דמיינו שאתם חוזים בגורלכם נפרש לנגד עיניכם. דמיינו שניחנתם בידיעה מה צופן בחובו העתיד, כיצד תפגשו במוות. דמיינו את ההבנה, שאין בידכם כל דרך לשנות זאת. מה תעשו?

לפליקס נוסבאום התשובה היתה ברורה. הוא הקדיש את חייו לאמנותו ובשנותיו האחרונות תיאר בציוריו את חייו כיהודי תחת המשטר הנאצי, וכך חלק בצורה הטובה ביותר שהכיר את מסעו האישי ואת התנסויותיו האישיות כמושא רדיפה, כמו גם את הזוועות שהיו מנת חלקו של אדם יהודי בשואה.

פליקס נוסבאום נולד ביום 11 בדצמבר 1904 באוסנברוק (Osnabrück) שבגרמניה, בן למשפחה יהודית אמידה ומכובדת. הוריו, פיליפ ורחל הבחינו בניצני כישרונו האמנותי של בנם כבר בגיל צעיר. פיליפ עצמו, בעליו של בית יציקה לברזל, היה גם הוא אמן חובב. הוריו של פליקס החליטו לעודד את בנם לפתח את יכולותיו הטבעיות ותמכו בו בלימודיו במספר בתי ספר לאמנות ברחבי המדינה, מהמבורג ועד ברלין. בשנת 1927 הציג פליקס תערוכת יחיד משלו ומאוחר יותר השתתף בתערוכות קבוצתיות ועיצב שורת עמודי שער לכתב עת לאמנות בברלין.

 

 

ב-1932 הגיש פליקס מועמדות ללימודים בשלוחת האקדמיה לאמנות בברלין שבווילה מאסימו ברומא. הוא התקבל, ובאוקטובר של אותה שנה העתיק את מגוריו לרומא יחד עם בת זוגו, פלקה פלאטק – גם היא אמנית יהודיה בראשית דרכה. הוא לא שיער בנפשו, שלא ישוב עוד למולדתו לעולם.

בדצמבר 1932 התבשר פליקס על שריפה שפרצה בסטודיו שלו בברלין, שאותו השכיר לחברים אמנים למשך תקופת העדרו. יותר מ-150 יצירות שלו אבדו בלהבות ופליקס תקשה לעכל את האובדן. חודשים ספורים בלבד לאחר מכן, במחצית הראשונה של 1933, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והאווירה הפוליטית והתרבותית במדינה השתנתה באחת. בשלוחת האקדמיה לאמנות ברומא ביקר דוקטור יוזף גבלס את הסטודנטים במקום. הוא נשא בפניהם הרצאה בנושא תורת האמנות הנאצית והסביר, שהתמות העיקריות אותן צריך האמן הנאצי לפתח הן הגזע הארי וההרואיות הארית. פליקס הבין עד מהרה שזמנו באקדמיה קצוב, שכן לאמן כמוהו אין כל מקום בעולמה של האמנות הנאציונל-סוציאליסטית.

 

 

ואולם, המשטר הנאצי דווקא השפיע מיידית על אמנותו של פליקס, והוא החל לצייר את מה שנראה בעיניו כקריסת הציוויליזציה. בציורו, "חורבן", נראה זוג הניצב על גבי חורבות ארכיטקטוניות ויצירות אמנות רמוסות, והוא משקף את תחושת האבדון ההולך וקרב שליוותה את נוסבאום. נוסבאום נאלץ לעזוב את רומא ואת האקדמיה, אך לא יכול היה לשוב לגרמניה, ויחד עם פלאטק עקר לאלסיו (Alassio) שבאיטליה, שם חיו בנוחות הודות לתמיכת הוריו של נוסבאום.

בשנת 1935 עזבו פליקס ופלקה את איטליה ועקרו לפריז ולאחר מכן לבלגיה, במסגרת נדודי הגלות מארצם. פליקס הוסיף לצייר בכל יעד שאליו הגיע ומצא נחמה בעבודתו, אף שיצירותיו מהתקופה מעידות בבירור על הקושי והחרדה שחש נוכח הסכנה ההולכת וגוברת לקהילה היהודית.

ב-1940 כבשו חיילים גרמנים את בלגיה. פליקס נוסבאום נעצר, יחד עם 7,000 איש נוספים ונשלח בעגלה למחנה הריכוז סן סיפריאן (St. Cyprian). הוא הצליח להימלט ושב לבריסל, שם מצא מסתור תודות לחבר סוחר אמנות. פליקס, האמן הנצחי, צייר את אימי חייו במחנה הריכוז. ציורו, "דיוקן עצמי במחנה" משקף את התנאים התת-אנושיים והמשפילים שהיו מנת חלקו במקום.

 

לאורך תקופת שהותו במסתור, כשהוא חי בפחד מתמיד לחייו, הוסיף פליקס לבטא עצמו באמצעות האמנות והתמיד בתיעוד תנאי המחיה ההולכים ומחמירים והאימה המתמדת, שמא יגלו הרשויות את מקום מסתורם.

 

 

פליקס הבין שהסוף בלתי-נמנע והשלים עם הגורל שזימנה לו זהותו כיהודי. הוא צייר את עמו, האומלל והמקולל. הוא בחר ליצור מתוך המציאות שהכיר, וכך, אין ביצירותיו כל תקווה או הישרדות. בציורו, "דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית", נראית דמותו כשהיא נושאת על דש בגדה את הטלאי הצהוב שנכפה על היהודים ומציגה את תעודת הזהות שלו – סמל לאובדן כל תקווה להימלט, מתוך הכרה שלא יוכל לחצוץ בינו לבין זהותו כיהודי. הוא צייר עצמו דחוק אל מבוי סתום, בידיעה שאין לו כל אפשרות לברוח.

 

יצירתו האחרונה, "מחול המוות", משקפת את העדר התקווה במצבו, כפי שהוא תפש אותו. שלדים מנגנים בכלים שונים כשהם ניצבים על הריסות החברה המודרנית – חברה מתורבתת של מדע, טכנולוגיה, אמנות ומוזיקה. בין השלדים, ליד האורגן, יושבת דמות יחידה, שחרף היותה כחושה ומזת רעב נראית חיה. אפשר, שיש בכך רמז לשביב תקווה שחש פליקס, שיוכל אולי להימנות עם הניצולים – תקווה שנועדה להכזיב.

 

 

ביולי 1944, גילה הגסטפו את מקום מסתורם של פליקס נוסבאום ופלקה פלאטק. הזוג נעצר ונשלח למחנה המעבר מֶכְלֶן, שם הועלו ביום 31 ביולי 1944 על הרכבת האחרונה שיצאה מהמקום לאושוויץ. בארבעה באוגוסט באותה שנה מצאו השניים את מותם בטרם עת.

תמונותיו של פליקס נוסבאום הן באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית. התמונות הן מתוך אוסף דיגיטלי והמקור לא נמצא בספרייה.

למידע נוסף על חייו של פליקס נוסבאום ועל אמנותו ראו," Art and Exile – Felix Nussbaum 1904-1944, Exhibition" מאת אמילי ד' בילסקי ומאמרים פרי עטם של פיטר יוּנק, סיביל מילטון, ו-וֶנְדֶלין צימר כמו גם "Felix Nussbaum: Art Defamed, Art in Exile, Art in Resistance – A Biography" מאת אווה ברגר, אינגה יֶינֶר, קרל גיאורג קאסטר, מנפרד מיינץ ו-ונדלין צימר.

 

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

 

אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.

מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.

הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.

טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.

אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.

נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.

 

 

מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.

עותק נדיר מהדוח נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

 

 

המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.

כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."

 

 

על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.

דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."

בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945,  או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.

 

 

המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.

באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."

דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."

הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."

 

 

אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.

 

 

מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."

כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.

"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"