"מולדתי איבדה עצמה לדעת": מכתב ההתאבדות של שטפן צווייג

"עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת" – שטפן צווייג נפרד מהחיים

שטפן צווייג

סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).

צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.

ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.

זהו מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו:

שטפן צווייג
מכתב ההתאבדות השמור בספרייה הלאומית

 

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

סטפן צווייג

פטרופוליס 22.2.1942

לקריאה נוספת

ארכיון שטפן צווייג במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים

הספרייה הלאומית

הספרייה הלאומית של ישראל מופקדת על שמירת אוצרותיה של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי.
לכתבות נוספות של הספרייה הלאומית >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו