פליקס נוסבאום: דיוקן עצמי של מוות בשואה

פליקס נוסבאום צייר לאורך השואה אינספור דיוקנאות עצמיים, ובכך העניק לנו תובנה אמנותית ייחודית בדבר חוויתו של אדם יחיד מבין מיליונים שנרצחו

fear, felix nussbaum

"פחד", פליקס נוסבאום, 1941. דיוקן עצמי עם האחיינית מריאן. שמן על בד. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

דמיינו שאתם חוזים בגורלכם נפרש לנגד עיניכם. דמיינו שניחנתם בידיעה מה צופן בחובו העתיד, כיצד תפגשו במוות. דמיינו את ההבנה, שאין בידכם כל דרך לשנות זאת. מה תעשו?

לפליקס נוסבאום התשובה היתה ברורה. הוא הקדיש את חייו לאמנותו ובשנותיו האחרונות תיאר בציוריו את חייו כיהודי תחת המשטר הנאצי, וכך חלק בצורה הטובה ביותר שהכיר את מסעו האישי ואת התנסויותיו האישיות כמושא רדיפה, כמו גם את הזוועות שהיו מנת חלקו של אדם יהודי בשואה.

פליקס נוסבאום נולד ביום 11 בדצמבר 1904 באוסנברוק (Osnabrück) שבגרמניה, בן למשפחה יהודית אמידה ומכובדת. הוריו, פיליפ ורחל הבחינו בניצני כישרונו האמנותי של בנם כבר בגיל צעיר. פיליפ עצמו, בעליו של בית יציקה לברזל, היה גם הוא אמן חובב. הוריו של פליקס החליטו לעודד את בנם לפתח את יכולותיו הטבעיות ותמכו בו בלימודיו במספר בתי ספר לאמנות ברחבי המדינה, מהמבורג ועד ברלין. בשנת 1927 הציג פליקס תערוכת יחיד משלו ומאוחר יותר השתתף בתערוכות קבוצתיות ועיצב שורת עמודי שער לכתב עת לאמנות בברלין.

 

"The Two Jews," by Felix Nussbaum, 1926. Oil on canvas. The painting features the inside of the synagogue of Osnabrück. Image from the Folklore Research Center, Hebrew University of Jerusalem.
"שני יהודים" מאת פליקס נוסבאום, 1926. שמן על בד. בציור נראה פנים בית הכנסת באוסנברוק.

 

ב-1932 הגיש פליקס מועמדות ללימודים בשלוחת האקדמיה לאמנות בברלין שבווילה מאסימו ברומא. הוא התקבל, ובאוקטובר של אותה שנה העתיק את מגוריו לרומא יחד עם בת זוגו, פלקה פלאטק – גם היא אמנית יהודיה בראשית דרכה. הוא לא שיער בנפשו, שלא ישוב עוד למולדתו לעולם.

בדצמבר 1932 התבשר פליקס על שריפה שפרצה בסטודיו שלו בברלין, שאותו השכיר לחברים אמנים למשך תקופת העדרו. יותר מ-150 יצירות שלו אבדו בלהבות ופליקס תקשה לעכל את האובדן. חודשים ספורים בלבד לאחר מכן, במחצית הראשונה של 1933, עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והאווירה הפוליטית והתרבותית במדינה השתנתה באחת. בשלוחת האקדמיה לאמנות ברומא ביקר דוקטור יוזף גבלס את הסטודנטים במקום. הוא נשא בפניהם הרצאה בנושא תורת האמנות הנאצית והסביר, שהתמות העיקריות אותן צריך האמן הנאצי לפתח הן הגזע הארי וההרואיות הארית. פליקס הבין עד מהרה שזמנו באקדמיה קצוב, שכן לאמן כמוהו אין כל מקום בעולמה של האמנות הנאציונל-סוציאליסטית.

 

Felix Nussbaum
"חורבן (1)" מאת פליקס נוסבאום, 1933 בקירוב. דיו ומכחול על נייר.

 

ואולם, המשטר הנאצי דווקא השפיע מיידית על אמנותו של פליקס, והוא החל לצייר את מה שנראה בעיניו כקריסת הציוויליזציה. בציורו, "חורבן", נראה זוג הניצב על גבי חורבות ארכיטקטוניות ויצירות אמנות רמוסות, והוא משקף את תחושת האבדון ההולך וקרב שליוותה את נוסבאום. נוסבאום נאלץ לעזוב את רומא ואת האקדמיה, אך לא יכול היה לשוב לגרמניה, ויחד עם פלאטק עקר לאלסיו (Alassio) שבאיטליה, שם חיו בנוחות הודות לתמיכת הוריו של נוסבאום.

בשנת 1935 עזבו פליקס ופלקה את איטליה ועקרו לפריז ולאחר מכן לבלגיה, במסגרת נדודי הגלות מארצם. פליקס הוסיף לצייר בכל יעד שאליו הגיע ומצא נחמה בעבודתו, אף שיצירותיו מהתקופה מעידות בבירור על הקושי והחרדה שחש נוכח הסכנה ההולכת וגוברת לקהילה היהודית.

ב-1940 כבשו חיילים גרמנים את בלגיה. פליקס נוסבאום נעצר, יחד עם 7,000 איש נוספים ונשלח בעגלה למחנה הריכוז סן סיפריאן (St. Cyprian). הוא הצליח להימלט ושב לבריסל, שם מצא מסתור תודות לחבר סוחר אמנות. פליקס, האמן הנצחי, צייר את אימי חייו במחנה הריכוז. ציורו, "דיוקן עצמי במחנה" משקף את התנאים התת-אנושיים והמשפילים שהיו מנת חלקו במקום.

 

Felix Nussbaum
"דיוקן עצמי במחנה", פליקס נוסבאום, 1940. שמן על עץ.

לאורך תקופת שהותו במסתור, כשהוא חי בפחד מתמיד לחייו, הוסיף פליקס לבטא עצמו באמצעות האמנות והתמיד בתיעוד תנאי המחיה ההולכים ומחמירים והאימה המתמדת, שמא יגלו הרשויות את מקום מסתורם.

 

felix nussbaum
"המקוללים" מאת פליקס נוסבאום, 1944. שמן על בד.

 

פליקס הבין שהסוף בלתי-נמנע והשלים עם הגורל שזימנה לו זהותו כיהודי. הוא צייר את עמו, האומלל והמקולל. הוא בחר ליצור מתוך המציאות שהכיר, וכך, אין ביצירותיו כל תקווה או הישרדות. בציורו, "דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית", נראית דמותו כשהיא נושאת על דש בגדה את הטלאי הצהוב שנכפה על היהודים ומציגה את תעודת הזהות שלו – סמל לאובדן כל תקווה להימלט, מתוך הכרה שלא יוכל לחצוץ בינו לבין זהותו כיהודי. הוא צייר עצמו דחוק אל מבוי סתום, בידיעה שאין לו כל אפשרות לברוח.

 

Felix Nussbaum
["דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית", פליקס נוסבאום, סוף 1943, ככל הנראה. שמן על בד.

יצירתו האחרונה, "מחול המוות", משקפת את העדר התקווה במצבו, כפי שהוא תפש אותו. שלדים מנגנים בכלים שונים כשהם ניצבים על הריסות החברה המודרנית – חברה מתורבתת של מדע, טכנולוגיה, אמנות ומוזיקה. בין השלדים, ליד האורגן, יושבת דמות יחידה, שחרף היותה כחושה ומזת רעב נראית חיה. אפשר, שיש בכך רמז לשביב תקווה שחש פליקס, שיוכל אולי להימנות עם הניצולים – תקווה שנועדה להכזיב.

 

"Death Triumphant (The Skeletons Playing for the Dance)," Felix Nussbaum, April 1944. Oil on canvas.
"ניצחון המוות (מחול המוות)", פליקס נוסבאום, 1944. שמן על בד.

 

ביולי 1944, גילה הגסטפו את מקום מסתורם של פליקס נוסבאום ופלקה פלאטק. הזוג נעצר ונשלח למחנה המעבר מֶכְלֶן, שם הועלו ביום 31 ביולי 1944 על הרכבת האחרונה שיצאה מהמקום לאושוויץ. בארבעה באוגוסט באותה שנה מצאו השניים את מותם בטרם עת.

תמונותיו של פליקס נוסבאום הן באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית. התמונות הן מתוך אוסף דיגיטלי והמקור לא נמצא בספרייה.

למידע נוסף על חייו של פליקס נוסבאום ועל אמנותו ראו," Art and Exile – Felix Nussbaum 1904-1944, Exhibition" מאת אמילי ד' בילסקי ומאמרים פרי עטם של פיטר יוּנק, סיביל מילטון, ו-וֶנְדֶלין צימר כמו גם "Felix Nussbaum: Art Defamed, Art in Exile, Art in Resistance – A Biography" מאת אווה ברגר, אינגה יֶינֶר, קרל גיאורג קאסטר, מנפרד מיינץ ו-ונדלין צימר.

 

כתבות נוספות

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה

הביצה שהתחפשה: סיפורו של הילד דן פגיס בשואה

 




הפנקס שמספר על חיסול הקהילה היהודית ברקוב

בעליית הגג של אביו מצא הסופר אורי פינקל פנקס של 'חברת תלמוד תורה' שפעלה ברקוב, עיר הולדתו. על הדפים הריקים שנותרו בפנקס כתב את סיפור חיסולה של הקהילה היהודית התוססת

פנקס

כתבה: הדסה אסולין

 

דאמ פינקס האב איך געפונענ צווישנ די שוימעס, וואס האבנ זיכ גאוואלגערט אפנ בודיעמ בא מיינ פאטער אינ שטוב. דאס איז דאס איינציקע, וואס עס איז פארבליבנ פונ אלע קולטור-ווערטנ וואס אונדזער יידישע גאמיינדע האט פארמאגט.

"את הפנקס הזה מצאתי בין ה'שמות' [דפים לגניזה] שהתגוללו בעליית הגג של אבי. זהו הדבר היחיד שנשאר מכל ערכי התרבות שהיו בקהילתנו".

 

מלים אלה נכתבו ביידיש סובייטית על ידי הסופר והעיתונאי אורי פינקל בספטמבר 1945 כשחזר לעיירת הולדתו רקוב (כתובה לעתים "ראקאב"). עיירה זו, הנמצאת היום בבלרוס, מאות קילומטרים מדרום מזרח לוולוז'ין, הייתה לפני מלחמת העולם השנייה בתחומי פולין.

הפנקס היה שייך ל'חברת תלמוד תורה' ברקוב, והחברים רשמו בו את תקנות החברה, את שמות החברים בה ואת סיכום ישיבותיה. הרישום הראשון בפנקס הוא מחול המועד סוכות תק"ע – 1809, והאחרון מ-1913. בין החותמים על הפרוטוקול האחרון נמצא מרדכי פינקל – אביו של אורי.

 

הירש שלמה פינקל, אביו של אורי, שהיה השוחט של רקוב. 1936
הירש שלמה פינקל, אביו של אורי, שהיה השוחט של
רקוב. 1936.

 

מאלפי הפנקסים של הקהילות והחברות השונות (גומלי חסדים, לומדי תורה, בעלי מלאכה וכדומה) שתיעדו את חיי היהודים במזרח אירופה, שרדו מעט מאוד את השואה. על כן ערכו ההיסטורי של הפנקס הזה הוא גדול. עשרת העמודים שכתב אורי פינקל בכתב יד צפוף בסוף הפנקס מעלים את ערכו עוד יותר.

 

פנקס
לחצו על התמונה לגודל מלא

 

כאמור, חזר פינקל לעיירת הולדתו בספטמבר 1945. בעיירה, שב-1925 היו רוב תושביה יהודים, לא נותרו לא יהודים ולא עדות לחיים יהודיים, פרט לפנקס שמצא שם. הוא ראיין תושבים מקומיים ורשם את אשר קרה ליהודים מיום כניסת הגרמנים ביוני 1941 ועד חיסולו של הגטו. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש נותרו היהודים בבתיהם, אך חייהם ורכושם כבר היו הפקר.

ביום שבו נכנסו הגרמנים לעיירה נורו למוות 55 יהודים. ביום הכיפורים תש"ב ("יאם-קיפער" 1941 בלשונו של פינקל) העלו הנאצים את כל ספרי היהודים באש, הן ספרי קודש והן ספרי חול בעברית וביידיש. היהודים הוכרחו לשיר ולרקוד מסביב למדורה, ושלושה יהודים נשרפו חיים.

 

אורי פינקל בצעירותו. באדיבות אילת גורדין-לויתן, מתוך אתרה המתעד קהילות יהודיות שחרבו בשואה
אורי פינקל בצעירותו. באדיבות אילת גורדין-לויתן, מתוך אתרה המתעד קהילות יהודיות שחרבו בשואה

 

פינקל ציין בפנקס את שמות משתפי הפעולה ואת מספר ההרוגים היהודים. בין ההרוגים הראשונים היו מאתיים צעירים, הפלח הפעיל ביותר של האוכלוסייה היהודית. פינקל הזכיר שמות של חלק מההרוגים, ובין השאר גם את שמו של אחיו "ייצחאק". בעיירה נשארו חולים וזקנים, נשים חלשות וילדים.

משפחות רבות נספו לאחר שהועברו לגטו מינסק.

 

אנדרטה ברקוב לזכר קרבנות אוקטובר 1941
אנדרטה ברקוב לזכר קרבנות אוקטובר 1941

 

היהודים העשירים הצליחו בחלקם להחזיק מעמד תקופת מה הודות לרכושם. הם היו חברי היודנראט וניהלו את הגטו ביד רמה. הם האמינו לשקרים של הגרמנים שטענו שאמריקה ואנגליה עומדות לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים ובעקבותיו יילקחו היהודים לפלשתינה.

פינקל ציין שמות של יהודים ששרדו, בעיקר כאלה שהצטרפו לפרטיזנים. מן הגטו ברקוב לא שרד איש. אורי פינקל נפטר במינסק ב-1957. הפנקס הועבר לידיו של נציג הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים על ידי בתו.

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 7 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 

כתבות נוספות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

 

"החיוך של אבא שלי" – עטרה אופק מתגעגעת לאבא אוריאל אופק

אוריאל אופק הצליח להישאר ילד נצחי ומאושר דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר חלוצית על ספרות לילדים ונוער

8

אוריאל אופק ובתו עטרה בת השלוש בחצר בית המשפחה

פורסם לראשונה בהארץ, 8.10.1995

כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון. אף פעם לא נתתי דעתי על כך שיש בזה משהו מוזר או יוצא דופן, עד שבא פעם להרצות על קרבות גוש עציון (שם נלקח בשבי הירדני) באולם ההתעמלות של "תיכון חדש", שבו למדתי, והחבר'ה התפלאו באוזני איך המשיך לחייך כל העת, גם כשדיבר על חברים יקרים שנהרגו לנגד עיניו.

יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר, "תמונת דם", שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"

הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק.

היה נפלא להיות הנסיכה הקטנה של אבא כזה. הוא כתב עלי שירים וסיפורים מאז שנולדתי, וכשידעתי לדבר הפכתי בשבילו לחברה אידיאלית למשחק: היינו מדברים בחרוזים, ממציאים חידות מצוירות ומשחקי מלים, מדפדפים יחד במאות ספרי הילדים שכיסו את קירות ביתנו ממסד ועד טפחות כמו טאפטים, ולפני השינה היה מספר לי כל כך הרבה סיפורי-ערש בזה אחר זה, עד שבגיל ארבע, בפרץ של בגרות ונדיבות, החלטתי לעשות לו הנחה ולהסתפק בשמונה סיפורים בלבד לערב.

כשלא היה לצדי, עלה מחדרו קול תקתוקה של מכונת הכתיבה כמו מנגינה מרגיעה, ואם לא – סימן שנרדם או קרא בספר. עיסוקים אחרים נתפסו בעיניו כבזבוז זמן. לפיכך גם לא התערב כמעט בחיי היום-יום של אחותי הקטנה ושלי. כל עוד הכל בבית התנהל כשורה, בניצוחה הבלעדי והיעיל להפליא של אמא שלנו, העדיף להישאר מנותק בבועתו ולא לדעת כלום.

רק בדבר אחד הקפיד מאוד: אסור היה לנו לקרוא "ספרות תועבה". הגדרה זו התייחסה בעיקר לסדרות-פעולה כמו "חסמבה", "קופיקו", "תוכידס", "החמישייה הסודית" ודומיהם, שנגד מחבריהן יצא בשצף-קצף במאמריו בעיתונים; וכשהעזתי להביא ספר כזה הביתה מהספרייה השכונתית, כדי ליישר קו עם החבר'ה בכיתה, נאלצתי לקרוא בו בגניבה מאחורי עיתון-ילדים או כרך של האנציקלופדיה העברית.

פרט לשטויות קטנות כאלה, עד שהפכתי מילדה לנערה – באמת לא היה בינינו אלא זוהר. כשהתחלתי להתבגר, הרגשתי שאבא מתרחק ממני ונשאר מאחור: עדיין שמח כתמיד לשוחח על ספרות ילדים, לספר אנקדוטות מעבודתו או להשתעשע במלים ובחידות היגיון, והיו לו כמובן דעות מוצקות על פוליטיקה, אבל מראש היה ברור שאין סיכוי לדבר אתו על שום דבר אחר.

8
בחצר הבית שלנו, כשהייתי כבת שלוש

אמא שלי טוענת שהחיים האמיתיים הפחידו אותו פחד מוות, אבל פחדן הוא דווקא לא היה. אדרבא: כחובש בפלמ"ח סיכן עצמו לא פעם תחת אש, וגם שנים רבות אחר כך, כשחלה ועבר טיפולים מכאיבים ומסוכנים, המשיך להתנהג כמו גיבור ולחייך בכל מחיר. בכל מקרה, אי אפשר היה לכעוס עליו. רק לאהוב אותו.

אם בכל הקשור לעבודתו היה מסודר, מעודכן וקפדן כמו יקה, הרי בחיי היום-יום היה אסטרונאוט לא קטן: קורא "יבוא" לשמע צלצול הטלפון, למשל, או מרים את השפופרת בבית ועונה "דבר לילדים שלום". פעם הסיע אותי כהרגלו לתיכון בתל-אביב (גרנו בנוף ים) וכשהגיע לעבודה, גילה ששכחתי במושב האחורי פלקט שהכנתי לכיתה. הוא נסע לבית הספר, חיפש אותי בכיתה ט', וכשהמורה שלימדה שם אמרה לו "מר אופק, בתך כבר מזמן לא בחמישית", דפק על דלת כיתה י', שם היפנו אותו לי"א, אלא שהוא לא זכר באיזו מגמה אני לומדת (ביולוגית. רציתי להיות רופאה).

אבא לא הבין בכסף וגם לא ידע להגיד "לא", שני כישרונות שאמא שלי דווקא התברכה בהם, בלי עין הרע, ובעזרתם תיווכה בינו לבין העולם האמיתי. אלמלא היא, היה בוודאי מכלה את רוב זמנו בעשיית טובות לכל מיני זרים גמורים ("נודניקים" בפי אמא) שפנו אליו בלי סוף, ולכולם נענה בחפץ לב ובמאור פנים, ואילו אנו היינו בוודאי גוועים ברעב.

מאחר שלא היה גבול לתשוקתו לעבוד, לקחה אמא את העניינים לידיים ועד מהרה גם מצבנו הכלכלי השתפר. אבל בשנים הראשונות, גם היא עוד לא היתה כזאת מומחית גדולה. בתחילת שנות ה-50 נתקל אבא שלי בספר ילדים אנגלי נידח מאת הסופר קנת גרהם, והתרשם ממנו עמוקות. לא קשה להבין למה; גרהם עצמו העיד כי "זהו ספר של עלומים, בשביל אלה השומרים עדיין על רוח העלומים בקרבם"; ואף ששליטתו של אבא באנגלית היתה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, שקד בהתלהבות על תרגומו במשך שנה שלמה, בעזרת מילונים עבי-כרס, ומילא מאות דפים בכתב ידו המעוגל, בדיו ירוק של עט ציפורן.

לספר קרא "הרוח אשר בערבות", וכאשר השלים את מלאכת התרגום, נסע באוטובוס לישראל זמורה והגיש לו בגאווה את כתב היד. זמורה הציץ בדפים, הציץ באבא ואמר בצער: "אוי, אורי, למה לא אמרת לי מראש? ממש בימים אלה קיבלנו את התרגום המלא מיונתן רטוש" (שקרא לו, כידוע, "הרוח בערבי הנחל")…

אבא כמעט בכה, אבל למד לקח. יותר נכון, אמא שלי למדה לקח. כמה שנים לפני מותו נסגר המעגל, כשתירגם מחדש את "הרוח בערבי הנחל" והוציא אותו לאור אצל אהד זמורה. העיכוב היה לטובתו, במקרה זה, שכן כמתרגם רק השתפר מספר לספר. כסופר, לעומת זאת, חוששתני שהיה מוכשר פחות. נדמה לי שגם הוא חשד בכך ועם כל ספר מופת נוסף שתירגם, הבין כי לעולם לא יגיע לקרסולי היוצר שכתב אותו.

לכן, אני מנחשת, הפנה בהדרגה את האנרגיה העצומה שלו מיצירה מקורית לעבודות תרגום ומחקר. במשך שישים שנות חייו הספיק לכתוב כמאה ספרים (מקור, תרגום ועיבוד) וכן מחזות, תסכיתים ותסריטים רבים, אבל פאר יצירתו היה ללא ספק הלקסיקון לספרות ילדים, שיצא בהוצ' זמורה-ביתן – עבודת נמלים מאומצת שטרח עליה באהבה ובמסירות לפחות 20 שנה.. גם ב"דבר לילדים" עבד יותר מ-20 שנה, מבלי שנרשם בתיקו האישי אף יום מחלה אחד.

ואז, כרעם ביום בהיר, תקפה אותו מחלת-דם ממארת. האם היה זה רק מקרה שהכל התרחש בדיוק באותו שבוע שבו הגיש את התפטרותו מהעיתון? הציעו לו להקים מכון לספרות ילדים בגבעתיים, וחייו עמדו להשתנות. האם היה עומד בזה? התשובה נמצאת בספר שכתב על מחלתו (באמונה שלמה שהצליח לנצח אותה), "תמונת דם".

הפרק הראשון נפתח בדיוק ביום שבו מסר להנהלה את מכתב ההתפטרות הרשמי: אותו בוקר הרגיש חולשה פתאומית ובוודאי היה מתעלם ממנה, אלמלא הבחינו גם מקורביו שהוא חיוור מהרגיל והכריחו אותו להיבדק (לראשונה בחייו) במרפאה השכונתית, בדיקה שבעקבותיה הובהל לאשפוז ממושך בבית חולים ו"נאלץ" לבטל את התפטרותו. הרמזים הרי שתולים שם כמו בספר בלשי… אבל אנחנו לא שמנו לב. אף אחד לא שם לב, גם לא אמא שלי. בטח לא הוא, שהמשיך לחייך עוד 15 שנים נוספות.

כשמת, השאיר אחריו יתומים רבים מלבדנו. עד היום מספרים לי עמיתים שלו כמה הם מתגעגעים אליו, ואני יודעת בדיוק למה הם מתכוונים. היה כל כך קל ונוח לצלצל אליו, לשאול ולהתייעץ בכל עניין פעוט שקשור לעבודתו, ואף פעם לא הרגשת שאתה מטריח אותו, להיפך, העונג היה כולו שלו.

עכשיו אין ברירה אלא להסתפק בלקסיקון; אבל למרבה הצער, הספר אזל מהחנויות לפני כמה שנים, וממילא הוא כבר לגמרי לא מעודכן. מזל שאלכס זהבי טורח על עדכון הלקסיקון הזה ועל כרך ההמשך, שאבא שלי מסר לאותה הוצאה – לקסיקון שמוקדש למונחים בספרות ילדים. לא נותר אלא לקוות שיראה אור מתישהו בעשור הקרוב, כל עוד ספרות ילדים היא קצת יותר מהארי פוטר.

תמיד ידעתי שאבא שלי קצת מצטער שנולדו לו רק בנות, בלי בן שימשיך את השושלת. אבל לא הכל הלך לאיבוד. אמא שלי, תבדל"א, כתבה כמה ספרי ילדים יפים מאוד כשהייתי קטנה, וכיום היא מתפרנסת יפה מתרגום ועריכה של ספרי ילדים. אחותי עורכת שבועון לבנות דתיות וכותבת ספרי ילדים לשוק החרדי. אני דווקא רציתי להיות כל מיני דברים אחרים – רופאה מנתחת, מתופפת בלהקת רוק, במאית קולנוע, אנימטורית או לפחות ציירת – אבל משום מה לא יצא לי. יום אחד התחלתי לעבוד כסגנית עורך ב"משמר לילדים", ובד בבד לתרגם ולערוך ספרי ילדים – ותיכף הבנתי שכל הסיבובים שעשיתי עד אז היו סתם שמיניות באוויר, ואין עוד טעם לברוח. להיפך, עדיף להתקדם.

היכן שהוא נמצא עכשיו, אומרים, לא צריך מסיכות. אבל לפעמים, כשאני רואה איך נכדתו הבכורה יעל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים – כמו עריכה של תרגום מחודש ל"הרוח בערבי הנחל", שבה תרגמה בעצמה את כל קטעי השירה, והוציאה מתחת ידיה עבודה לתפארת (מובן שאני אובייקטיבית) – ברגעים כאלה נדמה לי שמופיע פתאום בחדר, תלוי ומרחף – ממש כמו בארץ הפלאות של עליסה (שגם אותו תרגם אבא להפליא) – חיוך גדול ומאיר.

8
עם אבא שלי (אצל אבא שלו בגבעתיים), ראשית שנות ה-70

 

כתבות נוספות

הדמעות של דבורה עומר

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

לִבְנַת-שֶׁלֶג ושבעת הגמדים




כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

מה גילו בעלות הברית כשהשתלטו על אחד ממחנות הריכוז החשובים של הנאצים?

The watchtower at the Buchenwald memorial site. Photo: The German Federal Archives.

אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.

מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.

הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.

טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.

אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.

נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.

 

Tom Driberg
: טום דרייברג, מחבר הדוח הרשמי של הפרלמנט הבריטי על בוכנוואלד. קתולי אדוק, קומוניסט והומו מוצהר בתקופה שבה ההומוסקסואליות היתה מחוץ לחוק. אישיותו הגדולה מהחיים עתידה היתה לקנות לו פרסום רב, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה

 

מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.

עותק נדיר מהדוח נתגלה לאחרונה בארכיון הספרייה הלאומית.

 

The cover of the British parliamentary report, on Buchenwald discovered in the archives of the National Library of Israel
עמוד השער של דוח הפלרמנט הבריטי על בוכנוואלד, שנתגלה בארכיון הספרייה הלאומית

 

General Dwight D. Eisenhower
הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש מווינסטון צ'רצ'יל לשגר לבוכנוואלד קבוצה של חברי הפרלמנט הבריטי

 

המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.

כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."

 

Buchenwald barracks
צריפים במחנה הריכוז בוכנוואלד

 

על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.

דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."

בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945,  או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.

 

Slave laboreres in the Buchenwald concentration camp
עובדי פרך במחנה הריכוז בוכנוואלד. בשורה השנייה, שביעי משמאל נראה אלי ויזל. את התמונה צילם טוראי ה' מילר מצבא ארצות הברית

 

המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.

באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."

דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."

הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."

 

A liberated Russian survivor identifies a Nazi guard, who had participated in the beating of prisoners at Buchenwald.
ניצול רוסי ששוחרר מזהה שומר נאצי, שהשתתף בהכאת אסירים בבוכנוואלד

 

אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.

 

Buchenwald crematorium
המשרפה בבוכנוואלד. התמונה צולמה בידי טוראי ראשון ו' צ'יצ'רסקי, צבא ארצות הברית

 

מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."

כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.

"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

"שרוף אותם כמו נשרפו כל יקר לי ועולמי בקרמטוריון של אושוויץ"