ראשיתו של הסיפור בהחלטה שביסודה עמדה כוונה טובה. אולם, ללא כוונה להרע או להכאיב, עתידה היתה החלטה זו לשנות את חייה של משפחה שלמה ולהשפיע לעד על דעת הקהל ביחס לכנסייה הקתולית.
אדגרדו מורטרה נולד בשנת 1851, השישי מבין שמונת ילדיה של משפחה יהודית-איטלקית מבולוניה. כשהיה בן חודשים ספורים בלבד, חלה אדגרדו מאוד וחרף מאמצי רופאו ותפילותיהם הנואשות של הוריו ושאר אוהביו, מצבו לא השתפר.
באותה עת העסיקה משפחת מורטרה משרתת קתולית בת שש-עשרה בשם אנה מוריסי. אנה צפתה במצבו של התינוק מדרדר. מתוך הנחה שלא ניתן עוד לעשות דבר למען הילד האומלל, החליטה המשרתת הצעירה להטבילו בסתר, בתקווה שאם יחליט האל שבא הזמן לקחתו מן העולם הזה – כך תסייע לפחות להציל את נשמתו. בלי לבקש את רשות הוריו או לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיה, הטבילה אנה את אדגרדו. להפתעת הסובבים אותו, הילד התחזק, גבר על מחלתו ושב לאיתנו.
מכל מקום, זה הסיפור שסיפרה אנה מוריסי לכומר שלה בווידוי, שש שנים מאוחר יותר.
הכומר, נאמן ומסור לכנסייה ולחוקיה, דיווח על הסיפור לרשויות המתאימות, שמיהרו להיכנס לתמונה. אחרי ככלות הכול, לפי חוקי האינקוויזיציה הרומית, ילד שהוטבל – גם אם באורח בלתי-רשמי – היה קתולי ללא עוררין, והחוק במדינת האפיפיור אסר חד משמעית על משפחות מזרמי אמונה שונים לגדל בחזקתן ילדים קתולים.
הנקישה על הדלת נשמעה בערב רגוע של חודש יולי, בשנת 1857. שלוות ביתה של משפחת מורטרה הופרה באחת כאשר חיילי האפיפיור הסתערו על הבית, לקחו את אדגרדו בן השש והודיעו למשפחתו שלא תוכל להוסיף ולגדל את בנה. הילד נעקר מחיקם המגונן של הוריו ההמומים ונלקח ישירות לוותיקן.
הידיעות על חטיפתו של אדגרדו ועל מצוקתה של משפחת מורטרה התפשטו עד מהרה ברחבי העולם. דמויות בכירות בזירה הבינלאומית – לרבות הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי – ניסו להשפיע על האפיפיור פיוס התשיעי להשיב את הילד למשפחתו, אך ללא הועיל. הכנסייה עמדה על כך שהחוק ברור: מרגע שהוטבל הילד, אין עוררין שהוא קתולי ושאינו יכול להוסיף ולגדול אצל הוריו היהודים.
בפני הכנסייה הוצגו ראיות המוכיחות כי המשרתת איננה אדם מהימן, וכי היא פוטרה מעבודתה אצל משפחת מורטרה, כמו גם אצל כמה משפחות אצלן הועסקה לאחר מכן. הזוג מורטרה הכחיש כי אדגרדו אי-פעם חלה אנושות – דבר שייתר מלכתחילה את ההטבלה בסתר והפריך את זכותה של הכנסייה הקתולית לקחת את הילד: מאחר ומעולם לא היה כל צורך בהטבלתו, היא לא התרחשה מעולם וכך נותר הילד יהודי בלבד.
סר משה מונטיפיורי – איש ציבור, נדבן ונשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה – לקח על עצמו לסייע למשפחת מורטרה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לקהילות באמריקה ובאירופה, בתקווה לגייס תמיכה רחבה יותר במשפחה ולהגביר את הלחץ על הכנסייה להשיב את הילד לביתו הראוי. בתום מספר חודשי פעילות למען המשפחה בבריטניה, החליטו מונטיפיורי וועד שליחי הקהילות שכדי להשפיע על הכנסייה יש לנקוט באמצעים דרסטיים יותר. מונטיפיורי ארז את חפציו והתכונן לנסוע לרומא, על מנת לנסות לפנות ישירות לאפיפיור פיוס התשיעי, בתקווה שיאחד סוף-סוף את הילד עם משפחתו.
לפני שיצא לשליחותו בעלת החשיבות העליונה, חיבר בית הכנסת של יהודי ספרד ופורטוגל בלונדון (בית הכנסת בשכונת בוויס-מרקס), שבו נהג מונטיפיורי להתפלל, תפילה מיוחדת, אותה תישא קהילת המתפללים במקום לשם הצלחתו בידי שמיים. כשהוא חמוש בקהילתו המתפללת כדי לחזקו, יצאו מונטיפיורי ורעייתו למסע, בידיעה שנכונים להם קרבות קשים רבים.
משהגיע לבירת איטליה, ביקש מונטיפיורי מכמה ממיודעיו ליצור בשמו קשר עם האפיפיור, בניסיון לקבוע עמו פגישה. הימים הפכו לשבועות, והוא החל מבין ששליחותו לא עתידה לשאת פרי. שבועות ספורים לאחר שהגיע לרומא קיבל סוף סוף מונטיפיורי תשובה לבקשתו להיפגש עם האפיפיור: "צר לי עד מאוד," כתב איש הקשר שלו, "הודיעו לי שהאפיפיור אינו מוכן לקבל אותך. הוד קדושתו לא מוכן להתיר כל שיג ושיח בעניין מורטרה, מאחר והעניין סגור."
במקום פגישה עם האפיפיור, אושרה למונטיפיורי פגישה עם הקרדינל מזכיר המדינה של הוותיקן, שהאזין לבקשתו של מונטיפיורי ואז הציע בציניות, שעם הגיעו לגיל שמונה-עשרה, תינתן לילד הבחירה, האם ברצונו להישאר בכנסייה הקתולית או לשוב למשפחתו – אך עד אז, יגדלו אותו ויחנכו אותו בדרכיה של הכנסייה. ככלל, הפגישה אמנם לא היתה מועילה, אך הקרדינל כן הסכים לאפשר לבני הזוג מורטרה לבקר את בנם.
ישנן גרסאות סותרות באשר לביקורם של ההורים אצל אדרגדו. לפי גרסה אחת, הילד נצמד נואשות להוריו וזעק שהוא רוצה לחזור הביתה. גרסה אחרת של האירועים טוענת שרוח הגאולה האירה וחזקה את רוחו של הילד, וכי לבו נשבר משלא עלה בידו לשכנע את הוריו להתנצר ולהצטרף אליו בדרכו החדשה.
כעבור שבועות של מאמצים, עזב סר משה מונטיפיורי את רומא ושב לביתו, אחרי שמאמציו להיפגש עם האפיפיור העלו חרס. אדגרדו מורטרה נשאר בחזקתה האיתנה של הכנסייה, חרף תשומת הלב הבינלאומית לעניינו והלחץ שהופעל על הוותיקן.
משפחת מורטרה הוסיפה לפעול להשבת בנה, ללא הועיל. בגיל 21 היה אדגרדו מורטרה לכומר, אחר שהוכשר מילדות אצל האפיפיור בכבודו ובעצמו. הוא הקדיש את חייו לכנסייה, נסע ברחבי אירופה והטיף לדתו, עד מותו בבלגיה בשנת 1940.
תודה מיוחדת לקארן אטינגר ממחלקת החינוך של הספרייה הלאומית על עזרתה בכתיבת הכתבה.
לכתבות נוספות
היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי
הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק
כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט
