בעליית הגג של אביו מצא הסופר אורי פינקל פנקס של 'חברת תלמוד תורה' שפעלה ברקוב, עיר הולדתו. על הדפים הריקים שנותרו בפנקס כתב את סיפור חיסולה של הקהילה היהודית התוססת
דאמ פינקס האב איך געפונענ צווישנ די שוימעס, וואס האבנ זיכ גאוואלגערט אפנ בודיעמ בא מיינ פאטער אינ שטוב. דאס איז דאס איינציקע, וואס עס איז פארבליבנ פונ אלע קולטור-ווערטנ וואס אונדזער יידישע גאמיינדע האט פארמאגט.
"את הפנקס הזה מצאתי בין ה'שמות' [דפים לגניזה] שהתגוללו בעליית הגג של אבי. זהו הדבר היחיד שנשאר מכל ערכי התרבות שהיו בקהילתנו".
מלים אלה נכתבו ביידיש סובייטית על ידי הסופר והעיתונאי אורי פינקל בספטמבר 1945 כשחזר לעיירת הולדתו רקוב (כתובה לעתים "ראקאב"). עיירה זו, הנמצאת היום בבלרוס, מאות קילומטרים מדרום מזרח לוולוז'ין, הייתה לפני מלחמת העולם השנייה בתחומי פולין.
הפנקס היה שייך ל'חברת תלמוד תורה' ברקוב, והחברים רשמו בו את תקנות החברה, את שמות החברים בה ואת סיכום ישיבותיה. הרישום הראשון בפנקס הוא מחול המועד סוכות תק"ע – 1809, והאחרון מ-1913. בין החותמים על הפרוטוקול האחרון נמצא מרדכי פינקל – אביו של אורי.
מאלפי הפנקסים של הקהילות והחברות השונות (גומלי חסדים, לומדי תורה, בעלי מלאכה וכדומה) שתיעדו את חיי היהודים במזרח אירופה, שרדו מעט מאוד את השואה. על כן ערכו ההיסטורי של הפנקס הזה הוא גדול. עשרת העמודים שכתב אורי פינקל בכתב יד צפוף בסוף הפנקס מעלים את ערכו עוד יותר.
כאמור, חזר פינקל לעיירת הולדתו בספטמבר 1945. בעיירה, שב-1925 היו רוב תושביה יהודים, לא נותרו לא יהודים ולא עדות לחיים יהודיים, פרט לפנקס שמצא שם. הוא ראיין תושבים מקומיים ורשם את אשר קרה ליהודים מיום כניסת הגרמנים ביוני 1941 ועד חיסולו של הגטו. בשלושת החודשים הראשונים לכיבוש נותרו היהודים בבתיהם, אך חייהם ורכושם כבר היו הפקר.
ביום שבו נכנסו הגרמנים לעיירה נורו למוות 55 יהודים. ביום הכיפורים תש"ב ("יאם-קיפער" 1941 בלשונו של פינקל) העלו הנאצים את כל ספרי היהודים באש, הן ספרי קודש והן ספרי חול בעברית וביידיש. היהודים הוכרחו לשיר ולרקוד מסביב למדורה, ושלושה יהודים נשרפו חיים.
פינקל ציין בפנקס את שמות משתפי הפעולה ואת מספר ההרוגים היהודים. בין ההרוגים הראשונים היו מאתיים צעירים, הפלח הפעיל ביותר של האוכלוסייה היהודית. פינקל הזכיר שמות של חלק מההרוגים, ובין השאר גם את שמו של אחיו "ייצחאק". בעיירה נשארו חולים וזקנים, נשים חלשות וילדים.
משפחות רבות נספו לאחר שהועברו לגטו מינסק.
היהודים העשירים הצליחו בחלקם להחזיק מעמד תקופת מה הודות לרכושם. הם היו חברי היודנראט וניהלו את הגטו ביד רמה. הם האמינו לשקרים של הגרמנים שטענו שאמריקה ואנגליה עומדות לחתום על הסכם שלום עם הגרמנים ובעקבותיו יילקחו היהודים לפלשתינה.
פינקל ציין שמות של יהודים ששרדו, בעיקר כאלה שהצטרפו לפרטיזנים. מן הגטו ברקוב לא שרד איש. אורי פינקל נפטר במינסק ב-1957. הפנקס הועבר לידיו של נציג הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים על ידי בתו.
The watchtower at the Buchenwald memorial site. Photo: The German Federal Archives.
אזהרת תוכן: הכתבה כוללת תיאורים גרפיים של זוועות השואה.
מזג האוויר האביבי החמים בישר על התחלה חדשה ושיירת הרכבים התקדמה בדרך הכפרית היפהפייה, שלכל אורכה לבלבו עצי פרי. המלחמה קרבה לסופה. במרחק של מעט יותר מ-200 קילומטר משם, נלחמו עדיין הנאצים לשווא על מעוזם האחרון בברלין, בשעה שבעלות הברית הלכו וסגרו עליהם. כמה ימים לאחר מכן, היטלר ימות.
הרכבים התקדמו עד מהרה במעלה אזור הררי ומיוער. בתוך דקות ספורות הסתיימה הנסיעה הקצרה משדה התעופה המקומי: המכוניות הגיחו מבין העצים ועצרו בשערי בוכנוואלד.
טום דרייברג יצא מאחת המכוניות יחד עם חברים נוספים בפרלמנט הבריטי – הייתה זו משלחת רשמית מטעמו של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, שהתעתדה לבחון את הנורא מבין מחנות הריכוז ששוחררו זה לא מכבר, לאחר שעברו לשליטתם של כוחות המערב.
אפשר לומר על דרייברג דברים רבים, אבל קשה להגדירו חבר בכיר באותה משלחת. למעשה, ההפך הוא הנכון. בראש המשלחת, שהורכבה מנציגי כל המפלגות בפרלמנט, עמד רשמית הרוזן ג'יימס ריצ'רד סטנהופ מבית הלורדים. תומס אדוארד ניל דרייברג היה קומוניסט חבר מפלגת הלייבור וקתולי אדוק. באפריל 1945 דרייברג היה חבר פרלמנט בן 39 שנמנה עם חובשי הספסלים האחוריים בבית הנבחרים.
נוסף על כך היה דרייברג הומו מוצהר בתקופה שבה אורח חייו הפך אותו בבריטניה לפושע. במהלך חייו התיידד עם טיפוסים מסוגם של אליסטר קראולי, מיק ג'אגר ואלן גינסברג, ובשנים מאוחרות יותר גם נחשד בהיותו מרגל סובייטי. אישיותו הגדולה מהחיים של דרייברג ונטייתו ללכת נגד הזרם עתידות היו לזכות אותו בפרסום, אבל פעמים רבות שוכחים לציין את תפקידו – הקטן אך חשוב – באותו רגע מסוים בהיסטוריה בסוף המלחמה.
מיומנויותיו של דרייברג כעיתונאי, מקצועו הקודם, הן שהקנו לו את מקומו במשלחת לבוכנוואלד. הגנרל דווייט ד' אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, ביקש באופן מיוחד מצ'רצ'יל שעם חברי הקבוצה יימנו עיתונאי או שניים, וכך נפל הפור על טום דרייברג לחבר את הדוח הרשמי של המשלחת.
המשלחת התקדמה לעבר השערים, שמעליהם התנוססה ברכת שלום מבשרת רעות בגרמנית: "Recht oder unrecht-mein Vaterland" (בצדקתה ובעוולתה – מולדתי היא). התאריך היה 21 באפריל, 1945. עשרה ימים קודם לכן שחרר הצבא האמריקאי את המחנה. היתה זו הפעם הראשונה בה זכה המערב בגישה ישירה למחנות הנאצים. "מטרתנו היתה 'לגלות את האמת', בשעה שהעדויות עדיין טריות," כתב דרייברג בדוח.
כעת נגלו לעיניהם צריפיו ובקתותיו של בוכנוואלד. "הם הוצבו בצורה גרועה, על פני קרקע משופעת ומרובת מהמורות." דרייברג כתב על המחנה כי "החומות והשבילים במצב ירוד; בעת ביקורנו במקום הם היו מכוסים באבק שנישא ברוח, ובגשם המחנה בוודאי שקוע עמוק בבוץ."
על גבי דפנות הבניינים צוירו כתובות ססגוניות, שברכו את כוחות השחרור בשלל שפות. מגרדום שעוטר בכתובת בגרמנית "היטלר מוכרח למות על מנת שגרמניה תוכל לחיות" נתלתה דמותו של זה, בגודל מלא. רבים מהאסירים לשעבר במחנה עדיין היו במקום. הדוח מציין ש"מספר מסוים" עזב זה לא מכבר, אבל אלפים היו עדיין חלשים מדי לצאת לדרך.
דרייברג תיאר את ניסיונותיהם של חברי המשלחת לתקשר עם האסירים לשעבר. בקרב חברי המשלחת היו שני דוברי גרמנית, ומקרב האסירים רבים דברו אנגלית – "רבים לא יכלו לדבר: הם שכבו במעין-תרדמת או עקבו אחרינו בעיניהם. אחרים דיברו בחופשיות, וחשפו פצעים כמו גם צלקות וחבורות קשות, שאפשר שנגרמו מבעיטות ומהלומות. הם שכבו על הרצפה ותחת שמיכות… והיו כחושים באופן קיצוני."
בוכנוואלד לא היה מחנה השמדה רשמי, אבל המוות לא היה זר לו – במקום היתה נהוגה "מדיניות של הרעבה מתמדת ושל אכזריות בלתי-אנושית". מנת המזון הבסיסית היומית היתה "קערת מרק מימי וחתיכת לחם יבש." הדוח מצטט נתונים לפיהם 51,572 בני אדם מתו או הוצאו להורג בבוכנוואלד עד אפריל 1945, או נלקחו ממנו ומייד נרצחו באחד ממחנות ההשמדה המשניים שלו.
המראות המבעיתים והאווירה הקודרת עמדו בניגוד חריף לתחושות ההקלה ואף השמחה ששררו גם הן בקרב הניצולים בעקבות שחרורם: "שלד עירום למחצה שהתנודד ברוב כאב במעבר כמו על קביים, הזדקף כשראה אותנו, חייך והצדיע לנו." אף שקורבנות הזוועה זכו כעת בטיפול, עבור רבים היה זה מאוחר מדי: 35 אנשים מתו בבוכנוואלד ביום שקדם להגעת המשלחת למקום.
באחת הבקתות הבודדות שלא הוצבו על גבי קרקע חשופה טופלו קורבנות ההתעללות שהיו במצב החמור ביותר. כשהמחנה היה עדיין בשליטה נאצית, זה היה ביתן של הנשים היחידות שהתגוררו במתחם. הן הובאו לבוכנוואלד ממחנות אחרים ו"באיומים ובהבטחות ליחס טוב יותר שודלו להפוך לזונות, אבל לאחר מכן הוצאו להורג." המקום שימש כבית הבושת של המחנה, "שבו הורשו לבקר בכירי האסירים – אלה שהועסקו במגוון תפקידי פיקוח וזכו במנות מזון מוגדלות ובפריבילגיות אחרות – לפרקי זמן קצובים בני עשרים דקות."
דרייברג תיאר מעבדה שבה "צנצנות זכוכית רבות, שבתוכן דוגמיות מאיברים אנושיים." הוא ציין שביהודים בוצעו "ניסויים בעיקור" והבהיר ששני חברים במשלחת אף חזו בצלקות, שבהן אין לטעות, בגופו של אחד הקורבנות. לדרייברג ולעמיתיו סופר על אודות "חפצים עשויים מעור אדם", שאותם נהגה לאסוף פראו קוך, אשתו של מפקדו הגרמני של המחנה. פריט כזה שראה דרייברג במו עיניו "שימש בבירור חלק מאהיל למנורה."
הדוח מציין כמה מהאסירים בשמם, לרבות יוסף ברמן בן התשע-עשרה, שהתגלגל בכמה מחנות נאציים. באחד המחנות איבד את אצבעו, כששומר נאצי התרגז ודחף את ידו למכונה. בשלב מאוחר יותר סייע דרייברג לברמן, שמוצאו מלטביה, להגר לבריטניה ולמצוא שם עבודה. בשנים הבאות עתיד היה ברמן להעיד על פשעי הנאצים במדינות הבלטיות. המשלחת פגשה גם באברהם קירכנבלט בן הארבע-עשרה מראדום (Radom) שבפולין, ש"הרשים את חברי הקבוצה שלנו בהיותו עד מהימן ואינטליגנטי; הוא סיפר שראה את אחיו בן השמונה-עשרה נורה ואת הוריו נלקחים – הוא האמין שנלקחו למשרפות: הוא לא ראה אותם שוב לעולם."
אכן, אלה מבין האסירים שהוגדרו "חסרי תועלת" או התגלו קשי עורף מדי להתמודדות נידונו למוות. "נראה שהשיטה הרווחת להוצאה להורג היתה באמצעות תלייה," כתב דרייברג. בחצר ניצב גרדום אחד, "בסמוך לערימת אפר לבן," וגרדום אחר אותר במרתף חדר המתים, שם הוצגה בפני חברי המשלחת גם אלה כבדה ומוכתמת בדם, ששימשה להכאת "מי שבוששו למות". מהמרתף הועברו הגופות אל המשרפה בקומת הקרקע באמצעות מעלית חשמלית.
מחוץ למשרפה הוצגו בפני חברי המשלחת מריצות מלאות בגופות אסירים, שמתו מרעב וממחלות. הגופות המתינו עדיין לקבורה. הגנרל אייזנהאואר הורה אישית שתושביו הגרמנים של אזור המחנה יקברו כל אחת ואחת מהן "במו ידיהם". ואמנם, קבוצות של אזרחים גרמנים הובאו מדי יום לאתר המחנה "על מנת שיחזו מה נעשה בשמם ובקרבם."
כמה וכמה אסירים במקום סיפרו למשלחת שבמחנות אחרים שוררים תנאים גרועים בהרבה, במיוחד במחנות במזרח אירופה; את אושוויץ (אותו שחררו הסובייטים שלושה חודשים קודם לכן) תיארו כנורא מכל.
"מחנות כאלה מייצגים את נקודת השפל אליה הגיעה האנושות עד כה," כתב דרייברג בסיכום הדוח. "זכרם הבל-יימחה של המראות שראינו בבוכנוואלד ירדוף אותנו עוד שנים רבות."
הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקת השפות הזרות של הספרייה הלאומית.
עוד מהיותי ילד התוודעתי לתמונות שהביאו הורי כשעלו בשנת 1949 ארצה מלוב. תמונות משפחתיות, תמונות סטודיו לפני העלייה, תמונות של העיירה שלהם כולל אחת של בית הכנסת המדהים ועוד רבות אחרות.
עם השנים, כשהתחלתי לעסוק במורשתם של יהודי לוב ואני עומד בראש מרכז "אור שלום" (מרכז לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב בבת-ים) נוספו תמונות רבות לארכיון שהלך וגדל, אך גם בהן לא הייתה ולו תמונת צבע אחת. תמונות למכביר של שווקים, רחובות וסימטאות יפיפיות, בתי כנסת ומבנים מדהימים, אירועים ציוניים וטקסים יהודים במיטב מלבושיהם כמו זעקו אלי כשהן אומרות – "שלא תטעה חביבי, החיים היו צבעוניים ויפים. קום ותעשה משהו בנדון".
מצאתי את עצמי שואל, בכל פעם שעיינתי בתמונות שחור-לבן, מה היה צבע הקיר של בית הכנסת, או צבע הרדיד משי שעטתה עליה האישה ומה היה צבע החליפה של המורה בתמונת המחזור?
לפני כשלוש שנים, באחד משיטוטי במרחבי הרשת אחר חומרים אודות יהודי לוב, נחתתי על פוסט בפייסבוק של אמן בשם אריק דנינו, שהציג תמונות של הכרזת המדינה והחיילים ליד הכותל שצבע באמצעים גראפיים ממוחשבים.
לא עברה דקה, וכבר כתבתי לו הודעה: "היי אריק, ראיתי את התמונות היפות שהעלית, והתקנאתי. שנים אני חולם על פרוייקט שכזה, לא ידעתי שהוא אפשרי עד שנחשפתי לתמונות שלך. יש לי אפילו שם לפרוייקט – "שחור לבן בצבעים". יש על מה לדבר?" ומכאן הכל מבחינתי הוא היסטוריה.
הקושי הראשון שנתקלתי בו הוא כיצד להעביר את הידע שצברנו במרכז לאיש מקצוע שקצת פחות מתמצא ברזי העדה.
התחלנו באיתור תצלומים של פריטי לבוש שברשותנו, ה"זדאד" הצבעוני של הנשים איתו התהלכו, תיחקור זקנים מה היה צבע הקיר בבית הכנסת, פרוכת ההיכל, ועד לצבע הריצוף בחצר בית הספר "התקווה" בו נערך שיעור קפ"פ (קרבות פנים אל פנים) לתלמידים.
הבחור מפנים, מתחקר, צובע, שולח במייל, תיקון פה ושם, ויש!
תמונה אחר תמונה שלח אליי אריק, וכל אחת יותר יפה מהשנייה. 12 תמונות בסה"כ שנבחרו בקפידה מארכיון המרכז, שגם היו מתאימות מבחינת החדות שלהן למשימה, שנצבעו ביד אמן ועשו דרכן אל לוח שאנחנו מוציאים מדי שנה.
עם התוצאות הטובות, התעורר התיאבון, ובשנה שלאחר מכן, המשכנו את הפרוייקט עם האמן רפאל בן זיקרי, שגם הוליד לוח שנה מדהים נוסף. וכך, מידי פעם, כשאנחנו מקבלים לארכיון שלנו תמונה חשובה וברורה, אנחנו שולחים אותה לקבל "קצת" צבע בלחיים.
Anti-Semitic cartoon published when David Salomons ran for public office. From "Life of Sir David Salomons from Newspaper Cuttings 1831-1869", the National Library of Israel collections
מבחינתם של יהודי אנגליה באמצע המאה התשע-עשרה, הרעיון שיחזיקו במשרה ציבורית לא היה רק מוזר אלא כמעט בלתי-אפשרי, בשל מגבלות שנודעו בשם "ההגבלות הדתיות", שהוטלו על הקהילה היהודית והדירו את חבריה מהשתתפות בחיים הפוליטיים, העירוניים והאזרחיים במדינה.
אדם בשם דיוויד סלומונס הפך את האמנסיפציה של יהודי אנגליה למשימת חייו. סלומונס נולד בלונדון בשנת 1797 ללוי סלומונס, חבר מצליח בבורסה של לונדון, ובהמשך אף הצטרף סלומונס הבן לעסק המשפחתי ובהדרכת אביו היה לאיש בורסה מצליח בעצמו.
דיוויד חש שאמונתו הדתית של אדם נועדה להיות דבר פרטי ולא אמורה להיות עניינו של הציבור – בהנחה שעיקרי אותה אמונה הם מוסריים ואינם עומדים בסתירה לעמדותיה של המדינה – וכי אמונותיו ודתו לא צריכות בשום אופן להגביל את זכויות הפרט שלו או את יכולתו לשרת את הציבור.
בלהיטותו להסיר את ההגבלות הדתיות שהוטלו על הקהילה היהודית, החליט דיוויד שבשלה העת לפרוץ את החסמים והכריז בתעוזה על מועמדותו למשרת השריף של לונדון. אף שבתחילה נתקלה מועמדותו בהתנגדות, ביום 24 ביוני 1835 היה דיוויד סלומונס ליהודי הראשון שאי פעם נבחר למשרת השריף בעיר. לא היה ביכולתו לנחש, שזוהי רק תחילתו של המאבק הקשה שעימו ייאלץ להתמודד לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו.
על מנת שיוכל להיכנס רשמית לתפקיד השריף נדרש דיוויד להישבע למשרה – שבועה שכללה את המשפט "אני מצהיר כך לפי אמונת האמת של הנוצרי". אף יהודי מאמין לא יכול היה לשאת שבועה כזאת. למרבה המזל, ממש כשנדמה היה שדיוויד ייאלץ לוותר על המשרה, התערבה הממשלה בעניין ומיהרה לחוקק את "חוק הצהרת השריף", שהתיר לדיוויד להיכנס לתפקיד מבלי להצהיר כאמור. ההצהרה נחגגה כניצחון על הדעות הקדומות וכהתקדמות בתחום הזכויות וזכויות היתר האזרחיות.
למרבה הצער, כשנבחר דיוויד בדצמבר 1835 לכהונה כחבר מועצת העירייה של לונדון – לא עמד החוק לצידו. דיוויד לא נשא את השבועה, בחירתו בוטלה ובחירות חדשות נערכו.
בעזרתם של יהודים נודעים אחרים, עתר דיוויד לבית המשפט ודרש לשנות את החוק – אך ללא הועיל. הוא החליט להמר, ורץ פעם נוספת לתפקיד חבר מועצת העירייה – הפעם מטעם אזור הבחירה פּוֹרְטְסוֹקֶן (Portsoken), שנכלל ברובע "הסיטי" של לונדון. המירוץ הפוליטי עורר גל חדש של רטוריקה אנטישמית שזקפה את ראשה המכוער בכתבות ובקריקטורות בעיתונות המקומית. אף שהצליח להיבחר למשרה, פעם נוספת נאסר על סלומונס לכהן בה בפועל, מאחר ושוב סירב לשאת את השבועה כלשונה.
לבסוף, אחרי שנים של עתירות ופעולות משפטיות אחרות נחקק בשנת 1845 חוק הסרת ההגבלות הדתיות היהודיות ולטובת היהודים הנבחרים למשרה ציבורית נוסחה הצהרה שונה. במקום להצהיר על אמונה בדת הנוצרית יכלו כעת היהודים להישבע שלא לפעול בשום דרך שתחתור תחת סמכותה של הכנסייה:
"בהיותי אדם המאמין בדת היהודית ולפיכך מנוע מטעמי מצפון להצהיר ככתוב בחוק… מצהיר בזאת חגיגית, בכנות ובתום לב, שבשום אופן לא אשתמש בכוח, בסמכות או בהשפעה שיעמדו לרשותי… על מנת לפגוע בכנסייה הפרוטסטנטית או להחליש אותה, כהוראת החוק באנגליה."
כאשר רץ שוב סלומונס בשנת 1847 לתפקיד חבר מועצת העירייה הותר לו לכהן בתפקידו אחרי שדקלם את השבועה בנוסחהּ החדש. הדבר לא מנע מהאנטישמים להוסיף ולהטיף לו מוסר מעל דפי העיתונים, כאשר עיתונאים התייחסו לסלומונס כ"רק חצי חבר מועצה".
כעבור שנים, אחרי שכיהן גם כשריף וגם כחבר מועצת העירייה, והפעם ללא כל מכשולים דתיים בדרכו, נבחר דיוויד למשרה הבכירה של הלורד ראש העיר של לונדון. בתשעה בנובמבר 1855, הושבע הלורד ראש העיר הנבחר, חבר מועצת העירייה דיוויד סלומונס, לתפקיד לורד ראש העיר, ונשא שבועה שלא עמדה בסתירה לאמונתו הדתית.
על פי המסורת נערך "מופע הלורד ראש העיר" – חגיגה מפוארת שכללה תהלוכה ומשתה לכבוד ראש העיר החדש. ראש העיר היהודי הטרי סבב ברחובות העיר בלוויית דגלנים, חיילים, מתופפים וחצוצרנים שצעדו לפני הכרכרה שלו בדרכו אל המשתה הגדול, שכלל למעלה מאלף בקבוקי יין וארוחה נהנתנית. עלות החגיגות הסתכמה ב – 2,813 פאונד, שהם שווי ערך לכ- 100,000 דולר כיום.
ליהודי לונדון היתה זו חגיגה לא רק של מינויו של ראש עיר חדש; היתה זו חגיגה של זכויות חדשות ושל הזדמנות חדשה.
חרף ההתנגדות העצומה והרטוריקה האנטישמית המדהימה שמולן ניצב, דיוויד סלומונס מעולם לא שכח את מטרתו העליונה: להביא לשיוויון של הקהילה היהודית באנגליה ולרחשי כבוד כלפיה. התמדתו והלהט שלו דחפו אותו לשרת בפרלמנט הבריטי – כהונה שהצריכה שינויים נוספים בחוק, כדי לאפשר ליהודים לשרת בתפקידי ממשל ברמה הלאומית. מסירותו של סלומונס ונחישותו לשנות את החוקים המפלים סייעו לסלול את דרכם של מנהיגים ופוליטיקאים יהודים בריטיים עתידיים להטבעת חותמם בהיסטוריה.
רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.