מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

תמונות נדירות שאנחנו חושפים לראשונה מתעדות את החיים התרבותיים בגטו וילנה

וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית)

מזוודת המתכת שהכילה את אוסף התיעוד מגטו וילנה, אותו הפקיד בספרייה הלאומית המשורר אברהם סוצקבר, הכילה גם קבוצה קטנה אך מרתקת של תצלומים נדירים. אך האם תצלומים אותנטיים אלה משקפים את כל האמת באשר לחיים מאחורי חומות הגטו, ומה ניתן ללמוד מהם על הדימוי שביקשו ליצור?

 

מזוודתו המיוחדת של אברהם סוצקבר (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
מזוודתו המיוחדת של אברהם סוצקבר (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

חלקים מהאוסף שאצר אברהם סוצקבר השתמרו דיגיטלית על-ידי הספרייה הלאומית

 

כישלון מלחמת הבזק (ה"בליצקריג") הגרמנית על ברית המועצות וכינונו של מצב מלחמה מתמשך העמידו את הכלכלה הנאצית נוכח בעיות ממשיות, לרבות מחסור בידיים עובדות. מבחינתם של הכובשים הגרמנים, אלפי היהודים שחיו בגטו וילנה ובגטאות אחרים היוו מקור חשוב של כוח אדם. לפיכך, המשטר הנאצי בחר שלא לרצוח את היהודים שנותרו אחרי האקציות שבוצעו בחודשי הכיבוש הראשונים, ותחת זאת לשעבד אותם. כך זכו יהודי גטו וילנה מראשית 1942 ועד אביב 1943 במראית עין מסוימת של יציבות ושל שלווה. במהלך פרק זמן זה לא בוצע עוד הרג המוני, אף שפעולות רצח בודדות המשיכו. מרבית היהודים עבדו במפעלים ובבתי מלאכה למיניהם בתוך הגטו עצמו ובסביבותיו. הדבר הוביל גם לפיתוח הארגון הפנימי של הגטו, ולהקמת מוסדות תרבות, חינוך, בריאות ורווחה.

אברהם סוצקבר, שברח לתקופת-מה והסתתר בביתה של איכרה ליטאית, שב אל הגטו עם הרגיעה. המשורר הצעיר בן ה-28, שב והתאחד עם רעייתו בגטו והצטרף לרבים מידידיו היוצרים ואנשי הרוח, שעדיין נותרו בחיים. המאורעות הנוראים שהוא חווה בגטו, ובהם מותה של אמו האהובה ומות בנו הבכור, מייד עם לידתו, לא השתיקו את קולו, אלא להיפך: הם באו לידי ביטוי עז בשירה שהמשיך וכתב כמעט מדי יום ביומו, בהשראת חוויותיו המחרידות. בליבו פיעמה אמונה כמעט מיסטית: כל זמן שהוא כותב ויוצר שירים, למוות לא תהיה שליטה עליו. "כל זמן שאחיה חיי משורר בגיא צלמוות", כתב לימים, "אגאל מייסוריי". שירו הידוע ביותר של סוצקבר מתקופה זו הוא "אונטער דיינע ווייסע שטערן" ("תחת זיו כוכבי שמיים") שהולחן עוד בגטו והושר לראשונה באחת מהצגות הבידור שנערכו שם. סוצקבר היה מנהלו האמנותי של תאטרון הגטו, ועסק בתרגום ובעיבוד של מגוון יצירות לבמה. גם לשירתו, שנכתבה בגטו, נודע מקום מרכזי בערבי הקריאה הפופולריים שנערכו במקום. העשייה התרבותית הוסיפה ושגשגה בקרב תושביו של גטו וילנה עם היווסדם של בתי ספר, תאטרון, מקהלות בעברית וביידיש, תזמורת, אופרה, בלט, תאטרון בובות לילדים, ספרייה פעילה, עיתון ואפילו תחרויות ספורט. הרצאות ואירועים ספרותיים היו גם הם דבר שבשגרה. "ירושלים דליטא", אחת מן הקהילות החשובות במזרח אירופה שהצמיחה מתוכה בתי הוצאה לאור נודעים, מלומדים ומוסדות חינוך ותרבות יהודיים מפוארים, שבה לתחייה בצל המוות.

 

כרזה בכתב יד המפרסמת את לוח הופעות בתאטרון גטו וילנה לשבוע האחרון של אוקטובר 1942. בין היתר שובצו קונצרטים סימפוניים והופעת ג'ז של "השישה" (אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית. לחצו על מנת להגדיל
כרזה בכתב יד המפרסמת את לוח הופעות בתאטרון גטו וילנה לשבוע האחרון של אוקטובר 1942. בין היתר שובצו קונצרטים סימפוניים והופעת ג'ז של "השישה" (אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

 

סוצקבר עסק בפעילות תרבותית חשובה לא רק בתוך חומות הגטו: הוא פעל גם להצלת אוצרות תרבות חשובים מציפורני הנאצים. יחד עם חברו הקרוב, המשורר שמרקה קצ'רגינסקי, הוא הצטרף ל"בריגדת הנייר" בראשותם של זליג קלמנוביץ', ד"ר הרמן קרוק והספרן הנודע חייקל לונסקי. סיפורה של הקבוצה, שהתמסרה לשימור נכסי הרוח היהודיים, תואר בספרו החשוב של ההיסטוריון דייויד פישמן, The Book Smugglers, שיש לקוות כי יתורגם במהרה גם לעברית.

 

אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי בגטו וילנה. תמונתם של צמד החברים צולמה בידי ברל קצ'רג'ינסקי במרפסת דירתם ברחוב שטרָאשוּן, ביום 20 ביולי, 1943. (ארכיון אברהם סוצקבר, הספרייה הלאומית.) לחצו על מנת להגדיל
אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי בגטו וילנה. תמונתם של צמד החברים צולמה בידי ברל קצ'רג'ינסקי במרפסת דירתם ברחוב שטרָאשוּן, ביום 20 ביולי, 1943. (ארכיון אברהם סוצקבר, הספרייה הלאומית.) לחצו כדי להגדיל

 

בין החומרים המגוונים שעלה בידו של סוצקבר לאסוף, התצלומים מהווים קבוצה מיוחדת במינה. לידי הספרייה הלאומית הגיעו רק מעטים מהם, אך העוצמה של רוח היהודים בגטו, עולה מהם במלוא עוזה. למרבה הפלא, היו בגטו וילנה מספר יהודים שעסקו בצילום. התצלומים המעטים שהגיעו לידינו מתוך הגטו, מעידים כי, קרוב לוודאי, אף אחד מאותם אלה שהסתכנו בצילום (פעולה שנאסרה על ידי הגרמנים באופן מפורש) לא היה צלם מקצועי. לרוב, התצלומים מטושטשים ובאיכות טכנית ירודה, ומזוויות הצילום אפשר להתרשם כי הם נעשו בידי צלמים חובבים, ופותחו בתנאי לא-תנאים. ובכל זאת: סוצקבר הצליח לשים את ידו גם על תצלומים אלה, ולצרפם לתיעוד יקר הערך שצבר. בסך הכל, ידועים לנו תצלומים לא רבים מגטו וילנה; מרביתם נעשו דווקא בידי החיילים הנאצים, בעת אקציות או פעולות דרמטיות אחרות שחייבו את כניסתם לאיזור זה. התצלומים שבאוסף סוצקבר הם, אפוא, תיעוד נדיר ביותר לחיי היום-יום בגטו, שנעשה בידי יושביו. רק בגב אחד מהתצלומים רשם סוצקבר את שם הצלם, "ב. קצ'רגינסקי" – זהו, כנראה, ברל קצ'רגינסקי, שהיה שוטר במשטרת הגטו והיתה ברשותו מצלמה. העובדה שמרבית התצלומים נעשו בידי אותו שוטר, עשוייה להסביר גם את הקבוצה הגדולה, יחסית, של תצלומים המתעדים את משטרת הגטו ואת ראש הגטו, יעקב גֶנְס.

מסדר של שוטרי הגטו, תצלום קבוצתי של משמר השער ותצלומים של מפקד משמר השער, משה לוואס, עם שוטריו, נותנים לנו תמונה מוחשית של אחד מן המוסדות המושמצים והשנואים ביותר על יושבי הגטו, אך מאידך, אלה שהיו מבעלי בריתם של סוצקבר וחברי "בריגדת הנייר", בהיותם משתפי פעולה נאמנים עם פעולות ההברחה של חומרי ארכיון, ספרים ויצירות אמנות לתוך הגטו. משה לֶוואס היה מודע היטב לפעילותם של סוצקבר וחבריו, והוא איפשר את הכנסתם של אותם אוצרות תרבות, בתחבולות שונות שהקלו על הנכנסים ומנעו ביקורת גרמנית מהם.

 

תצלום קבוצתי של שוטרי "משמר הגטו", 1942-1943 בערך
תצלום קבוצתי של שוטרי "משמר הגטו", 1943-1942 בערך. לחצו כדי להגדיל

 

חלק מתצלומים אלה מבויימים, וניכר היטב כי המצולמים היו מודעים היטב לנוכחותו של הצלם: בתצלומים אחדים הם אף מישירים מבט אל עדשת המצלמה. האם הם חשו גם בחשיבותו של התיעוד המצולם לחייהם הנוראים תחת הכיבוש הנאצי?

תצלום אחר, של יעקב גנס במִסדר חגיגי כלשהו, מעורר פליאה נוספת: כמו האיסור על החזקת מצלמות וצילום בידי יהודים, התקיים גם האיסור על הכנסת פרחים לגטו, והנה, אנו רואים בבירור כי גנס אוחז בידיו זר פרחים טרי, שהוגש לו על ידי אחד מן הנוכחים. זהו, ללא ספק, אחד מרגעי השיא של תקופת הרגיעה והיציבות בגטו, שבמהלכה אף הורשו היהודים, מספר פעמים, לצאת מן הגטו ולהתרחץ בנהר הוויליה.

 

יעקב גנס (במרכז), ראש גטו וילנה, 1943 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
יעקב גנס (במרכז), ראש גטו וילנה, 1943 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

סוצקבר הצליח לאסוף תצלומים המתעדים את חיי היום-יום בגטו מצדדיהם השונים: הכליאה מאחורי גדרות והמשמר, אך גם תמונת רחוב פשוטה (שבה נראה השעון ברחוב הראשי), מודעות אבל על אחד מקירות הגטו (ובהם מודעת אבל על "מותו הטראגי" של מפקד הכלא בגטו, פרדיננד בייגל, שנרצח בידי קצין אס.אס.)

 

השעון בגטו. לחצו כדי להגדיל
השעון ברחוב הראשי של הגטו. לחצו כדי להגדיל

 

ובעיקר: תצלומים של מוסדות חינוך ותרבות. ואולם, התצלום המרגש ביותר הוא אולי זה של תזמורת הגטו, עם המנצח, זאב-וולף דורמאשקין (מי שהיה "ילד פלא" ומנצח התזמורת הסימפונית של וילנה לפני המלחמה).

 

וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

דורמאשקין נראה כאן לבוש במיטב מחלצותיו, בפראק ובעניבת פרפר, עומד עמידה איתנה ובטוחה בעצמו. הנגנים שסביבו, גם הם לבושים היטב, מחייכים למצלמה. נעליה המבריקות של הכנרת הראשונה, מעוררות השתאות. תצלום זה מוכיח את עוצמתה של רוח האדם, גם בעתות משבר קשות: בה במידה שסוצקבר לא פסק מלכתוב שירים, מנצח התזמורת ונגניו לא חדלו מלנגן וליצור מוסיקה, ולשמור על כבודם האנושי. חצי שנה לפני שצולמה תמונה זו, נערכה הופעת הבכורה של התזמורת, אשר זכתה למאמר ביקורת נלהב בעתון הגטו. באותה הופעה ראשונה, השתתפו 17 נגנים, ומספרם גדל והלך והגיע לארבעים סמוך לחיסול הגטו. פסנתר התזמורת הוברח חלקים-חלקים והורכב מחדש בידי מומחה. שאר כלי הנגינה הובאו בהדרגה ממחבואים שונים בעיר. נוסף על קונצרטים של התזמורת הסימפונית, נערכו גם קונצרטים קאמריים ואפילו שתי הופעות של מוסיקת ג'ז, שנענו בהתלהבות הקהל.

אחדים מן התצלומים נראים מבויימים, וניכר בבירור שהמצולמים מוּדעים למצלמה שניצבת מולם. לעתים, הם אף מישירים את מבטם אל העדשה. מסדר של 'משמר השער', תמונה קבוצתית של השומרים ותמונות של מפקדם, משה לוואס, מאפשרים לנו מבט חטוף באחד המוסדות השנואים ביותר על האסירים בגטו. יחד עם זאת, יש לציין כי שומרי הגטו הם אלה שאיפשרו לסוצקבר ולחבריו ב"בריגדת הנייר" להבריח אל הגטו ספרים, חומרים ארכיוניים ומגוון יצירות אמנות.

 

מסדר שומרי 'משמר השער', משה לוואס במרכז התמונה (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
מסדר שומרי 'משמר השער', משה לוואס במרכז התמונה (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

סוצקבר הצליח לאסוף תצלומים ששיקפו את חיי היום-יום בגטו במגוון היבטים: סצנות רחוב פשוטות, לוחות מודעות ותצלומים של מוסדות תרבות וחינוך.

 

טקס הפתיחה של מגרש הספורט של הגטו, 10 ביולי 1942 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). "אם אחרי שנים יחפש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא ימצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי מגרש זה יהווה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נלאית וליצר החיים שאין לו גבול הפועמים בנו". גריגורי גוכמן, וילנה 10.7.1942. לחצו על מנת להגדיל
טקס הפתיחה של מגרש הספורט של הגטו, 10 ביולי 1942 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). "אם אחרי שנים יחפש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא ימצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי מגרש זה יהווה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נלאית וליצר החיים שאין לו גבול הפועמים בנו". גריגורי גוכמן, וילנה 10.7.1942. לחצו כדי להגדיל

 

כפאראפרזה על הניסוח השנוי במחלוקת של חנה ארנדט, בדבר "הבנאליות של הרוע", אפשר לומר שהתמונות הללו משקפות את ניסיונם של אסירי הגטו להיאחז נואשות ב"בנאליות של החיים בצל הרוע" ולהעמיד פנים שהם מסוגלים להמשיך ולחיות באופן נורמלי, חרף המוות והאומללות שאפפו את חייהם. הצלמים היו שותפים מלאים ביצירת אשליה זו. מאחר והיה צורך בשיתוף פעולה בין הצלם לבין המצולמים, אפשר להניח שיוצר התמונות ביקש גם הוא להעביר תמונת חיים בנאלית ונורמלית, אותה יצר באמצעות פעולה פשוטה ותמימה לכאורה, פעולת הצילום.

בשונה מתצלומים שנעשו בגטאות אחרים, לרבות בליטא עצמה, התמונות שבאוסף סוצקבר אינן מסגירות דבר מזוועותיה האמיתיות של השואה בווילנה. אין בהן זכר לילדים גוססים ברחובות, לאנשים גוועים ברעב ובכלל, לסבלותיהם של אסירי הגטו. המציאות הנוראה, אותה תיאר סוצקבר לפרטי פרטים בספר העדות שכתב, אינה באה כלל לידי ביטוי בתמונות שליקט. נראה כי אסירי הגטו ביקשו להתרחק ככל האפשר מהנסיבות הבלתי-נורמליות שבתוכן חיו וניסו לשקף חיים רגילים ויציבים – דבר שלא היה, כמובן, אלא אשליה. לפיכך, תצלומים אלו אינם מתעדים את חיי הגטו כפי שהיו באמת, אלא את האופן שבו ביקשו לחיות ולהיזכר אלה שנגזר עליהם המוות.

 

כתבות נוספות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה


גיל וייסבלאי

ד"ר גיל וייסבלאי הוא ארכיונאי וחוקר תולדות הספר העברי במאה העשרים.

לכתבות נוספות של גיל וייסבלאי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו