גלויות בנות מאה שנים מציגות את חייהם של מהגרים יהודים באמריקה

חזנים שעובדים כברמנים, בדיחות ביידיש ומנהגים משונים ומיושנים – גלויות מרתקות מאוספי הספרייה הלאומית מספקות הצצה נדירה לחייהם של מהגרים יהודים טריים בארצות הברית.

.

מפנה המאה העשרים הגיע בעיצומו של גל הגירה יהודי אדיר ממזרח אירופה לארצות הברית. מעריכים, שבין השנים 1880–1924 נחתו על חופיה של אמריקה כשלושה מיליון יהודים, שנמלטו מהפוגרומים ומהאנטישמיות שהשתוללו בארצות מולדתם, וביקשו חיים חדשים בעולם חדש.

אותם מהגרים יהודים הביאו עימם מבית מנהגים ומסורות רבים, אבל המפגש עם התרבות האמריקנית המשגשגת יצר מארג ייחודי ועשיר, שבהדרגה הגדיר את אופייה של הקהילה החדשה. כמה מהשרידים מאירי העיניים מאותה תקופה בהיסטוריה היהודית-אמריקנית הם כרטיסי ברכה שזכו לפופולריות בתקופות חגים, וחברים ובני משפחה נהגו לשלוח אותן אלו לאלו לציון מועדים יהודים.

הספרייה הלאומית מחזיקה באוסף גדול של גלויות מסוג זה, ואלה מציגות מגוון דימויים צבעוני בניחוח יהודי מסוים או בשילוב סממנים יהודים. בהמשך הכתבה מופיעות דוגמאות לכרטיסים כאלה. חלקן מבוססות על צילומים, בעוד שאחרות צוירו ביד – אבל בכולן נראות תמונות מחיי היום-יום של מהגרים יהודים, שזה מקרוב הגיעו לאמריקה. רובן נועדו לשמש כרטיסי ברכה לראש השנה.

הציצו בגלויות הללו מאוספי הספרייה הלאומית והמרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית, והתוודעו לחיים היהודים-אמריקנים כפי שאלה נראו לפני מאה שנה.

 

A Jewish immigrant family arrives on Ellis Island, with New York's turn-of-the-century skyline in the background. Unknown artist. The National Library Ephemera Collection.
משפחת מהגרים יהודית מגיעה לאליס איילנד, כשברקע קו הרקיע כפי שהיה בתחילת המאה הקודמת. אמן לא ידוע. אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

​This postcard from 1909 features a drawing by Jacob Keller depicting Jewish immigration to America. On the right (east) is a group of traditionally dressed Jews carrying their meager possessions while the symbol of czarist Russia hovers above. The richly dressed, smiling Jews of the west welcome their eastern brethren as does the Statue of Liberty. Overhead, a bald eagle carries a ribbon with a Hebrew quote from Psalms 17:8 - “and shelter us in the shadow of Your wings”. Printed by the Hebrew Publishing Co. The National Library Ephemera Collection.
גלויה משנת 1909 ובה ציור מאת ג'ייקוב קלר, המציג מהגרים יהודים לאמריקה. מימין (בצד מזרח) קבוצת יהודים בלבוש מסורתי על מטלטליהם המועטים, כשמעליהם מרחף סמלה של רוסיה הצארית. יהודי המערב, המחויכים ולבושים בהידור, מברכים את אחיהם מהמזרח, וכמותם גם פסל החירות. מעליהם נושא נשר קירח סרט עם ציטוט בעברית מתהילים יז, ח: "ובצל כנפיך תסתירני". נדפס בידי הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

A Jewish couple blesses their children as Shabbat begins. Unknown artist, the National Library Ephemera Collection.
זוג יהודי מברך את ילדיו עם כניסת השבת. אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish family prepares to eat Shabbat dinner, this is perhaps the most common theme featured in postcards of this type. Unknown artist, the National Library Ephemera Collection.
משפחה יהודית מתכוננת לסעודת ליל שבת. זהו כנראה הנושא הנפוץ ביותר בגלויות מסוג זה. אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish family singing Zemirot (Jewish hymns) for Shabbat. By artist Jacob Keller, circa 1910, the Hebrew Publishing Company.
משפחה יהודית שרה זמירות של שבת. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית

 

A child stands and asks "Mah Nishtanah?" during his family's Passover Seder. This image was drawn by Freidrich Kaskeline and produced by the Williamsburg Art Company, circa 1920-1930.
ילד עומד ושואל "מה נשתנה?" במהלך סדר הפסח המשפחתי. את התמונה צייר פרידריך קסקליין והיא הופקה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני', בין השנים 1920–1930 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A family heading to Synagogue - the Yiddish caption reads "Going to Shul". Printed by the Williamsburg Art Company circa 1920, the National Library Ephemera Collection.
משפחה בדרכה לבית הכנסת – בכתובת ביידיש נכתב "נכנסים לבית הכנסת". נדפסה ב'ויליאמסבורג ארט קומפני', 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

.
גברים דנים בענייני השעה אחרי התפילה בבית הכנסת. גלויה זו נועדה ללוות את הגלויה הקודמת. בכתובת ביידיש נכתב "(ביציאה) מבית הכנסת". נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני', 1920 לערך, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

.
חזן קורא מספר בבית הכנסת, אמן ודפוס לא ידועים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

This postcard depicts the Simchat Torah holiday custom of "Kol HaNearim" (all the boys), in which the young boys of the congregation are called to gather under a large talit as Genesis 48:16 is recited - a verse from Jacob's blessing to Ephraim and Manashe. By artist Jacob Keller circa 1910, the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
התמונה מציגה את מנהג "כל הנערים" של חג שמחת תורה, במסגרתו נקראים צעירי בניה של הקהילה להסתופף תחת טלית גדולה, תוך דקלום הפסוק מבראשית מח, טז, שבו מברך יעקב את אפרים ואת מנשה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

.
משפחות יהודיות מברכות זו את זו מחוץ לבית הכנסת. חלק מהדמויות לבושות בגדים אופייניים למהגרים עניים ממזרח אירופה, בעוד שאחרות לבושות כאמריקנים אמידים. נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים, אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית.

 

A Jewish man recites the "Shema Israel" prayer before going to bed. By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
יהודי מתפלל "שמע ישראל" לפני השינה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

חלק מהגלויות מציגות מצבים שלא בהכרח מזוהים באופן מסורתי עם חיים יהודיים…

 

.
בכתובת ביידיש בתחתית התמונה נאמר: "לאורך השנה הוא עובד כברמן בבר בקוני איילנד. בראש השנה וביום כיפור הוא חזן בבית הכנסת." בסרט הקולנוע הקלאסי "זמר הג'אז" משנת 1927, בכיכובו של אל ג'ולסון, הוצג רעיון דומה. מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

A man bursts into his home carrying a winning lottery ticket as his family members stare at him in joy and disbelief - The ticket reads 75 Thousand in Yiddish. "God has blessed you now - a joy!" Printed by the Williamsburg Art Company around the turn of the 20th century, the National Library of Israel Ephemera Collection.
אדם מתפרץ לביתו כשהוא מחזיק כרטיס לוטו מנצח, תוך שבני משפחתו בוהים בו באושר ובתדהמה – על הכרטיס נכתב ביידיש "75 טויזענד". " דאס גרויסע געווינס!" – זכייה גדולה! נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' בתחילת המאה העשרים, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

Some of the customs of the Old Country have been nearly completely forgotten, but the Yom Kippur ritual of flagellation was still common enough during the early 1900s to feature in this postcard. Printed by the Williamsburg Art Company during the first quarter of the 20th century, the National Library Ephemera Collection.
חלק מהמנהגים מהארץ הישנה נשכחו כמעט לחלוטין, אבל בתחילת המאה הקודמת, טקס המלקות ביום כיפור היה עדיין רווח דיו כדי שיוצג בגלויה. נדפסה בידי 'ויליאמסבורג ארט קומפני' במהלך הרבע הראשון של המאה העשרים, המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית..

 

בכמה מהגלויות אנו מוצאים דוגמאות משעשעות להומור יידישאי.

 

.
ביידיש נכתב: "הוא: אבל אם הייתי עשיר, היית אוהבת אותי, נכון? היא: אוהבת אותך? בזה אני לא בטוחה, אבל בהחלט הייתי משתפת איתך פעולה." מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

Oy vey! Two pounds of fat have disappeared from the kitchen! The lady of the house blames the servant girl, who in turn replies - "It was the cat!" To solve this crime, the cat is put on the scales, which reveal the animal weighs exactly two pounds. "So the fat is in there," says the lady "the question now is -where is the cat?" By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library Ephemera Collection.
אוי ויי! שני פאונד שומן נעלמו מהמטבח! גבירת הבית מאשימה את המשרתת, שמצידה משיבה: "זה היה החתול!" כדי לפענח את הפשע מעלים את החתול על המאזניים, שמגלים שמשקלה של החיה הוא שני פאונד, בדיוק. "אז השומן שם," קוראת הגברת, "כעת נשאלת השאלה: איפה החתול?" מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

The Yiddish text here reads - "A disabled man with only one leg meets a blind man on the with only one eye. 'How is it going?' asks the blind man, 'As you see' replies the man with one leg." By artist Jacob Keller circa 1910, printed by the Hebrew Publishing Company, the National Library of Israel Ephemera Collection.
הכיתוב ביידיש: "נכה שלו רק רגל אחת פוגש ברחוב עיוור שלו רק עין אחת. 'איך הולך?' שואל העיוור. 'כמו שאתה רואה!' עונה הנכה." מאת האמן ג'ייקוב קלר, 1910 לערך, הוצאת 'היברו פבלישינג קומפני', המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית.

 

פרויקט "מסע בזמן" של הספרייה הלאומית מוקדש לאיסוף ולסריקת פריטי אפמרה ישראלים ויהודים, ולהנגשתם לציבור הרחב. תוכלו לעיין באוסף כאן.

אוסף הגלויות שלעיל, המתאר את חייהם של מהגרים יהודים-אמריקנים, מוצג לקראת הכינוס השלישי של הפורום הבינלאומי של הספרייה הלאומית, שיעסוק בנושא 'הגירה – גבולות – זהות'. הפורום ייערך בירושלים בין התאריכים 17–19 במרץ 2019.

בהכנת הכתבה השתתף אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

 

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

הקונסול האמריקאי הראשון שלקה בסינדרום ירושלים

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

 

 

 

אהבה על כנפיו של מטוס מנייר

סיפור אהבה נצחי, שנגדע באבו בשל זוועות השואה

קינסקי

אימרה ואילונה קינסקי ביום חתונתם, 1925

אילונה גרדוני נולדה בשנת 1899 בבודפשט שבהונגריה. היא היתה בת למשפחה יהודית גדולה ואדוקה, שהיתה נחושה להבטיח, שילדיה יזכו לפתח קריירות מוצלחות. חרף הרקע הכלכלי הצנוע של המשפחה, היו שניים מאחיה של אילונה לרופאים.

אילונה סיימה את לימודיה בחטיבת הביניים, למדה שנה אחת בבית ספר למסחר ולאחר מכן התקבלה לעבודה כקצרנית במשרד. היא עבדה קשה ולקחה על עצמה שעות נוספות ופרויקטים עודפים. אחד מעמיתיה לעבודה במשרד היה בחר צנום מאוד וביישן מאוד בשם אימרה קינסקי.

אימרה היה צעיר משכיל מאוד ששלט בחמש שפות. אילונה צדה את עינו והוא החל להקניט אותה ולשגר אל שולחנה מטוסי נייר קטנים. הדבר הציק לאילונה, שהיתה עובדת שקדנית מאוד, והיא אמרה לו להפסיק, תוך שהיא מכנה אותו "ילד קטן וטיפש".

 

Ilona Gardonyi in 1922.
אילונה גרדוני, 1922. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

אבל יחסה לא רק שלא הרתיע את אימרה, אלא אף עודד אותו להמשיך. הוא היה ביישן מכדי להציע לה פנים-אל-פנים, ולכן כתב לה פתק, קיפל אותו בצורת מטוס נייר נוסף, ושיגר גם אותו לשולחנה. בפתק נכתב, "האם תרצי להיפגש אחרי העבודה?"

שני העמיתים נפגשו אחרי שעות העבודה בבית הקברות פרקאשרטי. אימרה, שהתקשה עדיין להתגבר על ביישנותו הטבעית, התיישב על ספסל והניח את מגבעתו לצידו – כדי שאילונה לא תוכל לשבת קרוב מדי אליו. הזוג בילה יחדיו שעות בשיחה על מדע. כשהגיע הביתה באותו ערב, הכריז אימרה בגאווה בפני משפחתו, שבכוונתו לשאת את אילונה גארדוני לאישה.

לא כולם היו מרוצים. משפחת קינסקי השתייכה למעמד הביניים העליון, היתה משכילה מאוד ולא הקפידה על קיום מסורות יהודיות רבות – אם בכלל. כשהודיע אימרה על רצונו להתחתן עם אילונה, הביעה משפחתו את הסתייגותה הקשה: איך יוכל בנם להתחתן עם נערה ממעמד כה נחות משלו?

 

IMRE KINSZKI
אימרה קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

משפחת קינסקי התכנסה על מנת להחליט כיצד לטפל בשערורייה. הם גמרו אומר שדרך הפעולה הטובה ביותר תהיה להפעיל את קשריהם כדי להביא לפיטוריה של אילונה ממקום עבודתה.

אילונה לא הניחה לדבר להפיל את רוחה. היא היתה קצרנית מוכשרת ועל כן יכלה בנקל למצוא משרה חדשה. כשגילה אימרה מה עוללה משפחתו, הוא התייצב במקום עבודתה החדש של אילונה והציע לה נישואים בו-במקום. אחרי עידוד מסוים ממשפחתה-שלה, נישאו אילונה ואימרה בשנת 1925.

הם היו יחד כמעט 20 שנה. במהלך תקופה זו נולדו להם שני ילדים: גאבור נולד ב-1926 ויודית ב-1934. אימרה הפגין כישרון של ממש בצילום ועד מהרה היה לאחד מגדולי הצלמים המודרניים ההונגרים.

 

GABOR AND IMRE KINSZKI 1930
גאבור ואימרה קינסקי, 1930. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

אבל אז התערבה ההיסטוריה בסיפור. אימרה לא חזר מהמלחמה.

בדומה לכל המשפחות היהודיות בהונגריה באותה עת, סבלה גם משפחת קינסקי סבל עצום בשואה. אימרה נלקח לעבודות כפייה, בתחילה בהונגריה ומאוחר יותר בגרמניה. גאבור, שבדיוק מלאו לו 18, נשלח לבוכנוואלד. אילונה ויודית הקטנה שרדו את זוועותיו של גטו בודפשט. יודית, שהיתה רק בת 10, שמרה מכל משמר על צילומיו של אביה, בציפייה ליום שישוב.

 

JUDIT KINSZKI
יודית קינסקי. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

גטו בודפשט שוחרר ביום 17 בינואר, 1945. מייד עם שוך האלימות, החלו אילונה ויודית לפקוד מדי יום את תחנת הרכבת, שם הביטו ברכבות החולפות, בתקווה נואשת לחזות בזו שתשיב אליהן את אימרה ואת גאבור – בציפייה לאיחוד שלא יקרה לעולם.

זמן רב לא הגיעו אליהן כל ידיעות על גורלו של גאבור, עד שיום אחד איתרה אילונה צעיר שהכיר את גאבור ועבד איתו. החבר סיפר להן שכשהגיעה הקבוצה לבוכנוואלד, הורידו אותם מהרכבת בכוח ושאלו אותם אלו כישורים יש להם. גאבור השיב בכנות, שהוא סטודנט. הצעיר הסביר לשתי הנשים שהגרמנים מייד כפתו את גאבור, ובכפור של אותו בוקר בדצמבר שטפו אותו במים מצינור כדי לראותו קופא למוות יחד עם שאר האומללים שלא החזיקו במשלח יד מעשי.

 

אדם שהכיר את אימרה מצא את אילונה ומסר לה את מעט המידע שהיה ברשותו על גורלו של בעלה. הוא סיפר שקרון הרכבת שבו נסעו הוא ואימרה התנתק מהרכבת, וזו המשיכה לגרמניה בלעדיהם. שומרים נאצים הורידו את הקבוצה מהרכבת והצעידו אותם לעבר מחנה הריכוז זקסנהאוזן. מכרו של אימרה תיאר כיצד נלקחו הגברים לאסם, שם עבר עליהם הלילה.

האיש, שסבל פציעות חמורות שמנעו ממנו להוסיף ללכת, החליט להסתתר בחציר. הנאצים לא מצאו אותו וכך עלה בידו להינצל. שאר חברי הקבוצה, ובהם אימרה, המשיכו בדרך, במסגרת מה שמוכר היום בשם 'צעדת מוות' – אבל המכר לא ידע זאת, ואילונה הוסיפה להיאחז באמונתה, שבעלה עוד ישוב.

 

JUDIT KINSZKI’S MOTHER ILONA KINSZKI died in 83
אילונה קינסקי נפטרה בשנת 1983. התמונה באדיבות 'סנטרופה'

 

על אף המידע המאוחר יותר על אותן צעדות, וחרף העובדה שכל העדויות הצביעו בכיוון המנוגד, מיאנה אילונה להכריז על מותו של אימרה וציפתה בקוצר רוח לשובו, עד למותה-שלה בשנת 1983.

צילומיו של אימרה קינסקי נחשבים כיום ליצירות מופת מודרניסטיות. ביתו, יודית, היא משתתפת פעילה בתוכניות השונות של 'קפה סנטרופה' ונפגשת תדיר עם קבוצות של סטודנטים כדי לשוחח איתם על חוויותיה.

מקורו של הסיפור שלהלן בריאיון שקיים פרויקט 'סנטרופה' עם יודית קינסקי, ביתם של אילונה ואימרה קינסקי. הסיפור המלא שמסרה יודית בעל-פה זמין לקריאה כאן.

 

Judit
יודית קינסקי באירוע של 'קפה סנטרופה'. התמונה באדיבות 'סנטרופה'. צלם: רוברט באצ'י

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

פליקס נוסבאום: דיוקן עצמי של מוות בשואה

בית הספר שעזר לילדים להחלים מזוועות השואה

 




תרצה טנאי: האישה שאיירה את ילדותנו

מי הייתה המאיירת שמאות מאיוריה ליוו את הספרים והעיתונים של ילדי ישראל, אך בצניעותה פורסמו רובם רק בשמה הפרטי? אילו איורים שלה התחבבו על ילדי המעברה? ואיך קרה ששכחו אותה בתוך טאבון?

תרצה טנאי

תרצה טנאי בגיל 18. התמונה באדיבות המשפחה

"ביום ט"ו תמוז תר"פ הופעת לעולם ילדתי החביבה. בשעה הרביעית בבוקר הופעת ובייסורים רבים ילדתיך, ילדתי. ברוכה היי לי תמיד, ברוכה לעולמנו ולארצנו"

(הציטוטים המודגשים בכתבה הם מתוך יומנה של אמה של תרצה – רחל קטינקא)

 

תרצה טנאי נולדה בהולנד, להורים ארץ ישראליים ששהו שם בשליחות חקלאית. את שנותיה הראשונות ליווה יומן שכתבה לה אמה המורה, רחל קטינקא. אביה היה יהושע ברנדשטטר, מומחה לחקלאות, ובהמשך היה למנהל הבימה ומחלוצי הקולנוע בארץ.

 

מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה
מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה

 

"מאבא קיבלנו היום מכתב. הוא כותב כי הוא שלנו ואוהב אותנו מאד מאד. הוא דואג לנו לדירה ויבוא לקחת אותנו. מה טוב יהיה להיות אתו. ובקרוב, כשאת תגדלי מעט, נרחיק, נרחיק לארצנו. ואראה לך את מולדתך. זו שהנך בה עתה אינה המולדת שלך. שם שמש לרוב, לרוב"

 

תרצה הייתה בת שנה כאשר חזרה עם הוריה לישראל. הם הגיעו ליבנאל, שם היה המשק המשפחתי. בהמשך עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, ולתקופה מסוימת הייתה תרצה הילדה היחידה שם. בדף סידור העבודה של הקיבוץ הופיעו השיבוצים של החברים לתורנויות ברפת, במכבסה ובמטבח, ובכל יום מונה תורן גם לענף המשק הייחודי "תרצה".

באחד הימים חששו אנשי הקיבוץ מפני פורעים. כדי להגן על התינוקת הקטנה החביאו אותה בטאבון לאפיית לחם, שאת דלתו השאירו פתוחה. כשהכול הסתיים בטוב, יצאו כולם בריקודים, ורק כעבור שעות נזכרו בתינוקת, שעדיין ישנה בשלווה בתוך הטאבון.

 

מתוך הספר ימים שמחים. כתבה: מטעמה קשתי
מתוך הספר ימים שמחים. כתבה: מטעמה קשתי

 

"חושך קצת לפני עיני. שכחתי את צחוקך עתה, ואבא הן אינו יזכור אותנו. ועתה החלטתי שוב להתחיל לחיות את חיי אני. בעצמי אפרנס אותנו, אדאג לנו. ונחיה כמו שאנחנו רוצים"

 

הוריה של תרצה נפרדו, ויחד עם אמה ואחותה הצעירה הגר עברה לתל אביב. הפרידה מהקיבוץ לא הייתה קלה, ובלילה האחרון שלה שם ישבה תרצה על המדרגות של צריף הילדים, הסתכלה על הגלבוע וחשבה: "את הערב הזה, הערב האחרון שלי פה, אני לא אשכח לנצח".

 

מתוך הספר תמר והסביונים. כתב: זאב
מתוך הספר תמר והסביונים. כתב: זאב

 

אבל הרבה טוב יצא משהותן בתל אביב. תרצה תמיד אהבה לצייר, אבל רק בתל אביב נולדה ההבנה מה רב כשרונה. היא החלה ללמוד ציור ולקחה שעורים פרטיים אצל מיטב הציירים, ואח"כ גם למדה בבצלאל. בספר "הילד בארץ ישראל" שכולל טקסטים ואיורים שנאספו מילדים ברחבי הארץ, ניתן למצוא עדויות מוקדמות לכשרונה – באיור ובכתיבה.

 

הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה
הילד בארץ ישראל: איור מאת תרצה

ועוד זוכרת אני: בימים קדומים היתה מלחמה בארץ. לא אדע מדוע?
אמנם, נדמה לי, שנלחמו בגללי. לא, זה לא יתכן! האם לא הבינו
האנשים, שצריך רק לחרוש, לזרוע ולנטוע בי – והשלום יבוא
מאליו. אילו ידעו האנשים את העבודה, אילו הרגישו את העץ,
אילו הבינו שהאדמה לא כדי לריב בגללה, להכות, להרוג . . .

(מתוך הסיפור "האדמה" שכתבה תרצה בגיל 13.5 ופורסם בספר "הילד בארץ ישראל")

 

"הארשום לזיכרון לך ימי אושר של אמא? אני עתה מאושרת בעבודתי. בי"

 

לאחר שהוריה נפרדו, נישאה אמה רחל למחנך והמשורר אהרן זאב (על שמו פרס זאב לספרות ילדים) ונפשה של תרצה נקשרה בנפשו של אביה החורג. בעוד מספר שנים יוציא זאב את ספרי הילדים שלו ויבחר בתרצה לאייר את כל ספריו.

 

מתוך הספר אבא. סיפר: אהרן זאב
מתוך הספר אבא. סיפר: אהרן זאב

 

תל אביב גם הפגישה את תרצה עם המשורר והסופר שלמה טנאי והשניים נישאו בט"ו באב, 1946. הם נסעו לתקופת מה לפריז, שם למדה תרצה באקדמיה לציור, ובשובם ארצה פרחה קריירת האיור שלה. היא קיבלה שפע בקשות לאייר בעיתונים ובספרים, ובהם גם ספרי הילדים וספרי השירה של שלמה טנאי עצמו. השניים חיו באהבה גדולה וביצירה משותפת עד מותו של שלמה בשנת 2000.

 

מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה
מתוך הספר פרח לב הזהב. כתב וערך: רפאל ספורטה

 

אחד הספרים הראשונים שאיירה תרצה היה הספר "פתחו את השער" של קדיה מולודובסקי. כאשר הגיע הטלפון מההוצאה לאור, ובו ההצעה לאייר את הספר, נטייתה הראשונה של טנאי הייתה לסרב. כל חייה התעצבו בנוף ובהוויה הישראלית, והיא הרגישה שהיא לא המאיירת המתאימה לשירים שמתארים את הווי החיים בפולין. בסופו של דבר השתכנעה לקבל את העבודה, ומיד כשהתחילה לאייר הרגישה, "שכל התמונות וההוויה של העולם היהודי הזה קיימים בי ואני חלק ממנו".

 

הילדה איילת. מתוך פתחו את השער
הילדה איילת. מתוך "פתחו את השער"

 

עבור הקוראים הצעירים, האיורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהספר ועוררו הזדהות רבה גם בקרב הקוראים בארץ. סבינה שביד מתארת כיצד ילדי המעברה בקטמון, שם עבדה, הזדהו עם ילדי ורשה העניים שבשירים ועם האיורים שתיארו אותם. לאיור של פרץ השובב הוסיף אחד מהילדים את השם ניסים – שמו של הילד השובב מהמעברה.

 

גלגוליו של מעיל. מתוך "פתחו את השער"
גלגוליו של מעיל. מתוך "פתחו את השער"

 

"יש אומרים דומה הנך לאבא שלך ולא לי, ואני מאחלת לך כי תדמי לך. רק לך, ילדתי"

 

בערוב ימיו, החל אביה של תרצה, יהושע ברנדשטטר, לצייר בעצמו, ואף הציג כמה תערוכות של ציוריו. בשלב זה בתו כבר הייתה מאיירת ותיקה, מאחוריה מאות איורים בספרים ובעיתונים. טנאי המשיכה בעבודתה עד שנות ה-90. בשלב זה איורי הקו העדינים ומלאי הרגש שלה כבר לא תאמו את דרישות השוק, שהאיורים בו הפכו צבעוניים ומפוארים יותר. אך למעשה, גם היום, התבוננות באיורים של תרצה טנאי היא חוויה מרגשת עד דמעות. זו התרגשות שלא נובעת רק מנוסטלגיה של מי שגדלו על הספרים והאיורים הללו, אלא כזו שנובעת מקווים מלאי הבעה, שדווקא בפשטותם מצליחים לשרטט בפנינו עולם ילדי מלא בטבע, אופטימיות ותום.

מידע נוסף ניתן למצוא בספרים

איש אהבות: סיפור חייו של יהושע ברנדשטטר / מוטי זעירא

תרצה טנאי – פתחו את השער, מיכל אפרת – נסע אל השדה / מחקר ומאמרים – סבינה שביד

 

 

"מולדתי איבדה עצמה לדעת": מכתב ההתאבדות של שטפן צווייג

"עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת" - שטפן צווייג נפרד מהחיים

שטפן צווייג

סטפן צווייג נולד בווינה ב-1881 למשפחה יהודית אמידה. כבנם השני של הוריו היה פטור צוויג מהחובה לרכוש מקצוע מפרנס ובמקום זאת הקדיש את עצמו לאמנות הכתיבה. הוא כתב שירים, נובלות, ביוגרפיות היסטוריות, רומנים ומסות. צוויג הרבה לנסוע ברחבי אירופה וספריו תורגמו ללשונות רבות ונמכרו בהצלחה גדולה. בספרו המוכר ביותר, "העולם של אתמול", דן צוויג ארוכות בעליית הפופוליזם הגרמני, בין היתר דרך כהונתו ארוכת השנים של ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר. כמי שחווה את האירועים על בשרו, הבין צוויג כי פוליטיקה "חדשה" וארסית זו היא שסללה את הדרך לעלייתם המאוחרת של הנאצים לשלטון, ושאת שנאת הזרים והיהודים המאפיינת זרם זה בפוליטיקה של העולם הדובר גרמנית ינצל וישכלל לימים העומד בראש המפלגה, אדולף היטלר.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ב-1933, החל צווייג להידחק בהדרגה מן העולם דובר הגרמנית. ב-1938, עם סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, צווייג עקר לאנגליה ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נסע לארצות-הברית וביקר גם באמריקה הדרומית. ב-1941 היגר צווייג לברזיל יחד עם אשתו השנייה, שרלוטה אליזבת (לוטה).

צווייג ראה בברזיל ארץ של תקווה ועתיד ומקום שיש בו סיכוי לפריחתם של הערכים שהוא האמין בהם: אחדות המין האנושי, שלום, אחווה בין בני-האדם, שוויון בין בני גזעים שונים. ואולם, ככל שהנאצים התקדמו בכיבושיהם וככל שהמלחמה התפשטה לאוקיינוס האטלנטי ואף קרבה והלכה גם לאמריקה הדרומית, גברה בצווייג תחושת הבדידות והתחזקה בו ההכרה שהעולם האירופי שהוא הכיר ואהב אבד לבלי שוב.

ב-22 בפברואר 1942, צווייג ולוטה אשתו נמצאו ללא רוח חיים, חבוקים במיטתם. בני-הזוג התאבדו באמצעות נטילת תרופות, ראשית צוייג ולאחר מכן לוטה.

זהו מכתב ההתאבדות שהשאיר אחריו:

שטפן צווייג
מכתב ההתאבדות השמור בספרייה הלאומית

 

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

סטפן צווייג

פטרופוליס 22.2.1942

לקריאה נוספת

ארכיון שטפן צווייג במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים