"חטיפתו של אדגרדו מורטרה", ציור מאת דניאל אופנהיים, 1862
ראשיתו של הסיפור בהחלטה שביסודה עמדה כוונה טובה. אולם, ללא כוונה להרע או להכאיב, עתידה היתה החלטה זו לשנות את חייה של משפחה שלמה ולהשפיע לעד על דעת הקהל ביחס לכנסייה הקתולית.
אדגרדו מורטרה נולד בשנת 1851, השישי מבין שמונת ילדיה של משפחה יהודית-איטלקית מבולוניה. כשהיה בן חודשים ספורים בלבד, חלה אדגרדו מאוד וחרף מאמצי רופאו ותפילותיהם הנואשות של הוריו ושאר אוהביו, מצבו לא השתפר.
באותה עת העסיקה משפחת מורטרה משרתת קתולית בת שש-עשרה בשם אנה מוריסי. אנה צפתה במצבו של התינוק מדרדר. מתוך הנחה שלא ניתן עוד לעשות דבר למען הילד האומלל, החליטה המשרתת הצעירה להטבילו בסתר, בתקווה שאם יחליט האל שבא הזמן לקחתו מן העולם הזה – כך תסייע לפחות להציל את נשמתו. בלי לבקש את רשות הוריו או לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיה, הטבילה אנה את אדגרדו. להפתעת הסובבים אותו, הילד התחזק, גבר על מחלתו ושב לאיתנו.
מכל מקום, זה הסיפור שסיפרה אנה מוריסי לכומר שלה בווידוי, שש שנים מאוחר יותר.
הכומר, נאמן ומסור לכנסייה ולחוקיה, דיווח על הסיפור לרשויות המתאימות, שמיהרו להיכנס לתמונה. אחרי ככלות הכול, לפי חוקי האינקוויזיציה הרומית, ילד שהוטבל – גם אם באורח בלתי-רשמי – היה קתולי ללא עוררין, והחוק במדינת האפיפיור אסר חד משמעית על משפחות מזרמי אמונה שונים לגדל בחזקתן ילדים קתולים.
חייליו של האפיפיור פיוס התשיעי
הנקישה על הדלת נשמעה בערב רגוע של חודש יולי, בשנת 1857. שלוות ביתה של משפחת מורטרה הופרה באחת כאשר חיילי האפיפיור הסתערו על הבית, לקחו את אדגרדו בן השש והודיעו למשפחתו שלא תוכל להוסיף ולגדל את בנה. הילד נעקר מחיקם המגונן של הוריו ההמומים ונלקח ישירות לוותיקן.
הידיעות על חטיפתו של אדגרדו ועל מצוקתה של משפחת מורטרה התפשטו עד מהרה ברחבי העולם. דמויות בכירות בזירה הבינלאומית – לרבות הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי – ניסו להשפיע על האפיפיור פיוס התשיעי להשיב את הילד למשפחתו, אך ללא הועיל. הכנסייה עמדה על כך שהחוק ברור: מרגע שהוטבל הילד, אין עוררין שהוא קתולי ושאינו יכול להוסיף ולגדול אצל הוריו היהודים.
בפני הכנסייה הוצגו ראיות המוכיחות כי המשרתת איננה אדם מהימן, וכי היא פוטרה מעבודתה אצל משפחת מורטרה, כמו גם אצל כמה משפחות אצלן הועסקה לאחר מכן. הזוג מורטרה הכחיש כי אדגרדו אי-פעם חלה אנושות – דבר שייתר מלכתחילה את ההטבלה בסתר והפריך את זכותה של הכנסייה הקתולית לקחת את הילד: מאחר ומעולם לא היה כל צורך בהטבלתו, היא לא התרחשה מעולם וכך נותר הילד יהודי בלבד.
סר משה מונטיפיורי. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון
סר משה מונטיפיורי – איש ציבור, נדבן ונשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה – לקח על עצמו לסייע למשפחת מורטרה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לקהילות באמריקה ובאירופה, בתקווה לגייס תמיכה רחבה יותר במשפחה ולהגביר את הלחץ על הכנסייה להשיב את הילד לביתו הראוי. בתום מספר חודשי פעילות למען המשפחה בבריטניה, החליטו מונטיפיורי וועד שליחי הקהילות שכדי להשפיע על הכנסייה יש לנקוט באמצעים דרסטיים יותר. מונטיפיורי ארז את חפציו והתכונן לנסוע לרומא, על מנת לנסות לפנות ישירות לאפיפיור פיוס התשיעי, בתקווה שיאחד סוף-סוף את הילד עם משפחתו.
פנים בית הכנסת בוויס-מרקס (Bevis-Marks) בלונדון. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית
לפני שיצא לשליחותו בעלת החשיבות העליונה, חיבר בית הכנסת של יהודי ספרד ופורטוגל בלונדון (בית הכנסת בשכונת בוויס-מרקס), שבו נהג מונטיפיורי להתפלל, תפילה מיוחדת, אותה תישא קהילת המתפללים במקום לשם הצלחתו בידי שמיים. כשהוא חמוש בקהילתו המתפללת כדי לחזקו, יצאו מונטיפיורי ורעייתו למסע, בידיעה שנכונים להם קרבות קשים רבים.
תפילה להצלחת שליחותו של מונטיפיורי באפריל 1859. התמונות לקוחות מאוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לגודל מלא
משהגיע לבירת איטליה, ביקש מונטיפיורי מכמה ממיודעיו ליצור בשמו קשר עם האפיפיור, בניסיון לקבוע עמו פגישה. הימים הפכו לשבועות, והוא החל מבין ששליחותו לא עתידה לשאת פרי. שבועות ספורים לאחר שהגיע לרומא קיבל סוף סוף מונטיפיורי תשובה לבקשתו להיפגש עם האפיפיור: "צר לי עד מאוד," כתב איש הקשר שלו, "הודיעו לי שהאפיפיור אינו מוכן לקבל אותך. הוד קדושתו לא מוכן להתיר כל שיג ושיח בעניין מורטרה, מאחר והעניין סגור."
במקום פגישה עם האפיפיור, אושרה למונטיפיורי פגישה עם הקרדינל מזכיר המדינה של הוותיקן, שהאזין לבקשתו של מונטיפיורי ואז הציע בציניות, שעם הגיעו לגיל שמונה-עשרה, תינתן לילד הבחירה, האם ברצונו להישאר בכנסייה הקתולית או לשוב למשפחתו – אך עד אז, יגדלו אותו ויחנכו אותו בדרכיה של הכנסייה. ככלל, הפגישה אמנם לא היתה מועילה, אך הקרדינל כן הסכים לאפשר לבני הזוג מורטרה לבקר את בנם.
ישנן גרסאות סותרות באשר לביקורם של ההורים אצל אדרגדו. לפי גרסה אחת, הילד נצמד נואשות להוריו וזעק שהוא רוצה לחזור הביתה. גרסה אחרת של האירועים טוענת שרוח הגאולה האירה וחזקה את רוחו של הילד, וכי לבו נשבר משלא עלה בידו לשכנע את הוריו להתנצר ולהצטרף אליו בדרכו החדשה.
אדגרדו מורטרה (מימין) ואמו
כעבור שבועות של מאמצים, עזב סר משה מונטיפיורי את רומא ושב לביתו, אחרי שמאמציו להיפגש עם האפיפיור העלו חרס. אדגרדו מורטרה נשאר בחזקתה האיתנה של הכנסייה, חרף תשומת הלב הבינלאומית לעניינו והלחץ שהופעל על הוותיקן.
העיתון בני ברית מסנג'ר, 10 במאי 1940
משפחת מורטרה הוסיפה לפעול להשבת בנה, ללא הועיל. בגיל 21 היה אדגרדו מורטרה לכומר, אחר שהוכשר מילדות אצל האפיפיור בכבודו ובעצמו. הוא הקדיש את חייו לכנסייה, נסע ברחבי אירופה והטיף לדתו, עד מותו בבלגיה בשנת 1940.
תודה מיוחדת לקארן אטינגר ממחלקת החינוך של הספרייה הלאומית על עזרתה בכתיבת הכתבה.
בחברה היהודית המסורתית הייתה הקהילה המסגרת הארגונית הבסיסית. מצב זה נמשך במקומות רבים גם בעת החדשה, ולפיכך הקהילה היא לבנת היסוד בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. הארכיון כולל למעלה מאלף ארכיונים שלמים של קהילות, והוא משקיע מאמצים ניכרים בשחזור ארכיונים של אלפי קהילות נוספות, בעיקר מתוך ארכיונים לא יהודיים בעולם.
אחת החטיבות המעניינות בארכיון של כל קהילה היא תיקי הרבנות, שבאמצעותם ניתן להתוודע לפנים מוכרים פחות של אנשי רוח יהודים ידועים לאורך הדורות. כך למשל מתברר שרבי ישראל אבוחצירה, הבבא סאלי, היה לא רק מקובל וצדיק אלא גם רב מחוז בארפוד שבמרוקו, והמסמכים מתעדים את פסיקותיו בשבתו בבית הדין ואת משאו ומתנו עם רשויות השלטון.
הפנקסים של בית הדין מהווים מקור הלכתי חשוב, וניתן אף ללמוד מהם רבות על חיי היומיום. בתיקים משוקע גם חומר גניאולוגי רב, בעיקר בקהילות שבהן הופקדו הרבנים על ידי השלטונות על רישום הלידות, הנישואין והפטירות. מידע אישי חשוב נמצא גם בהעתקי שטרות שונים שנשתמרו בתיקים של רבנות הקהילה, כמו כתובות וגיטין.
אחת התעודות המצויות בתיקים העוסקים בנישואין היא תעודת רווקות, הנדרשת כשאחד מבני הזוג אינו בן המקום ועליו להמציא אישור על מעמדו האישי. בניגוד לכתובה או לגט, שבהם מוזכרים שמות שני בני הזוג, תעודת רווקות היא אינדיבידואלית. כאשר אנחנו מוצאים אישור רווקות זוגי, סימן שלפנינו סיפור אישי מרתק. תיק מסמכים המכיל כמאה אישורי רווקות זוגיים מוביל אותנו לסיפור בעל חשיבות לאומית.
תיק כזה השתמר בין ניירותיו של רבה של צפת בתקופת המנדט, הרב אברהם ליב זילברמן, והוא כולל אישורים שנשלחו מרבנים במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, דוגמת האישור הבא:
בע"ה יום ג' לחודש טבת תרצ"ט תעודה הנני בזה לאשר כי בין מר … ובין … לא נעשה אצלי שום חופה וקידושין, ומה שנרשם על תעודותיהם (על הפאס [=תעודת מסע]) כי הם נשואים זה לזה, זה נעשה רק מטעם הידוע בתור אופן רשמי, אבל לא נעשה אצלי אז בזמן הרשום בתעודותיהם בשבעה עשר לאויגוסט (17) בשנת 1937 למספר האזרחים שום דבר אשר יהיה חשש לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל עם אחרים כאשר ירצו לזה. ועל זה באתי על החתום ביום הנ"ל חיים זלמן צבי בהר"ר מנחם מנדל שליט"א שרל רב דפה הנ"ל
האישור שהנפיק הרב שרל, רבה של הזנפוט (Aizpute) שבלטביה, על גבי נייר רשמי, קובע שבני הזוג האוחזים באישור זה — שמטעמי צנעת הפרט הושמטו כאן שמותיהם — הרשומים בדרכוניהם כבעל ואשה, נישאו זה לזה "רק מטעם הידוע", והם מותרים להינשא לאחרים. הטעם שבשלו נערכו הנישואין הפיקטיביים היה הרצון לקבל אישור כניסה (סרטיפיקט) לארץ ישראל המנדטורית. מדיניות הספר הלבן של הבריטים הגבילה באופן משמעותי את הכניסה לארץ. בני המזל המועטים שקיבלו אישור כניסה לארץ התחתנו באופן פיקטיבי, וכך התאפשרה כניסתו של 'בן זוגם' לארץ. באופן דומה נהגו גם בחורים מארץ ישראל שהזדמנו לאירופה, או שנסעו לשם במיוחד לשם כך.
על סיטואציות שכאלה כתבה נאוה סמל ברומן 'אשה על הנייר'. אך בניגוד למסופר שם, החתונות המתועדות בתיקי הרבנות שבידינו נעשו ברובן רק "בתור אופן רשמי" — דהיינו, נישואים אזרחיים. למכתבים רבים מצורפות עדויות של העדים בחתונה, המעידים שהאקט האזרחי נעשה בפירוש שלא על דעת להתחתן, והרב פוסק שתעודת הנישואין הפורמלית "אין בה ממש והיא כחרס הנשבר על פי דין תורה ואף ריח קידושין אין בה". לאישור אחר נלווה אף 'גילוי מודעה' (משותף) של בני הזוג:
אנחנו החתומים מטה מודים בהודאה גמורה וחלוטה שאין לנו שום כוונה להתחתן באמת, וכל התקשרותנו והחתונה האזרחית שנעשה בינינו הוא רק למראית עין בכדי לאפשר כניסתנו לארץ ישראל שנינו יחד, אבל אחרי העלייה ובואנו שמה נפסקים כל הקשרים בינינו והננו זרים איש לרעהו, אחרי כי הרשומה של החתונה האופיציאלית [הרשמית] נעשה בזמן שידענו שנינו שאין שום ממש ושום שמץ כוונה אמיתית של התחתנות.
הצהרה על המטרה האמיתית של הנישואים
כראיה על היות הנישואין פיקטיביים הנחיות שניתנו לאישה מטעם תנועת 'החלוץ המזרחי', שבהן פורטו ידיעות בסיסיות שעליה ללמוד על 'בעלה', כמו שמו, מקום לידתו, שנת הלידה, וכמובן גם שם החותנת. במקרים מסוימים, שבהם נעשה רישום נישואין פיקטיבי בידי הרב המקומי במעמד צד אחד, צוינו בהנחיות אף מקום החופה ומועדה — הוכחה ניצחת לפיקטיביות של ההליך.
בעקבות הנישואין הפיקטיביים התעוררה בעיה הלכתית. על אף שנישואין אזרחיים אינם מקובלים על פי ההלכה, יש שהחמירו לדרוש גט בעקבותיהם, דבר שהיה מונע מהאישה להתחתן עם כהן בעתיד. הרבנים הקפידו ברובם להדגיש שבנישואין פיקטיביים אלה חשש זה לא קיים, שכן לא יהיה צורך בגט לחומרה והאשה תהיה מותרת לכהן גם אחריהם. היו עם זאת רבנים שכן החמירו בעניין, והאישור שלהם מצביע על כך שבני הזוג — הרשומים עדיין מבחינה אזרחית כנשואים — התגרשו אצלם על פי דיני ישראל. בשל ההחמרה הרבה בדיני אישות נערכו בארץ בירורים רבים על ידי לשכות הרבנות — בתיקים שבידינו בעיקר על ידי הרבנות בתל אביב — והיו אישורים שנשלחו בדיעבד בעקבות בקשות בירור מהארץ.
הפיקטיביות של הנישואין העמידה את הרבנים באירופה בפני בעיה נוספת: כפקידי דת מטעם השלטונות הם היו הממונים על רישום הנישואין ואסור היה להם לספק נתונים פיקטיביים. היו רבנים שבשל כך השתמשו בלשון רמיזה בכתיבת האישורים, כפי שניכר ממכתבו של הרב יצחק הלוי שוסטר מסאקאלקא (Sokółka) שבפולין:
הנני מאשר איך שמר … יליד סאקאלקא, לאחר שיגרש בגט פיטורין כפי החוק [כלומר: בפני הרשויות האזרחיות] את אשתו מרת … יהיה מותר לישא את אחות אשתו הנ"ל בלא שום חשש ופקפוק בעולם כלל.
ליהודי אסור לשאת את אחות גרושתו לאישה, ובמכתבו רומז הרב שוסטר שאין לנישואין שלפנינו שום תוקף הלכתי.
משיחות עם אנשים בנושא למדתי שההליך הזה היה נפוץ למדי. סבתה של אשתי, הרבנית אסתר וגנר, העידה בפניי שאביה, הרב שרגא פייבל ויליג הי"ד, הרב האחרון של בוצ'אץ' שבגליציה (עיירת הולדתו של ש"י עגנון), נהג לערוך נישואין פיקטיביים לכל בחור שקיבל סרטיפיקט. אחרים סיפרו לי על מקרים שבהם ראו בני הזוג כי טוב, העדיפו לחסוך את הביורוקרטיה ונותרו נשואים עד סוף ימיהם.
תיקי הרבנות שבידינו מספרים סיפור לא מוכר על דרך מאבק נוספת במדיניות הספר הלבן, אך חשיבותם רבה גם לתולדות היהודים במזרח אירופה. במקרים רבים מהווים אישורים אלה עדות יחידה על כהונתו של רב פלוני בעיירה פלמונית. רבים מאותם רבנים נספו בשואה כעבור שנים אחדות, בעוד בני הזוג שאותם השיאו באופן פיקטיבי זכו להאריך ימים בארץ ישראל, ביחד או לחוד.
