נחמה ליפשיץ הייתה זמרת יידיש נודעת, סמל ליהדות הדממה, סמל הציונות, ומסורבת עלייה מפורסמת בברית המועצות, אשר זכתה לעלות ארצה. היא הייתה בין הדמויות הראשיות שתרמו לשמירת הזהות היהודית בברית המועצות. שנתיים אחרי פטירתה מוסרת בתה של ליפשיץ, רוזה ליטאי, את ארכיונה ועזבונה האומנותי של אִמָּהּ (שכולל מכתבים, תעודות, תמונות, שירים ולחנים שנכתבו ביידיש ובעברית בברית המועצות) לספרייה הלאומית בירושלים. בתה חושפת גם אחדות מפעילותיה בחשאי, תוך גילוי אומץ לב למען מדינת ישראל.

נוסף על שימור מילים ותווי מוזיקה של משוררים ומלחינים יהודים והפצתם בקרב קהילות יהודיות בברית המועצות, נהגה נחמה ליפשיץ להעביר סכומי כסף ליהודים נזקקים בכל רחבי ברית המועצות. היא העבירה לשגרירות ישראל במוסקבה לוחות זמנים ומפות של הופועותיה, כך שנציגי השגרירות יוכלו לפגוש יהודים שבאו לקונצרטים שלה בכל מקום. שם הקוד לפעילותה סביב ההופעות היה "המחלקה למוזיקה קלה".

ליפשיץ העבירה גם לשגרירות רשימות על דמויות מפתח בקהילות היהודיות ומידע על קורות היהודים במחוזות השונים של האימפריה הסובייטית. כל הפעילות החשאית שלה ככלל, ומגעיה עם השגרירות בפרט, היו כרוכים בסיכון רב. על דברים פעוטים בהרבה, כמו החזקת ספר לימוד עברית, יהודים נשלחו למחנות עבודה בסיביר לשנים ארוכות.

היא הופיעה בפני קהל יהודי שהיה צמא לרמזים של תרבות יהודית. הקהל היה מחושמל ונרגש משירתה. גם אם רבים לא הבינו את כל המילים, הם קלטו את רמזיה. לעיתים התעטפה במעין צעיף שהזכיר לקהל היהודי טלית.

הקהל הנרגש נהג להניח זרי פרחים על הבמה. אנשים העבירו פתקים מאחד לשני לכיוון הבמה. היושב בשורה הראשונה העביר לה פתקים ובהם בקשות לשיר מסוים בעברית, והיא נענתה.

ב-1959 הורשתה ליפשיץ לצאת לראשונה מתחומי ברית המועצות לרגל חגיגות ה־100 להולדת שלום עליכם בפריז. ליפשיץ סיפרה שבינה לבין עצמה עברה בה אז מחשבה לערוק למערב, למרות המחויבות שלה לחזור אל משפחתה. לבסוף עמדה בפיתוי ולא ערקה. לדבריה, התקבלה הוראה מראש לשכת הקשר ולפיה היה עליה לחזור, נתנו לה להבין שצריכים אותה שם.

נחמה ליפשיץ מילאה תפקיד מרכזי גם באירועי שמחת תורה ליד בית הכנסת הגדול במוסקבה, מעמד שהיה מיפגן שנתי של יהדות חיה גם בימים שבהם השלטון הסובייטי לא אפשר פעילות יהודית גלויה.

הזמרת גאולה גיל הופיעה ב-1966 עם שני גיטריסטים, במה שנחשב אז להופעה היסטורית של ישראלים בברית המועצות. כשההחלה גאולה גיל לשיר 'אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי' התפרצה פתאום נחמה ליפשיץ אל הבמה והחזיקה אותה בזרועותיה, נצמדה אליה והתייפחה בבכי מזעזע בפני הקהל. גאולה גיל פרצה בבכי גם היא, וגם הקהל בכה איתן. זה היה מעשה גבורה והתרסה חסר תקדים בברית המועצות. מרוב התרגשות לקתה באותו יום נחמה ליפשיץ בהתמוטטות קשה ואושפזה בבית חולים. בישראל רצו שמועות שהיא נאסרה על ידי הקג"ב.

והקג"ב אכן עקב אחריה בהתמדה, ולא רק בהופעותיה אלא גם בדירתה. היו גם הלשנות, מקצתן מיהודים שאולי קיוו לַשָּׁוְא לטובה כלשהי מצד השלטונות. אחד מהם הלשין שהיא מתכתבת עם הארץ, ושעל הרדיו שלה מודבקת תמונה של תל אביב. כשנדרשה להציג רשימה של אלה שעשויים להקים מחדש את התרבות היהודית בברית המועצות, הציגה ליפשיץ רשימה מתוך אלה שהוצאו כבר להורג בידי משטר סטלין.

ב-1969 עלתה לארץ במפתיע. עלייתה עוררה התרגשות עצומה. "הזמיר של יהדות הדממה הגיע לישראל" זעקו הכותרות. מטוס אל-על, שהביא אותה מווינה, טרם כיבה מנועיו וכבר הסתער לעברו קהל רב של קרובי משפחה, מכירים ומעריצים. פחות מחודש לאחר עלייתה נערכה הופעת הבכורה שלה בארץ בחסות ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, ובנוכחות מרבית שרי הממשלה, סופרים, אומנים, עורכי עיתונים וקהל של אלפים אשר רכשו את כל הכרטיסים בתוך חצי יום.

בעקבות "ירושלים של זהב" שהבקיע את מסך הברזל והגיע בדרך-לא-דרך לידי נחמה ליפשיץ בווילנה, התחיל קשר מכתבים מרגש בין נחמה ליפשיץ בברית המועצות לנעמי שמר בישראל. נחמה ליפשיץ כתבה תחילה בעברית, אחר כך עברה ליידיש. נעמי שמר שמרה את כל המכתבים, המעטפות והגלויות מברית המועצות. המכתבים שנחמה ליפשיץ קיבלה מנעמי שמר אינם בנמצא לדאבוננו. לפני היציאה מברית המועצות, היא ידעה שאנשי הקג"ב יחפשו במטען שלה. ואכן חיפשו היטב. גילוי של מכתבים בעברית עלול היה לשנות את יעד היציאה, במקום וינה בדרך לישראל-סיביר.

מתוך ידיעה שכל המכתבים מאת ואל נחמה ליפשיץ נקראו בידי הצנזורה של הקג"ב, המכתבים נכתבו בלשון פיוטית עם רמזים. השתיים קוראות אחת לרְעוּתָהּ 'אחותי' למרות שלא נפגשו עד ליציאת נחמה ליפשיץ את ברית המועצות. הן שמרו על קשר גם לאחר עלייתה לארץ של ליפשיץ. נעמי שמר נפטרה ב-2004. בשנת 2010 מסרה משפחתה של שמר את ארכיונה (כולל מכתבי נחמה ליפשיץ) ועזבונה האומנותי לספרייה הלאומית בירושלים.

ב-6/2/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "אחותי נעמי היקרה! אם ירצה השם ויתן לי כוחות לשיר למאזיניי את 'ירושלים של זהב' יהיה יום טוב לכולנו. זה יהיה כרוח אביב בחורפנו הקר".

ב-8/6/1968 נחמה ליפשיץ כתבה לנעמי שמר: "וילנה היא יפה ומחודשת. אין זכר לאותה וילנה עתיקה שאת זוכרת אותה. היער בפּאָנאַר ניצב בשתיקתו האיומה. ועצי האורן הנהדרים ניצבים באבלם הדומם. להכיר את וילנה הקודמת אין כל אפשרות…"

בארץ, בעקבות הידרדרות במצבה הבריאותי, עשתה ליפשיץ הסבה מקצועית ולמדה ארכיונאות וספרנות בבר-אילן. לאחר לימודיה עבדה בספרייה למוסיקה בתל אביב ושם התקדמה לתפקיד המנהלת. אחרי פרישתה הקימה את הסדנה לשירה אומנותית ביידיש הנקראת על שמה.

(המאמר המלא פורסם לראשונה בכתב העת סגולה).