סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה
אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.
אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.
אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".
אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"
שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.
לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?
משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.
אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.
הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.
אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.
גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.
זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.
אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.
האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.
על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.
צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.
מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.
פליקס נוסבאום: דיוקן עצמי של מוות בשואה בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה
תגובות על כתבה זו