נחמה ליפשיץ: הזמיר של יהדות הדממה

סיפורה של הזמרת מסורבת העלייה שפעלה לפני ומאחורי הקלעים למען יהודי ברית המועצות

2_715-537-nechama_heb

נחמה ליפשיץ. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

נחמה ליפשיץ הייתה זמרת יידיש נודעת, סמל ליהדות הדממה, סמל הציונות, ומסורבת עלייה מפורסמת בברית המועצות, אשר זכתה לעלות ארצה. היא הייתה בין הדמויות הראשיות שתרמו לשמירת הזהות היהודית בברית המועצות. שנתיים אחרי פטירתה מוסרת בתה של ליפשיץ, רוזה ליטאי, את ארכיונה ועזבונה האומנותי של אִמָּהּ (שכולל מכתבים, תעודות, תמונות, שירים ולחנים שנכתבו ביידיש ובעברית בברית המועצות) לספרייה הלאומית בירושלים. בתה חושפת גם אחדות מפעילותיה בחשאי, תוך גילוי אומץ לב למען מדינת ישראל.

נוסף על שימור מילים ותווי מוזיקה של משוררים ומלחינים יהודים והפצתם בקרב קהילות יהודיות בברית המועצות, נהגה נחמה ליפשיץ להעביר סכומי כסף ליהודים נזקקים בכל רחבי ברית המועצות. היא העבירה לשגרירות ישראל במוסקבה לוחות זמנים ומפות של הופועותיה, כך שנציגי השגרירות יוכלו לפגוש יהודים שבאו לקונצרטים שלה בכל מקום. שם הקוד לפעילותה סביב ההופעות היה "המחלקה למוזיקה קלה".

ליפשיץ העבירה גם לשגרירות רשימות על דמויות מפתח בקהילות היהודיות ומידע על קורות היהודים במחוזות השונים של האימפריה הסובייטית. כל הפעילות החשאית שלה ככלל, ומגעיה עם השגרירות בפרט, היו כרוכים בסיכון רב. על דברים פעוטים בהרבה, כמו החזקת ספר לימוד עברית, יהודים נשלחו למחנות עבודה בסיביר לשנים ארוכות.

היא הופיעה בפני קהל יהודי שהיה צמא לרמזים של תרבות יהודית. הקהל היה מחושמל ונרגש משירתה. גם אם רבים לא הבינו את כל המילים, הם קלטו את רמזיה. לעיתים התעטפה במעין צעיף שהזכיר לקהל היהודי טלית.

 

Fig 3_Nehama SSSR 1960s_H
נחמה ליפשיץ על הבמה, ברית המועצות, אמצע שנות ה-1960. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

 

הקהל הנרגש נהג להניח זרי פרחים על הבמה. אנשים העבירו פתקים מאחד לשני לכיוון הבמה. היושב בשורה הראשונה העביר לה פתקים ובהם בקשות לשיר מסוים בעברית, והיא נענתה.

ב-1959 הורשתה ליפשיץ לצאת לראשונה מתחומי ברית המועצות לרגל חגיגות ה־100 להולדת שלום עליכם בפריז. ליפשיץ סיפרה שבינה לבין עצמה עברה בה אז מחשבה לערוק למערב, למרות המחויבות שלה לחזור אל משפחתה. לבסוף עמדה בפיתוי ולא ערקה. לדבריה, התקבלה הוראה מראש לשכת הקשר ולפיה היה עליה לחזור, נתנו לה להבין שצריכים אותה שם.

נחמה ליפשיץ מילאה תפקיד מרכזי גם באירועי שמחת תורה ליד בית הכנסת הגדול במוסקבה, מעמד שהיה מיפגן שנתי של יהדות חיה גם בימים שבהם השלטון הסובייטי לא אפשר פעילות יהודית גלויה.

הזמרת גאולה גיל הופיעה ב-1966 עם שני גיטריסטים, במה שנחשב אז להופעה היסטורית של ישראלים בברית המועצות. כשההחלה גאולה גיל לשיר 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' התפרצה פתאום נחמה ליפשיץ אל הבמה והחזיקה אותה בזרועותיה, נצמדה אליה והתייפחה בבכי מזעזע בפני הקהל. גאולה גיל פרצה בבכי גם היא, וגם הקהל בכה איתן. זה היה מעשה גבורה והתרסה חסר תקדים בברית המועצות. מרוב התרגשות לקתה באותו יום נחמה ליפשיץ בהתמוטטות קשה ואושפזה בבית חולים. בישראל רצו שמועות שהיא נאסרה על ידי הקג"ב.

והקג"ב אכן עקב אחריה בהתמדה, ולא רק בהופעותיה אלא גם בדירתה. היו גם הלשנות, מקצתן מיהודים שאולי קיוו לַשָּׁוְא לטובה כלשהי מצד השלטונות. אחד מהם הלשין שהיא מתכתבת עם הארץ, ושעל הרדיו שלה מודבקת תמונה של תל אביב. כשנדרשה להציג רשימה של אלה שעשויים להקים מחדש את התרבות היהודית בברית המועצות, הציגה ליפשיץ רשימה מתוך אלה שהוצאו כבר להורג בידי משטר סטלין.

ב-1969 עלתה לארץ במפתיע. עלייתה עוררה התרגשות עצומה. "הזמיר של יהדות הדממה הגיע לישראל" זעקו הכותרות. מטוס אל-על, שהביא אותה מווינה, טרם כיבה מנועיו וכבר הסתער לעברו קהל רב של קרובי משפחה, מכירים ומעריצים. פחות מחודש לאחר עלייתה נערכה הופעת הבכורה שלה בארץ בחסות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובנוכחות מרבית שרי הממשלה, סופרים, אומנים, עורכי עיתונים וקהל של אלפים אשר רכשו את כל הכרטיסים בתוך חצי יום.

 

Fig 2_Nehama Golda_H
נחמה ליפשיץ וגולדה מאיר. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

בעקבות "ירושלים של זהב" שהבקיע את מסך הברזל והגיע בדרך-לא-דרך לידי נחמה ליפשיץ בווילנה, התחיל קשר מכתבים מרגש בין נחמה ליפשיץ בברית המועצות לנעמי שמר בישראל. נחמה ליפשיץ כתבה תחילה בעברית, אחר כך עברה ליידיש. נעמי שמר שמרה את כל המכתבים, המעטפות והגלויות מברית המועצות. המכתבים שנחמה ליפשיץ קיבלה מנעמי שמר אינם בנמצא לדאבוננו. לפני היציאה מברית המועצות, היא ידעה שאנשי הקג"ב יחפשו במטען שלה. ואכן חיפשו היטב. גילוי של מכתבים בעברית עלול היה לשנות את יעד היציאה, במקום וינה בדרך לישראל-סיביר.

מתוך ידיעה שכל המכתבים מאת ואל נחמה ליפשיץ נקראו בידי הצנזורה של הקג"ב, המכתבים נכתבו בלשון פיוטית עם רמזים. השתיים קוראות אחת לרְעוּתָהּ 'אחותי' למרות שלא נפגשו עד ליציאת נחמה ליפשיץ את ברית המועצות. הן שמרו על קשר גם לאחר עלייתה לארץ של ליפשיץ. נעמי שמר נפטרה ב-2004. בשנת 2010 מסרה משפחתה של שמר את ארכיונה (כולל מכתבי נחמה ליפשיץ) ועזבונה האומנותי לספרייה הלאומית בירושלים.

ב-6/2/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "אחותי נעמי היקרה! אם ירצה השם ויתן לי כוחות לשיר למאזיניי את 'ירושלים של זהב' יהיה יום טוב לכולנו. זה יהיה כרוח אביב בחורפנו הקר".

ב-8/6/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "וילנה היא יפה ומחודשת. אין זכר לאותה וילנה עתיקה שאת זוכרת אותה. היער בפּאָנאַר ניצב בשתיקתו האיומה. ועצי האורן הנהדרים ניצבים באבלם הדומם. להכיר את וילנה הקודמת אין כל אפשרות…"

 

Fig 6_Noemi Shemer 60th
נעמי שמר שרה באירוע מיוחד שהתקיים ב-1987 בירושלים לרגל יום הולדתה ה-60 של נחמה ליפשיץ תחת שרביטו של המנצח יצחק "זיקו" גריציאני. התמונה באדיבות רוזה ליטאי

בארץ, בעקבות הידרדרות במצבה הבריאותי, עשתה ליפשיץ הסבה מקצועית ולמדה ארכיונאות וספרנות בבר-אילן. לאחר לימודיה עבדה בספרייה למוסיקה בתל אביב ושם התקדמה לתפקיד המנהלת. אחרי פרישתה הקימה את הסדנה לשירה אומנותית ביידיש הנקראת על שמה.

 

(המאמר המלא פורסם לראשונה בכתב העת סגולה).

הכירו את המן הרשע מפרנקפורט

בשנת 1616 ייסדו יהודי פרנקפורט חג פורים נוסף, לציון נפילתו של המן חדש, שניסה להכחיד את הקהילה היהודית

purim715

גלויה מסוף המאה התשע-עשרה ובה איור מאת הרמן יונקר של משפחה יהודית בגרמניה, החוגגת את פורים. התמונה באדיבות המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

אוסף הספרים של סבי היה מרשים. במקרה שלו היה קשה להקיש על אישיותו של אדם לפי הספרים שברשותו, כיוון שבעשורים המאוחרים של חייו עבד בירושלים ככורך ספרים, וכיוון שאהב מאוד את הספרים עצמם, את החומרים שמהם הם עשויים. מדפי הספרים שלו הכילו מיני ספרים שאנשים השאירו אצלו או כאלו שהוא מצא ותיקן. בהתחשב בכך, אין לי כל דרך לדעת בוודאות אם הסידור הישן שהוא העביר אליי הוא זה שאכן שימש אותו.

סידור 'שפת אמת' הוא סידור ידוע למדי בגרמניה. הוא ראה אור לראשונה בשנת 1799, ברדלהיים (Rödelheim), בבית הדפוס הנודע מיסודו של ר' וולף היידנהיים – ובעולם היהודי דובר הגרמנית שבים ומדפיסים אותו גם כיום. כמעט כל עמוד ועמוד בו מציין את המסורות המיוחדות הנהוגות בפרנקפורט. בפרנקפורט, נוהגים לומר כך וכך, בפרנקפורט נוהגים לשנות את הסדר, בפרנקפורט נוהגים להשמיט מילה זו.

במשך תקופה מסוימת השתמשתי בעותק שקיבלתי מסבי וניסיתי להתרגל אליו, ואז הבחנתי בהערה מעניינת. במסגרת רשימת המועדים לשמחה – חגים וימי מועד שבהם לא מקובל לומר את תפילת התחנון, מציינת ההערה, בפרנקפורט דמיין, גם פורים פרנקפורט [נחגג] ביום כ' באדר".

אני אוהב מאוד את פורים הרגיל, אבל מעולם לא שמעתי על 'פורים פרנקפורט'. החלטתי לחקור מעט את הנושא, וזה מה שגיליתי.

 

ספר מאוסף הספרייה הלאומית, שעוסק במנהגים היהודיים הנהוגים בפרנקפורט, שראה אור בשנת 1723. עמודים אלה מתארים את את מנהגי ה'פורים וינץ'
ספר מאוסף הספרייה הלאומית, שעוסק במנהגים היהודיים הנהוגים בפרנקפורט, וראה אור בשנת 1723. עמודים אלה מתארים את את מנהגי ה'פורים וינץ'

 

'פורים פרנקפורט', המכונה גם 'פורים וינץ', מציין נס מקומי שהתחולל ביום העשרים בחודש אדר, שישה ימים בלבד לפני חג פורים. וינצנץ פטמילך היה אופה ומחולל צרות מקומי בעיר שראה עצמו "המן חדש", ובשנת 1614 הוביל את הגילדות המקצועיות בעיר בהתקוממות נגד הקיסר החדש. בין שאר דרישותיהם להורדת מיסים דרשו המורדים גם לצמצם את מספר היהודים בעיר ולהוריד את שיעור הריבית שגבו יהודים בהלוואות כספים.

כשהקיסר התעלם מדרישותיהן של הגילדות בעיר או דחה אותן, הוביל וינצנץ המון בביזת הרובע היהודי בפרנקפורט, וזה תקף את השכונה, העלה אותה באש ובזז אותה, עד שהיהודים שבה אולצו לנוס על נפשם. שנתיים לאחר מכן, בפברואר 1616, הורה הקיסר מתיאס להוציא למוות בתלייה את וינצנץ פטמילך וחמישה מורדים אחרים, והיהודים הורשו לשוב בבטחה לעיר. סמיכות הזמנים באותה שנה בין ההוצאה להורג לבין חג הפורים, וגם הדי הסיפור הפורימי כולו ברקע, עודדו את הקהילה לציין את השיבה לעיר כגאולה-זוטא, לרבות חיבור שירים מיוחדים והעלאת סיפור המעשה על הכתב – ביידיש, באריכות ובסגנון פואטי – בטקסט שזכה לשם "מגילת וינץ".

 

לוח שנה מהמאה השמונה-עשרה שמציין את חג ה'פורים וינץ'. מארכיון הספרייה הלאומית
לוח שנה מהמאה ה-18 שמציין את חג ה'פורים וינץ'. מארכיון הספרייה הלאומית

 

פרנקפורט אינה היחידה. בקהילות יהודיות רבות בהיסטוריה צוינו אירועים מקומיים של כמעט-חורבן ושל גאולה פתאומית במאפיינים דומים לאלו של פורים. חוויה מרתקת נכונה לקורא בספרי ההיסטוריה, המגלה בהם אזכורים מעטים ל'פורים נרבונה' (Narbonne), 'פורים קהיר', 'פורים חברון', 'פורים של סרגוסה' (Saragossa) וארבעת מועדי הפורים של קהילת אנקונה (Ancona) שבאיטליה, אם נציין רק כמה דוגמאות.

הדי החגיגות הללו עדיין מורגשים גם בימינו. בחיבור ההלכתי שפרסם לאחרונה הרב אליעזר מלמד, "פניני הלכה", הוא מגן על החובה הדתית לחגוג את יום העצמאות נוכח קולות הטוענים שאחרי חורבן בית המקדש חל איסור לקבוע ימי מועד נוספים – והוא עושה זאת תוך ציון התקדים של 'פורים פרנקפורט'.

 

תקריב של לוח ההשנה מהמאה השמונה-עשרה, המציין את 'פורים וינץ'. לוח השנה מציין תענית בי"ט באדר, יום לפני החג, המצוין בכ' באדר. מארכיון הספרייה הלאומית
תקריב של לוח ההשנה מהמאה ה-18, המציין את 'פורים וינץ'. לוח השנה מציין תענית בי"ט באדר, יום לפני החג, המצוין בכ' באדר. מארכיון הספרייה הלאומית

 

כמי שמתגורר בברלין וממשיך שם בלימודיי הרבניים, הסיפורים הללו, על מועדי פורים מקומיים, מוסיפים רבדים של חיוּת ושל מורכבות למדינה שבה אני חי כיום, ומחברים אותי לספריות ולבתי כנסת בפרנקפורט ובירושלים. ככל הידוע לי, כיום אף אחד בפרנקפורט לא חוגג את 'פורים וינץ', ומאז שסבי ז"ל הלך לעולמו, אין לי את מי לשאול – מלבד את הסידור ששימש אותו מנעוריו. הסיפור היהודי הוא סיפור צבעוני ומורכב, וסיפורו מחדש של מעשה כמו זה של פורים – לרבות הרלוונטיות המתמשכת שלו – משמש לי כיום מקור השראה.

 

כתבות נוספות

תגלית: מגילת אסתר של הילד א. ב. יהושע

"השפן הקטן" והבתים הגנוזים

 




עורך הדין היהודי שהגה את חוקת רפובליקת ויימר

מדוע נחשב הוגו פרויס ל"אביה" של רפובליקת ווימר?

Weimar constitution

מתוך אוספי הספרייה הלאומית

התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה, והמהפכה בנובמבר בשנת 1918, הביאו למצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שתתאים למשטר הדמוקרטי ותמתן את כוחו הפוליטי של מעמד האצולה.

אסיפת העם הגרמנית שהתכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לניסוח החוקה החדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחו במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו כמה חודשים, עד שאסיפת העם בוויימר אישרה את החוקה החדשה ב-11 באוגוסט 1919. המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860) השתתף בוועדה בקביעות ובמשך חודשים מספר אף שימש יושב ראש הוועדה. תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר גדולה, ועד היום הוא נחשב ל"אביה".

 

הוגו פרויס. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של שבדרון השמור בספרייה הלאומית.
הוגו פרויס. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של שבדרון השמור בספרייה הלאומית.

 

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאישרו נציגי העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. נוסף על חידושים רבים אחרים, הציע פרויס בנוסח שהכין חלוקה פנימית חדשה בגרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, בהן הגדולה מכולן – פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה; הרעיון קרם אור וגידים במציאות הפוליטית לאחר שנת 1945, בייסודן של מדינות גרמניה החדשות.

 

הוגו פרויס. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של שבדרון השמור בספרייה הלאומית.
הוגו פרויס. התמונה לקוחה מאוסף הפורטרטים של שבדרון השמור בספרייה הלאומית.

 

הוגו פרויס נולד בברלין והיה בן למשפחת סוחרים. הוא למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. פרויס החליט להקדיש את זמנו למחקר אקדמי והצטרף בתור "מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר, ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד לא-נוח זה 15 שנה, כיוון שבתקופתו נדרשו היהודים להתנצר כתנאי לקבלת מעמד פרופסור. אומנם כלל זה לא נאכף על פי חוק, אך הוא התקיים בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק בהקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס את תקן הפרופסור למשפטים באותו מוסד.

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 היה ממייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד למותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, ושימש גם בתור שר הפנים הראשון ברפובליקת ויימר. במחאה על חתימת הסכמי ורסיי בידי גרמניה התפטר מתפקיד זה. בהסכמים אלו ויתרה גרמניה על ריבונותה באזורים מסוימים, והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקיד השר הביאה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, אף שמדובר, כאמור, בטקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.

 

שער החוקה המודפס שקיבלו תלמידות ותלמידים לרגל סיום הלימודים.
שער החוקה המודפס שקיבלו תלמידות ותלמידים לרגל סיום הלימודים.

 

בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום), הם נעזרו בחוקת רפובליקת ויימר כבסיס עבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך נעשו גם תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אף מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה.

יש לזכור שבסופו של דבר היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאיפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה – מה שלימים ניצלו הנאצים לטובת חיזוק מפלגתם.

 

אולי תאהבו גם:

"עתה אני חושב שקפקא אומר לי בעצמו: 'די עשית'"

פריטים נדירים: הצצה אל חייהם של מקס נורדאו ובתו היחידה מקסה

חיילים יהודים בשרות הקייזר

 




ילדי קפריסין חולמים על ישראל

גילופי אבן שיצרו ילדים יהודים במחנות המעצר בקפריסין מספרים על הכמיהה להגיע ארצה

קפריסין

האוסף מוצג בספרייה לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בתאריכים 17–19 במרץ 2019.

כשגלי העלייה של פליטי המלחמה הלכו והתעצמו, נאלצו הבריטים למצוא פיתרון. מחנה עתלית היה מלא עד אפס מקום, ועל כן הוקמו בשנים 1946 ו-1949 מחנות מעצר בקפריסין, ובהם אוכלסו עשרות אלפי יהודים שחיכו להגיע סוף סוף לארץ ישראל. משאלה – שבסופו של דבר התגשמה.

גם הבריטים הבינו שלא יוכלו להתייחס לפליטים היהודים כאל שבויים או אסירים, והעניקו לעצורים סוג של אוטונומיה. בסיוע תרומות גדולות מארץ ישראל ומהעם היהודי כולו, ניסו המנהיגים היהודים במחנות לנסות וליצור שגרת חיים כלשהי. גם הם ידעו שהתעסוקה היא מצרך חובה בניסיון להעניק לפליטים את שגרת חיים זו.

 

קפריסין
אוניית מעפילים שיצר ילד במחנה

 

בתוך גדרות התייל התקיימו פעילויות תרבות, רווחה, חינוך ודת, תוך הניסיון ליצור לשוהים שגרה יום-יומית. הילדים – כמובן – היו בראש מעיניהם.

 

קפריסין
מפת ישראל חרוטה באבן. בצידה השני חרט את שמו היוצר חיים איצקוביץ' מכיתה ה'

 

ביטוי לפעילותם של הילדים, שגם מספרת לנו מה עבר בראשיהם, ניתן לראות באוסף יוצא דופן הנמצא בספרייה. אבנים לא היו חסרות במחנה, וכך הועסקו הילדים בעבודות גילוף במסגרות החינוכיות במחנה.

 

קפריסין
קסת דיו שעליו חרוטות המילים "קפריסין תשח" וראשי התיבות של היוצר ס.ל.

 

מה הם בחרו לגלף?

לא קשה לנחש. הילדים גילפו את האוניות שהיו אמורות להביא אותם ארצה – ויום אחד אף יעשו זאת. הם גילפו גם את מפת ארץ ישראל – כל מה שהזכיר להם כי מחנות המעצר שבהם הם כלואים אינם ביתם, אלא רק לתקופה זמנית.

 

קפריסין
גילוף אבן של תלמיד כיתה ה', דב פלדמן, שהוסיף גם את הכיתוב "יחי עם ישראל"

 

על הגילופים חרטו הילדים גם את שמם ואת כיתתם. אולי עוד נגלה את בעליהם פה, בארץ ישראל?

 

לכתבות נוספות

סיפור ביקורה המרגש של שושנה דמארי אצל הפליטים היהודים במחנות המעצר בקפריסין

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה