"מולדתי איבדה עצמה לדעת": מכתב ההתאבדות של שטפן צווייג

"עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת" - שטפן צווייג נפרד מהחיים

שטפן צווייג

סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).

צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.

ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.

זהו מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו:

שטפן צווייג
מכתב ההתאבדות השמור בספרייה הלאומית

 

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

סטפן צווייג

פטרופוליס 22.2.1942

לקריאה נוספת

ארכיון שטפן צווייג במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

הילד היהודי שהוטבל בסתר ונחטף בידי הכנסייה

הפרשיה שהסעירה את העולם באמצע המאה ה-19

Mortara_715.jpg

"חטיפתו של אדגרדו מורטרה", ציור מאת דניאל אופנהיים, 1862

ראשיתו של הסיפור בהחלטה שביסודה עמדה כוונה טובה. אולם, ללא כוונה להרע או להכאיב, עתידה היתה החלטה זו לשנות את חייה של משפחה שלמה ולהשפיע לעד על דעת הקהל ביחס לכנסייה הקתולית.

אדגרדו מורטרה נולד בשנת 1851, השישי מבין שמונת ילדיה של משפחה יהודית-איטלקית מבולוניה. כשהיה בן חודשים ספורים בלבד, חלה אדגרדו מאוד וחרף מאמצי רופאו ותפילותיהם הנואשות של הוריו ושאר אוהביו, מצבו לא השתפר.

באותה עת העסיקה משפחת מורטרה משרתת קתולית בת שש-עשרה בשם אנה מוריסי. אנה צפתה במצבו של התינוק מדרדר. מתוך הנחה שלא ניתן עוד לעשות דבר למען הילד האומלל, החליטה המשרתת הצעירה להטבילו בסתר, בתקווה שאם יחליט האל שבא הזמן לקחתו מן העולם הזה – כך תסייע לפחות להציל את נשמתו. בלי לבקש את רשות הוריו או לחשוב על ההשלכות האפשריות של מעשיה, הטבילה אנה את אדגרדו. להפתעת הסובבים אותו, הילד התחזק, גבר על מחלתו ושב לאיתנו.

מכל מקום, זה הסיפור שסיפרה אנה מוריסי לכומר שלה בווידוי, שש שנים מאוחר יותר.

הכומר, נאמן ומסור לכנסייה ולחוקיה, דיווח על הסיפור לרשויות המתאימות, שמיהרו להיכנס לתמונה. אחרי ככלות הכול, לפי חוקי האינקוויזיציה הרומית, ילד שהוטבל – גם אם באורח בלתי-רשמי – היה קתולי ללא עוררין, והחוק במדינת האפיפיור אסר חד משמעית על משפחות מזרמי אמונה שונים לגדל בחזקתן ילדים קתולים.

 

Papal Soldiers of Pope Pius IX
חייליו של האפיפיור פיוס התשיעי

 

הנקישה על הדלת נשמעה בערב רגוע של חודש יולי, בשנת 1857. שלוות ביתה של משפחת מורטרה הופרה באחת כאשר חיילי האפיפיור הסתערו על הבית, לקחו את אדגרדו בן השש והודיעו למשפחתו שלא תוכל להוסיף ולגדל את בנה. הילד נעקר מחיקם המגונן של הוריו ההמומים ונלקח ישירות לוותיקן.

הידיעות על חטיפתו של אדגרדו ועל מצוקתה של משפחת מורטרה התפשטו עד מהרה ברחבי העולם. דמויות בכירות בזירה הבינלאומית – לרבות הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון והקיסר הצרפתי נפוליאון השלישי – ניסו להשפיע על האפיפיור פיוס התשיעי להשיב את הילד למשפחתו, אך ללא הועיל. הכנסייה עמדה על כך שהחוק ברור: מרגע שהוטבל הילד, אין עוררין שהוא קתולי ושאינו יכול להוסיף ולגדול אצל הוריו היהודים.

בפני הכנסייה הוצגו ראיות המוכיחות כי המשרתת איננה אדם מהימן, וכי היא פוטרה מעבודתה אצל משפחת מורטרה, כמו גם אצל כמה משפחות אצלן הועסקה לאחר מכן. הזוג מורטרה הכחיש כי אדגרדו אי-פעם חלה אנושות – דבר שייתר מלכתחילה את ההטבלה בסתר והפריך את זכותה של הכנסייה הקתולית לקחת את הילד: מאחר ומעולם לא היה כל צורך בהטבלתו, היא לא התרחשה מעולם וכך נותר הילד יהודי בלבד.

 

Sir Moses Montefiore
סר משה מונטיפיורי. התמונה לקוחה מאוסף האוטוגרפים והפורטרטים של אברהם שבדרון

 

סר משה מונטיפיורי – איש ציבור, נדבן ונשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה – לקח על עצמו לסייע למשפחת מורטרה, וכתב מכתבים על גבי מכתבים לקהילות באמריקה ובאירופה, בתקווה לגייס תמיכה רחבה יותר במשפחה ולהגביר את הלחץ על הכנסייה להשיב את הילד לביתו הראוי. בתום מספר חודשי פעילות למען המשפחה בבריטניה, החליטו מונטיפיורי וועד שליחי הקהילות שכדי להשפיע על הכנסייה יש לנקוט באמצעים דרסטיים יותר. מונטיפיורי ארז את חפציו והתכונן לנסוע לרומא, על מנת לנסות לפנות ישירות לאפיפיור פיוס התשיעי, בתקווה שיאחד סוף-סוף את הילד עם משפחתו.

 

Bevis Marks Synagogue
פנים בית הכנסת בוויס-מרקס (Bevis-Marks) בלונדון. התמונה באדיבות המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית

 

לפני שיצא לשליחותו בעלת החשיבות העליונה, חיבר בית הכנסת של יהודי ספרד ופורטוגל בלונדון (בית הכנסת בשכונת בוויס-מרקס), שבו נהג מונטיפיורי להתפלל, תפילה מיוחדת, אותה תישא קהילת המתפללים במקום לשם הצלחתו בידי שמיים. כשהוא חמוש בקהילתו המתפללת כדי לחזקו, יצאו מונטיפיורי ורעייתו למסע, בידיעה שנכונים להם קרבות קשים רבים.

 

prayer was written in honour of Montefiore’s mission to Rome in April 1859
תפילה להצלחת שליחותו של מונטיפיורי באפריל 1859. התמונות לקוחות מאוסף הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

משהגיע לבירת איטליה, ביקש מונטיפיורי מכמה ממיודעיו ליצור בשמו קשר עם האפיפיור, בניסיון לקבוע עמו פגישה. הימים הפכו לשבועות, והוא החל מבין ששליחותו לא עתידה לשאת פרי. שבועות ספורים לאחר שהגיע לרומא קיבל סוף סוף מונטיפיורי תשובה לבקשתו להיפגש עם האפיפיור: "צר לי עד מאוד," כתב איש הקשר שלו, "הודיעו לי שהאפיפיור אינו מוכן לקבל אותך. הוד קדושתו לא מוכן להתיר כל שיג ושיח בעניין מורטרה, מאחר והעניין סגור."

במקום פגישה עם האפיפיור, אושרה למונטיפיורי פגישה עם הקרדינל מזכיר המדינה של הוותיקן, שהאזין לבקשתו של מונטיפיורי ואז הציע בציניות, שעם הגיעו לגיל שמונה-עשרה, תינתן לילד הבחירה, האם ברצונו להישאר בכנסייה הקתולית או לשוב למשפחתו – אך עד אז, יגדלו אותו ויחנכו אותו בדרכיה של הכנסייה. ככלל, הפגישה אמנם לא היתה מועילה, אך הקרדינל כן הסכים לאפשר לבני הזוג מורטרה לבקר את בנם.

ישנן גרסאות סותרות באשר לביקורם של ההורים אצל אדרגדו. לפי גרסה אחת, הילד נצמד נואשות להוריו וזעק שהוא רוצה לחזור הביתה. גרסה אחרת של האירועים טוענת שרוח הגאולה האירה וחזקה את רוחו של הילד, וכי לבו נשבר משלא עלה בידו לשכנע את הוריו להתנצר ולהצטרף אליו בדרכו החדשה.

 

Edgardo Mortara with his parents
אדגרדו מורטרה (מימין) ואמו

 

כעבור שבועות של מאמצים, עזב סר משה מונטיפיורי את רומא ושב לביתו, אחרי שמאמציו להיפגש עם האפיפיור העלו חרס. אדגרדו מורטרה נשאר בחזקתה האיתנה של הכנסייה, חרף תשומת הלב הבינלאומית לעניינו והלחץ שהופעל על הוותיקן.

 

Bnai Brith Messenger, May 10, 1940
העיתון בני ברית מסנג'ר, 10 במאי 1940

 

משפחת מורטרה הוסיפה לפעול להשבת בנה, ללא הועיל. בגיל 21 היה אדגרדו מורטרה לכומר, אחר שהוכשר מילדות אצל האפיפיור בכבודו ובעצמו. הוא הקדיש את חייו לכנסייה, נסע ברחבי אירופה והטיף לדתו, עד מותו בבלגיה בשנת 1940.

תודה מיוחדת לקארן אטינגר ממחלקת החינוך של הספרייה הלאומית על עזרתה בכתיבת הכתבה. 

 

לכתבות נוספות

היהודים שהכריזו מלחמה על משה מונטיפיורי

הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

 

 

מסע הצלב של קולומבוס לכיבוש ירושלים

מכתב שהתגלה 500 שנה לאחר מסעו המפורסם של קולומבוס

1

קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893

גלים גבוהים היכו בחוזקה בדופנותיהן של זוג הספינות, שיצאו לדרכן הביתה לפני חודש ימים, והיטלטלו עתה מצד לצד במי האוקיינוס האטלנטי. המלחים העובדים על הסיפון קשרו את עצמם שמא יישקעו במצולות. ספון בתאו הקטן, לצד שולחן הכתיבה שלו, ישב רב החובל. ספינה אחת כבר איבד לפני כמה חודשים, וכעת חשש לשתי ספינותיו האחרות. לפני כן דרש להטיל גורלות כדי לפייס את האל; מי שנפל בגורל התחייב ללבוש בגדי צליין ולעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה.

רב החובל עצמו נפל בגורל. הוא חשב על שני בניו בקורדובה שיוותרו יתומים, אך מעל הכול הטרידה אותו מחשבה אחרת: התגלית המדהימה שהמלך ששלח אותו למשימה החשובה לא יזכה לשמוע. לכן, הוא טבל את קסתו בדיו, פרש את פיסת הקלף וכתב על אודות המסע הארוך ומלא האתגרים שאליו יצא בקיץ הקודם. כשסיים, חתם את הקלף בשעווה, קשר אותו, והכניס לחבית. את החבית האטומה השליך לים בתפילה שתגיע ליעדה.

החבית לא התגלתה מעולם, אך כריסטופר קולמבוס וצוותו שרדו את הסערה והגיעו מותשים לנמל ליסבון מספר שבועות לאחר מכן.

משם שלח הספן ארבעה מכתבים ארוכים. ראשית כתב למלך פורטוגל והסביר את סיבת עגינתו בליסבון, עד שימשיך בדרכו לספרד. שנית, שלח מכתב למלכי ספרד ששלחו אותו למסע, פרדיננד ואיזבלה (האחראים על גירוש יהודי ספרד שנה קודם לכן). שני מכתבים נוספים שלח ללואי סנטנגל ולגבריאל סנצ'ז, שהיו אנשי מפתח בארגון הפרויקט ובמימונו.

כל המכתבים המקוריים לא שרדו, אך אנו יודעים עליהם ממקורות שונים. קולומבוס כתב יומן שבו פירט יום-יום את אשר עבר עליו ועל ספינותיו בהפלגה מערבה: שהותו באיים הקריביים (הוא האמין שהיו אלה האיים המזרחיים של סין והודו), והדרך המסוכנת בחזרה לאירופה. ביומן תיאר את המכתב שהשליך לים. בהמשך היומן ציין שהגיע לליסבון ב-4 במרץ 1493 ושאז שיגר את מכתבו הראשון למלך פורטוגל.

היומן הועתק עבור המלכה איזבלה, אך אבד בחלוף הזמן. גרסה ערוכה ומעובדת שלו נכתבה בידי ברטולומה דה לאס קסאס, היסטוריון וכומר ספרדי שחי במאה ה-16. גם גרסה זו אבדה והתגלתה רק בסוף המאה ה-18. עד הגילוי המחודש כל שהיה ידוע על מסעו הראשון של קולומבוס למערב הגיע מהמכתבים אל סנטנגל וסנצ'ז.

בשנת 1989, כמעט 500 שנה לאחר המסע, פורסם העתק של מכתב קולומבוס לפי כתב יד ממקור לא ידוע, כנראה מהמאה ה-16. יש המשערים שפרסום זה מבוסס על מכתב קולומבוס לפרדיננד ואיזבלה.

תוכן המכתבים לסנטנגל ולסנצ'ז ידוע לנו היטב מפני שהם נדפסו שבועות אחדים לאחר שנשלחו. המכתב לסנצ'ז תורגם ללטינית ונקרא Epistola de insulis nuper inventis (מכתב מהאיים שנתגלו לאחרונה) והודפס כבר במאי 1493 בידי סטפן פלאנק ברומא. ב-1493 הודפס והופץ המכתב ברומא, בפריז ובבזל. לעותק בזל נוספו גם חיתוכי עץ שהועתקו מרישומים, כנראה של קולומבוס עצמו.

 

רוצים לגלות עוד? תמונות, מפות וסיפורים נוספים על ירושלים כאן

 

1
חיתוך עץ של ספינתו של קולומבוס מתוך מהדורה של המכתב שהודפס בבאזל 1493

מכתבים מודפסים אלה הופצו בעולם. עד מהרה נפוצה הידיעה על גילוי דרך חדשה להודו בקרב אזרחי אירופה הנלהבים. כעבור עשור קבע מגלה הארצות, הקרטוגרף והסוחר האיטלקי אמריגו וספוצ'י, שלא את הודו גילו קולומבוס וצוותו, כי אם את "העולם החדש" שחלק ממנו ייקרא בעתיד "אמריקה".

לא מזמן הגיעה אליי פנייה מחוקרת באנגליה שביקשה לדעת אם בספר מסוים באוסף הספרייה הלאומית יש סימני מים. סימני מים הם סוג של לוגו המוטבע בדף שבעזרתם אפשר לזהות את יצרן הנייר ואת תקופתו. מצאתי את סימן המים (צורת דרקון או פגסוס) ואז עיינתי בספר עצמו.

1
פתיחת הספר Epistola de insulis nuper inventis, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לצפייה בספר לחצו על התמונה

אם הספר הדק הזה, הכתוב אותיות גותיות צפופות, לא היה אינקונבולה – סביר שלא הייתי מקדיש לו יותר מכמה רגעים. אך כשאינקונבולה מגיעה לידיך, נותנים לה את הכבוד הראוי לה. אינקונבולה – דפוס ערש בעברית, מוגדרת כספר דפוס שיצא לאור עד שנת 1500. ביררתי על אודות הכותר והתברר לי שמדובר באותו מכתב מודפס אל סנצ'ז ששלח קולמבוס בהגיעו לליסבון. מובן שמדובר בפריט נדיר ומיוחד, פריט שהגיע אלינו כנראה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את המכתב פתח קולמבוס בציון המסע שאליו יצא בשליחות פרדיננד מלך ספרד. נראה שהמדפיס שכח להזכיר גם את איזבלה המלכה. טעות זו תוקנה במהדורות הבאות. טעות נוספת הייתה ציון השם רפאל סנצ'ז בתור שמו של שר האוצר, שם שתוקן בהמשך לגבריאל סנצ'ז.

במכתב תיאר קולומבוס שהגיע לים ההודי 33 יום לאחר שעזב את האיים הקנריים. כיום אנו יודעים שלא היה זה הים ההודי כי אם מערב האוקיינוס האטלנטי סמוך לאיי בהאמה. קולומבוס העניק שמות נוצריים לאיים והמשיך בדרכו. תחילה, כשהגיע לאי ג'ואנה (קובה כיום) לא הבין שמדובר באי בגלל גודלו, אולם כשסיפרו לו המקומיים שזהו אי ולא חלק מהיבשת, המשיך בחיפוש עד שהגיע לאי היספנה (האיטי של ימינו), ושם הכריז בעלות על האי בשם המלך פרדיננד.

קולומבוס כתב שהיספנה היא מקום ובו נהרות והרים גבוהים רבים, צמחייה מגוונת, שדות, ציפורים מזמרות ומתכות יקרות. התושבים בריאים ומוכשרים, כתב קולומבוס, אך מפוחדים מאוד. רק לאחר שהצוות הספרדי העניק להם בדים ומתנות נוספות ניאותו התושבים להתקרב אליהם. בתמורה העניקו תושבי האי לקולומבוס וצוותו זהב וכותנה בשפע. קולמבוס לא חשב שהתושבים עובדי אלילים. הם האמינו, לדעתו, שהטוב מגיע מהשמיים וראו בקולומבוס ובצוותו מלאכים שהגיעו אליהם בספינות.

המקומיים עברו מאי לאי בעזרת סירות משוטים. הם נשאו עימם סחורות לשכניהם באיים האחרים. כולם שוחחו באותה שפה וקולומבוס הדגיש שעובדה זו היא שסייעה לספרדים בהמשך, כשניסו לנצר את תושבי האיים.

אם אנשי היספנה נחשבו מפוחדים ונאיביים, בעיני קולמבוס, תושבי האי הסמוך צ'ריס נראו לו אלימים במיוחד. הוא כתב שהם נהנים לאכול בשר אדם ושודדים את תושבי האיים השכנים. הם חמושים בקשתות ובחיצים, בעלי שיער ארוך, לעומת תושבי האי הגדול ביותר באזור שהיו מגולחים לגמרי. אי זה מתואר מלא זהב יותר מכל אי אחר.

באי היספנה ציווה קולומבוס לבנות מצודה, בה נותרו חלק מאנשי צוותו עם מספיק מזון לשנה שלמה. עוד הוסיף כי השאיר איתם את אחת הספינות (סנטה מריה), אך "שוכח" לציין שהספינה יצאה מכלל שימוש בגלל שהתנגשה ביבשה בהיספנה, בזמן שהוא וצוותו, במקום לכוון אותה בים, נרדמו.

קולומבוס סיים את המכתב בדברי שבח לאל ובתודה על הצלחת המשימה. הוא מציע לארגן אירועים דתיים ולחגוג את מציאת הנשמות האבודות מעבר לים.

מטרתו הרשמית והמרכזית של קולמבוס הייתה כלכלית – לגלות נתיב ימי קצר יותר להודו מזה המוכר. דרך קצרה אִפשרה לחסוך כסף רב בנסיעות מסחריות ארוכות ומסוכנות למזרח, נוסף על הכסף שעתיד למלא את קופת המדינה מהסחורות עצמן. אבל מה התכוונו הספרדים לעשות בכסף? את התשובה אנו מוצאים במכתב האבוד ששלח קולומבוס למלכי ספרד בהגיעו לליסבון.

במכתב מבטיח קולומבוס שהודות להצלחה המסחרית המתוכננת, בעוד שבע שנים יוכל לממן 5,000 פרשים ו-50,000 חיילים ולצאת למסע כיבוש ירושלים. הוא מוסיף: "זו הייתה המטרה שלשמה קיבלתי על עצמי את המיזם (המסע) הזה". אם כן, קולומבוס ומלך ספרד תִכננו מסע צלב לירושלים – מסע שלא היה כמותו מאז המאה ה-13. עובדה זו נחשפה רק לאחר גילוי המכתב בשנת 1989.

למעט מסע הצלב הראשון שהגיע לירושלים ב-1099, שאר המסעות הסתיימו בכשלון או בהישגים חלקיים בלבד. מה היה קורה אילו באמת יצא לארץ ישראל צי ספרדי גדול, חמוש בתותחים ובחומר נפץ? אפשר רק לדמיין, אך זה לא קרה. בעקבות גילוי קולמבוס נפתח יעד כיבוש מרתק יותר עבור עמי אירופה – העולם החדש, אמריקה.

 

כתבות נוספות

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

"ציון הטרופית" נחשפת

השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'

חילופי המכתבים המפתיעים בין התלמידה חנה כהן למלחין המפורסם

מרדכי זעירא, 1952

מרדכי זעירא, 1952

"ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג).

היכולת להכיר ולהודות בטעות מלמדת על אופיו של אדם. בתלמוד (בבא בתרא קלא, ע"א) מובא מעשה על דיון שהתקיים בין רבי יהודה הנשיא – עורך המשנה, לבין רבי נתן הבבלי מגדולי התנאים בנוגע לדיני ירושה. רבי יהודה הנשיא חלק על דעת רבי נתן הבבלי, אולם בהמשך חזר בו ואמר: "ילדות הייתה בי והעזתי פניי בנתן הבבלי."

"היו לילות", "לילה לילה", "ניגון עתיק", "שני שושנים", "אנו נושאים לפידים", הם רק חלק מהשירים הרבים שכתב המלחין הנודע מרדכי זעירא. לפני שבועות מספר התקבלה פנייה במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית בבקשה לאתר מכתב שכתב מרדכי זעירא. הפונה, חנה כהן, ציינה כי ברשותה שני מכתבים שקיבלה מזעירא בתגובה למכתב ששלחה לו. היא ביקשה לתרום ולצרף את המכתבים לאוסף המלחין.

 

1
מרדכי זעירא מלווה בפסנתר את הזמרת שרה יערי. מתוך: ארכיון מרדכי זעירא, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

 

שנת 1968. נתניה. תלמידי כיתה ח' בהדרכת המורה למוזיקה יונה אילן התבקשו לפנות אל המלחין מרדכי זעירא בבקשה ללמוד על יצירתו. התלמידה חנה שבת, לימים כהן, רשמה את בקשתה על גבי גלויה ושלחה אותה אל חברת החשמל – המקום שבו עבד זעירא שנים רבות: "למר זעירא שלום. ברצוני לקבל פרטים על עבודתך כמלחין מפני שאני לומדת עתה עליך בשיעורי המוזיקה ומורי הציע לי לכתוב לך. אודה לך מאוד אם תענה לבקשתי. בתודה, חנה."

חלפו כמה ימים ומכתב חריג וחריף בתגובתו הופיע. במכתב קובל זעירא על עצם הבקשה ועל ההתעניינות ביצירתו. כהן הפגועה פנתה למורה יונה אילן, וביחד החליטו לכתוב מכתב אל זעירא במטרה לברר מדוע הגיב כפי שהגיב.

לא חלף זמן רב ומכתב התנצלות מפורט התקבל: "נערה יקרה, חנה הנבונה," כתב זעירא, "בוש ונכלם קראתי את מכתבך. לא אני המבוגר לימדתי אותך, כי אם להיפך! לכל אדם מצבי רוח והלכי נפש שונים ואכן יש הסבר מה למכתבי הקודם אליך, מכתב אכזר וצורם, לכל הדעות – אף כי אין זה מצדיק אותי כלל וכלל, אך הייתי עייף מאוד (לרגל עבודה מסוימת מעצבנת) הייתי במתח נפשי רב ובבריאות לא יציבה…

"אך, כפי שאמרתי כבר, אין זה מצדיק אותי, שגיתי גם בכך שלא עכבתי את תשובתי ליום אחר, בהיר יותר ורוגע יותר ואילו במקום זה עניתי בחפזה והעלבתיך שלא בצדק! הנני מודה באשמתי, כי מי שאיננו מודה בשגיאותיו הינו מוג לב.

"מי שמכרני היטב יודע שאין אני נוהג לפגוע באנשים ואילו בך פגעתי ועל כך אני כואב מאוד! (באמת!). אם את יכולה – סלחי לי!"

 

"כי מי שאיננו מודה בשגיאותיו הינו מוג לב"

 

למכתב צירף זעירא ספר משיריו שאותו העניק במתנה לכהן. "למען מי כתבתי וכותב אני את שירי אם לא למענכם?", כתב. לסיום ביקש זעירא מכהן לשלוח בשנית את שאלותיה המפורטות: "שאליני ככל העולה על רוחך ואני אענה לך במיטב יכולתי, במיטב סבלנותי, במיטב רצוני!" לבסוף כתב: "אנא, אל תשלחי יותר מכתבים לחברת החשמל. אין אני עובד שם יותר, כי יצאתי לגמלאות. כתובתי היא: רמת-אביב, פיכמן 11, תל-אביב."

 

 

בתגובה למכתב זה שלחה כהן מכתב נוסף אל זעירא ובו פירטה את שאלותיה. בתשובתו התייחס זעירא בפרוטרוט אל השאלות השונות שהעלתה. "ואסיים את תשובתי לך בבקשות מספר," כתב זעירא, "א. כל מה שלא ברור לך, כל מה שעוד ברצונך לדעת שאלי ואשתדל לענות; ב. מסרי שלום למורה שלך, יונה אילן; וג. בקשי את חברותיך שינסו לשאול גם מלחינים אחרים, כי לאחרונה 'הופצצתי' ממש על ידי מכתבים ועוד מעט אצטרך לחפש לי מזכיר, או מזכירה על מנת לספק את כולם בתשובות נאותות."

לאחרונה הגיעה חנה כהן לביקור במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית ופגשה את ד"ר גילה פלם מנהלת המחלקה, ששמחה לקבל את המכתבים הייחודיים. אלו צורפו אל אוסף מרדכי זעירא שבמחלקת המוזיקה.

"ומודה ועוזב ירוחם".

 

כתבות נוספות

איך רוקדים את "לכה דודי"?

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי