כתבה: הדסה אסולין
דאמ פינקס האב איך געפונענ צווישנ די שוימעס, וואס האבנ זיכ גאוואלגערט אפנ בודיעמ בא מיינ פאטער אינ שטוב. דאס איז דאס איינציקע, וואס עס איז פארבליבנ פונ אלע קולטור-ווערטנ וואס אונדזער יידישע גאמיינדע האט פארמאגט.
"את הפנקס הזה מצאתי בין ה'שמות' [דפים לגניזה] שהתגוללו בעליית הגג של אבי. זהו הדבר היחיד שנשאר מכל ערכי התרבות שהיו בקהילתנו".
מלים אלה נכתבו ביידיש סובייטית על ידי הסופר והעיתונאי אורי פינקל בספטמבר 1945 כשחזר לעיירת הולדתו רקוב (כתובה לעתים "ראקאב"). עיירה זו, הנמצאת היום בבלרוס, מאות קילומטרים מדרום מזרח לוולוז'ין, הייתה לפני מלחמת העולם השנייה בתחומי פולין.
הפנקס היה שייך ל'חברת תלמוד תורה' ברקוב, והחברים רשמו בו את תקנות החברה, את שמות החברים בה ואת סיכום ישיבותיה. הרישום הראשון בפנקס הוא מחול המועד סוכות תק"ע – 1809, והאחרון מ-1913. בין החותמים על הפרוטוקול האחרון נמצא מרדכי פינקל – אביו של אורי.
רקוב. 1936.
מאלפי הפנקסים של הקהילות והחברות השונות (גומלי חסדים, לומדי תורה, בעלי מלאכה וכדומה) שתיעדו את חיי היהודים במזרח אירופה, שרדו מעט מאוד את השואה. על כן ערכו ההיסטורי של הפנקס הזה הוא גדול. עשרת העמודים שכתב אורי פינקל בכתב יד צפוף בסוף הפנקס מעלים את ערכו עוד יותר.
כאמור, חזר פינקל לעיירת הולדתו בספטמבר 1945. בעיירה, שב-1925 היו רוב תושביה יהודים, לא נותרו לא יהודים ולא עדות לחיים יהודיים, פרט לפנקס שמצא שם. הוא ראיין תושבים מקומיים ורשם את אשר קרה ליהודים מיום כניסת הגרמנים ביוני 1941 ועד חיסולו של הגטו. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש נותרו היהודים בבתיהם, אך חייהם ורכושם כבר היו הפקר.
ביום שבו נכנסו הגרמנים לעיירה נורו למוות 55 יהודים. ביום הכיפורים תש"ב ("יאם-קיפער" 1941 בלשונו של פינקל) העלו הנאצים את כל ספרי היהודים באש, הן ספרי קודש והן ספרי חול בעברית וביידיש. היהודים הוכרחו לשיר ולרקוד מסביב למדורה, ושלושה יהודים נשרפו חיים.
פינקל ציין בפנקס את שמות משתפי הפעולה ואת מספר ההרוגים היהודים. בין ההרוגים הראשונים היו מאתיים צעירים, הפלח הפעיל ביותר של האוכלוסייה היהודית. פינקל הזכיר שמות של חלק מההרוגים, ובין השאר גם את שמו של אחיו "ייצחאק". בעיירה נשארו חולים וזקנים, נשים חלשות וילדים.
משפחות רבות נספו לאחר שהועברו לגטו מינסק.
היהודים העשירים הצליחו בחלקם להחזיק מעמד תקופת מה הודות לרכושם. הם היו חברי היודנראט וניהלו את הגטו ביד רמה. הם האמינו לשקרים של הגרמנים שטענו שאמריקה ואנגליה עומדות לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים ובעקבותיו יילקחו היהודים לפלשתינה.
פינקל ציין שמות של יהודים ששרדו, בעיקר כאלה שהצטרפו לפרטיזנים. מן הגטו ברקוב לא שרד איש. אורי פינקל נפטר במינסק ב-1957. הפנקס הועבר לידיו של נציג הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים על ידי בתו.
הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 7 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".
כתבות נוספות
כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד
"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"
היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור
