גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה
חזנים שעובדים כברמנים, בדיחות ביידיש ומנהגים משונים ומיושנים – גלויות מרתקות מאוספי הספרייה הלאומית מספקות הצצה נדירה לחייהם של מהגרים יהודים טריים בארצות הברית.
מפנה המאה העשרים הגיע בעיצומו של גל הגירה יהודי אדיר ממזרח אירופה לארצות הברית. מעריכים, שבין השנים 1880–1924 נחתו על חופיה של אמריקה כשלושה מיליון יהודים, שנמלטו מהפוגרומים ומהאנטישמיות שהשתוללו בארצות מולדתם, וביקשו חיים חדשים בעולם חדש.
אותם מהגרים יהודים הביאו עימם מבית מנהגים ומסורות רבים, אבל המפגש עם התרבות האמריקנית המשגשגת יצר מארג ייחודי ועשיר, שבהדרגה הגדיר את אופייה של הקהילה החדשה. כמה מהשרידים מאירי העיניים מאותה תקופה בהיסטוריה היהודית-אמריקנית הם כרטיסי ברכה שזכו לפופולריות בתקופות חגים, וחברים ובני משפחה נהגו לשלוח אותן אלו לאלו לציון מועדים יהודים.
הספרייה הלאומית מחזיקה באוסף גדול של גלויות מסוג זה, ואלה מציגות מגוון דימויים צבעוני בניחוח יהודי מסוים או בשילוב סממנים יהודים. בהמשך הכתבה מופיעות דוגמאות לכרטיסים כאלה. חלקן מבוססות על צילומים, בעוד שאחרות צוירו ביד – אבל בכולן נראות תמונות מחיי היום-יום של מהגרים יהודים, שזה מקרוב הגיעו לאמריקה. רובן נועדו לשמש כרטיסי ברכה לראש השנה.
הציצו בגלויות הללו מאוספי הספרייה הלאומית והמרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית, והתוודעו לחיים היהודים-אמריקנים כפי שאלה נראו לפני מאה שנה.
חלק מהגלויות מציגות מצבים שלא בהכרח מזוהים באופן מסורתי עם חיים יהודיים…
בכמה מהגלויות אנו מוצאים דוגמאות משעשעות להומור יידישאי.
פרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית מוקדש לאיסוף ולסריקת פריטי אפמרה ישראלים ויהודים, ולהנגשתם לציבור הרחב. תוכלו לעיין באוסף כאן.
אוסף הגלויות שלעיל, המתאר את חייהם של מהגרים יהודים-אמריקנים, מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.
בהכנת הכתבה השתתף אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.
אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.
אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.
אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".
אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"
שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.
לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?
משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.
אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.
הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.
אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.
בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.
גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.
זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.
אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.
האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.
על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.
צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.
מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.
מי הייתה המאיירת שמאות מאיוריה ליוו את הספרים והעיתונים של ילדי ישראל, אך בצניעותה פורסמו רובם רק בשמה הפרטי? אילו איורים שלה התחבבו על ילדי המעברה? ואיך קרה ששכחו אותה בתוך טאבון?
"ביום ט"ו תמוז תר"פ הופעת לעולם ילדתי החביבה. בשעה הרביעית בבוקר הופעת ובייסורים רבים ילדתיך, ילדתי. ברוכה היי לי תמיד, ברוכה לעולמנו ולארצנו"
(הציטוטים המודגשים בכתבה הם מתוך יומנה של אמה של תרצה – רחל קטינקא)
תרצה טנאי נולדה בהולנד, להורים ארץ ישראליים ששהו שם בשליחות חקלאית. את שנותיה הראשונות ליווה יומן שכתבה לה אמה המורה, רחל קטינקא. אביה היה יהושע ברנדשטטר, מומחה לחקלאות, ובהמשך היה למנהל הבימה ומחלוצי הקולנוע בארץ.
"מאבא קיבלנו היום מכתב. הוא כותב כי הוא שלנו ואוהב אותנו מאד מאד. הוא דואג לנו לדירה ויבוא לקחת אותנו. מה טוב יהיה להיות אתו. ובקרוב, כשאת תגדלי מעט, נרחיק, נרחיק לארצנו. ואראה לך את מולדתך. זו שהנך בה עתה אינה המולדת שלך. שם שמש לרוב, לרוב"
תרצה הייתה בת שנה כאשר חזרה עם הוריה לישראל. הם הגיעו ליבנאל, שם היה המשק המשפחתי. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, ולתקופה מסוימת הייתה תרצה הילדה היחידה שם. בדף סידור העבודה של הקיבוץ הופיעו השיבוצים של החברים לתורנויות ברפת, במכבסה ובמטבח, ובכל יום מונה תורן גם לענף המשק הייחודי "תרצה".
באחד הימים חששו אנשי הקיבוץ מפני פורעים. כדי להגן על התינוקת הקטנה החביאו אותה בטאבון לאפיית לחם, שאת דלתו השאירו פתוחה. כשהכול הסתיים בטוב, יצאו כולם בריקודים, ורק כעבור שעות נזכרו בתינוקת, שעדיין ישנה בשלווה בתוך הטאבון.
"חושך קצת לפני עיני. שכחתי את צחוקך עתה, ואבא הן אינו יזכור אותנו. ועתה החלטתי שוב להתחיל לחיות את חיי אני. בעצמי אפרנס אותנו, אדאג לנו. ונחיה כמו שאנחנו רוצים"
הוריה של תרצה נפרדו, ויחד עם אמה ואחותה הצעירה הגר עברה לתל אביב. הפרידה מהקיבוץ לא הייתה קלה, ובלילה האחרון שלה שם ישבה תרצה על המדרגות של צריף הילדים, הסתכלה על הגלבוע וחשבה: "את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח".
אבל הרבה טוב יצא משהותן בתל אביב. תרצה תמיד אהבה לצייר, אבל רק בתל אביב נולדה ההבנה מה רב כשרונה. היא החלה ללמוד ציור ולקחה שעורים פרטיים אצל מיטב הציירים, ואח"כ גם למדה בבצלאל. בספר "הילד בארץ ישראל" שכולל טקסטים ואיורים שנאספו מילדים ברחבי הארץ, ניתן למצוא עדויות מוקדמות לכשרונה – באיור ובכתיבה.
ועוד זוכרת אני: בימים קדומים היתה מלחמה בארץ. לא אדע מדוע?
אמנם, נדמה לי, שנלחמו בגללי. לא, זה לא יתכן! האם לא הבינו
האנשים, שצריך רק לחרוש, לזרוע ולנטוע בי – והשלום יבוא
מאליו. אילו ידעו האנשים את העבודה, אילו הרגישו את העץ,
אילו הבינו שהאדמה לא כדי לריב בגללה, להכות, להרוג . . .
(מתוך הסיפור "האדמה" שכתבה תרצה בגיל 13.5 ופורסם בספר "הילד בארץ ישראל")
"הארשום לזיכרון לך ימי אושר של אמא? אני עתה מאושרת בעבודתי. בי"
לאחר שהוריה נפרדו, נישאה אמה רחל למחנך והמשורר אהרן זאב (על שמו פרס זאב לספרות ילדים) ונפשה של תרצה נקשרה בנפשו של אביה החורג. בעוד מספר שנים יוציא זאב את ספרי הילדים שלו ויבחר בתרצה לאייר את כל ספריו.
תל אביב גם הפגישה את תרצה עם המשורר והסופר שלמה טנאי והשניים נישאו בט"ו באב, 1946. הם נסעו לתקופת מה לפריז, שם למדה תרצה באקדמיה לציור, ובשובם ארצה פרחה קריירת האיור שלה. היא קיבלה שפע בקשות לאייר בעיתונים ובספרים, ובהם גם ספרי הילדים וספרי השירה של שלמה טנאי עצמו. השניים חיו באהבה גדולה וביצירה משותפת עד מותו של שלמה בשנת 2000.
אחד הספרים הראשונים שאיירה תרצה היה הספר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. כאשר הגיע הטלפון מההוצאה לאור, ובו ההצעה לאייר את הספר, נטייתה הראשונה של טנאי הייתה לסרב. כל חייה התעצבו בנוף ובהוויה הישראלית, והיא הרגישה שהיא לא המאיירת המתאימה לשירים שמתארים את הווי החיים בפולין. בסופו של דבר השתכנעה לקבל את העבודה, ומיד כשהתחילה לאייר הרגישה, "שכל התמונות וההוויה של העולם היהודי הזה קיימים בי ואני חלק ממנו".
עבור הקוראים הצעירים, האיורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהספר ועוררו הזדהות רבה גם בקרב הקוראים בארץ. סבינה שביד מתארת כיצד ילדי המעברה בקטמון, שם עבדה, הזדהו עם ילדי ורשה העניים שבשירים ועם האיורים שתיארו אותם. לאיור של פרץ השובב הוסיף אחד מהילדים את השם ניסים – שמו של הילד השובב מהמעברה.
"יש אומרים דומה הנך לאבא שלך ולא לי, ואני מאחלת לך כי תדמי לך. רק לך, ילדתי"
בערוב ימיו, החל אביה של תרצה, יהושע ברנדשטטר, לצייר בעצמו, ואף הציג כמה תערוכות של ציוריו. בשלב זה בתו כבר הייתה מאיירת ותיקה, מאחוריה מאות איורים בספרים ובעיתונים. טנאי המשיכה בעבודתה עד שנות ה-90. בשלב זה איורי הקו העדינים ומלאי הרגש שלה כבר לא תאמו את דרישות השוק, שהאיורים בו הפכו צבעוניים ומפוארים יותר. אך למעשה, גם היום, התבוננות באיורים של תרצה טנאי היא חוויה מרגשת עד דמעות. זו התרגשות שלא נובעת רק מנוסטלגיה של מי שגדלו על הספרים והאיורים הללו, אלא כזו שנובעת מקווים מלאי הבעה, שדווקא בפשטותם מצליחים לשרטט בפנינו עולם ילדי מלא בטבע, אופטימיות ותום.
סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).
צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.
ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.
בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.
אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.
אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.