מאחורי חומות הגטו: גבורת הרוח בצל המוות

תמונות נדירות שאנחנו חושפים לראשונה מתעדות את החיים התרבותיים בגטו וילנה

וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית)

מזוודת המתכת שהכילה את אוסף התיעוד מגטו וילנה, אותו הפקיד בספרייה הלאומית המשורר אברהם סוצקבר, הכילה גם קבוצה קטנה אך מרתקת של תצלומים נדירים. אך האם תצלומים אותנטיים אלה משקפים את כל האמת באשר לחיים מאחורי חומות הגטו, ומה ניתן ללמוד מהם על הדימוי שביקשו ליצור?

 

מזוודתו המיוחדת של אברהם סוצקבר (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
מזוודתו המיוחדת של אברהם סוצקבר (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

חלקים מהאוסף שאצר אברהם סוצקבר השתמרו דיגיטלית על-ידי הספרייה הלאומית

 

כישלון מלחמת הבזק (ה"בליצקריג") הגרמנית על ברית המועצות וכינונו של מצב מלחמה מתמשך העמידו את הכלכלה הנאצית נוכח בעיות ממשיות, לרבות מחסור בידיים עובדות. מבחינתם של הכובשים הגרמנים, אלפי היהודים שחיו בגטו וילנה ובגטאות אחרים היוו מקור חשוב של כוח אדם. לפיכך, המשטר הנאצי בחר שלא לרצוח את היהודים שנותרו אחרי האקציות שבוצעו בחודשי הכיבוש הראשונים, ותחת זאת לשעבד אותם. כך זכו יהודי גטו וילנה מראשית 1942 ועד אביב 1943 במראית עין מסוימת של יציבות ושל שלווה. במהלך פרק זמן זה לא בוצע עוד הרג המוני, אף שפעולות רצח בודדות המשיכו. מרבית היהודים עבדו במפעלים ובבתי מלאכה למיניהם בתוך הגטו עצמו ובסביבותיו. הדבר הוביל גם לפיתוח הארגון הפנימי של הגטו, ולהקמת מוסדות תרבות, חינוך, בריאות ורווחה.

אברהם סוצקבר, שברח לתקופת-מה והסתתר בביתה של איכרה ליטאית, שב אל הגטו עם הרגיעה. המשורר הצעיר בן ה-28, שב והתאחד עם רעייתו בגטו והצטרף לרבים מידידיו היוצרים ואנשי הרוח, שעדיין נותרו בחיים. המאורעות הנוראים שהוא חווה בגטו, ובהם מותה של אמו האהובה ומות בנו הבכור, מייד עם לידתו, לא השתיקו את קולו, אלא להיפך: הם באו לידי ביטוי עז בשירה שהמשיך וכתב כמעט מדי יום ביומו, בהשראת חוויותיו המחרידות. בליבו פיעמה אמונה כמעט מיסטית: כל זמן שהוא כותב ויוצר שירים, למוות לא תהיה שליטה עליו. "כל זמן שאחיה חיי משורר בגיא צלמוות", כתב לימים, "אגאל מייסוריי". שירו הידוע ביותר של סוצקבר מתקופה זו הוא "אונטער דיינע ווייסע שטערן" ("תחת זיו כוכבי שמיים") שהולחן עוד בגטו והושר לראשונה באחת מהצגות הבידור שנערכו שם. סוצקבר היה מנהלו האמנותי של תאטרון הגטו, ועסק בתרגום ובעיבוד של מגוון יצירות לבמה. גם לשירתו, שנכתבה בגטו, נודע מקום מרכזי בערבי הקריאה הפופולריים שנערכו במקום. העשייה התרבותית הוסיפה ושגשגה בקרב תושביו של גטו וילנה עם היווסדם של בתי ספר, תאטרון, מקהלות בעברית וביידיש, תזמורת, אופרה, בלט, תאטרון בובות לילדים, ספרייה פעילה, עיתון ואפילו תחרויות ספורט. הרצאות ואירועים ספרותיים היו גם הם דבר שבשגרה. "ירושלים דליטא", אחת מן הקהילות החשובות במזרח אירופה שהצמיחה מתוכה בתי הוצאה לאור נודעים, מלומדים ומוסדות חינוך ותרבות יהודיים מפוארים, שבה לתחייה בצל המוות.

 

כרזה בכתב יד המפרסמת את לוח הופעות בתאטרון גטו וילנה לשבוע האחרון של אוקטובר 1942. בין היתר שובצו קונצרטים סימפוניים והופעת ג'ז של "השישה" (אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית. לחצו על מנת להגדיל
כרזה בכתב יד המפרסמת את לוח הופעות בתאטרון גטו וילנה לשבוע האחרון של אוקטובר 1942. בין היתר שובצו קונצרטים סימפוניים והופעת ג'ז של "השישה" (אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית. לחצו כדי להגדיל

 

סוצקבר עסק בפעילות תרבותית חשובה לא רק בתוך חומות הגטו: הוא פעל גם להצלת אוצרות תרבות חשובים מציפורני הנאצים. יחד עם חברו הקרוב, המשורר שמרקה קצ'רגינסקי, הוא הצטרף ל"בריגדת הנייר" בראשותם של זליג קלמנוביץ', ד"ר הרמן קרוק והספרן הנודע חייקל לונסקי. סיפורה של הקבוצה, שהתמסרה לשימור נכסי הרוח היהודיים, תואר בספרו החשוב של ההיסטוריון דייויד פישמן, The Book Smugglers, שיש לקוות כי יתורגם במהרה גם לעברית.

 

אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי בגטו וילנה. תמונתם של צמד החברים צולמה בידי ברל קצ'רג'ינסקי במרפסת דירתם ברחוב שטרָאשוּן, ביום 20 ביולי, 1943. (ארכיון אברהם סוצקבר, הספרייה הלאומית.) לחצו על מנת להגדיל
אברהם סוצקבר (מימין) ושמרקה קצ'רגינסקי בגטו וילנה. תמונתם של צמד החברים צולמה בידי ברל קצ'רג'ינסקי במרפסת דירתם ברחוב שטרָאשוּן, ביום 20 ביולי, 1943. (ארכיון אברהם סוצקבר, הספרייה הלאומית.) לחצו כדי להגדיל

 

בין החומרים המגוונים שעלה בידו של סוצקבר לאסוף, התצלומים מהווים קבוצה מיוחדת במינה. לידי הספרייה הלאומית הגיעו רק מעטים מהם, אך העוצמה של רוח היהודים בגטו, עולה מהם במלוא עוזה. למרבה הפלא, היו בגטו וילנה מספר יהודים שעסקו בצילום. התצלומים המעטים שהגיעו לידינו מתוך הגטו, מעידים כי, קרוב לוודאי, אף אחד מאותם אלה שהסתכנו בצילום (פעולה שנאסרה על ידי הגרמנים באופן מפורש) לא היה צלם מקצועי. לרוב, התצלומים מטושטשים ובאיכות טכנית ירודה, ומזוויות הצילום אפשר להתרשם כי הם נעשו בידי צלמים חובבים, ופותחו בתנאי לא-תנאים. ובכל זאת: סוצקבר הצליח לשים את ידו גם על תצלומים אלה, ולצרפם לתיעוד יקר הערך שצבר. בסך הכל, ידועים לנו תצלומים לא רבים מגטו וילנה; מרביתם נעשו דווקא בידי החיילים הנאצים, בעת אקציות או פעולות דרמטיות אחרות שחייבו את כניסתם לאיזור זה. התצלומים שבאוסף סוצקבר הם, אפוא, תיעוד נדיר ביותר לחיי היום-יום בגטו, שנעשה בידי יושביו. רק בגב אחד מהתצלומים רשם סוצקבר את שם הצלם, "ב. קצ'רגינסקי" – זהו, כנראה, ברל קצ'רגינסקי, שהיה שוטר במשטרת הגטו והיתה ברשותו מצלמה. העובדה שמרבית התצלומים נעשו בידי אותו שוטר, עשוייה להסביר גם את הקבוצה הגדולה, יחסית, של תצלומים המתעדים את משטרת הגטו ואת ראש הגטו, יעקב גֶנְס.

מסדר של שוטרי הגטו, תצלום קבוצתי של משמר השער ותצלומים של מפקד משמר השער, משה לוואס, עם שוטריו, נותנים לנו תמונה מוחשית של אחד מן המוסדות המושמצים והשנואים ביותר על יושבי הגטו, אך מאידך, אלה שהיו מבעלי בריתם של סוצקבר וחברי "בריגדת הנייר", בהיותם משתפי פעולה נאמנים עם פעולות ההברחה של חומרי ארכיון, ספרים ויצירות אמנות לתוך הגטו. משה לֶוואס היה מודע היטב לפעילותם של סוצקבר וחבריו, והוא איפשר את הכנסתם של אותם אוצרות תרבות, בתחבולות שונות שהקלו על הנכנסים ומנעו ביקורת גרמנית מהם.

 

תצלום קבוצתי של שוטרי "משמר הגטו", 1942-1943 בערך
תצלום קבוצתי של שוטרי "משמר הגטו", 1943-1942 בערך. לחצו כדי להגדיל

 

חלק מתצלומים אלה מבויימים, וניכר היטב כי המצולמים היו מודעים היטב לנוכחותו של הצלם: בתצלומים אחדים הם אף מישירים מבט אל עדשת המצלמה. האם הם חשו גם בחשיבותו של התיעוד המצולם לחייהם הנוראים תחת הכיבוש הנאצי?

תצלום אחר, של יעקב גנס במִסדר חגיגי כלשהו, מעורר פליאה נוספת: כמו האיסור על החזקת מצלמות וצילום בידי יהודים, התקיים גם האיסור על הכנסת פרחים לגטו, והנה, אנו רואים בבירור כי גנס אוחז בידיו זר פרחים טרי, שהוגש לו על ידי אחד מן הנוכחים. זהו, ללא ספק, אחד מרגעי השיא של תקופת הרגיעה והיציבות בגטו, שבמהלכה אף הורשו היהודים, מספר פעמים, לצאת מן הגטו ולהתרחץ בנהר הוויליה.

 

יעקב גנס (במרכז), ראש גטו וילנה, 1943 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
יעקב גנס (במרכז), ראש גטו וילנה, 1943 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

סוצקבר הצליח לאסוף תצלומים המתעדים את חיי היום-יום בגטו מצדדיהם השונים: הכליאה מאחורי גדרות והמשמר, אך גם תמונת רחוב פשוטה (שבה נראה השעון ברחוב הראשי), מודעות אבל על אחד מקירות הגטו (ובהם מודעת אבל על "מותו הטראגי" של מפקד הכלא בגטו, פרדיננד בייגל, שנרצח בידי קצין אס.אס.)

 

השעון בגטו. לחצו כדי להגדיל
השעון ברחוב הראשי של הגטו. לחצו כדי להגדיל

 

ובעיקר: תצלומים של מוסדות חינוך ותרבות. ואולם, התצלום המרגש ביותר הוא אולי זה של תזמורת הגטו, עם המנצח, זאב-וולף דורמאשקין (מי שהיה "ילד פלא" ומנצח התזמורת הסימפונית של וילנה לפני המלחמה).

 

וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
וולף דורמאשקין בחברת התזמורת הסימפונית של הגטו, גטו וילנה, 5 בספטמבר 1942. (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

דורמאשקין נראה כאן לבוש במיטב מחלצותיו, בפראק ובעניבת פרפר, עומד עמידה איתנה ובטוחה בעצמו. הנגנים שסביבו, גם הם לבושים היטב, מחייכים למצלמה. נעליה המבריקות של הכנרת הראשונה, מעוררות השתאות. תצלום זה מוכיח את עוצמתה של רוח האדם, גם בעתות משבר קשות: בה במידה שסוצקבר לא פסק מלכתוב שירים, מנצח התזמורת ונגניו לא חדלו מלנגן וליצור מוסיקה, ולשמור על כבודם האנושי. חצי שנה לפני שצולמה תמונה זו, נערכה הופעת הבכורה של התזמורת, אשר זכתה למאמר ביקורת נלהב בעתון הגטו. באותה הופעה ראשונה, השתתפו 17 נגנים, ומספרם גדל והלך והגיע לארבעים סמוך לחיסול הגטו. פסנתר התזמורת הוברח חלקים-חלקים והורכב מחדש בידי מומחה. שאר כלי הנגינה הובאו בהדרגה ממחבואים שונים בעיר. נוסף על קונצרטים של התזמורת הסימפונית, נערכו גם קונצרטים קאמריים ואפילו שתי הופעות של מוסיקת ג'ז, שנענו בהתלהבות הקהל.

אחדים מן התצלומים נראים מבויימים, וניכר בבירור שהמצולמים מוּדעים למצלמה שניצבת מולם. לעתים, הם אף מישירים את מבטם אל העדשה. מסדר של 'משמר השער', תמונה קבוצתית של השומרים ותמונות של מפקדם, משה לוואס, מאפשרים לנו מבט חטוף באחד המוסדות השנואים ביותר על האסירים בגטו. יחד עם זאת, יש לציין כי שומרי הגטו הם אלה שאיפשרו לסוצקבר ולחבריו ב"בריגדת הנייר" להבריח אל הגטו ספרים, חומרים ארכיוניים ומגוון יצירות אמנות.

 

מסדר שומרי 'משמר השער', משה לוואס במרכז התמונה (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו על מנת להגדיל
מסדר שומרי 'משמר השער', משה לוואס במרכז התמונה (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). לחצו כדי להגדיל

 

סוצקבר הצליח לאסוף תצלומים ששיקפו את חיי היום-יום בגטו במגוון היבטים: סצנות רחוב פשוטות, לוחות מודעות ותצלומים של מוסדות תרבות וחינוך.

 

טקס הפתיחה של מגרש הספורט של הגטו, 10 ביולי 1942 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). "אם אחרי שנים יחפש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא ימצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי מגרש זה יהווה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נלאית וליצר החיים שאין לו גבול הפועמים בנו". גריגורי גוכמן, וילנה 10.7.1942. לחצו על מנת להגדיל
טקס הפתיחה של מגרש הספורט של הגטו, 10 ביולי 1942 (תמונה: אוסף גטו וילנה, הספרייה הלאומית). "אם אחרי שנים יחפש מישהו את עקבות חיינו בגטו, ולא ימצא מסמך כלשהו שיעיד עליהם, הרי מגרש זה יהווה עדות נאמנה לחיוניות הבלתי נלאית וליצר החיים שאין לו גבול הפועמים בנו". גריגורי גוכמן, וילנה 10.7.1942. לחצו כדי להגדיל

 

כפאראפרזה על הניסוח השנוי במחלוקת של חנה ארנדט, בדבר "הבנאליות של הרוע", אפשר לומר שהתמונות הללו משקפות את ניסיונם של אסירי הגטו להיאחז נואשות ב"בנאליות של החיים בצל הרוע" ולהעמיד פנים שהם מסוגלים להמשיך ולחיות באופן נורמלי, חרף המוות והאומללות שאפפו את חייהם. הצלמים היו שותפים מלאים ביצירת אשליה זו. מאחר והיה צורך בשיתוף פעולה בין הצלם לבין המצולמים, אפשר להניח שיוצר התמונות ביקש גם הוא להעביר תמונת חיים בנאלית ונורמלית, אותה יצר באמצעות פעולה פשוטה ותמימה לכאורה, פעולת הצילום.

בשונה מתצלומים שנעשו בגטאות אחרים, לרבות בליטא עצמה, התמונות שבאוסף סוצקבר אינן מסגירות דבר מזוועותיה האמיתיות של השואה בווילנה. אין בהן זכר לילדים גוססים ברחובות, לאנשים גוועים ברעב ובכלל, לסבלותיהם של אסירי הגטו. המציאות הנוראה, אותה תיאר סוצקבר לפרטי פרטים בספר העדות שכתב, אינה באה כלל לידי ביטוי בתמונות שליקט. נראה כי אסירי הגטו ביקשו להתרחק ככל האפשר מהנסיבות הבלתי-נורמליות שבתוכן חיו וניסו לשקף חיים רגילים ויציבים – דבר שלא היה, כמובן, אלא אשליה. לפיכך, תצלומים אלו אינם מתעדים את חיי הגטו כפי שהיו באמת, אלא את האופן שבו ביקשו לחיות ולהיזכר אלה שנגזר עליהם המוות.

 

כתבות נוספות

כששערי הגיהינום נפתחו: עדות ראשונה מבוכנוואלד

כך חמסה האנטישמיות את כתרה של מלכת היופי היהודיה של אירופה

ההגדה שהחליפה את המצרים בנאצים

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד תוכלו למצוא פה


גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

חזנים שעובדים כברמנים, בדיחות ביידיש ומנהגים משונים ומיושנים – גלויות מרתקות מאוספי הספרייה הלאומית מספקות הצצה נדירה לחייהם של מהגרים יהודים טריים בארצות הברית.

.

מפנה המאה העשרים הגיע בעיצומו של גל הגירה יהודי אדיר ממזרח אירופה לארצות הברית. מעריכים, שבין השנים 1880–1924 נחתו על חופיה של אמריקה כשלושה מיליון יהודים, שנמלטו מהפוגרומים ומהאנטישמיות שהשתוללו בארצות מולדתם, וביקשו חיים חדשים בעולם חדש.

אותם מהגרים יהודים הביאו עימם מבית מנהגים ומסורות רבים, אבל המפגש עם התרבות האמריקנית המשגשגת יצר מארג ייחודי ועשיר, שבהדרגה הגדיר את אופייה של הקהילה החדשה. כמה מהשרידים מאירי העיניים מאותה תקופה בהיסטוריה היהודית-אמריקנית הם כרטיסי ברכה שזכו לפופולריות בתקופות חגים, וחברים ובני משפחה נהגו לשלוח אותן אלו לאלו לציון מועדים יהודים.

הספרייה הלאומית מחזיקה באוסף גדול של גלויות מסוג זה, ואלה מציגות מגוון דימויים צבעוני בניחוח יהודי מסוים או בשילוב סממנים יהודים. בהמשך הכתבה מופיעות דוגמאות לכרטיסים כאלה. חלקן מבוססות על צילומים, בעוד שאחרות צוירו ביד – אבל בכולן נראות תמונות מחיי היום-יום של מהגרים יהודים, שזה מקרוב הגיעו לאמריקה. רובן נועדו לשמש כרטיסי ברכה לראש השנה.

הציצו בגלויות הללו מאוספי הספרייה הלאומית והמרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית, והתוודעו לחיים היהודים-אמריקנים כפי שאלה נראו לפני מאה שנה.

 

A Jewish immigrant family arrives on Ellis Island, with New York's turn-of-the-century skyline in the background. Unknown artist. The National Library Ephemera Collection.
משפחת מהגרים יהודית מגיעה לאליס איילנד, כשברקע קו הרקיע כפי שהיה בתחילת המאה הקודמת. אמן לא ידוע. אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

​This postcard from 1909 features a drawing by Jacob Keller depicting Jewish immigration to America. On the right (east) is a group of traditionally dressed Jews carrying their meager possessions while the symbol of czarist Russia hovers above. The richly dressed, smiling Jews of the west welcome their eastern brethren as does the Statue of Liberty. Overhead, a bald eagle carries a ribbon with a Hebrew quote from Psalms 17:8 - “and shelter us in the shadow of Your wings”. Printed by the Hebrew Publishing Co. The National Library Ephemera Collection.
גלויה משנת 1909 ובה ציור מאת ג'ייקוב קלר, המציג מהגרים יהודים לאמריקה. מימין (בצד מזרח) קבוצת יהודים בלבוש מסורתי על מטלטליהם המועטים, כשמעליהם מרחף סמלה של רוסיה הצארית. יהודי המערב, המחויכים ולבושים בהידור, מברכים את אחיהם מהמזרח, וכמותם גם פסל החירות. מעליהם נושא נשר קירח סרט עם ציטוט בעברית מתהילים יז, ח: "ובצל כנפיך תסתירני". נדפס בידי הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

A Jewish couple blesses their children as Shabbat begins. Unknown artist, the National Library Ephemera Collection.
זוג יהודי מברך את ילדיו עם כניסת השבת. אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish family prepares to eat Shabbat dinner, this is perhaps the most common theme featured in postcards of this type. Unknown artist, the National Library Ephemera Collection.
משפחה יהודית מתכוננת לסעודת ליל שבת. זהו כנראה הנושא הנפוץ ביותר בגלויות מסוג זה. אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish family singing Zemirot (Jewish hymns) for Shabbat. By artist Jacob Keller, circa 1910, the Hebrew Publishing Company.
משפחה יהודית שרה זמירות של שבת. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

A child stands and asks "Mah Nishtanah?" during his family's Passover Seder. This image was drawn by Freidrich Kaskeline and produced by the Williamsburg Art Company, circa 1920-1930.
ילד עומד ושואל "מה נשתנה?" במהלך סדר הפסח המשפחתי. את התמונה צייר פרידריך קסקליין והיא הופקה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני', בין השנים 1920–1930 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A family heading to Synagogue - the Yiddish caption reads "Going to Shul". Printed by the Williamsburg Art Company circa 1920, the National Library Ephemera Collection.
משפחה בדרכה לבית הכנסת – בכתובת ביידיש נכתב "נכנסים לבית הכנסת". נדפסה ב'ויליאמסבורג ארט קומפני', 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

.
גברים דנים בענייני השעה אחרי התפילה בבית הכנסת. גלויה זו נועדה ללוות את הגלויה הקודמת. בכתובת ביידיש נכתב "(ביציאה) מבית הכנסת". נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני', 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

.
חזן קורא מספר בבית הכנסת, אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

This postcard depicts the Simchat Torah holiday custom of "Kol HaNearim" (all the boys), in which the young boys of the congregation are called to gather under a large talit as Genesis 48:16 is recited - a verse from Jacob's blessing to Ephraim and Manashe. By artist Jacob Keller circa 1910, the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
התמונה מציגה את מנהג "כל הנערים" של חג שמחת תורה, במסגרתו נקראים צעירי בניה של הקהילה להסתופף תחת טלית גדולה, תוך דקלום הפסוק מבראשית מח, טז, שבו מברך יעקב את אפרים ואת מנשה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

.
משפחות יהודיות מברכות זו את זו מחוץ לבית הכנסת. חלק מהדמויות לבושות בגדים אופייניים למהגרים עניים ממזרח אירופה, בעוד שאחרות לבושות כאמריקנים אמידים. נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish man recites the "Shema Israel" prayer before going to bed. By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
יהודי מתפלל "שמע ישראל" לפני השינה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

חלק מהגלויות מציגות מצבים שלא בהכרח מזוהים באופן מסורתי עם חיים יהודיים…

 

.
בכתובת ביידיש בתחתית התמונה נאמר: "לאורך השנה הוא עובד כברמן בבר בקוני איילנד. בראש השנה וביום כיפור הוא חזן בבית הכנסת." בסרט הקולנוע הקלאסי "זמר הג'אז" משנת 1927, בכיכובו של אל ג'ולסון, הוצג רעיון דומה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

A man bursts into his home carrying a winning lottery ticket as his family members stare at him in joy and disbelief - The ticket reads 75 Thousand in Yiddish. "God has blessed you now - a joy!" Printed by the Williamsburg Art Company around the turn of the 20th century, the National Library of Israel Ephemera Collection.
אדם מתפרץ לביתו כשהוא מחזיק כרטיס לוטו מנצח, תוך שבני משפחתו בוהים בו באושר ובתדהמה – על הכרטיס נכתב ביידיש "75 טויזענד". " דאס גרויסע געווינס!" – זכייה גדולה! נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' בתחילת המאה העשרים, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

Some of the customs of the Old Country have been nearly completely forgotten, but the Yom Kippur ritual of flagellation was still common enough during the early 1900s to feature in this postcard. Printed by the Williamsburg Art Company during the first quarter of the 20th century, the National Library Ephemera Collection.
חלק מהמנהגים מהארץ הישנה נשכחו כמעט לחלוטין, אבל בתחילת המאה הקודמת, טקס המלקות ביום כיפור היה עדיין רווח דיו כדי שיוצג בגלויה. נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית..

 

בכמה מהגלויות אנו מוצאים דוגמאות משעשעות להומור יידישאי.

 

.
ביידיש נכתב: "הוא: אבל אם הייתי עשיר, היית אוהבת אותי, נכון? היא: אוהבת אותך? בזה אני לא בטוחה, אבל בהחלט הייתי משתפת איתך פעולה." מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

Oy vey! Two pounds of fat have disappeared from the kitchen! The lady of the house blames the servant girl, who in turn replies - "It was the cat!" To solve this crime, the cat is put on the scales, which reveal the animal weighs exactly two pounds. "So the fat is in there," says the lady "the question now is -where is the cat?" By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
אוי ויי! שני פאונד שומן נעלמו מהמטבח! גבירת הבית מאשימה את המשרתת, שמצידה משיבה: "זה היה החתול!" כדי לפענח את הפשע מעלים את החתול על המאזניים, שמגלים שמשקלה של החיה הוא שני פאונד, בדיוק. "אז השומן שם," קוראת הגברת, "כעת נשאלת השאלה: איפה החתול?" מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

The Yiddish text here reads - "A disabled man with only one leg meets a blind man on the with only one eye. 'How is it going?' asks the blind man, 'As you see' replies the man with one leg." By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library of Israel Ephemera Collection.
הכיתוב ביידיש: "נכה שלו רק רגל אחת פוגש ברחוב עיוור שלו רק עין אחת. 'איך הולך?' שואל העיוור. 'כמו שאתה רואה!' עונה הנכה." מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

פרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית מוקדש לאיסוף ולסריקת פריטי אפמרה ישראלים ויהודים, ולהנגשתם לציבור הרחב. תוכלו לעיין באוסף כאן.

אוסף הגלויות שלעיל, המתאר את חייהם של מהגרים יהודים-אמריקנים, מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.

בהכנת הכתבה השתתף אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

 

 

אברהם הורוויץ הבדחן, ועולמו שאבד

אברהם הורוויץ (הורעוויטש), בדחן חתונות במקצועו, כתב גם פיוטים, רומנים ונובלות ביידיש ובעברית. הוא עיבד ושינה גם יצירות של אחרים, ואת יצירותיו חתם בשמו או בשמות עט שונים ביידיש וברוסית.

ג

תזמורת כליזמרים יהודית של משפחת פאוסט מהעיירה רוהאטין ב-1912. (ויקיפדיה)

אוסף אברהם הורוויץ נמסר לידיו של פרופ' דב נוי בשנת 1974 ע"י נכדו מאיר הורוויץ, במטרה להפקידו לצמיתות בספרייה הלאומית. הפקדה זו יצאה לפועל כשארכיון דב נוי הועבר לספרייה הלאומית בשנת 2018. דב נוי שמר אצלו את האוסף מתוך כוונה לפרסם לקסיקון בנושא כליזמרים ובדחנות. הארכיון כולל כתבי יד, שירים, רומנים, מאמרים, אנקדוטות וכתבים אחרים בנושא בדחנות, וכן ביוגרפיה והתכתבות עם בנו שאול-הושע הורוויץ (1956-1886) ועם משפחתו מברוקלין.

אברהם הורוויץ (הורעוויטש) נולד להוריו ישראל ואלקה בז' באדר ה'תרכ"ג (26.02.1863), בעיר בוריסוב שבמחוז מינסק ברוסיה הלבנה. משפחתו, שמנתה תשע נפשות, לא הייתה מן העשירות בעיירה. אביו היה מלמד. כדי להשלים את הכנסותיו של האב, הייתה אימו לטבחית במטבחי חתונות של גבירים.

בצעירותו למד אברהם בחדר אצל אביו ואצל אחד מדודיו. לאחר מכן היה תלמיד הישיבה המקומית בבוריסוב כשלוש עשרה שנים.

לאברהם לא היה חשק רב ללימודים, אך הוא אהב את האווירה השמחה בחתונות עשירי העיירה שבהן נכח כשהתלווה לאימו בעבודתה. שם הוא נהנה מהאווירה העליזה ונקשר לבדחנים ולנגני הכליזמרים. הכול נעשה כך שהדבר לא ייוודע לאביו.

הוא קרא בסתר ספרי מעשיות של ספרות זולה שאותם שאל מאת הסופר ומוכר הספרים המקומי הלל קליבנוב (קליבאַנאָוו). קליבנוב היה בעל מוגבלות גופנית, ואברהם נהג לעזור לו ולכתוב את השירים שקליבנוב היה מכתיב לו.

בגיל שש עשרה חיבר אברהם את השיר הראשון שלו, "א ליד פון חייע-ראָנע-מערען" (שיר אודות חנה-רונה-מירי), שעסק בסיפורם של בנים ובנות שנהגו לטייל ביער בשבתות ובחגים. השיר נכתב בנימה שלא הייתה מקובלת במגזר שאליו השתייכה משפחתו. כשנודע לאביו על השיר שכתב בנו, אברהם אפילו קיבל בגללו מלקות.

כשהסכסוך בינו לבין אביו החריף הוא עזב את הבית והתגורר אצל קרוב משפחה שהיה בעל מזנון בתחנת הרכבת בבוריסוב. שם עבד אברהם בסבלות, סחב מזוודות ופרק וטען קרונות. לאחר מכן התקבל לעבודה בתור שומר במפעל בדים. שם קרתה לו תאונה – ידו הימנית נתפסה בגלגל מכונת האריגה ונשברה בשלושה מקומות. הוא הובא לבית החולים במינסק, והרופאים נאלצו לקטוע את ידו עד מעבר למרפק. אחרי שהשתחרר מבית החולים חזר הביתה לאביו ולאמו כדי להתאושש. בבית הוא קיבל תמיכה ועידוד. בחלוף הזמן למד אברהם לכתוב בידו השמאלית. בשנת 1881 לערך, חיבר את השיר "דער אוּמגליקליכער" (האומלל), ובו הביע חרטה עזה על מרדנותו נגד הוריו אשר בגללה עזב את הקן המשפחתי. אין לבלבל שיר זה עם השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" (היהודי האומלל), שנכתב ב-1884 ועוסק בנושא חיי היהודים בגלות.

דער אונגליכליכער
הבית הראשון מתוך שש של השיר "דער אוּמגליקליכער יידעלע" שנכתב בשנים שבהן נפקדה האוכלוסייה היהודית מפוגרומים ברוסיה הלבנה. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית הראשון בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:

"שם, בעומקי היערות,

היכן שאין עונים,

נשמעות צווחות מיוסרות

שמסחררות לי את החיים!

שם זועק היהודי; הוא נזעף מאוד:

מדוע מענים אותי, אוי?

הוא חי בפחד ולא מפסיק לרעוד,

כעת הוא נמצא בראסוי*.

שמעו נא איך הוא צועק,

כי כבר זמן רב הוא נואק:

מה עשיתי, מה היא הרִשׁעוּת,

שבגללה אתם עושים לי את כל העינוי?

אולם על היהודי אין שום רחמנות".

(*כנראה שם של מקום)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

אברהם נעשה בדחן אירועים במקרה: נגני הכליזמרים מהתזמורת המקומית בבוריסוב היו באים אל הלל קליבנוב, ובדחן בשם חיים'קה (חיימקע), שהיה גם הוא ממשפחת קליבנוב (קליובאַנאָוו) היה מגיע איתם. פעם אחת נחגגו שתי חתונות באותו היום – אחת בבוריסוב והשנייה באחד הכפרים. הבדחן חיימקה, שלא היה לו תחליף באזור, החליט להופיע בחתונה שבבוריסוב. אז הוצע לאברהם לנסוע לחתונה שבכפר ולהופיע שם כבדחן במקום חיים'קה. אברהם הסכים, שהרי הוא בעצמו חיבר שירים, ידע לשיר ולומר אמירות עוקצניות.

וכך הוא היה מונה
חמישה מתוך שבעת הבתים של שיר בדחני "אחד מי יודע" שהורוויץ היה שר בחתונות (ככל הנראה כתב היד אינו של הורוויץ עצמו). זהו שיר עממי יהודי שהיה נהוג לשיר בחתונות באותה התקופה. השיר הוא שילוב של שלושה דברים: פיוט המבוסס על המשנה מתפילת יום הכיפורים, 'אחד מי יודע' של הגדת הפסח ושבע הברכות שנאמרות בחופה. הורוביץ השתמש בהרבה מונחים, ביטויים ואף משפטים שלמים בעברית (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן הבית השישי של השיר בתרגומי החופשי מהמקור שביידיש:

"וכך הוא היה, הוא היה מונה.

הבה בביאור נפתח ונענה במטרה אתכם ליידע:

'ששה מי יודע?'

אזי נתחיל בהסבר

מה מששה מסתבר?

ששה הם המחותנים

שסופרים את המזומנים".

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

להקלטה של שיר החתונה הבדחני "אחד מי יודע" בביצועו של סם טרופובר משנת 1955 בספרייה הלאומית לחצו כאן

 

אברהם קנה לעצמו מחברת עבה, ובה כתב את השירים שנהגו לשיר באותם הימים. הוא עיבד את אמרות הבדחנות של הלל קליבנוב והתאים אותן לאלה שהיו מקובלות בחתונות היהודיות. אברהם חיבר גם שירים משלו, ואף אותם שר או דיקלם כאמרות בדחנות בהופעותיו בחתונות. לבד מהופעותיו בעיר בוריסוב, ששם פעל לרוב חיימקה קליבנוב הבדחן הקבוע, אברהם הופיע בערים ובכפרים רבים בסביבה. לבסוף השתקע בעיר ברזינו (ברזין), שם לא היה בדחן קבוע בקהילה, קנה לעצמו שם, התחתן ונשאר בברזינו עד סוף ימיו.

נאמר עליו שהוא נראה ככסיל שקט. מאחורי גבו דיברו עליו כ"אברהמל מאַרשעליק" (אברהם הליצן הקטן), בפניו קראו לו "רבי אברהם בדחן" ובעיירות הסובבות את ברזינו הוזכר כ"דער בערעזינער מאַרשעליק" (הליצן מברזינו) או "דער אָדנאָרוּקער" (הגידם), מלשון однорук ברוסית שפירושו "קטוע יד".

לאברהם הורוויץ היה קול בריטון יפה, שערות ארוכות, על הזרת שלו ענד בקביעות טבעת עבה ולבש מעיל קצר. מלבושיו לא היו חדשים, אך מצוחצחים ונקיים למופת. בחופות ובהושבות כלה אברהם חבש כיפה משושית ממשי.

הוא התפרנס כבדחן במשך יותר משלושים שנה, אך עשרים השנים האחרונות היו קשות לפרנסתו. מנהגי הקהילה היהודית השתנו, החתונות נערכו ונחגגו בצמצום, וכבר כמעט שלא היה צורך בבדחנים. לכן, כדי להוסיף לפרנסתו, הורוויץ קנה בשותפות מגרסה. לאחר מכן פתח מכולת קטנה ואפילו השכיר דירה לחברי הבונד (האיגוד הכללי של הפועלים היהודים ברוסיה), ובה הם קיימו את מפגשיהם. בימים הנוראים נהג להתחזן בתפילת המוסף ביישוב קטן אחד. גם אחרי המהפכה הרוסית הוא סבל ממצוקה כלכלית והיה לשומר באחוזתו של פריץ.

אברהם הורוויץ חיבר גם שיר ליום השנה של תיאודור הרצל:

הערצעלס יארצייט
בדף זה בין השאר מופיע השיר "הערצעלס יאָרצייט" שהורוויץ כתב לכבוד יום השנה של חוזה המדינה, תיאודור הרצל. (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה). להלן שני הבתים הראשונים של השיר בתרגומי החופשי:

"בוא עַמי אומת הגלות

בוא היום אל תוך בתי הכנסיות

שפוך שם את דמעתך בשתקנות

במלוא אבל ובמלוא תוּגוֹת.

ביום בו הוא נפל

הרצל גיבור האומה

אורו של ציון אָפַל

על אדמת הגולה הדמומה."

הפריט הנ"ל בספרייה הלאומית

 

במשך חייו פורסמו במינסק רק שני הפרקים הראשונים של הרומן שלו "דער שוואַרצער פעלץ מיטן ווייסן קאָלנער" (מעיל הפרווה השחור עם הצווארון הלבן) בשנת 1928. הוא היה בן שישים ושמונה כשהחל לכתוב מחדש את יצירותיו ושלח אותן לבנו שאול-הושע, אשר חי בארה"ב וניסה לעזור לו בפרסומן. בהמלצתו של ד"ר יעקב שאצקי כתב אברהם הורוויץ זיכרונות, מקצתם מפי אנשים ומקצתם ממקורות אחרים, כדי להנציח את מנהגי החתונות של אותם הימים. אוסף הזיכרונות הזה אמור היה להתפרסם בכרך ב' של הספר "אַרכיוו פאַר דער געשיכטע פוּן יידישן טעאַטער אוּן דראַמע" (הארכיון לתולדות התיאטרון היידי והדרמה) שמעולם לא יצא לאור עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אברהם הורוויץ התעוור לעת זקנה וניסה לטפל בראייתו אצל הרופאים במינסק, אך ללא הצלחה. בשנתיים האחרונות לחייו הוא סבל משיתוק, ונפטר, כשהוא כבר עיוור לחלוטין, ב-30.12.1940, שלושה עשר ימים לאחר מות אשתו. הוא נקבר בבית העלמין בברזינו.

(על פי רשימה ביוגרפית, הכתובה ביידיש, מאת בנו שאול-הושע הורוויץ)

שבת
"שבת" – העמוד הראשון של כתב בדחני ביידיש בכתב ידו של אברהם הורוויץ (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

זכור אב נמשך
"זכור אב נמשך אחריך כמים" – העמוד הראשון של כתב בדחני ביידיש בכתב ידו של אברהם הורוויץ. כנראה היה מיועד למופע בברית (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)
הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית
די פרויליכע מיידלאך
שני העמודים הראשונים של הרומן בשלושה חלקים על המרד הפולני "די פרויליכע מיידלאך" (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב אל שאול
מכתב מאת אברהם וריווע הורוויץ אל בנם שאול הושע ומשפחתו בארה"ב (ליפשע אשתו ומאיר בנם). 1931 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב אל י' שאצקי
העמוד הראשון של מכתב ביידיש מאת אברהם הורוויץ אל ד"ר יעקב שאצקי. ברזין, 06.03.1932 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתב דחיית השיר "האלוקים אנה לידי"
מכתב דחיית פרסום השיר "האלוקים אנה לידי" על ידי מערכת השבועון הארצישראלי "הדאר", 09.06.1939 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל ארכיון הספרייה הלאומית

 

השיר "האלוקים אנה לידי"
השיר "האלוקים אנה לידי" שנשלח על ידי בנו של אברהם, שאול הורוויץ, למערכת השבועון הארצישראלי "הדאר" ופרסומו נדחה ב-09.06.1939 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

מכתבים ממאיר הורוויץ אל דב נוי
שני מכתבים ביידיש מאת מאיר הורוויץ (נכדו של אברהם הורוויץ) מניו יורק אל דב נוי בירושלים שבהם הוא מביע את רצונו להפקיד לצמיתות בספרייה הלאומית את אוסף סבו. ברוקלין, 22.10.1974 ו-26.01.1975 (כדי לעיין בפריט לחצו על התמונה)

הפריט הנ"ל בארכיון הספרייה הלאומית

 

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף אברהם הורוויץ התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

אהבה על כנפיו של מטוס מנייר

סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה

קינסקי

אימרה ואילונה קינסקי ביום חתונתם, 1925

אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.

אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.

אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".

 

Ilona Gardonyi in 1922.
אילונה גרדוני, 1922. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"

שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.

לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?

 

IMRE KINSZKI
אימרה קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.

אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.

הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.

 

GABOR AND IMRE KINSZKI 1930
גאבור ואימרה קינסקי, 1930. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.

בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.

 

JUDIT KINSZKI
יודית קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.

זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.

 

אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.

האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.

 

JUDIT KINSZKI’S MOTHER ILONA KINSZKI died in 83
אילונה קינסקי נפטרה בשנת 1983. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.

צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.

מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.

 

Judit
יודית קינסקי באירוע של 'קפה סנטרופה'. התמונה באדיבות 'סנטרופה'. צלם: רוברט באצ'י

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

פליקס נוסבאום: דיוקן עצמי של מוות בשואה

בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה