים, על צדק חברתי, על קיבוץ גלויות ועל ירושלים, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.
מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה לא רק שירים אלא גם פרוזה ומחזות. מתוך כ-500 שיריה, רק כ-100 תורגמו לעברית עד היום.
קדיה מולודובסקי. בתחתית התצלום, חתמה את שמה ביידיש: "קאדיע מאלאדאווסקי". הצילום הופק על ידי הצלם אפרים ארדה, כנראה בשנת 1949, בעת שהותה של מולודובסקי בישראל. הוא נתרם על ידי המצולמת לאוסף שבדרון בספרייה הלאומית
בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". כמעט 75 שנה עברו מאז נעשה תרגום המופת של אלתרמן והורים בימינו מתקשים להנגיש לדור הבא את הטקסט שכולו עברית נפלאה, אך שנחשבת היום בעיני חלקם כארכאית. לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר קומיקס לילדים (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רבדים נוספים.
קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר" שיר הנושא של אותו קובץ של שירי מולודובסק לילדים: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:
איור של בתיה קולטון ל"גלגוליו של מעיל" מתוך שרשרת זהב, אחוזת בית, 2007
זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:
"חטיפתו של אדגרדו מורטרה", ציור מאת דניאל אופנהיים, 1862
ראשיתו של הסיפור בהחלטה שביסודה עמדה כוונה טובה. אולם, ללא כוונה להרע או להכאיב, עתידה היתה החלטה זו לשנות את חייה של משפחה שלמה ולהשפיע לעד על דעת הקהל ביחס לכנסייה הקתולית.
אדגרדו מורטרה נולד בשנת 1851, השישי מבין שמונת ילדיה של משפחה יהודית-איטלקית מבולוניה. כשהיה בן חודשים ספורים בלבד, חלה אדגרדו מאוד וחרף מאמצי רופאו ותפילותיהם הנואשות של הוריו ושאר אוהביו, מצבו לא השתפר.
באותה עת העסיקה משפחת מורטרה משרתת קתולית בת שש-עשרה בשם אנה מוריסי. אנה צפתה במצבו של התינוק מדרדר. מתוך הנחה שלא ניתן עוד לעשות דבר למען הילד האומלל, החליטה המשרתת הצעירה להטבילו בסתר, בתקווה שאם יחליט האל שבא הזמן לקחתו מן העולם הזה – כך תסייע לפחות להציל את נשמתו. בלי לבקש את רשות הוריו או לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיה, הטבילה אנה את אדגרדו. להפתעת הסובבים אותו, הילד התחזק, גבר על מחלתו ושב לאיתנו.
מכל מקום, זה הסיפור שסיפרה אנה מוריסי לכומר שלה בווידוי, שש שנים מאוחר יותר.
הכומר, נאמן ומסור לכנסייה ולחוקיה, דיווח על הסיפור לרשויות המתאימות, שמיהרו להיכנס לתמונה. אחרי ככלות הכול, לפי חוקי האינקוויזיציה הרומית, ילד שהוטבל – גם אם באורח בלתי-רשמי – היה קתולי ללא עוררין, והחוק במדינת האפיפיור אסר חד משמעית על משפחות מזרמי אמונה שונים לגדל בחזקתן ילדים קתולים.
חייליו של האפיפיור פיוס התשיעי
הנקישה על הדלת נשמעה בערב רגוע של חודש יולי, בשנת 1857. שלוות ביתה של משפחת מורטרה הופרה באחת כאשר חיילי האפיפיור הסתערו על הבית, לקחו את אדגרדו בן השש והודיעו למשפחתו שלא תוכל להוסיף ולגדל את בנה. הילד נעקר מחיקם המגונן של הוריו ההמומים ונלקח ישירות לוותיקן.
הידיעות על חטיפתו של אדגרדו ועל מצוקתה של משפחת מורטרה התפשטו עד מהרה ברחבי העולם. דמויות בכירות בזירה הבינלאומית – לרבות הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי – ניסו להשפיע על האפיפיור פיוס התשיעי להשיב את הילד למשפחתו, אך ללא הועיל. הכנסייה עמדה על כך שהחוק ברור: מרגע שהוטבל הילד, אין עוררין שהוא קתולי ושאינו יכול להוסיף ולגדול אצל הוריו היהודים.
בפני הכנסייה הוצגו ראיות המוכיחות כי המשרתת איננה אדם מהימן, וכי היא פוטרה מעבודתה אצל משפחת מורטרה, כמו גם אצל כמה משפחות אצלן הועסקה לאחר מכן. הזוג מורטרה הכחיש כי אדגרדו אי-פעם חלה אנושות – דבר שייתר מלכתחילה את ההטבלה בסתר והפריך את זכותה של הכנסייה הקתולית לקחת את הילד: מאחר ומעולם לא היה כל צורך בהטבלתו, היא לא התרחשה מעולם וכך נותר הילד יהודי בלבד.
סר משה מונטיפיורי. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון
סר משה מונטיפיורי – איש ציבור, נדבן ונשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה – לקח על עצמו לסייע למשפחת מורטרה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לקהילות באמריקה ובאירופה, בתקווה לגייס תמיכה רחבה יותר במשפחה ולהגביר את הלחץ על הכנסייה להשיב את הילד לביתו הראוי. בתום מספר חודשי פעילות למען המשפחה בבריטניה, החליטו מונטיפיורי וועד שליחי הקהילות שכדי להשפיע על הכנסייה יש לנקוט באמצעים דרסטיים יותר. מונטיפיורי ארז את חפציו והתכונן לנסוע לרומא, על מנת לנסות לפנות ישירות לאפיפיור פיוס התשיעי, בתקווה שיאחד סוף-סוף את הילד עם משפחתו.
פנים בית הכנסת בוויס-מרקס (Bevis-Marks) בלונדון. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית
לפני שיצא לשליחותו בעלת החשיבות העליונה, חיבר בית הכנסת של יהודי ספרד ופורטוגל בלונדון (בית הכנסת בשכונת בוויס-מרקס), שבו נהג מונטיפיורי להתפלל, תפילה מיוחדת, אותה תישא קהילת המתפללים במקום לשם הצלחתו בידי שמיים. כשהוא חמוש בקהילתו המתפללת כדי לחזקו, יצאו מונטיפיורי ורעייתו למסע, בידיעה שנכונים להם קרבות קשים רבים.
תפילה להצלחת שליחותו של מונטיפיורי באפריל 1859. התמונות לקוחות מאוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לגודל מלא
משהגיע לבירת איטליה, ביקש מונטיפיורי מכמה ממיודעיו ליצור בשמו קשר עם האפיפיור, בניסיון לקבוע עמו פגישה. הימים הפכו לשבועות, והוא החל מבין ששליחותו לא עתידה לשאת פרי. שבועות ספורים לאחר שהגיע לרומא קיבל סוף סוף מונטיפיורי תשובה לבקשתו להיפגש עם האפיפיור: "צר לי עד מאוד," כתב איש הקשר שלו, "הודיעו לי שהאפיפיור אינו מוכן לקבל אותך. הוד קדושתו לא מוכן להתיר כל שיג ושיח בעניין מורטרה, מאחר והעניין סגור."
במקום פגישה עם האפיפיור, אושרה למונטיפיורי פגישה עם הקרדינל מזכיר המדינה של הוותיקן, שהאזין לבקשתו של מונטיפיורי ואז הציע בציניות, שעם הגיעו לגיל שמונה-עשרה, תינתן לילד הבחירה, האם ברצונו להישאר בכנסייה הקתולית או לשוב למשפחתו – אך עד אז, יגדלו אותו ויחנכו אותו בדרכיה של הכנסייה. ככלל, הפגישה אמנם לא היתה מועילה, אך הקרדינל כן הסכים לאפשר לבני הזוג מורטרה לבקר את בנם.
ישנן גרסאות סותרות באשר לביקורם של ההורים אצל אדרגדו. לפי גרסה אחת, הילד נצמד נואשות להוריו וזעק שהוא רוצה לחזור הביתה. גרסה אחרת של האירועים טוענת שרוח הגאולה האירה וחזקה את רוחו של הילד, וכי לבו נשבר משלא עלה בידו לשכנע את הוריו להתנצר ולהצטרף אליו בדרכו החדשה.
אדגרדו מורטרה (מימין) ואמו
כעבור שבועות של מאמצים, עזב סר משה מונטיפיורי את רומא ושב לביתו, אחרי שמאמציו להיפגש עם האפיפיור העלו חרס. אדגרדו מורטרה נשאר בחזקתה האיתנה של הכנסייה, חרף תשומת הלב הבינלאומית לעניינו והלחץ שהופעל על הוותיקן.
העיתון בני ברית מסנג'ר, 10 במאי 1940
משפחת מורטרה הוסיפה לפעול להשבת בנה, ללא הועיל. בגיל 21 היה אדגרדו מורטרה לכומר, אחר שהוכשר מילדות אצל האפיפיור בכבודו ובעצמו. הוא הקדיש את חייו לכנסייה, נסע ברחבי אירופה והטיף לדתו, עד מותו בבלגיה בשנת 1940.
תודה מיוחדת לקארן אטינגר ממחלקת החינוך של הספרייה הלאומית על עזרתה בכתיבת הכתבה.
