פורסם לראשונה בהארץ, 8.10.1995
כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון. אף פעם לא נתתי דעתי על כך שיש בזה משהו מוזר או יוצא דופן, עד שבא פעם להרצות על קרבות גוש עציון (שם נלקח בשבי הירדני) באולם ההתעמלות של "תיכון חדש", שבו למדתי, והחבר'ה התפלאו באוזני איך המשיך לחייך כל העת, גם כשדיבר על חברים יקרים שנהרגו לנגד עיניו.
יש כל מיני תיאוריות על אנשים שפניהם קפואות בהבעה אחת נצחית, אבל באשר למסכה המחייכת של אבא שלי, הפירוש די פשוט: הוא לא היה מסוגל להביט על העולם שלא מתוך חיוך; וגם אם בתוך-תוכו לא חייך כל הזמן, אסור היה שאף-אחד יחשוד בכך, גם לא הוא עצמו. עדויות לכך אפשר למצוא בשפע בספרו האישי ביותר, "תמונת דם", שבו התוודה בין השאר כי בהיותו בן שלוש, נהג לשבת על המדרכה ליד ביתו ולשאול עוברים ושבים: "אורי ילד טוב?"
הצורך המתמיד באישור הנכסף הזה לא עבר לו עד יום מותו. למזלו הגדול, זימנו לו החיים עיסוק שבו מותר, ואף יאה, להקרין אמונה מתמדת בטוב, באור, בתקווה, והוא נאחז בו כבקרש הצלה; דרך הכתיבה לילדים, עריכת עיתון-ילדים, תרגום יצירות לילדים ועבודת מחקר מתמשכת על ספרות לילדים ונוער, הצליח להישאר מאושר – תרתי משמע: גם להקיף את עצמו בבועה נצחית של תום ואופטימיות, וגם, הודות לחריצותו העצומה, לזכות באישור הנכסף שהוא טוב. כל מה שאיים על הבועה המחויכת שלו נדחק מיד הצדה, טושטש לבלי הכר ונעלם הרחק מעבר לאופק.
היה נפלא להיות הנסיכה הקטנה של אבא כזה. הוא כתב עלי שירים וסיפורים מאז שנולדתי, וכשידעתי לדבר הפכתי בשבילו לחברה אידיאלית למשחק: היינו מדברים בחרוזים, ממציאים חידות מצוירות ומשחקי מלים, מדפדפים יחד במאות ספרי הילדים שכיסו את קירות ביתנו ממסד ועד טפחות כמו טאפטים, ולפני השינה היה מספר לי כל כך הרבה סיפורי-ערש בזה אחר זה, עד שבגיל ארבע, בפרץ של בגרות ונדיבות, החלטתי לעשות לו הנחה ולהסתפק בשמונה סיפורים בלבד לערב.
כשלא היה לצדי, עלה מחדרו קול תקתוקה של מכונת הכתיבה כמו מנגינה מרגיעה, ואם לא – סימן שנרדם או קרא בספר. עיסוקים אחרים נתפסו בעיניו כבזבוז זמן. לפיכך גם לא התערב כמעט בחיי היום-יום של אחותי הקטנה ושלי. כל עוד הכל בבית התנהל כשורה, בניצוחה הבלעדי והיעיל להפליא של אמא שלנו, העדיף להישאר מנותק בבועתו ולא לדעת כלום.
רק בדבר אחד הקפיד מאוד: אסור היה לנו לקרוא "ספרות תועבה". הגדרה זו התייחסה בעיקר לסדרות-פעולה כמו "חסמבה", "קופיקו", "תוכידס", "החמישייה הסודית" ודומיהם, שנגד מחבריהן יצא בשצף-קצף במאמריו בעיתונים; וכשהעזתי להביא ספר כזה הביתה מהספרייה השכונתית, כדי ליישר קו עם החבר'ה בכיתה, נאלצתי לקרוא בו בגניבה מאחורי עיתון-ילדים או כרך של האנציקלופדיה העברית.
פרט לשטויות קטנות כאלה, עד שהפכתי מילדה לנערה – באמת לא היה בינינו אלא זוהר. כשהתחלתי להתבגר, הרגשתי שאבא מתרחק ממני ונשאר מאחור: עדיין שמח כתמיד לשוחח על ספרות ילדים, לספר אנקדוטות מעבודתו או להשתעשע במלים ובחידות היגיון, והיו לו כמובן דעות מוצקות על פוליטיקה, אבל מראש היה ברור שאין סיכוי לדבר אתו על שום דבר אחר.
אמא שלי טוענת שהחיים האמיתיים הפחידו אותו פחד מוות, אבל פחדן הוא דווקא לא היה. אדרבא: כחובש בפלמ"ח סיכן עצמו לא פעם תחת אש, וגם שנים רבות אחר כך, כשחלה ועבר טיפולים מכאיבים ומסוכנים, המשיך להתנהג כמו גיבור ולחייך בכל מחיר. בכל מקרה, אי אפשר היה לכעוס עליו. רק לאהוב אותו.
אם בכל הקשור לעבודתו היה מסודר, מעודכן וקפדן כמו יקה, הרי בחיי היום-יום היה אסטרונאוט לא קטן: קורא "יבוא" לשמע צלצול הטלפון, למשל, או מרים את השפופרת בבית ועונה "דבר לילדים שלום". פעם הסיע אותי כהרגלו לתיכון בתל-אביב (גרנו בנוף ים) וכשהגיע לעבודה, גילה ששכחתי במושב האחורי פלקט שהכנתי לכיתה. הוא נסע לבית הספר, חיפש אותי בכיתה ט', וכשהמורה שלימדה שם אמרה לו "מר אופק, בתך כבר מזמן לא בחמישית", דפק על דלת כיתה י', שם היפנו אותו לי"א, אלא שהוא לא זכר באיזו מגמה אני לומדת (ביולוגית. רציתי להיות רופאה).
אבא לא הבין בכסף וגם לא ידע להגיד "לא", שני כישרונות שאמא שלי דווקא התברכה בהם, בלי עין הרע, ובעזרתם תיווכה בינו לבין העולם האמיתי. אלמלא היא, היה בוודאי מכלה את רוב זמנו בעשיית טובות לכל מיני זרים גמורים ("נודניקים" בפי אמא) שפנו אליו בלי סוף, ולכולם נענה בחפץ לב ובמאור פנים, ואילו אנו היינו בוודאי גוועים ברעב.
מאחר שלא היה גבול לתשוקתו לעבוד, לקחה אמא את העניינים לידיים ועד מהרה גם מצבנו הכלכלי השתפר. אבל בשנים הראשונות, גם היא עוד לא היתה כזאת מומחית גדולה. בתחילת שנות ה-50 נתקל אבא שלי בספר ילדים אנגלי נידח מאת הסופר קנת גרהם, והתרשם ממנו עמוקות. לא קשה להבין למה; גרהם עצמו העיד כי "זהו ספר של עלומים, בשביל אלה השומרים עדיין על רוח העלומים בקרבם"; ואף ששליטתו של אבא באנגלית היתה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת, שקד בהתלהבות על תרגומו במשך שנה שלמה, בעזרת מילונים עבי-כרס, ומילא מאות דפים בכתב ידו המעוגל, בדיו ירוק של עט ציפורן.
לספר קרא "הרוח אשר בערבות", וכאשר השלים את מלאכת התרגום, נסע באוטובוס לישראל זמורה והגיש לו בגאווה את כתב היד. זמורה הציץ בדפים, הציץ באבא ואמר בצער: "אוי, אורי, למה לא אמרת לי מראש? ממש בימים אלה קיבלנו את התרגום המלא מיונתן רטוש" (שקרא לו, כידוע, "הרוח בערבי הנחל")…
אבא כמעט בכה, אבל למד לקח. יותר נכון, אמא שלי למדה לקח. כמה שנים לפני מותו נסגר המעגל, כשתירגם מחדש את "הרוח בערבי הנחל" והוציא אותו לאור אצל אהד זמורה. העיכוב היה לטובתו, במקרה זה, שכן כמתרגם רק השתפר מספר לספר. כסופר, לעומת זאת, חוששתני שהיה מוכשר פחות. נדמה לי שגם הוא חשד בכך ועם כל ספר מופת נוסף שתירגם, הבין כי לעולם לא יגיע לקרסולי היוצר שכתב אותו.
לכן, אני מנחשת, הפנה בהדרגה את האנרגיה העצומה שלו מיצירה מקורית לעבודות תרגום ומחקר. במשך שישים שנות חייו הספיק לכתוב כמאה ספרים (מקור, תרגום ועיבוד) וכן מחזות, תסכיתים ותסריטים רבים, אבל פאר יצירתו היה ללא ספק הלקסיקון לספרות ילדים, שיצא בהוצ' זמורה-ביתן – עבודת נמלים מאומצת שטרח עליה באהבה ובמסירות לפחות 20 שנה.. גם ב"דבר לילדים" עבד יותר מ-20 שנה, מבלי שנרשם בתיקו האישי אף יום מחלה אחד.
ואז, כרעם ביום בהיר, תקפה אותו מחלת-דם ממארת. האם היה זה רק מקרה שהכל התרחש בדיוק באותו שבוע שבו הגיש את התפטרותו מהעיתון? הציעו לו להקים מכון לספרות ילדים בגבעתיים, וחייו עמדו להשתנות. האם היה עומד בזה? התשובה נמצאת בספר שכתב על מחלתו (באמונה שלמה שהצליח לנצח אותה), "תמונת דם".
הפרק הראשון נפתח בדיוק ביום שבו מסר להנהלה את מכתב ההתפטרות הרשמי: אותו בוקר הרגיש חולשה פתאומית ובוודאי היה מתעלם ממנה, אלמלא הבחינו גם מקורביו שהוא חיוור מהרגיל והכריחו אותו להיבדק (לראשונה בחייו) במרפאה השכונתית, בדיקה שבעקבותיה הובהל לאשפוז ממושך בבית חולים ו"נאלץ" לבטל את התפטרותו. הרמזים הרי שתולים שם כמו בספר בלשי… אבל אנחנו לא שמנו לב. אף אחד לא שם לב, גם לא אמא שלי. בטח לא הוא, שהמשיך לחייך עוד 15 שנים נוספות.
כשמת, השאיר אחריו יתומים רבים מלבדנו. עד היום מספרים לי עמיתים שלו כמה הם מתגעגעים אליו, ואני יודעת בדיוק למה הם מתכוונים. היה כל כך קל ונוח לצלצל אליו, לשאול ולהתייעץ בכל עניין פעוט שקשור לעבודתו, ואף פעם לא הרגשת שאתה מטריח אותו, להיפך, העונג היה כולו שלו.
עכשיו אין ברירה אלא להסתפק בלקסיקון; אבל למרבה הצער, הספר אזל מהחנויות לפני כמה שנים, וממילא הוא כבר לגמרי לא מעודכן. מזל שאלכס זהבי טורח על עדכון הלקסיקון הזה ועל כרך ההמשך, שאבא שלי מסר לאותה הוצאה – לקסיקון שמוקדש למונחים בספרות ילדים. לא נותר אלא לקוות שיראה אור מתישהו בעשור הקרוב, כל עוד ספרות ילדים היא קצת יותר מהארי פוטר.
תמיד ידעתי שאבא שלי קצת מצטער שנולדו לו רק בנות, בלי בן שימשיך את השושלת. אבל לא הכל הלך לאיבוד. אמא שלי, תבדל"א, כתבה כמה ספרי ילדים יפים מאוד כשהייתי קטנה, וכיום היא מתפרנסת יפה מתרגום ועריכה של ספרי ילדים. אחותי עורכת שבועון לבנות דתיות וכותבת ספרי ילדים לשוק החרדי. אני דווקא רציתי להיות כל מיני דברים אחרים – רופאה מנתחת, מתופפת בלהקת רוק, במאית קולנוע, אנימטורית או לפחות ציירת – אבל משום מה לא יצא לי. יום אחד התחלתי לעבוד כסגנית עורך ב"משמר לילדים", ובד בבד לתרגם ולערוך ספרי ילדים – ותיכף הבנתי שכל הסיבובים שעשיתי עד אז היו סתם שמיניות באוויר, ואין עוד טעם לברוח. להיפך, עדיף להתקדם.
היכן שהוא נמצא עכשיו, אומרים, לא צריך מסיכות. אבל לפעמים, כשאני רואה איך נכדתו הבכורה יעל מתרגמת ועורכת ספרי ילדים – כמו עריכה של תרגום מחודש ל"הרוח בערבי הנחל", שבה תרגמה בעצמה את כל קטעי השירה, והוציאה מתחת ידיה עבודה לתפארת (מובן שאני אובייקטיבית) – ברגעים כאלה נדמה לי שמופיע פתאום בחדר, תלוי ומרחף – ממש כמו בארץ הפלאות של עליסה (שגם אותו תרגם אבא להפליא) – חיוך גדול ומאיר.
כתבות נוספות
ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי
