הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.
כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח –
לֹא בִּגְדִי לָבָן וָצַח.
מַעֲשֶׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.
*
את "גלגוליו של מעיל" המעשייה על המעיל שנמסר מיד ליד ומתגלגל בין ילדי המשפחה עד שהוא מתבלה ומתכלה – את השיר שבכוחו לעורר זכרונות עד כדי דמעות – כתבה משוררת הילדים הגדולה ביותר ביידיש קדיה מולודובסקי.
קדיה (ביידיש קאַדיע, על שם קדיש, סבה מצד אמה) מולדובסקי (1975-1894) נולדה בליטא היהודית, וגדלה בעיירה קַרְטוּז-בֶרְזֶה (היום בבלרוס). עברית למדה מאביה שהיה משכיל ומורה לעברית בחדר, את השכלתה הכללית קיבלה ממורים פרטיים ומהגמנסיה, ואת היידיש למדה מסבתה.
בגיל 19 עברה מולודובסקי לוורשה ולמדה להיות גננת בגן הילדים של יחיאל ופנינה היילפרין. היילפרין היה מחנך ומשורר ("גשם, גשם, משמים" ו"נומי, נומי, ילדתי") והיה מחלוצי גן הילדים העברי.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה עקרו הגן והסמינר לגננות לאודסה, ומולודובסקי עברה איתם. באודסה הכירה את ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר ופיכמן, שם גם טיפחה את חלומה לכתוב.
באחרית הדבר לספר "פתחו את השער" כותב יעקב פיכמן, לימים חתן פרס ישראל לספרות והרבה קודם מורה בסמינר לגננות של היילפרין ואב לילדים בגן, על התקופה ההיא: "מכיר אני אותה משכבר הימים, מן הימים שישבנו שנינו בגלות, רחוק-רחוק. אז הייתה קדיה בחורה צעירה, רזה, שחרחורת, ואפילו ירקרקת מעט, אך מלאה חן. יפה הייתה ביותר כשהייתה נותנת קולה בצחוק. אותה שעה היו מתלקחים בעיניה ניצוצות עליזים. ואני מבטיח אתכם שהייתה מלבבת מאוד. גננת הייתה, ומכל התינוקות שבגן דומני שהיא הייתה השובבה ביותר."
בחורף 1917 יצאה מולודובסקי לביקור בעיירת הולדתה, אך בגלל המהפכה הרוסית נחסמו הדרכים והיא לא יכולה הייתה לשוב לאודסה. כך החלו ארבע וחצי שנים של שהות בקייב. היו אלה ארבע וחצי שנים מעצבות שבהן הכירה סופרים ומשוררים שתמכו בשירתה (בייחוד דוד ברגלסון שכנראה היו בינה ובינו קשרי אהבה), שנים שבהן פרסמה משיריה ונעשתה למשוררת.
פיכמן ממשיך: "בינתיים עברו כמה שנים, שנות מלחמה קשות כמו בימינו. (…) ציירו-נא לעצמכם את השמחה הגדולה ששמחנו שנינו, כאשר נפגשנו מקץ שנים אחדות בוורשה, עיר הבירה של פולין. (…) כן, היא הייתה אז כבר משוררת מפורסמת, ורק השירים שכתבה היו עצובים מאוד. לב המשוררת בכה בחרוזים היפים, ורחמים רבים הרעידו את צליליהם הרכים. והיה זה קצת משונה: הצחוק השמח שבעיניה החומות, וכנגדו – זה העצב העמוק, אשר בשיריה הקטנים."
את "גלגוליו של מעיל" שמעורבבים בו אותם צחוק ועצב, כתבה המשוררת בראשית שנות השלושים בפולין היהודית שלפני השואה. היא לימדה בבית ספר יהודי בשכונת עוני בוורשה, הייתה קרובה לילדים והכירה מקרוב את המציאות הקשה של חיי העוני. היא פגשה בכיתה וברחוב ילדים חיוורי פנים וקרועי בגדים, שהגג בביתם דלף ושלא היה להם די לאכול.
בשביל לשמח את ליבם של אותם ילדים יהודים בני עניים – כדי להמתיק את המר ולהעניק להם דבר מה במקום מעיל חמים שאותו לא יכולה הייתה לתת להם – בחרה לכתוב להם מעשייה משפחתית שגיבורה הוא "מְעִיל שֶׁל חֹרֶף בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף" שנולד מחדש וזוכה לחיים מלאי הרפתקאות, גלגולים ושינויי צורה. חיים שאפשר שנכונו גם לילדים שישמעו את המעשייה עליו.
פיכמן מספר: "היא יודעת את לב הילדים, שרגליהם יחפות וקופאות מקור, – יודעת כמה הם כלים לנעליים, לנעליים חדשות, מבריקות, חלקות; (…) והיא מספרת בשיר אחר על מעיל, שתפרו בבית עניים לילד הבכור, וכאשר גדל מתוכו נכנס בו אחיו הצעיר ממנו, וכאשר גדל גם זה מתוכו נכנסה בו אחות אחת, ואחריה הצעירה ממנה; וכאשר גדלה גם היא מתוכו נכנס בו הצעיר שבחבריה, שד משחת קטן, שבבת אחת פגע במעיל פגיעות של ממש כאלה, שביום אחד לא נשאר ממנו שריד, ונפטרו לבסוף מבגד מרגיז ומצחיק זה לחלוטין. כך נהפך עניין המעיל, שכל ילדי הבית לבשו אותו למורת רוחם זה אחר זה, לסיפור מבדח, שהוא משכיח את כל מרירות העוני הכרוכה בו. (…) כי זה כוחה של שירה, שהיא מלבישה מחלצות של חן גם את הדברים המדכאים אשר בחיים; מכניסה את השמש גם למרתף אפל."
ד"ר נגה רובין מהחוג לספרות וספרות ילדים, המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, שלחה לי קטע מרגש מתוך זכרונותיה של קדיה, שאותם תרגמה מיידיש לעברית. קטע שבו המשוררת מתייחסת לכתיבת "גלגוליו של מעיל":
"באותו הזמן התחלתי לכתוב את המעשיות והשירים שלי לילדים. המעשיות הצילו אותי ממצב הרוח הקשה. כתבתי מעשה במעיל, זה מעשה במעיל במשפחה ענייה שעובר מילד אחד לשני. זוהי המדרגה הנמוכה ביותר של עוני. הקראתי את הסיפור הזה לילדים בכיתתי. הם שמחו, הם פשוט מחאו כפיים. אה, המעיל כבר עבר לילד הזה ולילד ההוא. הם עצמם פשוט רצו ללבוש את המעיל. הרגשתי שהילדים, שלא בכוונה, מלמדים אותי בינה. אין דבר גרוע בכך שהולכים במעיל ישן. זוהי ממש שמחה. מצב הרוח הילדי החייה אותי. המעשיות לילדים היו עבורי הארה. הילדים לימדו אותי כיצד לעבור את הזמנים הקשים. חשתי בנס של החיים. אני באמת הייתי המורה שלהם אבל הם לימדו אותי הרבה יותר מאשר אני אותם. הם הרימו עבורי את שמחת החיים. מספר לא מבוטל מן המעשיות לילדים כתבתי כאשר מצב הרוח שלי היה בתחתית המדרגה, המעשייה נהגה לרומם אותי."
איך התגלגל השיר לעברית ואיך נעשה לקלאסיקה שרבים מאתנו זוכרים בעל פה? זה בזכות המשורר נתן אלתרמן שתרגם את השיר לעברית בשנת 1945. התרגום נעשה לקובץ שירי הילדים של מולודובסקי שנקרא "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד הקובץ וממשיך להתפרסם עד היום. חוקר ספרות היידיש אמיר שומרוני מוסיף כי מי שיזם את הוצאת הקובץ לאור היה המשורר, פעיל התרבות והתיאטרון זאב יוסקוביץ-יוסיפון.
אלתרמן הוזמן לתרגם משירי הספר אך הוא לא היה המתרגם המפורסם היחיד, גם לאה גולדברג ופניה ברגשטיין העניקו באותו קובץ חיים חדשים בעברית לשירי הילדים של מולודובסקי. אלתרמן תרגם 9 שירים מתוך 17 השירים בספר, ובעקבות התרגום גם נולדה חברות בינו ובין מולודובסקי, ומולודובסקי הסכימה לתרגם ליידיש את "שמחת עניים" שלו.
ד"ר נגה רובין מוסיפה שהקשר בין אלתרמן לבין קדיה, שהכירו עוד מימי ורשה, קשור גם לאביו של אלתרמן, יצחק אלתרמן, שיחד ובו-בזמן עם יחיאל היילפרין (אביו של אוריאל, המשורר יונתן רטוש) הקים את גן הילדים הראשון בעברית בוורשה.
אלתרמן הוא זה ששינה את שמות הילדים משמות יידישאים לשמות עבריים, הפך את שם היצירה שתרגומה המילולי הוא "מעיל מאריג לא ברור" ל"גלגוליו של מעיל" (ובכך חיבר אותנו למסורת גלגולו של ניגון, הניגון שנברא מחדש), וגם הוסיף לנו "זְהַב פַּרְַויִם" להתהדר בו.
ב-1935 עזבה מולודובסקי לארצות הברית שם התקבלה באהדה והמשיכה בכתיבתה. אחרי השואה שבה איבדה את אחיה ומשפחתו, התקרבה המשוררת לציונות ועם קום המדינה עלו המשוררת ובעלה שמחה לב ארצה. מולודובסקי התגוררה בארץ מ-1949 ועד 1952, מצאה לעצמה מקום בין היוצרים בארץ, כתבה ביידיש על החלוצים, על צדק חברתי, על קיבוץ גלויות ועל ירושלים, אך לבסוף עזבה. לימים כתבה כי עזבה בגלל היחס השלילי שהיה באותם ימים בארץ כלפי היידיש.
מולודובסקי חזרה לארצות הבית שם המשיכה ליצור עד מותה ב-1975. היא כתבה לא רק שירים אלא גם פרוזה ומחזות. מתוך כ-500 שיריה, רק כ-100 תורגמו לעברית עד היום.
*
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?
בחזרה ל"גלגוליו של מעיל". כמעט 75 שנה עברו מאז נעשה תרגום המופת של אלתרמן והורים בימינו מתקשים להנגיש לדור הבא את הטקסט שכולו עברית נפלאה, אך שנחשבת היום בעיני חלקם כארכאית. לפני כמה שנים התגלגל המעיל בלבוש חדש וראה אור כספר קומיקס לילדים (בהוצאת ספריית נח והקיבוץ המאוחד) עם איורים נהדרים ומלאי הומור של בתיה קולטון, שמוסיפים לשיר רבדים נוספים.
קולטון אגב, כבר איירה מעט מן השיר לספר "שרשרת זהב". שם הספר, אתם ודאי מזהים, מגיע מתוך "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר" שיר הנושא של אותו קובץ של שירי מולודובסק לילדים: "פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב, עָבוֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב". הינה האיור הראשון (או אם תרצו הגלגול הראשון) של קולטון לשיר:
זוכרים מה קורה למעיל בסוף גלגוליו, כשהגיע לידיו של יחיאל פרץ השובב?
ובכן:
"צַד יְמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.
וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר."
הינה עדנה פלידל מפליאה לספר את "גלגוליו של מעיל". ילדים שנשארו חולים בבית מול הטלוויזיה, בשנות השבעים והשמונים, ודאי זוכרים…
ולסיום, סיפור המעשייה המלא והמנוקד – מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!
הַחַיָּט עוֹסֵק בְּחַיִט
וִילָדִים לוֹ מְלֹא הַבַּיִת
חַיִל רַב, בָּרוּךְ הַשֵּׁם,
וְתִינוֹק בְּחֵיק הָאֵם.
כָּאן הַמַּעֲשֶׂה נִפְתָּח
לֹא בִּגְדִּי לָבָן וְצַח.
מַעֲשֵׂה בִּמְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף.
הוֹי תָּפְרוּ מְעִיל שֶׁל חֹרֶף
בַּעַל סֶדֶק צַר מֵעֹרֶף,
לַבָּחוּר גְּדַלְיָהוּ גּוּץ
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ חַם בַּחוּץ.
רָץ גְּדַלְיָהוּ בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהָב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.
אַךְ גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן.
קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
קְצָת גָּדַל גְּדַלְיָהוּ קֹטֶן,
וְהַמְּעִיל לוֹחֵץ בַּמֹּתֶן!
מָה עוֹשִׂים? חֲסַל! אֵין עֵזֶר!
רָץ בַּמְּעִיל שְׁמַרְיָהוּ לֵיְזֶר.
רָץ בּוֹ לֵיְזֶרְקֶה שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה, הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.
פַּעַם הוּא הֵרִים יָדַיִם –
נִתְפַּקְּעוּ הַשַּׁרְווּלַיִם!
קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
לֵיְזֶרְקֶה הֵרִים יָדַיִם
וְהַקֵּץ לַשַּׁרְווּלַיִם!
מָה עוֹשִׂים? נוּ, מֵילָא, מֵילָא,
שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר בֵּילָה.
בֵּילָה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.
פַּעַם בֵּילָה מִתְכּוֹפֶפֶת…
הַבִּטְנָה, הוֹי, מִתְעוֹפֶפֶת!
קָם יָרִיד בַּבַּיִת: מַה פֹּה?
אֵיזוֹ מִין צָרָה צְרוּרָה פֹּה?!
בֵּילָה רֶגַע מִתְכּוֹפֶפֶת –
הַבִּטְנָה כְּבָר מִתְעוֹפֶפֶת!
וּפוֹסֶקֶת הַחֶבְרַיָּה:
שֶׁבַּמְּעִיל תָּרוּץ כְּבָר חַיָּה!
חַיָּה רָצָה בּוֹ שְׁנָתַיִם,
וְהַמְּעִיל – זְהַב פַּרְוַיִם!
עוֹד שָׁנָה – הַמְּעִיל כְּאִלּוּ
עוֹד יוֹתֵר יָפֶה אֲפִלּוּ.
וּפִתְאֹם, אֵימָה וָפַחַד,
חַיָּה בָּאָה מִתְיַפַּחַת,
בִּדְמָעוֹת עַל הָרִיסִים –
הִיא אִבְּדָה אֶת הַכִּיסִים!
רוֹעֲמִים כֻּלָּם כָּרַעַם:
חַיָּה, תִּתְבַּיְּשִׁי הַפַּעַם!
מַה זֶּה? אֵיךְ זֶה כָּךְ עוֹשִׂים?
אֵיךְ זֶה מְאַבְּדִים כִּיסִים?
אֶת הַמְּעִיל בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ
אָז לָבַשׁ יְחִיאֵל פֶּרֶץ.
פֶּרֶץ, פֶּרֶץ, זֶהוּ לֵץ!
מְטַפֵּס מֵעֵץ לְעֵץ,
מְחַלֵּל בַּחֲלִילִים
לִכְלָבִים וַחֲתוּלִים,
וּמַרְגִּיז אֶת הַבְּרִיּוֹת
וּמְקַבֵּל מַכּוֹת טְרִיּוֹת,
מְיַלֵּל, שׁוֹרֵק, נוֹבֵחַ,
בְּקִצּוּר – בָּחוּר שָׂמֵחַ.
נוּ, וּבְכֵן בְּדֶרֶךְ-אֶרֶץ
אֶת הַמְּעִיל לָבַשׁ לוֹ פֶּרֶץ.
וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּשְׁתַּיִם
הוּא תָּלַשׁ אֶת הַשּׁוּלַיִם
וּבְשָׁעָה חָמֵשׁ בְּעֵרֶךְ
חֹר גָּדוֹל נָקַב בַּבֶּרֶךְ.
וּבָרֶגַע הָאַחֲרוֹן
הֱבִיאוֹ בְּלִי צַוָּארוֹן
וְסִדֵּר בּוֹ חוֹר מוּל חוֹר,
מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר!
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
אֵיזֶה בֶּגֶד לְתִפְאֶרֶת,
אֵיזֶה מִן מְעִיל-אַדֶּרֶת!
הַאֲזִינִי, אֶרֶץ אֶרֶץ,
מֶה עָשָׂה בּוֹ זֶה הַשֶּׁרֶץ!
פַּעַם פֶּרֶץ, לֹא טִפֵּשׁ –
בָּא עֵירֹם, וּמְעִיל לֹא יֵשׁ…
מַבִּיטִים כֻּלָּם בְּפַחַד,
רוֹעֲמִים כֻּלָּם בְּיַחַד:
פֶּרֶץ! תַּיִשׁ! סְיָח! כַּרְכַּשְׁתָּא!
אֵי הַמְּעִיל אֲשֶׁר לָבַשְׁתָּ?
אָז עָנָה לָהֶם הַנַּעַר
לָשׁוֹן חַדָּה כַּתַּעַר:
צַד יָמִין אֲנִי מָסַרְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר זָכַרְתִּי,
חֵלֶק שְׂמֹאל אֲנִי שָׁלַחְתִּי
לֶחָתוּל אֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי.
וְהַיֶּתֶר – חוֹר מוּל חוֹר –
תְּקַבְּלוּ לְפִי הַתּוֹר.
לקריאה נוספת
הציטוט מתוך זכרונותיה של קדיה מולודובסקי, מתוך "סביבה" 34, אוגוסט 1971, "מירושתו של סב סבי" פרק 43 (עמ' 44), ד"ר נגה רובין
"פתחו את השער" – שירי ילדים מאת קדיה מולודובסקי, בלווית סיפור על המשוררת מאת יעקב פיכמן, הקיבוץ המאוחד, 1945
גלגולו של מעיל – בין אלתרמן לקדיה – ד"ר שמעונה פוגל
בתיה קולטון ויחיאל פרץ – עיר האושר, מרית בן ישראל
כתבות נוספות
לוחם החופש הסופי שהיה השראה לרבי מליובאוויטש
